מאז הקורונה כולנו הפכנו במידה כזו או אחרת לשתיינים. חנויות יין צצו בכל העיר בפורמטים שונים, החל מספוטים רזים לדרינק ונשנוש ועד מקומות שנועדו לשתיינים מושכלים כמומקווה. במתחם "הגפן – חצר יין מקומי בשוק הפשפשים" לא מסתפקים במזיגה ושתייה סתם כך, ולכן במקום זאת נפתח בצמוד לחצד "הסוד". מה הסוד? שהוא מקום שאם תקראו לו חנות יין, הוא ייעלב.

>>מהפכה במטבח: השף תומר טל מסיים את דרכו במסעדת ג'ורג' וג'ון

ספריית היין המקומית – זוהי הכותרת הרשמית – נועדה לקדם את תעשיית האלכוהול המקומית. כלומר כן, תוכלו לקנות כאן בקבוקים, אבל גם להרחיב את הידע ולפתוח את החך והאף לטעמים חדשים. לשם כך רוכזו תחת קורת גג אחת כ-500 תוויות יין מאזורים שונים בארץ – הערבה, הרי יהודה, מישור החוף, גליל עליון ותחתון ורמת הגולן, וכהילים ארטיזנליים מסקרנים לא פחות.

"מהיום הראשון שפתחנו, לפני שלוש שנים, שמנו לעצמנו למטרה לקדם את תרבות ויצירת היין המקומי מתוך אמונה, ערכים, ואהבה לארץ. עכשיו הבנו שיש מקום לספריית יין שכולה תוצרת מקומית שמדברת את השפה שלנו ומקדמת את הערכים שלנו", מסביר הבעלים גלעד הרפז. "ענף החקלאות והחקלאים מתמודדים כיום עם רפורמות, עלויות המים, חוסר בתקציבים הולמים ומחסור בידיים עובדות. מפרוץ המלחמה המצב רק החמיר לקיצון בדרום ובצפון. חשוב לזכור כי חקלאות מקומית אינה רק ענף כלכלי, היא עמוד תווך בחוסן הלאומי. זה הזמן לגלות סולידריות חברתית וערבות הדדית, ולחזק את החקלאות המקומית שמקפלת בתוכה את כל קשת הרגשות – אהבה, נוסטלגיה, רומנטיקה, חיבור לשורשים וקשר להיסטוריה".

כדי שהספרייה תהיה מקיפה ככל האפשר שמה רשימת היצרנים דגש על יקבים קטנים – מיקה, סקוריה, ננה, יעקב אוריה, אנדרדוג ובר מאור. לצדם נמכרים פט נטים (Pét-Nat) ומבעבעים, וגם כהילים ארטיזנליים: שני סוגי עראק שמייצר היינן והאדריכל רמי בר מאור, ורמוטים של אייל דרורי היינן של יקב עגור, ג'ין וברנדי מיקב פלטר ועוד ועוד. יואב קרמפף מנהל הגפן וניב קורן הסומלייה אמונים גם על התוכן, שהופך את הסוד מחנות למעין מרכז למידה והחלפת דעות. מחר (חמישי, 19.9) יתארח דוד בר אילן, יינן יקב הרי גליל, בשישי בצהריים (20.9) יערכו אנשי יקב ליבנה טעימה מודרכת, ובשבת (21.9) בצוהריים יארח יובל (ג'וב) הרגיל את "הפרלמנט של יוליוס", כל זאת במסגרת אירועי שלוש שנים לפתיחת הגפן.

ואחרי שכל זאת נאמר, ולמרות הערך המוסף, עדיין נשאלת השאלה האם יש מקום בעיר לעוד חנות יין. "בהחלט כן", עונה הרפז בפסקנות. "קודם כל, ברמה הלוקאלית, יש מקום לחנות יין ביפו. אבל חשוב להבין שאנחנו מתכננים להגיע רחוק הרבה יותר מהשכונה, לכל בית. לקדם ייצור מקומי זו מגמה עולמית, ובכל מקום אפשר לראות בשנים האחרונות הליכה ברורה לכיוון של לוקאליות".

