Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

יוסי שריד

כתבות
אירועים
עסקאות
רוני קובן. צילום: איליה מלניקוב

אני רק שאלה: רוני קובן בריאיון על אמנות הריאיון

אני רק שאלה: רוני קובן בריאיון על אמנות הריאיון

משבר גיל 30 אינטנסיבי שלח את הדוקומנטריסט רוני קובן להפיק סדרה המתעדת אנשים במשברי גיל בעשורים שונים לחייהם. הסיבוב שעשה איתם ברגעי ההתעלות והשפל לימד כמה דברים חדשים גם את האיש שעשה תרגיל לשמעון פרס ושבר את יוסי שריד. ריאיון עם מראיין

רוני קובן. צילום: איליה מלניקוב
רוני קובן. צילום: איליה מלניקוב
28 בינואר 2016

נקודה שחוזרת על עצמה בכל ריאיון עם במאי דוקו ישראלי, ועשיתי יותר מעשרה כאלה בשלוש השנים האחרונות, היא האיום המכונה "ריאליטי", או בתצורתו הערמומית יותר – "דוקו ריאליטי". הז'אנר הזה תוקף אותם, את הדוקמונטריסטים, מכל כיוון. הוא נוגס בתקציבים, פולש לליהוקים והופך את חיפוש ה"אמת" – שהיה פעם התחום שלהם ושל עיתונאים וכמה חוקרים פרטיים תימהונים – מערך למילה שעברה אינפלציה ורוּקנה ממשמעות. כשבמאי דוקו ישראלים נדרשים להתייחס לריאליטי, הם לוקחים נשימה עמוקה ועונים במשפט שמניח שאתה מצוי בכל שלבי האבולוציה של השיח בנושא. אפשר להבין אותם. הפיכתו של הז'אנר שבתוכו אתה פועל ללא רלוונטי בעיני הציבור הוא החשש של כל יוצר, אבל יש איום מתוחכם הרבה יותר שנראה לכאורה כפעולה הפוכה – הצפה של תכנים שמתיימרים להידמות לז'אנר אבל אינם באמת חלק ממנו, ומלבד זאת הם רווחיים ממנו יותר.הבמאי רוני קובן, שהדיי ג'וב שלו הוא כתב בתוכנית "עובדה" בקשת ושכעת הוא משיק סדרת דוקו חדשה בשם "משברי גיל" בערוץ 8 (שני־רביעי 21:00 ושידור נוסף בשישי באותה השעה), מצא עצמו בקרב בלימה מול הריאליטי בשלב הליהוק לסדרה. הוא חיפש דמויות שחוות משבר בגילים שונים – מ־30 עד 80 – שיסכימו שהמצלמה שלו תתלווה לחייהן בתקופת המשבר המדובר.

"ממש התעקשתי לא לעבוד עם מלהקי ריאליטי", הוא מספר, "כי הם מושכים לכיוון של דמויות ביזאר שמביאות לך הכל בפנים, וזה לא רציני. מאז שהתחיל הריאליטי זה דבר שחוזר על עצמו – אנשים באים לאודישן ועל ההתחלה שופכים הכל, בלי עכבות ובלי להמתין. כדוקומנטריסט אני מחפש לא רק טקסט אלא גם פעולה שתספר את הדמות".

עם זאת, הגבול בין הדוקו לריאליטי עלול לתעתע לעתים. הדמות המעניינת מתוך השש שליהק קובן לסדרה (לפחות על סמך צפייה בשלושת הפרקים הראשונים) היא רחלה וייס, מזכירה מגוש משגב בגליל שמחליטה, עם הגיעה לגיל 50, להגשים חלום ישן ולהפוך לסטנדאפיסטית. לשם כך היא עוברת לדירת חדר בתל אביב ועולה על במות במועדונים, למרות הספקנות של בן זוגה ובזכות העידוד של אמה האנגלו־סקסית החביבה. קובן ראה בערך 300 איש במהלך הליהוקים, ואת רחלה הוא התקשה לשכוח. "היא נכנסה לחדר, הסתכלה עליי בעיניים הבורקות שלה ואמרה 'אני רחלה, הבנתי שפספסתי את החיים שלי ואני רוצה להיות סטנדאפיסטית'. היה לי ברור שיקרו איתה דברים מעניינים, כי היא אדם אמיץ".

