>> יוסי ירום (כדאי שתעקבו) הוא שחקן ובמאי וידאו, תל אביבי מלידה (ידענו שיש גם כאלה), מככב בהצגת הקאלט "גידול ושמו בועז" שרצה בצוותא מאז 2021. בקרוב מאוד (חמישי 30.1 /שישי 29.1) תעלה בתיאטרון תמונע ההצגה "פריקואל וסיקואל יורשים כת" מבית "אנסמבל קבוצת עבודה" בניהולו האמנותי של יגאל זקס, מאת בן סגרסקי ויובל שטיינברג, שבה הוא מככב אפילו יותר. במרכז העלילה כת מסתורית בדרום הארץ שחבריה סוגדים באדיקות למאווררים. כשמנהיגת הכת בת האלמוות מתה ערב אחד בפתאומיות, שני הבנים שלה, פריקואל וסיקואל, מנסים למנוע מהקהילה המיותמת להתפרק. כשהם מגלים צוות דוקו שהסתנן אל הכת כדי לצלם עליה סרט תיעודי, כל מה שהם יודעים על עצמם ועל העולם משתנה.הכרטיסים שלכם כאן.

>> קפה חתרני רדיקלי וגינה קהילתית קסומה // העיר של ענת סרגוסטי
>> מועדון שמייצג את תל אביב ומחילת ארנב מופרעת // העיר של דן קרמר
>> בר שחוזרים בו בזמן וחלום על חנות ממתקים // העיר של נטע בכרך

1. גינת דובנוב

בין הקריה לקאמרי לכיכר רבין, יש מקום קסום ומופלא, בו תמצא שקט ושלווה, או מרדף אחרי הבת שלך שהרימה נייר טואלט מהרצפה ומנסה לדחוף אותו לפה של חבר. גינת דובנוב היא ריאה ירוקה ופסטורלית, שתמיד תמצא בה עוד כוך קטן שעוד לא ביקרת בו. מאז שיש לי ילדים זה הספוט הכי לוהט לפליי-דייט, פיקניק וצפייה בעגור הלילה בעל הרגל העקומה ששומר על הבריכה האקולוגית.

2. קפה ספסל

ממש בכניסה לגינת דובנוב (מרחוב דובנוב) היה בעבר קיוסק ותיק ולאחר מכן, בוטקה קטן שעמד נטוש עד 2024, שם הקימו את קפה ספסל המעולה. מבעליו של הקפה בבית אריאלה. יש שם כריכים מעולים, קפה מצויין, בורקס בסופש ומאפים ועוגיות ״שת׳לא מאמין״ פרי ידיו של הקונדיטור חן קופרמן. מומלץ.
דובנוב 24 תל אביב

3. חוף מציצים

אני תל אביבי מלידה, אבל לא משתגע על הים. יש לי איזה אנטי לכל הלשחרר לכל המינהלות שמקורן בחול הבלתי ניתן לריסון. שלא לדבר על הים וזה שהוא לא צפוי כמו בריכה… ובכל זאת, לא היה יום בתור ילד שלא היה נגמר עם אמא וסבא ושאר מיני זקיינע׳ס, שמשחקים שש-בש ושותים מהתרמוס מול שקיעה מפוארת, שבחרו את מציצים לחוף הפרטי שלהם, ללון בין גליו הרכים למשמע קול הכרוז של המציל העייף (תראו מה המקום הזה עושה לי! צ׳יזס). על אף שזהו גלגול מאוד מתקדם של החוף בו גדלתי, עדיין יש שם את ה"תל אביב של פעם" שכל כך כיף להתרפק עליה כשמגיעים. אבל בריכה. דפניטלי בריכה.

