• Facebook
• Twitter
• Email

עבור התל אביבי החילוני הממוצע, תשעה באב הוא היום הזה שבו כל המקומות הכיפיים בעיר נסגרים בלי שיש אפילו צפירה שתצדיק את הבאסה. מי שייזכר בסיבת האֶבל – חורבן בית המקדש, בגדול – כנראה רק יגביר את נחרות הבוז. סדרת אירועים חינמיים בשם "פרק 9" מבקשת לטעון שלמרות ניחוחות הנפטלין וההדתה, לתשעה באב יש רלוונטיות גדולה להווה הישראלי ולנושאים בוערים כגון כלכלה חברתית, קיצוניות דתית ומנהיגות במשבר.

>>המסעדות שפתוחות בתשעה באב

"היה מאוד חשוב לנו לחבר בין המאורעות ההיסטוריים שהובילו לחורבן בית שני לבין המציאות שקורית היום בישראל", מספר נעם בר־לוי, מנהל פרויקטים בעיריית תל אביב־יפו ויוזם קבוצת "פרק 9". "לדוגמה, קנאות מול ערכים ליברליים. אני לא היסטוריון וגם לא מתיימר להכיר את ההיסטוריה לעומקה, אבל ממה שקראנו – היינו בסרט הזה לפני 2,000 שנה. קבוצות קנאיות ומשיחיות השתלטו על השיח, והיה להן מאוד חשוב לשמור על הכבוד הלאומי גם במחיר של הליכה נגד האינטרסים המדיניים של העם. אי אפשר לעשות הקבלה של אחד לאחד, אבל אני חושב שהקנאות היא שהובילה לחורבן. אני חושב שמה שקרה בסוף השבוע האחרון בהר הבית זו דוגמה מובהקת".

מנהיגות בזמן משבר

דיון במנהיגותו של דוד בן גוריון, עדיין ראש הממשלה ששלט פה הכי הרבה זמן (אבל אסור להשוות, כמובן), שלמרות מעמדו הבלתי מעורער כ"אבי האומה" היה גם דמות כוחנית ושנויה במחלוקת. שיחה עם ד"ר אבי שילון.
בית בן גוריון, בן גוריון 17 תל אביב

זאת הכלכלה, טמבל!

איך פערים כלכליים מפרקים חברה? צלילה למספרים שמאחורי השסעים התרבותיים בישראל ובעולם. שיחה בין מיכאל ביטון ופרופ' דני גוטוויין בהנחיית מתן חודורוב, האיש ולסת הפלדה.
מזא"ה 9, מזא"ה 9 תל אביב

כותבים חורבן

סדנת כתיבה בבית אריאלה (לשם שינוי, הספריה, לא הבר) עם שהרה בלאו. שום גמדים במשבר כתיבה לא יבואו.
בית אריאלה, שד' שאול המלך 25 תל אביב

בית המקדש – מציאות או חלום?

דיון בעקבות ספרו של ישי שריד "השלישי", ציוצים של שמעון ריקלין והאווירה הכללית במדינה. בהשתתפות ישי שריד, יוספה אבן־שושן, רחל בורובסקי וירונה כספי.
תיאטרון קרוב, התחנה המרכזית החדשה, לוינסקי 116 תל אביב

"מי רוצה להיות נביא חורבן?"

כולם, זה מי. לימוד משותף מספר ירמיהו, הספר הכי אפוקליפטי, כאוטי ומסעיר בתנ"ך, בהנחיית חוקרת התנ"ך נויה שגיב.
אברהם הוסטל, לבונטין 21 תל אביב

קנאת חינם

על קנאות דתית מול ערכים ליברליים. האם ליברליות אמורה לתת מקום גם לקנאות דתית כנקודת מבט לגיטימית? דיון רלוונטי מתמיד עם פרופ' יולי תמיר, בתיה כהנא־דרור וחן שגיב.
שין שבע, שוקן 7 תל אביב

כל אירועי "פרק 9" יתקיימו בשני (31.7) 20:00

• תל אביב
• יהדות
• תשעה באב
• ט' באב
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

1.

השנים שעברו: אני הייתי ילד, הוא היה ילד, וילדים לא מתארים לעצמם שזה שיושב לידם בכיתה, חי חיים אחרים לגמרי.

אני כותב את המאמר הזה בתשעה באב, עשר שנים בדיוק אחרי הפעם הראשונה שהבנתי שהוא בבעיה. תמיד ידעתי שהוא שותה הרבה, אבל איכשהו זה נראה בשליטה. אבל באותו ליל ט' באב, לפני עשר שנים, כשראיתי אותו יושב ושותה במזנון של פועלים רומנים וזונות, והאיש אינו פועל רומני וגם לא זונה (הוא כן עבד באחת מתוכניות הריאליטי הראשונות בערוץ 2, כך שבמידה מסויימת הוא גם זה וגם זה; מצד שני, אני עבדתי בהמשך המסדרון, עבור אותם אדונים ובתשלום הרבה יותר זעום, אז מי אני שאשפוט),

ובמיוחד כשראיתי על שולחנו חמש פחיות בירה "אורסוס" ריקות, חצי ליטר כל אחת, הבנתי שזה לא מה שחשבתי. מי ששותה בירה בתשעה באב עם פועלים רומנים באלנבי, לא עושה את זה בגלל שהוא אוהב בירה. הוא עושה את זה בגלל שאין לו ברירה אחרת.