צ'רלי קאופמן בקטע רע

קובן, 36, נשוי פלוס אחת, חולם לעשות סדרה על משברי גיל מאז שהחליף קידומת ל־30 וחיפש את עצמו. "הייתי אז אחרי פרידה", הוא מספר, "גרתי בלופט מדהים בשדרות בן ציון ועבדתי ב'עובדה' ובתוכנית '24 שעות עם' בערוץ 8, אבל הרגשתי שאני לא נמצא במקום הנכון, כי כל חיי עד אז היו העבודה. החלטתי לעשות שינוי. עזבתי את הדירה וחזרתי לשכונת ילדותי ברמת גן. לקחתי כמה חודשי חופשה ללא תשלום, ממש דוממתי מנועים, החלפתי פסיכולוג. זה היה צעד הכרחי אחרי תקופה שבה התעוררתי כמה פעמים באמצע הלילה, תחילה לא ידעתי איפה אני עד שגיליתי שאני יושב באולפן. איבדתי אוריינטציה עד ששמעתי את רעש הפנסים ברקע. החיים שלי נהיו כמו תסריט של צ'רלי קאופמן בקטע רע. התחלתי לחשוב הרבה על העניין הזה של שינוי – מה צריך לעשות אדם כדי לשנות את מסלול חייו? אני לא מאמין שאדם יכול באמת להשתנות, אבל כן חושב שלכל אחד יש הזדמנות אחת או שתיים בחיים לטלטל את הספינה ולשנות כיוון. חשבתי גם על כך שאנשים בגילים שונים מתמודדים עם אותם נושאים: הגשמה, אהבה, כסף, וההבדל בין בני הגילים השונים הוא הווליום של הקרבה למוות, שהיא בסופו של דבר המניע העיקרי לשינויים. בטקס פרסי הדוקו ב־2013 פגשתי את מנכ"לית ערוץ 8, רינת קליין, וזרקתי לה את הרעיון. היא התלהבה וסיפרה לי שהיא עומדת להיות בת 50 ושהנושא מאוד מדבר אליה".

מתוך שש הדמויות שלך, שלוש מתמודדות עם משבר גיל 50: רחלה הסטנדאפיסטית, גילי קצנלבוגן, שהיה מלך חיי הלילה של תל אביב ועכשיו מחפש את עצמו ושוקל לעבור לנהל מלון בקוסטה ריקה, והמנצח גיל שוחט שמנסה להביא ילד לעולם לפני שיהיה מאוחר מדי. מה יש בגיל הזה?

"משבר גיל ה־40 זז ל־50, אולי בגלל תוחלת החיים. עוד בליהוק היה ברור לי שזו הנקודה הכי אבודה בחיים של בן אדם. גברים חווים את זה בקטע של 'אני אובר דה היל', השיא מאחוריי; ונשים חוות את זה בקטע של העצמה – הילדים עזבו האת הבית וזה הזמן שלי לפרוץ וכו'. הדמות של גילי קצנלבוגן הזכירה לי מאוד את אבא שלי, שנפטר בגיל 46 כשאני הייתי בן 20. אבא שלי היה עסוק מאוד בשאלת הגיל ובכישלונות הקריירה שחווה בשנותיו האחרונות. גילי הוא גבר שלא מפחד להודות שהוא חלש, וזה דבר חזק מאוד בעיניי".

בני 50 שרוצים לנסוע לדרום אמריקה כמו אחרי הצבא, יכולים בקלות להיראות פתטיים.