4. יוקה ומפלצות

במרץ 2022, משום מקום ובלי כל התראה מוקדמת, נפטר חברי הקרוב גיא פרס. גיא היה איש מטורף, חריף, עוף מוזר וכשרוני ובעיקר צייר מחונן. היינו מעבירים שעות של צפייה בתכנים, מדברים קומיקס וסרטים ולפעמים הייתי יושב ובוהה בו מצייר. הוא בדיוק ריכז את כל מאמציו לפתוח את חנות האומנות והקומיקס הכי מיוחדת בארץ, כזאת שתפנה לחובבים ולמקצוענים. הוא כבר השיג ספקים, מעצבים ואפילו את הנכס, אבל החלום נקטע יחד עם גיא. כחלק משימור מורשתו של האיש המיוחד הזה, משפחתו המדהימה הקימה את החנות בניהולה של אחותו, יעל פרס המגה-מהממת, והפכה אותה למוקד עליה לרגל לכל חובב אומנות, גיק מורעל או סתם עוברי אורח שלא יכולים להתעלם מהמקום הפשוט ״אני-בחו״ל-אני-חייב-לצאת-מפה-עם-משהו״ הזה שממוקם בשכונת לבונטין. הם גם מארחים ירידי אמנים ויש להם הוצאת ספרים משלהם המתמחה בנובלות גרפיות וקומיקס של אמנים ישראלים. לא היית מאמין גיאקי.
מקווה ישראל 23 תל אביב

5. אנדרטת רבין

מקום אהוב בעיר? לא יודע. אני לא הולך לשם בכוונה ובוהה באבנים השחורות והקירות משומרי הגרפיטי ומדבר איתו. עם רבין יעני. אני פשוט עובר שם מדי פעם, לפעמים לבד, לפעמים עם אשתי והילדה, וחושב על זה שהייתי שם. הייתי חלק מהאירוע הדפוק הזה שהתחיל להניע גלגלים כל כך קיצוניים של פחד ושנאה ונתן איזו לגיטימציה לאלימות שחיכתה להתפוצץ ורק חיכתה למשוגע הנכון. זה מדכא ומפחיד, אני יודע, אבל יש משהו במחשבה שהייתי שם, בערב שאחרי, ילד נאיבי עם שלט נאיבי – "לא לאלימות" – שגורם לי לחשוב שאם ראיתי את זה מתחיל, אני בוודאי אראה את זה מסתיים. זקיק תקווה.

מקום לא אהוב בעיר:

גן העיר. למה אני עובר ליד אנדרטת רבין אתם ודאי שואלים?כי אחרי שהגן נגמר ביום קיץ לוהט או בסופת גשמים, אני לוקח את הילדה למקום החצי-מקורה הזה, הספק קניון דה-לה-שמטע ספק בית אבות,האפלולי ורווי השיש החום הבלתי ניתן לעיכול הזה, שיש בו כל מה שפעוטה צריכה כדי להעביר שלוש וחצי שעות על גב מכונה מקרטעת ברטט, בעיצוב כושל של תיבת נוח. כמו רבין הסמוך, כך גם גן העיר הוא אנדרטה. רק לאייטיז. לא בקטע רטרו-שיק. ייחודיות ששמורה למקומות כמו הטיילת באילת, הכרמלית וכל טבריה. בארצות אחרות, בניין העירייה הוא מקום שמרכז אליו תיירות ומוקדי עניין. הכל שם, רק צריך מתיחת פנים שתחמיא לעידן שאנו חיים בו. אני עדיין אגיע לשם כי אין על גן העיר. רק תרעננו. תודה. סליחה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
״יקומות״ – של רועי כפרי וגון בן-ארי. כאן 11. כמי שהתחנך על ברכי "ניצה ולחם" וחיכה בשקיקה לכל פרסומת של "מילקי", רועי כפרי בעיני הוא מהאנשים שמשנים את התרבות ויוצרים שפה חדשה שמרחיבה את גבולות היכולת לספר סיפור בצורה הכי מקורית ומצחיקה שיש. זו סדרה משוגעת בלי מנגנון שעושה הגיון, אבל כמו ששייקספיר אמר "יש הגיון בשיגעון", והתוצאה ממלאת בהשראה, מצחיקה ומרגשת באמת.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הספר״ביום שבו הכל השתנה״– לא במקרה מבית הוצאת הספרים של יוקה ומפלצות המוזכר לעיל. אנתולוגיית הקומיקס הראשונה שיצאה אחרי שבעה באוקטובר, ומאגדת בתוכה סיפורים אמיתיים, מהאנשים שהיו שם. הכל מאוייר על ד האמנים המובילים והמוכשרים בארץ. מצמרר, מקומם וממלא את הלב בהשראה, שיש ביננו אנשים ששמו אחרים לפניהם ועשו הכל כדי להציל.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל ארגון שיש לו קשר עם הלומי קרב ושבי. מתים מהלכים בינינו, נושאים כאב שאי אפשר לדמיין, מלחמה שנשארת איתם כל יום (גם כשהמלחמה נגמרת) וגל של התאבדויות נוראיות, שאולי היה ניתן לתת להם מענה בזמן. מישהו צריך לעזור להם ולא לתת להם להרגיש שהמדינה מתנערת מהם והזיכרונות שאיתם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ענבר דנון. פאקינג אשתי! היא אחרי לידה! שנייה! הבנאדם האהוב עלי בעולם הביא עוד משהו שהכי אהוב עלי בעולם. ממי! אני אוהב אותך! אנחנו בטיים-אאוט!!!