2.

"כשהייתי ילד," אמר, "הייתי מפחד מאבא שלי פחד מוות. היה מרביץ לאמא שלי מכות רצח. אחר כך התחתנתי, ופעם אחת כמעט הרבצתי לאשתי. ככה הייתי קרוב לפוצץ לה את הפרצוף. אז פחדתי שלא יחזור על עצמו, ועזבתי את הבית. אבל אז פחדתי שאולי הרסתי לילדות שלי את החיים. אז התחלתי לשתות. ואז פחדתי שאולי אני אהיה אלכוהוליסט. אבל שמה הפחד נגמר. אז אני אלכוהוליסט. אז מה. לא מרביץ, לא הורס חיים של אף אחד, וגם לא מפחד יותר. הנה. שותה. בקשה. שותה. הנה. הופ – שתיתי. מה קרה? מישהו מת? זהו."

3.

היינו ילדים. והיה חופש גדול. ובקולנוע שביט בגבעתיים הקרינו סרט עם צ'רלס ברונסון. לזוועתנו גילינו, מאוחר מדי, שזה סרט על מבצע אנטבה, ושברונסון משחק את דן שומרון. היה משעמם כל כך שזה כאב.

לפתע ראיתי אותו כמעט נופל בכסאו. מתברר שמרוב שיעמום הוא פירק שלושה מתוך ארבעת הברגים של כסא העץ. מיד הבנתי שיש פה סטארטאפ, והתחלנו לפרק כיסאות. שורה־שורה עברנו, מפרקים שלושה מתוך כל ארבעה ברגים, כך שהמושב יישאר תלוי בקושי, וכשיצאנו מהסרט היה ברשותנו אוצר בלום של ברגים גדולים במיוחד, שכמוהם לא היכרנו. כן, זה היה אוצר! בשביל ילדים, כל דבר שאין לאף אחד אחר, הוא אוצר. וגם היינו בטוחים שאם לא נמצא לו מחבוא, מישהו יגנוב אותו (הנחה סבירה; הכל גנבו אצלנו, אפילו גוגואים, שלכאורה – בשביל מה לגנוב גוגו? לך תאכל מישמיש, ויהיה לך אחד חדש. אבל לא, הכל גנבו אצלנו).

השעה כבר היתה מאוחרת, ושנינו היינו צריכים כבר מזמן לחזור הביתה. הבטנו מסביב. לבסוף נפל מבטנו על עץ הזית שהיה נטוע בראש גבעת בטיח, גבעה נטושה מלאה קוצים ושיחי סברס עלובים. טיפסנו למעלה, וקברנו את האוצר שלנו עמוק עמוק, אולי חצי מטר מתחת לעץ, שאף אחד לא יגלה לעולם, וכיסינו היטב; נשבענו שיום אחד נחזור כשנהיה גדולים, ונוציא אותו. הוא יהיה שווה אז הרבה כסף, היינו בטוחים.

אבל מאז כל הגבעה גולחה לחלוטין, ובנו עליה פארק יפהפה, שבראשו "כיכר לבנה", פסל אבן ענקי של דני קרוון. והשבוע, בליל ט׳ באב, עשיתי סיבוב בשכונה ובפעם הראשונה מאז אותו יום נכנסתי לפארק הזה, ארבעים שנה חלפו מאז, וכמובן שמיד נזכרתי בחברי השתיין ובאוצר הברגים שלנו שהיה ואיננו, כך חשבתי –

עד שעליתי למקום הכי גבוה בפארק, וגיליתי שבתוך הפסל, בתוך הכיפה הלבנה שבמרכז הפסל, יש חריץ שדרכו ניתן להיכנס פנימה, ושם נשאר עיגול אדמה קטנטן מהגבעה הישנה, ובמרכז העיגול עומד אותו עץ זית. שמתחתיו, עדיין, אם רק אחפור חצי מטר לתוך מעמקי האדמה, טמון אוצר הברגים שלנו. אין לי מושג כמה הוא שווה היום, אבל אם בנו מסביבו פסל מבטון ופארק שלם ששומר עליו, הוא בוודאי שווה המון.

יצאתי החוצה. הבטתי באורות מסביב. חשבתי על חברי, ועל ט' באב, ועל הבירה הרומנית. ועל הזכרונות שלנו, שלפעמים נעלמים ולפעמים דני קרוון בונה להם אנדרטה. ועל הפחד, שלא עוזב לעולם, כנראה.

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• עוזי וייל
• אלימות במשפחה
• אלכוהוליזם
• תשעה באב
• ט' באב
• צום