"נכון, אבל לגילי יש הרבה אירוניה עצמית לגבי זה. לא סתם הוא קיבל טור בסלונה והפך לאושיית פייסבוק. אני מקפיד לא להוציא את הדמויות פתטיות, אם כי במקרה של סטנדאפיסטית מתחילה כמו רחלה אין מנוס מלהראות את רגעי הכישלון בהתחלה, כשהיא עולה על הבמה בקאמל קומדי קלאב והקהל לא ממש עף עליה. בסופו של דבר הבנתי שהדרייב שלה להצליח חזק, ממש כמו דמות הוליוודית, וזה גובר על הרגעים הפתטיים לכאורה".

יכול להיות שמחשבות על הגשמה וסיפוק עצמי הן פריבילגיה של כסף? אין בסדרה דמויות שמצבן הכלכלי לא מאפשר להן את הלוקסוס של המחשבות האלה.

"זה עניין שעלה בשיחות שלנו עוד בשלב הליהוק, ולכן הקפדתי ללהק דמויות שדווקא כן מתמודדות עם בעיות כלכליות. אפרת (בחורה עם שיתוק מוחין שמתקרבת ל־40 ומחליטה שהיא רוצה למצוא זוגיות – ע"מ) לא משתייכת לעשירון העליון, וגם לרחלה היו תקופות שבהן היא חיה על ספגטי בדירת החדר שלה. לא רציתי ללהק רק תל אביבים עשירים אלא אנשים מכל מיני מקומות, כמו רבקה, אחות לשעבר מחולון שמתאלמנת לקראת גיל 80 ומתמודדת עם מעבר לבית אבות. לעומת זאת יש לי גם את גיל שוחט שיש לו עמוד רומי באמבטיה. כמי שגדל במשפחה בורגנית מינוס ויודע איך אדם מרגיש כשאנשי ההוצאה לפועל דופקים לו על הדלת – חשוב לי להביא למסך מציאות שונה מזו המתקיימת בקפה שבו אנחנו יושבים עכשיו".

גילי קצנלבוגן. מתוך "משברי גיל"
גילי קצנלבוגן. מתוך "משברי גיל"

זה שידע לשאול

קובן נמנה עם קבוצה של כמה כתבי מגזין טלוויזיוניים שמסקרים בעיקר תרבות וחברה ופחות פוליטיקה וכלכלה, והווייס אובר בכתבות שלהם מאוד נוכח ומאופיין: הטון של אילן לוקאץ' הוא מתחכם, ציני ומעיק לפרקים; הקטע של שי גל הוא דרמטיזציה של הבנאלי; גיל ריבה מבקש להביא וייב של כוכב פופ שבמקרה התבקש לקריין כתבה; והקטע של קובן הוא דמות התם. משהו בקריינות שלו משדר נאיביות של ילד שמתבונן בנעשה מולו בהשתאות ושואל שאלות מתוך סקרנות בריאה וחמודה. זוהי רק דמות. למעשה האיש מתוכנן ומדוקדק להפליא. "אני מגיע לכל ריאיון אחרי שלמדתי את המרואיין בטירוף", הוא אומר, "קראתי כל מילה עליו ואני מרגיש שאני שולט בכל המידע הזמין עליו כדי שברגע האמת אוכל להרשות לעצמי לשחק פריסטייל. אני מחפש רגעים בלתי צפויים".

תן דוגמה.