מה יהיה?
AI.

• העיר שלי
• תיאטרון תמונע
• ספסלים
• חוף מציצים
• יוקה ומפלצות
• רצח רבין
• גן העיר

>> "יוקה ומפלצות" היא קבוצה של מיזמים חדשניים בתחומי תרבות הפופ, האומנות והתקשורת החזותית, שהוקמה למען יוצרים וצרכנים של זרמים תרבותיים שנדחקו עד כה לשוליים. הקבוצה, שהוקמה ב-2021, מביאה לציבור הרחב את היקומים התרבותיים של גיקים, בוני עולמות, חולמי חלומות וגיבורי-על.אם עוד לא ביקרתם בחנות אז אנחנו מקווים שהכל בסדר איתכם.
המסיבאסה היא אירוע פתיחה של עוד שנת דיכאון קיומי, והיא תתרחש ביום שישי הקרוב (2.1 החל מ-10:00 בבוקר) בחנות הספרים והקומיקס של "יוקה ומפלצות" (מקווה ישראל 23 תל אביב), בכיכובן של ארבע קומיקסאיות שעבודותיהן מציגות את הצד המבאס של החיים, כולל דוכני קומיקס ומרצ', מוזיקה וקפה ופחמימה לנפש עצובה. ביקשנו מהקומיקסאית אפי קישון (תעקבו) להבהיר ולנמק.

>> כשהוט מתיימרים לספר את "הסיפור של כולנו" הם לא מתכוונים לכולכם
>> אנושיים אחרי הכל: שכונת שפירא היא ה-DNA של תל אביב במיטבה

יש משהו נוח בלצחוק מדברים שלא מצחיקים. לא כי הם פתאום נהיו סבבה, אלא כי ברגע שהם נהיים בדיחה – הם יוצאים ממך. הופכים לפאנל. למשפט. למשהו שאפשר להסתכל עליו בלי להתפרק. וברגע שמישהו אחר צוחק, אפילו קצת, זה כבר לא סיפור אישי שלי אלא משהו משותף.

בקומיקס שלי אני עוסקת בחלקים הפחות מחמיאים של החיים. חרדות, דיכאון, עייפות כללית מהקיום והמחשבות הקטנות שמגיעות כשכבר אין לי כוח לעבד אותן כמו שצריך. הומור לא הופך את הדברים האלה לפחות רציניים, הוא פשוט מאפשר לדבר עליהם בלי נאום ובלי סיכום. לצחוק רגע, ולהמשיך להיות באי־נוחות.

הדמות שאני מציירת היא אני, אבל גם לא. אין לה שם, אין לה סיפור רקע, ואין לה שאיפה להפוך לגרסה טובה יותר של עצמה. היא גנרית בכוונה. היא שם כדי שכל אחד ואחת יוכלו להיכנס אליה, להגיד "כן, זה מוכר", ולהמשיך הלאה. לא הזדהות גדולה. הזדהות קטנה. יומיומית.