ובסיפא הוא מבקש ממני לשמור על הכותרת "ספרייה", כי הסוד אינו סתם חנות בעיניו. "יש פה מעבר לכך, תרבות. זוהי הספרייה הראשונה שתקדם ותדבר טרואר ישראלי במטרה לייצר שיח ושפה משותפת סביב יין, טעמים, זנים ועשייה מקומית. המינגווי אמר 'החרטה הגדולה שלי בחיי היא שלא שתיתי מספיק יין'. ואני אומר שהחרטה היחידה שלנו תהיה בסוף שלא שתינו מספיק יין מקומי".
נועם 3, יפו, ראשון-שישי 15:00-20:00 (שעות פתיחה בהרצה)

• אוכלים שותים
• אלכוהול
• שוק הפשפשים
• יין
• יקבים ויין

• Facebook
• Twitter
• Email

למרות השם האקזוטי שלו והסיפורים היפים, הסירה לא בא לעולם באזור העיר שיראז שבאירן ולא הגיע לאירופה בצקלונו של אביר שחזר ממסע צלב והפך לנזיר. אחרי שנים של חוסר ודאות יצאו מכסחי המיתוסים ממעבדות הגנטיקה של אוניברסיטת קליפורניה, עם הוכחה מדעית לכך שהוא נולד בכלל בעמק הרון שבצרפת מהכלאה בין שני זנים: דורזה האדום ומונדוז בלאן הלבן. הסירה, שמדורג במקום השישי ברשימת הזנים הנטועים ביותר בעולם, הגיע עם השנים ללא מעט ארצות יין ובכל אחת מהן הוא מתנהג אחרת.
באירופה מכורתו עושים ממנו בדרך כלל יינות בעלי חמיצות גבוהה, ריחות אדמה ועשבי תיבול. לעומתם, יינות סירה מאוסטרליה, ארצות הברית ודרום אמריקה יהיו פירותיים ומתובלים יותר, וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על ההבדלים התהומיים בין האזורים השונים בתוך הארצות השונות ועל ההבדלים שנובעים משיטות העשייה השונות. המולטי פרצופיות של הסירה לא עושה חיים קלים למי שמנסה למכור אותו. הקהל הרחב יעדיף תמיד את השגרתי, המוכר והקברנה סוביניון, על פני השונה והמאתגר. הסקרנים, אלה שטעמו הכל, לא מפסיקים להתרגש ממנו, ומאמינים שיש לו תפקיד חשוב בגיבוש הזהות של היין הישראלי.

"עם קברנה סוביניון אתה יודע בדיוק מה תקבל. סירה זה כבר השלב הבא", אומרת הסומלייה מור ברנשטיין, שמארגנת השנה, בפעם השנייה ברציפות, את המיני פסטיבל "חורף של סירה" אשר במסגרתו נמזג הזן בכוסות במסעדות רבות. ברנשטיין יצרה את המיזם כחלק מהחיפוש הבלתי פוסק של עולם היין הישראלי אחרי האופי המקומי; דיון שיינות סירה ובלנדים עם כמויות יפות של סירה מככבים בו מתחילתו.
"התחלתי להסתכל על יקבים וייננים שעושים דברים יפים עם סירה", מספרת ברנשטיין, "ואמרתי לעצמי: 'וואלה, מעניין'". היא גייסה כמה חברים, והמסעדות שהשתתפו במיני פסטיבל המאולתר שנמשך שבוע הציעו תפריטי פופ אפ מבוססי סירה ותפריטי סירה בכוסות. "אף אחד לא יצא מזה עם דעה חדשה", היא מסכמת את אירועי השנה שעברה, "אבל הקהל הגיב יפה והמשתתפים היו מרוצים". עובדה. הנה זה מתחיל שוב.

