Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
איפה לשבת, איפה לשתות, איפה לאכול. זאת העיר של יחיאל מלחי
יחיאל מליחי (צילום נועם פריסמן)
"העיר שלי", מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: יחיאל מלחי, שף מסעדת אוליברי, משיק בימים אלה תפריט סיציליאני חדש ולוקח אותנו לסיבוב בין המסעדה הכי טובה בעיר, המקום הנכון לבירה בשישי אחה"צ ותצפית אסטרטגית על התרחשות המשוגעת בנחלת בנימין
בר אוכל חדש שנפתח בפלורנטין של השף ינון אלעל ועומרי קאופטייל מ-MENA. אני גר קרוב וזה תענוג כשנפתחים פה מקומות שאני מרגיש בהם כמו בבית. אני וינון עבדנו יחד בקפה פופולר ואני מעריך אותו כחבר וכשף עוד מאז. הוא עושה שם תפריט שמשלב בין צרפת לירושלים, עם קצת נגיעות תימניות שמזכירות לי את הבית.אברבנאל 72
לונל (צילום דוד מויאל)
3. AKA44
מבחר מטורף של יינות מעולים שמלווים אוכל פשוט ומצוין של השף איתי קושמרו. אני נהנה לשבת במרפסת למעלה, לצפות בהתרחשות המשוגעת של נחלת בנימין בערבים, אבל להיות קצת מנותק עם הכוס יין שלי בסטייל. אחלה דרך מבחינתי לסיים ערב.נחלת בנימין 44
זאת נראית כמו מסעדת שף עם פוטנציאל. בפועל מדובר בחלטורה
Mena. צילום: עידן בן הרוש
כשמבקר המסעדות שלנו שמע פעם ראשונה על ה-MENA רק לפני מספר ימים הוא תהה אם היה מדובר בכישלון מודיעיני חריף שלו. אחרי הכל, לוקיישן מיתולוגי ושף עם רקורד במחניודה וב"משחקי השף". אלא שאחרי הארוחה לא היה מנוס מלהסיק: לפספס את MENA לא היה מחדל אלא השגחה עליונה
עד שהיא קפצה לי במקרה באחד מאתרי הזמנת המקומות, לא שמעתי בכלל על MENA. חייבים להודות שזה ממש מוזר בהתחשב בנסיבות שמסביב. אמרתי מוזר? התכוונתי חור בהשכלה. מדובר בלוקשיין כל כך מיתולוגי שאם הייתם פה בניינטיז הוא יעשה לכם צמרמורת. כי "פיקאסו" לא היה עוד מקום – הוא היה מוסד. המקום הכי חם ממערב לבן יהודה, נקודת משיכה למדורי הרכילות (פעם ראיתי שם את תמי בן עמי ולא נשמתי שבוע) וכמובן הבית של ה"פטוצ'יני ורדה", שנחשבה לאחת המנות הטובות בתל אביב. תל אביב, כמו שאתם יכולים להבין, עוד הייתה לפני תקופת הזוהר הקולינרית שלה.
לתוך בועת הנוסטלגיה הזו נכנס השף ינון אלעל, עם רקורד של שף תפעולי במחניודה והופעה לא מאוד זכירה בעונה שלוש של "משחקי השף" (הלכתי לחפש תמונה. לא זיהיתי). קחו את כל הפצצת המידע הזו, תוסיפו תפריט לא יומרני אבל עם נגיעות עניין, תמחור לא מאוד אגרסיבי ואוסף פוסטים מתמוגגים עד משתפכים שהופיעו ממש לאחרונה משום מקום (ובכלל לא נראו מוזמנים או מתוזמנים), ותקבלו סוג של ציפייה משולבת בתהייה עקרונית – האם העובדה ש-MENA נשארה מתחת לרדאר היא כישלון מודיעיני או השגחה עליונה?
תפס כאן לוקיישן מיתולוגי. ינון אל על (צילום אסף קרלה)
התחלנו במשהו שנקרא פריקפורי ומתואר בתפריט כילד האהבה הלא חוקי של פני פורי ופריקסה קלאסי. לא במילים האלו בדיוק, אבל זאת הייתה רוח הדברים. לכאורה ניצחון הגוף על הרוח: פני פורי הוא כנראה אחד הגימיקים הכי גדולים שיצאו מהמטבח ההודי (דברים שמתנפחים בשמן זה תמיד חזק). פריקסה הוא הגביע הקדוש של הסנדוויצ'ים. הפוטנציאל של השילוב ביניהם הוא כמעט בלתי מוגבל. הביצוע, לעומת זאת, היה חביב במקרה הטוב ולא הצליח להתקרב בכלל למימוש הציפיות. דווקא מבחינת הלוק זה לגמרי עבד: כדורי הפאני פורי הגיעו ממולאים ועם טונה טריה מלמעלה, באמת נראה פגז. הבעיה הייתה שבשניה שנתת ביס, הפער בין הצפיה למציאות התגלה בבת אחת. הכדורים לא היו מספיק פריכים, המילוי היה מלוח על גבול המוגזם. התוצאה היתה ביס סביר עם שילוב טעימים קצת סתמי והדהוד של איולי הלימון הכבוש שלא הצליח להרשים אף אחד, כולל לא את עצמו.