"פעם ראיינתי את יוסי שריד ב'24 שעות עם'. למדתי וקראתי המון לפני הריאיון כי אני לא מומחה בפוליטיקה, אך כשפגשתי אותו הבנתי שהאיש מסוגל לדבר נון סטופ במשך 24 שעות. זה עייף אותי ולא ידעתי איך לומר לו את זה, ובשלב מסוים אמרתי לו 'שמע יוסי, אני חייב שנ"צ של איזה 20 דקות'. הוא חשב שזה מוזר ואמר 'בשביל לשתוק בשמונה בערב יש לי את החיים שלי'. ובזמן שאני מנסה להירדם, כשצוות של 20 איש מסביבי, יוסי התחיל לדבר למצלמה ואמר 'אני הולך להכין חמוצים כמו שאימא שלי הכינה. איך אני מתגעגע אליה'. שמעתי את זה בעודי שוכב ונזכרתי שבתחקיר הוא לא אמר מילה על אימא שלו. אמרתי לו את זה ופתאום, בלי הכנה מוקדמת, הוא סיפר איך בגיל 20 הוא חזר הביתה ממשחק כדורגל ומצא אותה באמבטיה, אחרי שהתאבדה. זה מראה איך האמת יוצאת מאנשים תוך כדי פעולה".

אתה לא אוהב להתעמת עם המרואיינים.

"בעבר היו מבקרים אותי על שאני אמפתי מדי בראיונות ושיש לי שתיקות ארוכות. אני חושב איך אני שובר את הפסאדה של מי שיושב מולי, והאתגר הוא להתחיל איתו מהמובן מאליו וברגע המתאים לתקוע סיכה בבלון, אבל לא חייבים לעצבן כדי שזה יקרה. אני מאמין בשאלות קשות אבל לא כדי להתעמת. זה לא חייב לבוא ב'ניסים משעליות', אם כי קרה לי כמה פעמים שהתעצבנתי. פעם ראיינתי את להקת היהודים שמאוד אהבתי, ובפגישה איתם גיליתי שתום פטרובר ואורית שחף גרים בבית בורגני להחריד ושיש פער גדול בין התדמית הקשוחה שלהם לבין המציאות. היה לי ברור שהכתבה צריכה להתמקד בפער הזה, אבל הם לא רצו ונוצר ריב".

רחלה וייס. מתוך "משברי גיל"
רחלה וייס. מתוך "משברי גיל"

ובגלל הסלידה מעימותים אתה לא מראיין פוליטיקאים?

"איתם זה תמיד נגמר בקטסטרופה, כי אין להם רצון לתת גרם של אמת וזה מעורר אצלי כעסים. פעם כמעט גירשו אותי מהלשכה של לימור לבנת כשניסיתי לראיין אותה. עשיתי גם ריאיון עם פרס, הסתובבתי איתו כמה ימים וזה היה אסון. הוא התמודד אז בפריימריז מול עמיר פרץ ומרח אותי בקלישאה אחרי קלישאה. בשלב מסוים התלוויתי אליו לאירוע לציון עשור לרצח רבין ועשיתי תרגיל ישן וטוב: לשים עליו נק מייק, להשאיר אותו דלוק כשהוא עושה מינגלינג, להגיד לצלם לעקוב אחריו מרחוק ולקוות שהוא יפלוט משהו מעניין. והנה יצא רגע גדול: פרס עמד בדיוק מתחת לתמונה של רבין וקיבל טלפון שהודיע לו שאהוד ברק החליט לתמוך בפרץ ולא בו. הוא התחיל להשתולל ולצרוח שם על העוזרים שלו, וברקע המקהלה שרה 'מי שחלם לו'. חצי דקה אחר כך מנחה האירוע הזמין את פרס לבמה לשאת דברים, והוא עלה לבמה כאילו כלום ונתן נאום מרגש לזכר רבין".

יש לך משיכה לאקט של הזרה על המבנה הקלאסי של ריאיון. אחרי שעשית את "24 שעות עם", מכרת לאחרונה לחו"ל עוד פורמט משונה של תוכנית ראיונות העונה לשם "How to Be".

"כן. זו תוכנית שהקונספט שלה הוא שהמראיין מתחפש למרואיין, ממש ברמת איפור והכל, ואז יוצא מצב שהמרואיין מראיין את עצמו בעצם. כמעט עשיתי את זה בעצמי בערוץ 2 אבל אשתי לא התלהבה שירוצו באינטרנט תמונות שלי עם ציצי ושמלה, אז בסוף מכרנו את זה לכמה מדינות".