הרבה פעמים אני מרגישה כמו חייזר שנחת בכדור הארץ וצופה בבני אדם. איך הם מדברים, איך הם מזיזים ידיים, איך הם אומרים “הכול טוב” ומתכוונים למשהו אחר לגמרי. גם על עצמי אני מתבוננת ככה. ההתנהגות האנושית מעסיקה אותי, בעיקר ברגעים שבהם היא לא לגמרי מחוברת למציאות. הציניות שלי מגיעה משם – לא מזלזול (למרות שגם את זה יש בשפע) אלא מעודף תשומת לב.

היום מותר לשתף קושי. מותר לבכות בריל. מותר להגיד "לא הכל זוהר למרות שנראה". וזה אחלה. ועדיין, איכשהו, גם הכנות נהייתה קצת מופע. אפילו ברגעים הפחות יפים, הכול נראה יחסית מסודר. עם התחלה, אמצע, וסוף אופטימי. הקומיקס שלי לא עובד ככה. הוא לא מחפש קתרזיס ולא פתרון. הוא פשוט עוצר על רגע אחד לא פתור, ומשאיר אותו שם.

יש גם עניין של עצלנות, אי אפשר להתעלם מזה. הקומיקס הפשוט שלי, שמצוייר תמיד עם אותו עט שחור, הוא הדרך הכי מהירה להגיד משהו ולהמשיך הלאה. אין לי כוח להסביר, להעמיק או ללטש. משפט אחד, ציור אחד, וזהו. אולי בגלל זה זה עובד – כי אין זמן להיות חכמים מדי.

ב-2.1 נחגוג את הקושי במסיבאסה – אירוע של ארבע יוצרות (ואני בתוכן) – שעוסקות באותם אזורים אפורים. לא כי זה טרנדי, אלא כי זה פשוט מה שיש. חרדות, דיכאון, ציניות, והתנהגות אנושית מוזרה. זה לא אירוע שנותן תשובות, ולא כזה שמבטיח ש"יהיה בסדר". זה מקום שבו אפשר לצחוק יחד על דברים שלא באמת מצחיקים, ולגלות שזה מספיק. 🙂
ואם זה בכל זאת לא מספיק – לפחות יש דוכנים, קומיקס, את יוקה ומפלצות ועוד אנשים שמרגישים קצת חייזרים.
>> מסיבאסה, 2.1 15:30-10:00, יוקה ומפלצות, מקווה ישראל 23 תל אביב

• יוצרים כותבים
• קומיקס
• יוקה ומפלצות
• אירועים בתל אביב
• טור אישי

>> ד"ר אורי אליס הוא מנהלה של ספריית בית אריאלה האהובה (ראיתם כבר את האודיטוריום המחודש?) ושלוחותיה העירוניות בעיר. בימים אלו יוצא לאור בהוצאת מכון מופ"ת והקיבוץ המאוחד ספרו החדש "הליכה לאיבוד: פנומנולוגיה ופרשנות" – מסע חקירה בין יצירות ספרות, קולנוע וטקסטים תיאורטיים שעוסקים באובדן דרך ובאי-היכולת לשוב.להשיג בחנויות וגם כאן

>> העיר של יוחאי טל: מנה שתמיד בא לאכול וקפה לרוץ אליו
>> טעם החיים: בחרנו את 12 המסעדות החדשות הכי טובות בתשפ"ד

1. בית אריאלה

בית אריאלה היא הבית שלי בשנים האחרונות. זאת ספרייה ומרכז תרבות מאוד איכותיים, מקום של לימוד, בילוי והשראה. יש משהו מעט מבוכי באדריכלות הברוטליסטית של הבניין המדהים הזה, מדורי הספרייה והארכיונים מלאים באוצרות, וזה הופך אותו למקום שאפשר לבוא אליו שוב ושוב ולגלות בכל פעם דברים חדשים. לבית אריאלה היסטוריה ארוכה ושותפות עמוקה עם ערכים של דמוקרטיה, נדיבות, מידע חופשי ולימוד שמשתרע על פני חיים שלמים. ובה בעת, בית אריאלה זה גם מקום לדרינק, או סרט, או מופע או דיון תרבותי. התפקיד המשמעותי שמילאה הספרייה בזמן משבר הקורונה ובזמן משבר החטופים מעיד על המחויבות של צוותי ספריות כלפי הקהילות שלהן ואני שמח וגאה להיות חלק מזה.