הקובנה הייתה כל מה שפאני פורי רצה להיות ולא הצליח. יש מעט מאוד דברים בעולם הזה כמו קובנה טובה, וזאת הייתה אפילו יותר. יש לי מה להגיד על התמחור (38 ש"ח על זה? אפשר לקנות סיר שלם של קובנה במחיר הזה), על הגודל הזערורי יחסית למחיר (מישהו אמר סלייס של פיצה?) ועל נייר הכסף שעטף את האירוע, כאילו כדי להצדיק את המחיר הלא פרופורציונאלי. אבל בתכלס זה רק רעשי רקע. זאת קובנה כל כך מוצלחת, שילוב מושלם בין רכות וקריספיות, ברמה שהדבר הראשון שאתה עושה כשהיא נגמרת היא להחליט שאתה הולך להכין בשבת כזו בבית (ספויילר – היא תהיה טובה, אבל לא כזאת טובה).
גם המנה הבאה (עם השם ההו-כה-מתחכם-כי-ככה-למדנו-במחניודה "עץ כרובית בטחינה"), הייתה הפתעה יחסית נעימה. לא ברמת הקובנה, אבל מראש לא היה לה סיכוי, כי ממילא בתור כרובית הייתה לה תקרת זכוכית שנמוכה כמו אמינות של שר בממשלה. הכרובית עצמה הייתה עשויה מצוין, בדיוק במידה, למרות שלא היה קל לשים לזה לב כי כמו כל דבר ששופכים עליו טחינה בכמויות מסחריות, היא נשארה בעיקר עם טעם של טחינה. זה לא דבר רע באופן עקרוני, אבל קצת מעמיד בסימן שאלה את הרעיון: אם בכל מקרה מרגישים כמעט רק את הטחינה, למה בכלל לטרוח על הכרובית?
בסדר, אז יודעים לחתוך פה דגים, זה כן. סשימי אינטיאס ותאנים ב-MENA (צילום יח"צ)
את אותה השאלה (כמעט) אפשר היה לשאול על סלט שקדי העגל. רק שפה זה לא היה מעל, אלא בצד, ולא זו לא הייתה טחינה אלא טחינה ועמבה – אבל חוץ מזה, אותו הסיפור בדיוק. שקדי העגל היו חביבים (שזאת דרך עדינה להגיד שלא הרסו אותם, אבל גם לא עשו להם שום דבר שראוי באמת לציון), אבל היה צריך לעבוד ממש קשה כדי לשים לב לזה כי כל הרעש שמסביב דאג להסתיר אותם. עוד מנה חביבה אבל סתמית, עד כדי כך שהייתי צריך ללכת לתמונות שצילמתי כדי להיזכר בה.
קרפצ'יו דג הים הצליח לעצור את רצף הכלום שנתקענו בו ולשפר את העניינים. שלא תבינו, בסוף זה דג נא חתוך דק כך שלא מדובר בעבודת טבחות מרהיבה, אבל בסך הכל זה עבד לא רע. היו קצת פיסטוקים שנתנו קראנץ מוצלח, הייתה שמנת שעידנה את הכל, היה טוסט בריוש סביר פלוס. הכל היה נכון, אבל כאן מראש לא היה לזה המון לאן להגיע. עוד קרפצ'יו סביר לאוסף.
המעבר למנות העיקריות הביא איתו תקווה לשינוי, אבל כבר די ברור, שהקשר בין השאיפות למציאות ב-MENA הוא רופף למדי. ואין דוגמה טובה להסביר את זה יותר מאשר ממנת האנטריקוט: המלצר – שהפיץ לכל עבר אווירת שאנטי בנטי כל כך צעקנית שגורמת לך להתפלא כל פעם מחדש שהוא לא יחף, אבל היה שירותי וחביב – המליץ בחום על ספיישל היום – בשר "עסיסי" שמגיע עם תפוח אדמה וירקות. לא יכולנו להגיד לא. הסטייק עצמו הגיע בדיוק במידת המדיום שביקשנו. הוא היה חרוך מבחוץ ואדום מבפנים. מגרה, מסביר פנים ומריח נפלא. הבעיה הייתה שהבשר עצמו פשוט לא היה מוצלח. אין לי מושג מה קרה שם, אבל זאת הייתה אחת מחתיכות הבשר היותר מאכזבות שאכלתי לאחרונה. זה לא היה בלתי אכיל או משהו אבל בוא נגיד ש"עסיסי" זה לא התאור שהייתי בוחר. יותר "סתמי". זה פשוט הרגיש כמו סטייק שקניתי בסופר והכנתי בבית. בטח לא כזה שמצדיק מחיר של 700 ש"ח לקילו.