"משברי גיל" שני־רביעי 21:00 ושידור נוסף בשישי באותה השעה בערוץ 8

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

משבר גיל 30 אינטנסיבי שלח את הדוקומנטריסט רוני קובן להפיק סדרה המתעדת אנשים במשברי גיל בעשורים שונים לחייהם. הסיבוב שעשה איתם...

מאתעופר מתן28 בינואר 2016
סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק

היה איש: קראו לו יוסי שריד, ואפשר לסמוך עליו באחת בלילה

אחד מהם הצמיד אותי לגדר ודחף ברך בין רגלי, השני חיפש לי בתיק ולא מצא כלום, ובגלל שתסכול זה דבר מתסכל...

מאתעוזי וייל10 בדצמבר 2015
יוסי שריד (חסר קרדיט, צילום מערכת)

יוסי שריד בראיון אחרון: "חולם להגיע למקום שבו אפשר להיוולד מחדש"

מתרגש מתכנון הנסיעה יותר מהנסיעה עצמה והכי אוהב לחזור הביתה: כמה ימים לפני מותו, הספקנו לשאול את יוסי שריד על מסעותיו...

מאתמערכת טיים אאוט6 בדצמבר 2015
החיים. כדרוגל. צילום: Shutterstock

מדעי הדשא: סיפור כדורגל מאת בני בשן מתוך הספר "מה עשה הנוער?"

מדעי הדשא: סיפור כדורגל מאת בני בשן מתוך הספר "מה עשה הנוער?"

44 אוהדים ואוהדות כדורגל הצטרפו לנבחרת של "מה עשה הנוער?", אוסף סיפורים קצרים על כדורגל שצובר תאוצה בהדסטארט

החיים. כדרוגל. צילום: Shutterstock
החיים. כדרוגל. צילום: Shutterstock

שיחת ווטסאפ שניהלו לפני כמה חודשים האחים מוטי ורפי דה פיצ'וטו התפתחה לכיוון לא צפוי. השניים העלו זיכרונות מילדותם בשנות ה־80, על מכבי חיפה ועל הטיפוסים המשונים שפגשו במשחקי הקבוצה לאורך השנים. "שוב תהינו למה אנחנו לא מעלים את זה על הכתב ומוציאים ספר, ואז החלטנו שמעלים את זה על הכתב ומוציאים ספר", אומר מוטי דה פיצ'וטו, לשעבר פרשן כדורגל בעיתון "הארץ" ומיוצרי "בובה של לילה". "הציפיות היו צנועות מאוד. פנינו לכמה כותבים שאנחנו מכירים וההיענות המיידית והנרגשת שכנעה אותנו שצדקנו ויש כאן צמא למשהו כזה".

אל התוצר הסופי, "מה עשה הנוער?", נכנסו לבסוף טקסטים קצרים על כדורגל מאת 44 כותבים וכותבות. יוסי שריד, אסף גברון, נטע אחיטוב, גדי וילצ'רסקי, רון קופמן, בני בשן ואיתי אנגל הם רק חלק קטן מהם.

"זה לא רק סיפורים קצרים, אם כי זה הרוב המוחלט", מפרט דה פיצ'וטו. "יש גם שירים, איורים ואנקדוטות. כל כותב קיבל מעין אזור אישי שבו יופיעו הטקסטים שהוא כתב. רובם באורך של בין עמוד וחצי ל־20, אבל יש עוד הפתעות". החל מהשבוע מוצע הספרבמכירה מוקדמת דרך הדסטארט, והוא יירד לדפוס כשיגויס הסכום המינימלי להוצאתו. "אנחנו צופים ומאמינים שזה יקרה בשבועיים הקרובים. עד כה בפחות מ־24 שעות גייסנו יותר מ־10,000 ש"ח וזה כשאנחנו עדיין בשלב ההרצה".