כי זה טעים

למה סירה? שאלתי את המאסטר אוף ויין ערן פיק, היינן והמנכ"ל של יקב צרעה. "כי זה טעים", הוא ענה. על פי התפיסה שלו יש בעולם זני ענבים מעולים ויש זנים זוועתיים, והסירה שייך לסוג הראשון. "הסירה מצליח לייצר יינות מרגשים כבר הרבה מאוד שנים", הוא אומר. היתרון הגדול של הסירה באקלים הישראלי הוא שאפשר לבצור אותו מוקדם ולעשות יינות רעננים בלי לקחת אותם לכיוונים גסים וירקרקים. למרות זאת, לדברי פיק, בישראל קצת קשה לעשות יינות מעניינים מ־100 אחוז סירה, כי הטעמים והריחות שלו מתובלים מאוד, וזה בא על חשבון תכונות אחרות של היין. אבל מי אמר שחייבים לעשות יינות זניים? כשפיק ולא מעט ייננים נוספים משלבים אותו עם קברנה סוביניון למשל מתקבלים בדרך כלל יינות רכים, מורכבים ומהנים, שמספקים תשובה לא רעה בכלל לשאלה: מה זה בכלל יין ישראלי?

חורף של סירה, שלישי־שלישי (20.2־27.2). במסגרת השבוע יוצעו תפריטי פופ אפ מבוססי סירה, תפריטי ספיישל ותפריטי טעימות במסעדות הבאות בתל אביב וברחבי הארץ: אלנה (מלון נורמן), בסטה, הוטל מונטיפיורי, ברוט, קלארו, החלוצים 3, צ'יקטי, נונו, בר היין במלון הסקוטי, רוטנברג והלנה. אירוע הסגירה יתקיים ברביעי (28.2) 17:00־19:00 בצ'יקטי

באותה הסירה:10 יינות סירה שאנחנו אוהבים

1. צרעה, שורש אדום 2015

בלנד של סירה, קברנה סוביניון ומעט פטי ורדו עם ריחות נקיים של תבלינים, עשבי תיבול, פירות אדומים ושחורים ובשר מעושן. המבנה שלו עסיסי, החמיצות טובה מאוד והסיומת ארוכה ומורכבת. 140 ש"ח.

1. יתיר, סירה 2013

העשבוניות המרתקת שאפשר למצוא בלא מעט יינות של היקב הדרומי מתבטאת יפה גם ביין המרשים הזה, לצד ריחות של פרי בשל ונגיעות של עץ קלוי. הטעמים מרוכזים ואנרגטיים, המבנה לעיס והסיומת חמימה ומריריה מעט. 140 ש"ח.

1. עבייה, As Is סירה 2014

הסירה של יוסי יודפת מיקב עבייה, מהייננים היותר קיצוניים שפועלים כאן, לא מנסה להיות נחמד או לעשות חשבון למישהו. יין מחוספס וישיר, עם טעמי פרי בבשלות מדויקת, חמיצות שורטת וסיומת ארוכה. 150 ש"ח.

1. מיה לוצ'ה, סירה שזרות 2015

קובי ארביב אחראי על ייצור של לא מעט יינות מסחריים במסגרת הדיי ג'וב שלו כיינן הראשי של יקב רקנאטי. אחרי שעות העבודה הוא מייצר דברים אחרים לגמרי, כמו היין הרענן והישיר הזה, ששם את הפרי הטוב במרכז. 140 ש"ח.

1. סוסון ים, פליני 2013

יש לו ריחות מרתקים של פירות אדומים טריים, עשבי תיבול, תבלינים, עם מעט ריחות חווה שמוסיפים לו עומק ומורכבות. בלנד של קברנה סוביניון וסירה מהרי ירושלים עם מרקם רך, טעמים מאוזנים וסיומת מורכבת ומרשימה. 100 ש"ח.

1. לה ז'אמל, סירה 2015

100 אחוז ענבי סירה שגדלו באקלים החמים של אזור לנגדוק־רוסיון בדרום צרפת. יין נגיש ומהנה עם טעמי פרי נקיים, מתובלים בעדינות, מרקם מלטף וסיומת רכה. לא יין גדול, אבל מבחינת תמורה למחיר די קשה למצוא לו מתחרים. 52 ש"ח.