מנת הבשר השניה, הטי-בון טלה, הייתה אותו הדבר, אבל הפוך לגמרי. כאן הבשר עצמו היה החלק המוצלח. מה שהיה בעייתי היא מידת העשייה המוגזמת שפשוט עשתה בבשר שמות וייבשה אותו הרבה מעבר למה שצריך. הבשר הצליח לשרוד את ההתעללות המוגזמת הזו רק עד נקודה מסוימת. משם זאת כבר סתם הייתה התעללות.
ניוקי ב-Mena. צילום: עידן בן הרוש
מחבת הקלאמרי הייתה, כמו שאתם יכולים בשלב הזה לנחש, המשך של רצף הכשלונות המתמשך של הארוחה הזו. עזבו שניה שכל דבר שמוגש עם גרגירי חומוס מקבל באופן מוחלט את הטעמים של החומוס, כי טעמים הייתה הבעיה האחרונה של המנה. מרקמים זה מה שקלקל פה את הכל, וקלאמרי היה כל כך צמיגי, שספק אם היה משהו שיכול היה להציל אותו.
דווקא הניוקי עננים הצליח להתעלות מעל כל זה, אבל גם הוא לא הצליח ממש להיות מוצלח. סליחה, זה רק חצי נכון. אומנם הניוקי היו גדולים מידי, ולקרוא להם "עננים" זה עילה לתביעת לשון הרע, אבל הרוטב בר בלאן שלהם היה לא פחות מאדיר. מספיק מוצלח בשביל לבקש מנת לחם ולנגב כל טיפה וטיפה שנשארה בצלחת. מצד שני, אם אחרי 9 מנות מה שנשאר לך זה רוטב חמאה בסיסי, כנראה שיש סוג של בעיה.
הייתי שמח לספר עליכם על הקינוחים, אבל בשלב ההוא צוות השירות פשוט הפסיק להתייחס אלינו. ניסינו לסמן, ניסינו לקרוא. לא עבד. בסוף תפסנו איש אקראי ופשוט ביקשנו ממנו חשבון. מסתבר שככה הדברים עובדים ב-MENA. מבחוץ באמת שזאת נראית כמו מסעדה עם פוטנציאל. אבל מבפנים, זה מרגיש יותר כמו חלטורה.
"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: שף מסעדת MENA מסתכל על בית תאילנדי בשביל להבין איך הוא רוצה לנהל את העסקים שלו בעוד 25 שנה ומחפש את הספיישל היומי בשוק הכרמל
מוטי טיטמן הוא אחד מהשפים המוכשרים בארץ. האוכל שלו נקי, טעים ומעורר השראה. במלגו ומלבר, שלו לצד האוכל הטעים, יודעים לייצר אווירה קסומה המאפשרת גם ליהנות מהבילוי מבלי לאבד טיפה מהפוקוס המטורף על האוכל. רוטשילד 142
מעבר לכך שזה מוסד ושהאוכל תמיד טעים,MENAממוקמת שני בלוקים מבית תאילנדי. תמיד מדהים לראות איך יריב מלילי, הבעלים, הולך בכל בוקר במשך 25 שנה למקום שלו ושומר על אותה החדווה. זה נותן לי השראה ומטרה. זה בדיוק איך שאני הייתי רוצה להפעיל את העסקים שלי בעוד 25 שנה.בוגרשוב 8
בית תאילנדי (צילום: אנטולי מיכאלו)
3. שוק הכרמל
אין אוכל בתל אביב בלי שוק הכרמל. אני אוהב להסתובב בשוק סתם בשביל לקבל השראה, מה גם שרוב הספקים שלנו משם אז אני קופץ לשוק לראות מה חדש, מה טרי – ומשם מתגלגל הספיישל שיהיה לנו בתפריט באותו יום.
שוק הכרמל (צילום: שאטרסטוק)
4. השקיעה בחוף בוגרשוב
בגלל הקרבה של המסעדה שלי לחוף, בכל פעם שאני זקוק לקצת שקט לפני סרוויס אני יורד שתי דקות למטה עם אספרסו כפול על קרח ומסתכל לאופק. קצת שקט וקצת השראה.
חוף בוגרשוב. צילום: shutterstock
5. חנן מרגילן
במקור אני ירושלמי. גדלתי בבית חם עם אוכל ביתי מנחם שסבתא שלי הייתה מכינה. לצערי בגלל העבודה לא יוצא לי להגיע הביתה לירושלים. אני לא בוכרי, אבל בכל פעם שאני זקוק לקצת אוכל ביתי, עם קצת נחמה אני קופץ לחנן מרגילן לאכול מרק דושפרה ושיפוד כבש. ומה הכי מדהים שם? רמת הדיוק. בכל פעם שאתה בא אתה יודע מה תקבל ואף פעם לא מתאכזב. מסילת ישרים 15
חנן מרגילן. צילום: דנה מאירזון
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![בסדר, אז יודעים לחתוך פה דגים, זה כן. סשימי אינטיאס ותאנים ב-MENA (צילום יח"צ)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2018/08/1659342330_1098368_34512-600x600.jpeg "בסדר, אז יודעים לחתוך פה דגים, זה כן. סשימי אינטיאס ותאנים ב-MENA (צילום יח"צ)")