אילו סיפורים הפתיעו אתכם במיוחד?

"הכי הופתענו מהרמה הגבוהה של הספרות שקיבלנו. קשה להצביע על סיפור אחד כי הם מאוד שונים זה מזה וזה לא יהיה הוגן. אנחנו רק יכולים להבטיח שמדובר בספר ברמה גבוהה מאוד גם בלי קשר לעובדה שזה על כדורגל, ושמי שיקרא אותו יבכה, יצחק בקול, יתרגש ובעיקר יזהה את עצמו בהרבה נקודות".

לתמיכה בפרויקט

"למה זה טוב בז'?" / בני בשן

מתוך הספר "מה עשה הנוער"

נדמה לי שבז' כבר בן 23.
הוא רווק, עדיין אחרי צבא, ועדיין לפני משהו אחר.
הוא יפה, וצנום, ומוכשר, אבל אין לו את הבלוז, ואין לו יום כתום, ככה הוא – בז'.
וזהו – נגמר לו הזמן להסס.
הימים חולפים, שנה עוברת.
גם עלינו.

אני פוגש אותו מדי פעם לטורניר FIFA ב-PLAY STATION.
ככה הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו וככה גם האחרונה.
הרי אצלנו, המכורים לאושר שהמציאו לעצמם, בעובי הרגלינו הגדולים, זה תמיד אותו דבר, מתחבקים, משחקים, מתחבקים, אני הולך והוא נשאר.

ככה זה עם בז'.

הוא תמיד יודע מה הוא רוצה וזה תמיד אותו דבר.
זה עד כדי-כך תמיד אותו דבר, שאפשר אפילו להגיד, שבארבע השנים האחרונות כל מה שבז' היה עושה במשך היום, זה להתעורר כל יום בשתיים-שלוש בצהריים, להדליק את ה PLAY-STATIONלהכין קפה, לשתות אותו, ו…
נעשן קטנה?

וזהו.
עכשיו מתחילים לשחק.
ככה כל יום, ככה כל היום.

קפה, קטנה, FIFA, קטנה, קפה, קטנה, קטנה, FIFA, מגיעים חברים, קטנה, קטנה, FIFA, קולה, קפה, חיבוק, שוב לבד, קטנה, FIFA, ולישון, או לאכול ולישון, או לזיין ולישון.

הכדורגל הכי נפוץ בעולם. צילום: Shutterstock
הכדורגל הכי נפוץ בעולם. צילום: Shutterstock

ככה זה עכשיו, וככה זה כבר ארבע שנים. זה התחיל במדי צה"ל עם FIFA 98, והיום זה כבר עם החולצות של השחקנים ו-FIFA 2001 .

פעם באתי אליו, לבז', ואמרתי לו שזה קצת מוגזם ושיש עוד הרבה דברים טובים בחיים, אבל בז'? הוא רק חייך בהבנה, והסתכל על המסך במבט המבויש שלו.