2. הגן הבוטני

נתיב מילוט מן העיר בלב העיר עצמה. מקום לבוא אליו לבד או עם חבר או עם ילדים. מקום לנשום בו.

3. אשכול גנים העבודה

אולי משונה לציין במדור כזה גן ילדים, אבל אני חושב שהרבה תל אביבים יודעים על מה אני מדבר. שניים מילדיי התחנכו בו. הגן הזה הוא קסם, נס, פואמה פדגוגית. מקום להתגעגע אליו.העבודה 25

4. בית ליבלינג

בכל פעם שאני מגיע למקום הזה אני נדהם מהמחשבה שעירייה מסוגלת לעשות משהו עם כל כך הרבה סטייל. זה מקום שמאפשר חשיבה על העיר, על אדריכלות ועל אמנות. קפה 'לב' בקומת הכניסה הופך את הביקור למושלם אפילו יותר.אידלסון 29

5. גינת דובנוב

אין עוד גינה כזאת בעיר. מוצלת, שקטה, נינוחה, עם פסיליטיז מעולים. החברים שלנו מהקפה בבית אריאלה פתחו שם עכשיו את קפה ספסל שניכר שהיה מאוד חסר.

מקום לא אהוב בעיר

אין לי בעיר מקום שנוא או דחוי, אבל יש מקומות שמסבים לי צער. הכוונה לאותם מקומות ש"רדופים" על ידי רוחות הרפאים של מה ששכן בהם פעם וחדל להתקיים. בין אם זה קפה באצ'יו, תולעת ספרים במזא"ה, אנה לולו או אוסישקין, אני מרגיש שאיבדנו נכסים שהיו עקרוניים לנשמת העיר.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הייתי לאחרונה בערב הפתיחה של 'פליציה – בית לאמנות הצליל' בכיכר ביאליק. פעם זה היה מקום מנומנם ששירת קהילת מומחים קטנה, אך אחרי שיפוץ מקיף ומנהל חדש, עם אולם הקונצרטים הכי טוב בעיר ופתיחת קפה אלג'יר שבו אפשר לקנות בקבוק יין בערב ולשבת בכיכר – זה המקום הכי שווה שאתם עדיין לא מכירים.ביאליק 26

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אנתולוגיית הקומיקס"היום שבו הכל השתנה"שערכו נטע גורביץ ואסף חנוכה, עם עשרה סיפורים משבעה באוקטובר שעברו עיבוד גרפי על ידי מאיירים וקומיקסאים מעולים. אלו סיפורים על גבורה, אנושיות, מסירות וחסד, גם אל מול פני המוות. הספר הזה יצא לאור על ידי החנות "יוקה ומפלצות" שעושה דברים נפלאים ומומלצת מאוד.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לכל ארגון שמקדם סולידריות, בין אם זה 'כוח לעובדים', 'עומדים ביחד', 'מטה משפחות החטופים' או אחרים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
בבית אריאלה יוצא לי לעבוד מול קבוצת מתנדבות יוצאות דופן שמלווה את משפחות החטופים. המסירות והנוכחות של הנשים האלו, מסביב לשעון ממש, למרות הקשיים והשחיקה, לטובת המשפחות שהכי זקוקות לליווי ולתמיכה הזאת ראויה לכל הערכה.

מה יהיה?
קשה לדעת. אנחנו נמצאים היום בנקודה שבה באמת קשה לראות מפרש לבן באופק.