1. קונצ'ה אי טורו, מרקז דה קאסה קונצ'ה, סירה 2014

מייצרים אותו בצ'ילה, באחד היקבים הגדולים ביותר בעולם, אבל אל תיתנו לזה להטעות אתכם. היין, שנעשה מענבי עמק מאיפו והתיישן שנה וחצי בחביות, מציג עשייה מסחרית מלוטשת, אבל שומר על אופי קריר ואלגנטי. 90 ש"ח.

1. ז'אן לואי שאב, סן ג'וזף אופרוס 2014

כל מה שטוב ויפה ביינות של עמק הרון הצפוני. ריחות של פירות אדומים טריים, פרחים ותבלינים, טעמים מאוזנים לכדי שלמות, חמיצות שמדגדגת בדיוק מקומות הנכונים, מבנה חד, סיומת מרעננת ויכולת התיישנות למרחקים ארוכים. 165 ש"ח.

1. דומיין וינסנט פאריס, קורנס, גרניט 30, 2014

למה "גרניט 30"? כי הגפנים שמהן עושים את היין הזה, גדלות על מדרון גרניט בזווית ממוצעת של 30 מעלות. יופי של סירה, שמשלב בין טעמי פרי עשירים, מתובלים ומעושנים לבין מגע רך, חמיצות טובה מאוד וסיומת מרעננת. 200 ש"ח.

1. טו הנדס, אנג'לס שר, שיראז 2016

גם מי שמעדיף את היינות שלו פחות צנועים לא יכול שלא להתרשם מהמפלצת העשירה והמתובלת הזאת, שמיוצרת מענבי עמק מקלארן שבאוסטרליה ומיישנת שנה בחביות עץ. מי שאוהב את הסגנון, יתרשם ממנו יותר. 360 ש"ח.

• אוכלים שותים
• יקבים ויין
• יין

• Facebook
• Twitter
• Email

אם נשאל אנשים אקראיים ברחוב "מה היין האהוב עלייך"? סביר להניח שהתשובה שנשמע הכי הרבה תהיה "שאבלי". לפחות בתל אביב של השנים האחרונות. שאבלי הפך להיות המותג הכי חזק, משאיר מאחור אפילו את הגוורצטרמינר שהיה אופנתי עד לפני רגע (ובכל זאת נתקלים באנשים שרוצים "או גוורץ או שאבלי", אף שמבחינה סגנונית מדובר בהפכים גמורים). יש משהו נחמד בכך שגם עולם היין מתנהג כמו כל תחום אחר: אופנות ולהיטים, בלי שתמיד עומד מאחוריהם כיסוי של ממש, וּודאי משמח שאנשים מעדיפים לשתות יין לבן ופריך גם בלי לדעת מה זה בדיוק אומר על פני קברנה אדום וכבד מנשוא. מנגד, לא נעים להודות, אך טרפת השאבלי גורמת לכך שכל מה שכתוב עליו שאבלי נחטף, ולא חסרים יינות שמאחורי התווית היקרה מסתתר יין בינוני ומטה. תוסיפו לכך שאזור שאבלי נפגע בבציר האחרון (2016) ממכת ברד שפגעה קשות ביבול, ותסמכו עליי – הגיע הזמן לעבור הלאה. הלאה לאן? הלאה למוסקדה.

משאבלי לעניים לשאבלי למבינים

בתחילת דרכי בעולם היין אהבו להגדיר את המוסקדה בתור "שאבלי לעניים". אמנם מדובר באזורים שונים (המוסקדה מגיע מעמק הלואר והשאבלי מבורגון) ובזן ענבים שונה (השאבלי הוא על טוהרת השרדונה, והמוסקדה הוא מזן המלון דה בורגון), אבל האופי בהחלט דומה: יין לבן קריספי, יבש ומינרלי. כל מי שביקר בצרפת ודאי מצא עצמו זולל צדפות בעמידה באחד השווקים, לצד כוס מוסקדה צוננת. לא מעט יינות מוסקדה נחתו לאחרונה בארץ – ההימור שלי הוא שהיבואנים היטיבו לזהות את הצורך והפוטנציאל – ואחרי טעימה מקיפה שלהם ועל רקע המחיר שתיאלצו לשלם על בקבוק שאבלי, אפשר לקבוע כי המוסקדה הוא לא עוד "שאבלי לעניים". אם כבר אז המוסקדה הוא "שאבלי למבינים".

