במידברן הבנתי: הילדים שלנו משחקים לא נכון בלגו
ההרס הטוטאלי והמהפנט של עיר שהוקמה במיוחד לשם כך מחדד את ההבנה שכדי ללמוד צריך לערער, לשאול ולהטיל ספק. ובסלון? הילדים עובדים בלגו, ואסור לפרק
עזבו בתי חרושת מהמאה ה-19, מי שלא ראה ילדים מרכיבים לגו לא יודע עבודת כפיים תעשייתית מהי. ואל תתנו לאריזה הצבעונית להטעות אתכם – היום ילדים לא משחקים בלגו. הם עובדים שם.
אני לא יודע מתי זה קרה אבל הקוביות, המלבנים והגלגלים שפעם הגיעו בתפזורת מסחררת של אפשרויות בלתי מוגבלות ומקסימום חופש הפכו לאוסף של מודלים מהונדסים היטב. קצת כמו המטוסים להרכבה שהיו פופולריים באייטיז, או מוצרים של איקאה. חלקים ממוספרים, בשקיות קטנטנות ממוינות, כדי שחלילה לא יתחברו שני חלקים שלא נועדו זה לזה ותיווצר לה, לא עלינו, מוטציה שלא מככבת בקטלוג הדני. ויש גם הוראות הרכבה כמובן. כפועלים אומללים בסווט-שופ אסייתי, הילדים עוקבים אחר ההנחיות החמורות של החברה ומוציאים תחת ידיהם פס ייצור של דגמים. הם מרהיבים ביופיים ובמורכבותם, יש להודות, אבל נעדרים לחלוטין מכל בדל של יצירתיות.
עוד כתבות מעניינות:
תפסיקו להתחבא בשירותים, הילדים מריחים את השקר
כך תסעו עם הילדים לפסטיבלי מוזיקה – ותשרדו כדי לספר
ביקרנו במוזיאון הטבע החדש ונדהמנו
כי כדי לבנות צריך להרוס. אין באמת משמעות ליצירה בלי היכולת לפרק אותה. ואת השיעור הזה למדתי השבוע פעמיים – במידברן ובבית הכנסת. יצירות אמנות עצומות, מיצגים מהפנטים, גמל מכונף, עכביש אדיר ממדים ודמות אדם אבסטרקטית – ובשיא האירוע כולם נשרפים ומפורקים עד היסוד. כמה עוצמה יש בהרס טוטלי של עיר שלמה שהוקמה במיוחד, בשריפה פאגנית כמעט של הפסל הנמצא במרכז האירוע.
ואז בשבת, מרחק שנות אור מהפלאייה, אותו סיפור בדיוק: פרשת במדבר (או פרשת ״במידברן״ כמו שהילד שלי כינה אותה) עם פירוק המשכן. קודש הקודשים – מזבח הקטורת וארון הקודש במשכן, כמו הטוטם של המידברן – מתפרקים ברגע אחד לטובת נדודים במדבר. בלי סנטימנט, בלי אובססיית הנצחה. אתמול היה, היום איננו. אתמול אסור לגעת או אפילו להתקרב, היום דורכים במקום בלי לזכור מה היה שם. בחיי, הכרתי קבלני תמ"א 38 עם יותר חוש נוסטלגי.
אלא שנראה שפירוק והרכבה חלפו מהעולם. כשהייתי ילד קטן פירקתי פעם עם אבא שלי רדיוטייפ דאבל-קאסט. זו הייתה חוויה מופלאה. לפני כמה שנים נפטרתי מהמחשב הנייח, לא לפני שפירקתי אותו לגורמים ראשוניים במעין מכון פתולוגי פרטי כשעל שולחן הניתוחים שרועות חתיכות פיברגלס עם נחושת מוטבעת בתור חיווט. נסו היום לפרק אייפון. נו באמת, הצחקתם את הננו-טכנולוגיה.
העניין הוא שאת היגיון הפירוק צריך ליישם גם בגישה לחינוך וללמידה. ילדים לומדים ולומדים, בונים קומה על קומה, עד שמגדל הידע שלהם בנוי לתלפיות. אלא שכדי ללמוד באמת, לבנות את הקומה הפרטית שלהם בעולם, הם חייבים לרסק אחרות. לשאול, לתהות, להקשות, לערער, להרהר, להטיל ספק.
וזה לא במקרה עובד ככה. בתי הספר המודרניים צמחו לצורך מילוי צרכי המהפכה התעשייתית. הם נועדו להעמיד סרט נע של עובדים במפעלים עם משמעת של הולכים-בתלם. המנגנון בנוי כך שהילד ימלא בדייקנות אחר ההוראות, ייצור בדיוק את מה שמצופה ממנו ואז יותיר את המבנה היציב על כנו מבלי להעז לפרוע, לשנות, לשבש.
אבל זהו מתכון בטוח לסירוס ולקונפורמיות ולשעתוק אנושי. כדי לעורר חשיבה ביקורתית ויצירתית, כדי לפתח חדשנות ויזמות, צריך לקחת את אבני הבניין של החיים, או של הלגו, וליצור מהן משהו קצת אחר. ואז להרוס, בלי סנטימנט, ולנסות קצת אחרת, או הרבה אחרת. לסתור ולבנות. להעדיף את סימני השאלה על פני סימני הקריאה. להבין שבמקום שבו יש ידע היו פעם שאלות. אבל השאלות התאבנו ונשכחו, כמו שאמר פעם יורם הרפז, והידע נמסר כשהוא מנותק מהן. זו גם, אגב, מהות הדיון התלמודי. ״אני לוקח גמרא, קוצץ אותה לחתיכות, ועושה ממנה עפר ואפר״, הגדיר הרב שטיינזלץ את לימוד התורה שלו.
יש לי תינוק קטן שמתחיל עכשיו ליהנות מהחוויה הכל כך ראשונית של פירוק מגדל קוביות. עוד שנה הוא בטח ילמד לבנות מגדל בעצמו, ותוך כמה שנים תיעלם לבלי שוב חדוות הפירוק. ואז, מי שיתבונן מקרוב במגדלים היפים והגבוהים שהוא יבנה, וייבחן אותם לעומק, יגלה שאלו בעצם מצבות גדולות.