• העיר שלי
• בית אריאלה
• יוקה ומפלצות
• דובנוב
• בית ליבלינג
• הגן הבוטני

נטע גורביץ היא עורכת, מסאית ומרצה, תל אביבית בלב ובנפש והמייסדת הגאה של דור המשך של ארבעה תל אביבים נחושים. לשעבר העורכת הראשית של "ידיעות ספרים" והיום העורכת הראשית של "יוקה", ההוצאה לאור הראשונה בארץ המתמחה בקומיקס וברומנים גרפיים וחלק מקבוצת "יוקה ומפלצות", שחנות הדגל שלה ממוקמת בגן החשמל. הספר הראשון של "יוקה ספרים", היום שבו הכול השתנה – אנתולוגיית קומיקס של סיפורים משבעה באוקטובר, רואה אור בימים אלה, ומלווה בתערוכה ובמפגש עם היוצרים בספריית בית אריאלה במסגרתאירועי "כתוב"של עיריית תל אביב יפו שיתקיימו ב-19-21 בספטמבר.

>> העיר של הפנר // הכי טוב להיות בבית. או לאכול במקדונלד'ס
>> העיר של ג'יי למוטה // הקבב הכי טוב בעיר והרמות לסקייטרים
>> הצביעו תל אביב: סקר טיים אאוט הבינלאומי 2024 יוצא לדרך

1. הבית ברחוב גוטליב 17

במהלך כל שנות ילדותי, שעברו עלי ברובן בבסיסים של חיל האוויר, סבא וסבתא האוהבים שלי גרו בבניין הזה, בדירה בקומה השנייה הצופה אל הרחוב. בדירה הזאת עברו עלי השעות המאושרות ביותר של ילדותי, ובה גם למדתי מה זה להיות תל-אביבים אמיתיים, כאלה שלא מעבירים יום בלי ישיבה הגונה בקפה אקסודוס או שרי זצ"ל, בשחייה בבריכת גורדון, או בשיטוט לעת ערב בשדרות בן גוריון, שאז עוד נקראו בכלל שדרות קרן קיימת.

2. סטודיו מייסור

מסוג הנסים שקורים לתל אביבים: את עוברת דירה כי הבניין שלך בתמ"א ומגלה שבבית הסמוך ניצב סטודיו היוגה הכי מדויק ומעטיר בעיר. תרגול סדרה ראשונה בשיטת מייסור כל בוקר, סדרה ראשונה מודרכת כל ששי בבוקר, ובערבים שיעורים עם דני יוגה, אחת המורות הכי מעמיקות, מגוונות ומשמעותיות בעיר. עוגן השפיות מספר אחת שלי בשנה החולפת.
שדרות ח"ן 20

3. חוף גורדון

כשצריך פרספקטיבה אני רוכבת באופניים לים, מעבירה את הצ'יפ שלי בדוכן של המרינה, לוקחת מאורן שיושב על החוף סאפ וחותרת הרחק הרחק מערבה. מתוך הכחול העמוק של הים העיר נראית תמיד שלווה ודוממת, ולהרף עין בתוך כל הקושי גם הלב שלי יכול להיות שלו ודומם.

4. הבלוק. אוקיי, אוקיי, הקווסט

אבל גם בשמו החדש זה עדיין המועדון הכי טוב בעיר, עם הסאונד הכי מעיף, החללים הכי מכילים והנוסטלגיה הכי מתוקה, וכשעומרי סמדר מתקלט בכלל רואים שם נצנצים. אבל תכלס לא משנה אם זה בקוווסט, באומן, או באחד הליינים עם הלוקיישנים המתחלפים כמו התלתליסטים, בשאיפה פעם בחודש חובה לעבור במאורת הארנב ולהגיע לארץ הפלאות.

