פעם לא היו ילדים בעולם, אז המצאנו אותם. וזה הסתבך

עד לפני 350 שנה לא היה דבר כזה "ילד". מדובר בהמצאה חברתית שנולדה עם המצאת הדפוס (והסתבכה עם פייסבוק), ובראה יצור חדש שהיום אנחנו נבוכים מולו. ילדיגיטלי – מדור חדש

בואו נקרא לילד בשמו (צילום: shutterstock)
בואו נקרא לילד בשמו (צילום: shutterstock)
26 במרץ 2018

היום מדובר ברעיון בלתי נתפס, אבל עצמו עיניים ונסו לדמיין את התקופה שבה – יחסית עד לא מזמן – לא היו לנו ילדים. אני לא מדבר על תקופות של רווקות פרועה או זוגיות תמימה שבהן טורפים את החיים כאילו אין מחר, כי במובנים רבים באמת אין מחר, או לכל הפחות ברגע הלידה מתחוור שאולי יש מחר, אבל הוא בוודאי מחר שונה לחלוטין מכל מה שהכרנו עד, ובכן, אתמול.
אני מתכוון לתקופה שבה לא היו לנו ילדים.
בכלל.
לאף אחד.
בכל העולם.

בלתי נתפס כיום לדמיין את זה, אבל עד לפני 350 שנה בערך לא היה דבר כזה "ילד". לפחות לא במשמעות שאנחנו מכירים היום. "תינוק" הוא קטגוריה ביולוגית עם מאפיינים משלה – הוא יונק, הוא סיעודי, הוא מרעיש נורא. לעומתו, "ילד", על פי רוב הדעות, הוא תוצר חברתי, המצאה שלנו, קונסטרוקט תרבותי. קחו למשל את היוונית העתיקה והעשירה: לא הייתה בה מילה למושג "ילד", מילה שמבחינה את הגיל הזה שבין ינקות לבגרות. ובאנגלית? צרפתית? גרמנית? נאדה, גורנישט, נייט, נאני-מו. אני יכול למצוא עוד מילים בשפות זרות מאותו זמן ל"כלום", אבל לא ל"ילד". כי עד המאה ה-17 המילה הזו פשוט לא הייתה קיימת בשפות רבות במובן של קטגוריה גילאית, אלא רק כתיאור קרבת משפחה.

אז צריך, אפעס, לקרוא לילד בשמו. הרעיון, שכיום נראה לנו ברור מאליו – שיש דבר כזה שנקרא ילד, שזה שלב בין הינקות לבגרות שמאופיין בפסיכולוגיה ייחודית ושהוא זקוק להכוונה לחיים – הוא המצאה של הרנסנס. והרגע שבו זה קרה, הרגע שבו הומצאה הילדות, כפי שטוענים לא מעט חוקרים, התרחש ביום שבו הומצא הדפוס.

למה זה קרה עם המצאת הדפוס של יוהאן גוטנברג? אסביר את זה בשבועות הבאים. וגם אנסה לטעון שאם גוטנברג הביא להמצאת הילדות, הרי שצוקרברג גרם להתנפצותה. זאת אולי מילה מוגזמת – התיאורטיקן ניל פוסטמן כבר טען שהילדות נעלמה עם המצאת הטלוויזיה, וכולנו נוכחנו שצריך להיזהר מאמירות גורפות כאלה – אבל לכל הפחות מדובר בשינוי תהומי. במילים אחרות, אם צורף צעיר ממיינץ, בסיוע מכבש יין ישן, יצר את הילדות – הרי שמתכנת צעיר מניו יורק, בסיוע שלושה שותפים לחדר, טלטל אותה.

כי אני מסתכל על ילדיי ומשוכנע שבשונה מילדותי, וילדותם של הוריי ושל דורי דורות לפניהם – הם זן אחר לגמרי. הם לפעמים מתמודדים עם אתגרים שונים לחלוטין ועם מורכבויות תפיסתיות מוטרפות, לרוב חשופים לעולם ומלואו עשיר ומסחרר שהיה נסתר מעינינו, בדרך כלל אינטליגנטים ומהירי תפיסה בצורה חסרת תקדים, אך תמיד הם מהווים מצב צבירה אנושי שונה בתכלית מכל מה שקדם להם. מצב צבירה שעלול להותיר את ההורים הצעירים נבוכים והמומים וחסרי כלים אפקטיביים להתמודד עם היצור החדש הזה. מצב צבירה חדש לטעמי שאבקש לכנות אותו כאן: יֶלֶדִּיגִיטָלִי.