אפשר להגיד שזה היה רגע מביך, אבל זה לא יהיה מדויק. מה שכן יהיה מדויק להגיד זה שהיו כמה דקות של שתיקה, ואז בז' התחיל לדבר ברצף ובמהירות, ולא הפסיק עד שחייכתי:"אתה לא מבין, אה? אתה לא מבין… זה לא משנה במה אתה מיומן כל עוד אתה מיומן במשהו באמת. אתה חושב שאני זורק את החיים שלי, אבל אני, יש לי בראש איזה שקט כזה… של אמונה בטוב, אתה מבין? פעם, כשהייתי ילד, קראתי אגדה יפה, שמספרת על נסיכה ערבייה אחת, שכל היום הייתה יושבת בארמון ותופרת. וכל האנשים החשובים של אותם ימים באו אל אבא שלה, המלך, ואמרו לו שיגיד לה להפסיק, ושזה לא מכבודה של אישה במעמדה ועוד כל מיני דברים כאלה. בא המלך החכם, לביתו החכמה עוד יותר, ושאל אותה: 'למה את כל היום רק תופרת בתי?' ובלי לחשוב הרבה היא ענתה לו שכל אדם חייב להיות מיומן במשהו עד הסוף. המלך החכם הבין וחייך. שבוע אחר-כך חטפו את הנסיכה חמישה שודדים וכלאו אותה בתוך מערה. שומע? הם כלאו אותה בתוך מערה ודרשו מהמלך משהו שאני כבר לא ממש זוכר. ומה עשתה הנסיכה החכמה שלנו? היא סיפרה להם שהיא יודעת לארוג שטיחים הכי יפה בכל הממלכה, והציעה להם שבינתיים, היא תכין בשבילם שטיחים, כדי לא להשתעמם, והם ימכרו אותם בשוק תמורת איזה נתח-כסף יפה. הטיפשים כמובן התלהבו מהרעיון וכבר למחרת הביאו לה את כל החומרים הדרושים להכנת שטיח. והיא, הנסיכה הזאת, שהייתה יפה עד-מאוד, וחכמה עד-בלי-די, הכינה עשרות שטיחים מרהיבים ביופיים וצבעם, כשעל כל אחד מהם רקומים כל מיני פרטים שמרמזים על מיקומה של המערה. כמה ימים אחר-כך המלך עבר עם פמלייתו ליד דוכני השטיחים שבכיכר השוק וכבר מרחוק היה נדמה לו שהוא מזהה את הסגנון של הבת שלו על חלק מהשטיחים. הוא ניגש, הבין, הציל, ואז חזר הביתה. בטח שאיתה! אתה מבין?"

בז'…
הוא אוהב גם כדורגל אמיתי, הגיבור המהודק של הסיפור המנוון הזה.
כזה עם שחקנים בשר ודם, שלא בנויים מאלקטרודות, ושבשובם הביתה משחקים גם הם עצמם ב-FIFA. הוא אוהב גם כדורגל אמיתי. אני מניח שאפשר לכתוב הרבה דברים שלא קשורים בשום צורה כרגע וזה עדיין לא ישנה את איך שהסיפור ממשיך.
כי הוא אוהב גם כדורגל אמיתי.
כי בשביל לאהוב כדורגל צריך גם לאהוב, וגם לאהוב כדורגל.
כי אחרת אתה אוהד.
כי הכול מגיע לכדי הגדרה בתחילתו ובסופו של עניין.
כי אם נישיר מבט אל תוך הפוני המתוק של בז', נראה שאהבתו לכדורגל עלולה בהחלט להיות חשודה כאהבה התלויה בדבר, ושבעצם, בזכות אותם המשחקים שבז' נהג ללכת לראות במגרש ובזכות ההם שלכבודם הוחשך הבית וראה בטלוויזיה, הוא צבר את כל הידע שצבר על כל האסטרטגיות והשחקנים, ואז פשוט חזר אל הספה, והתחיל ליישם.

כדור יתום. צילום: Shutterstock
כדור יתום. צילום: Shutterstock

ופיטרו, כי למה שלא יפטרו אותו מעבודות,
וזרקו, כי למה שלא יזרקו אותו בחורות,
וההורים שלו צרחו עליו מרוב ייאוש,
אבל הוא היה עסוק.

בהתחלה זה באמת היה בסך-הכול שעתיים ביום עם FIFA98, אבל מהר מאוד זה גם פלש לשאר חלקי היממה, עד שבאמצע העונה הראשונה הוא כבר התחיל לחלום בלילה על כל מיני מהלכים. אבל רק כשהגיע לבסוף אל עומק מבצרינו FIFA 99 זה נהיה חולני באמת.
אז, לא רק שזה מה שהוא עשה כל היום, הוא גם לא נהנה מזה כבר יותר.
הוא היה יושב בעיניים כבויות מול המסך ולוחץ, ולוחץ, ולוחץ, ולא מחייך לרגע.
הוא הפסיק להתייחס ל FIFA כמו אל חברה, והתחיל לראות בזה חתונה.
איך בז' אמר פעם: "אני שחקן FIFA".