5.י85/15

כבר כמה שנים שהמסעדה הזאת לא רק מצליחה להסיר את השחור מעל פינה מקוללת בעיר, אלא להיות מקום שהוא גם מעודכן, גם משפחתי וגם פאן במקסימום. לשבת על הבר זה הצגה, הפלייליסט תמיד מכוון על הגרוב המדויק, את הסלט חסה עם אגוזי הלוז והגבינה הכחולה אני מוכנה לאכול שלוש פעמים ביום, ואיפה איזי, שיביא לי כבר צ'ייסר.
מלכי ישראל 15

מקום לא אהוב בעיר

אבן גבירול. בשנים האחרונות אבן גבירול, יחד עם עוד ערוצים מרכזיים בעיר, הוא כמו ילד בגיל ההתבגרות. עד לא מזמן הוא היה רגוע, ידידותי, אהוב ומאיר פנים, ובום! התפרצות זעם בלתי נגמרת, רעש, אבק ועצבים מסביב לשעון. אז צריך לזכור שכמו כל גיל התבגרות זה רק שלב בדרך למקום טוב יותר, אבל באותה מידה להתפלל שחלאס כבר, שייגמר.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אביתר בנאי מבצע סולו את "עוגן במים", מרכז עינב לתרבות. אביתר בנאי הוא יוצר נעלה והפסקול של החיים שלנו כאן, ו"עוגן במים" שהוא הקליט בחודשי המלחמה הראשונים היה הארוכה שהנפש הפצועה שלי היתה זקוקה לה. להופעה שלו במרכז עינב הזמינה אותי אמא שלי, שגם לה אני צריכה להודות על ההתגלמות הזאת של חסד ואור ורחמים בתוך התופת, אחת ההופעות הכי נפלאות שראיתי ושמעתי, שעה של הזדככות והתעלות הנפש.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"מיינדפולנס – מדריך מעשי להתעוררות" מאת ג'וזף גולדסטין. הספר הזה יצא לאור שלושה חודשים אחרי תחילת המלחמה, בדיוק כשהבנתי שכדי לשמור על השפיות אני חייבת להשתלט על התגובה הרגשית שלי למציאות, או, במלים אחרות, לחזור ביתר שאת לדהרמה. המלים של גולדסטין, בתרגום האוהב והמוקפד של אורי משעול, הם מים זכים על לבה של המתרגלת, תזכורת מתמדת המונחת לצד מיטתי לכך שמהכול יש מפלט, ושהוא נמצא בתוכי.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לארגון שמתכלל ברגע הנוכחי את המחאה. זה משתנה מעת לעת ולפעמים לא קל לעקוב, אבל המחאה בבגין, בקפלן ובכיכר החטופים היא המחויבות העמוקה והחשובה ביותר שצריכה להיות לכולנו כרגע, חוט התקווה שאסור שיגדע גם כשהכול נדמה קשה מדי, מייאש מדי וחסר תוחלת.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הכי נישאי, אבל כרגע אלה הבת שלי, ליה גורביץ, והחתן שלי, יונתן רון עדות – שני תל אביבים מצוינים שהתחתנו ביום ששי ב-24 שעות של שכרון חושים, והזכירו לכולנו את הכוח העצום והמפכה של שמחה טהורה, אהבת אמת, אושר גדול, יופי עד אין קץ, חברות ומשפחתיות. חשוב להיאבק, חשוב למחות, אבל לא פחות מזה חשוב לדבוק בתקווה המדבקת שלהם לכל הטוב שעוד מחכה לנו.

מה יהיה?
המצב זוועה, אין שום דרך לייפות את זה, ובאופן רציונלי קשה לראות את האור בקצה המנהרה. אבל תל אביב היא העיר הכי טובה בעולם, עם האנשים הכי טובים בעולם, ועבור מי שקשר בה את חייו – וילדיו קשרו בה את חייהם – המחשבה על חיים במקום אחר היא בלתי נסבלת. אז אנחנו נושמים לתוך התנוחה, רוכבים לאורך השדרות, יוצאים מהמועדון לתוך האוויר הטוב של הבוקר, מניפים אל על את הדגל בהפגנות, ויודעים שגם אם זה ייקח זמן הטוב סופו תמיד לנצח, והימים הטובים שאנחנו נלחמים להשיבם בוא יבואו.

• העיר שלי
• יוקה ומפלצות
• יוגה
• חוף גורדון
• אביתר בנאי