רק לאחר 4 ימים שבהם עסקה התקשורת בשלג ובקורונה ובנה-נה-נה היא נזכרה שמתרחש פה אסון. זעקנו שזה יקרה, ואנחנו זועקים שוב: שינוע חומרים מסוכנים בכמויות גדולות כרוך בסכנה סביבתית עצומה שתחזור אלינו כמו יריקה שחורה על הפנים. האם עכשיו יקשיבו?
בני האדם מזהמים את הים שהוא המשאב החשוב ביותר של החיים. זה יחזור אלינו בפורמט של יריקה שחורה על הפנים. אמרנו. רק לא היה מי שיקשיב
זה לקח זמן. ארבעה ימים שלמים אחרי הסערה השחורה ששטפה את חופי הארץ בזפת טובענית, התקשורת התעוררה. "הים השחור", "משבר אקולוגי חמור", "מצב חירום לאומי" – זעקו הכותרות. הקורונה נה-נה-נה פינתה מקום לאסון הנורא במהדורות הכי מבוקשות. כתבים נשלחו לחופים, ונשיא המדינה הנכבד השתתף בצער בפוסט מכמיר לב. הם התעוררו אחרי ארבעה ימים כי ביום שזה קרה, לבן כיסה את הצפון ואת הרי המרכז. הארץ צהלה ושמחה, וכתבי החדשות בנו בובות צחות כשלג וחייכו למצלמות. והרי ידוע, שאם מערבבים לבן עם שחור יוצא אפור משעמם. בינוני כזה.
הם נזכרו אחרי ארבעה ימים, כי מוות של הסביבה זאת לא כותרת מספיק פוטוגנית במלחמת החיים לליקוט מנדטים והבטחת כס בכנסת הבאה. ולמי בכלל יש ראש עכשיו לשטויות של חבורות מחבקי עצים הזויים שדואגים לים כאילו היה חיסון (פייזר, כמובן, ביעילות של 99%) לחיים. אבל אנחנו היינו שם מהרגע הראשון שהמפלצת השחורה השתלטה על גרגירי החול הזהובים, על בעלי החיים, על טבלאות הגידוד ועל הסלעים. היינו שם והלב נצבט ונשבר: צבים רכים, אבקועים שאך נולדו נשלפו שחורים מהתופת, עופות ים, צדפים שחורים, גושי זפת צמיגיים המדיפים ריח רעיל, רצועות חול ארוכות זרועות בכתמים שחורים שמרעילים את הקרקע. הכל נראה שחור משחור. במלה: זיפת!
והיינו שם, התגייסנו מיד, וזעקנו בלי קול: ידענו שזה יקרה. הכתובת היתה על הקיר. בני האדם מזהמים את הים שהוא המשאב החשוב ביותר של החיים. זה יחזור אלינו בפורמט של יריקה שחורה על הפנים. אמרנו. רק לא היה מי שיקשיב.
נאמר עכשיו שוב, בקול ברור: מה שקרה הוא רק תמרור אדום. טיפה קטנה בים. בימים אלה ממש מקדמים פרויקט של שינוע כמויות עצומות של נפט מאזור המפרץ הפרסי דרך צינור יבשתי ארוך ומיושן לנמלי אשקלון ואילת. קו הצינור קצא"א הולך לשלשל כסף טוב, הרבה כסף טוב, מן הסתם לא לכיסים של אזרחי ישראל. זה הולך להיות, בסבירות יותר מגבוהה, האסון האקולוגי הבא, עצום פי אלף בממדיו.
שטר במצולות ומחבת צפה: כך לא צריכים להיראות החופים שלנו
אנחנו יודעים גם כי היינו כבר בסרט הזה: בעברונה ב-2014, בנחל צין ב-2011 ובמפרץ אילת בשנות ה-70. המומחים חוזרים ומזהירים: שינוע חומרים מסוכנים בכמויות גדולות כרוך בסכנה סביבתית. הסיכוי לתאונות וכשלים, טכניים ואנושיים, סביר שיגדל ככל שנפח התעבורה הימית יגדל. מספיקה תקלה או חבלה אחת קטנה באחת מעשרות המכליות כדי לגרום לאסון שחור, גדול אף יותר.
זה מסכן את הים התיכון, את מפרץ אילת, את השוניות ואפילו את התיירות. זיהום ים בדלקים הוא מתכון להרס ומוות. אתם ראיתם. זה אפילו נכתב בעיתון שחור על גבי לבן. עכשיו נראה מי ירים את הכפפה. הים צריך אתכם. מאוד.
וקטנה לסיום: בתוך כל השחור הזה, יש אור גדול. עם ישראל היפה, שאליו כל כך התגעגענו, התגייס בשבת האחרונה והגיע באלפיו לחופי הים כדי לתת יד לארגוני סביבה, דוגמת קואליציית אנשי הים התיכון (הבית שלי) בניקוי הזפת מהחופים. במשך שעות הם כרעו על החול, ובעבודה סזיפית ניקו גרגיר גרגיר, ואם זאת לא תקווה, אז מהי?
הכותבת היא פעילה בקואליציית "אנשי הים התיכון" מבית 'אנו – עושים שינוי'.לעמוד הפייסבוק של הקואליציה (למי שרוצה להתנדב)