ואחרי שהוא הצליח לעצור לי את המתפרצת הוא המשיך:
"אלה החיים שלי, אהוד ברק ראש-ממשלה – אני שחקן FIFA".
והוא נהיה גאון.
עילוי מעולה ונעלה של FIFA.
הוא היה הבטחה בתקופת ביבי, הגשמה בימי ברק, וגאון נוצץ ומפואר בימי שרון העליזים.
ב-28.5.99 היה ההפסד האחרון שלו, ומאז אף-אחד אפילו לא הצליח להתקרב אליו.
הוא היה עושה למחשב עשר-אפס, ב-world CLASS, כשהוא הפועל ת"א והמחשב נבחרת צרפת. הוא ידע כבר במחצית המגרש אם יהיה גול או לא.
הוא ידע איזה חלקים של המגרש רטובים כשיש גשםואיזה שוער מסוגל לעצור באיזה זווית בעיטה של איזה שחקן, אחרי ריצה של כמה מטרים.
בדיוק.

עילוי, גאון, מקצוען, שחקן FIFA.

אני זוכר שלפני שיצא FIFA 2002, הוא התקשר אליי גמור, וסיפר לי שהוא כל היום משלשל מרוב פחד. ואני מייד: “משוגע. תעשה משהו עם החיים שלך. תעשה משהו עם החיים שלך. אלה החיים שלך, משוגע, תעשה אתם משהו!!!”.

יום אחרי זה בז' התקשר אליי ערני מתמיד. "זהו, אני לוקח חופשה. הגעתי למסקנה שזה שיגעון, ושאני צריך לעשות משהו עם החיים שלי."
והוא פרש.
וטס.
לשבועיים.
לניו-יורק.
בלי FIFA.

והוא נחת, וישן אצל חבר, ואכל במסעדות, וראה תערוכות, וטייל ברחובות, וזיין, ועישן קטנות ושתה קפה. והיה לו טוב. הוא הבין שהוא בעצם הגזים, ואולי אפילו טעה, ושהבן אדם צריך עבודה רצינית, ואישה אמיתית, ותשוקות פיסיות, ואיך אמרו לו כולם – לעשות משהו עם החיים שלו.
את כל זה הוא הבין והפנים.
עד אותו היום.
אלוהים…

יום אחד, בדיוק כשבז' יצא מאחד הפאבים הקטנים שברחוב 79,
והילך לו ברחוב שמח וטוב לב,
יום אחד,
קרה מקרה.

לפי מה שבז' מספר זה היה עוד לפני שהג'וינט הראשון של הבוקר נגמר,
עם תומה של כוס קפה אחת בלבד, בפאב השכונתי שלו בזמן האחרון
(אותו בחר רק בגלל שבו היה אפשר גם לשתות קפה וגם לעשן סגריה במקביל),
זה היה אז לפי מה שבז' מספר,
שלפתע ניגש אליו בחור מוזר ויוקרתי שנראה כמו ביל גייטס,
הציג את עצמו בתור ביל גייטס,
ושמאוחר יותר הסתבר,
שגם באמת היה ביל גייטס.

האגדה, כמו ששמעתי אותה ממש במו אוזניי, אומרת שמר גייטס פשוט התקרב אל המושב של בז' ושאל אותו בעדינות ובנימוס אם אפשר ברשותו להציע לו הצעה.

בז' החליט לשתוק ולראות מה יקרה.

לעמוד ההדסטארט של הספר "מה עשה הנוער"

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

44 אוהדים ואוהדות כדורגל הצטרפו לנבחרת של "מה עשה הנוער?", אוסף סיפורים קצרים על כדורגל שצובר תאוצה בהדסטארט

מאתמערכת טיים אאוט18 באוגוסט 2015
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!