יינות המוסקדה מגיעים ממערב עמק הלואר ומתחלקים לשלושה תת אזורים, המוכר והחשוב שבהם (ומה שמגיע לארץ) נקרא בשמו המלא "מוסקדה סוור א מיין סור לי"; "סור לי" (sur lie) פירושו "על השמרים", שכן היינות מתיישנים על שאריות השמרים המתות ומבוקבקים ללא סינון. הזמן על השמרים מעניק ליין קצת נפח וטקסטורה ייחודית, דבר הנע בין תחושה שמרית עדינה למינרליות. האלכוהול נמוך (לרוב סביב ה־12%), החמיצות גבוהה, והיינות יבשים וחדים ונשתים כמים. נותר רק לקרר היטב את היין ולחלום על סלסילת פיקניק עמוסת אויסטרים, אולי איזה חריץ גבינה, ונוף של יער אירופי.

Muscadet de Sevreet Maine Sur Lie, La Mariniere, Vignerons du Pallet 2015:

יין רענן מאוד, פשוט ונעדר מורכבות, אך שופע חן וקלילות משמחת. יין נהדר לפיקניק ולשתייה לא מחייבת, ובקטגוריית המחיר שלו, שמחזיר עודף מ־50, מדובר באחד היינות המוצלחים שטעמתי השנה (46 ש"ח).

Muscadet de Sevreet Maine Sur Lie, Guy Saget 2015:

גיסאז'ה מייצרים יין מסוף המאה ה־18, ואף שמדובר באחד היצרנים הגדולים עם יינות מכל רחבי עמק הלואר, בכל זאת זוהי חברה משפחתית המנוהלת על ידי הדור התשיעי. המוסקדה שלהם פשוט וקלאסי לסוגו עם מינרליות שמרית, אולי גסה מעט, קצת לימוניות באף ובפה ויופי של חמיצות (55 ש"ח).

Muscadet de Sevreet Maine Sur Lie, Chereau Carre 2015:

מוסקדה קלאסי, לא מתיימר אך עושה עבודה נהדרת: מינרליות, מליחות עדינה ופירותיות נעימה. בדיוק כמו שמוסקדה בסיסי צריך להיות וצריך לעלות (55 ש"ח).

Muscadet de Sevreet Maine Sur Lie, Chateau de la Gravelle 2015:

הענבים מגיעים מכרמים בנות 65 שנה המעובדים באופן אורגני. יחסית למוסקדה יש כאן הרבה נפח; הזמן על השמרים מורגש היטב. יין עם אופי פרוע שכזה, ובניגוד ליינות הקודמים – כאן אנחנו כבר מתחילים לקבל מורכבות ואישיות. יבוא חדש ומבורך לארץ (55 ש"ח).

Uscadet de Sevreet Maine Sur Lie, Gorges, Chateau de la Gravelle 2013:

היין הגבוה יותר של היקב מבוסס גם הוא על גפנים בוגרות, אלא שהפעם הוא משביח לא פחות מ־36 חודשים על השמרים. זה אומר שמצד אחד אנחנו קצת מאבדים מהרעננות הבועטת של המוסקדה, אך מצד שני – מרוויחים נפח ומשקל על החך. יין הרבה "רציני" יותר עם לא מעט פרי ופרחים לצד המינרליות, וכזה שכבר דורש אוכל לצדו (106 ש"ח).

Muscadet de Sevreet Maine Sur Lie, les Dabiniere, Bonnet-Huteau 2015:

עוד יבוא חדש ומבורך לארצנו, של איש היין אורי כפתורי שלאחרונה מרחיב את הפורטפוליו מעבר לדרום צרפת, אזור ההתמחות שלו. יקב משפחתי (מנוהל כעת בידי הדור הרביעי) המייצר יינות ביו־דינמיים טהורים ומדויקים. משלושת היינות המיובאים לארץ זהו האלגנטי ביותר – מעודן, מינרלי ובקבוק שמתחסל מבלי משים (80 ש"ח).

Muscadet de Sevreet Maine Sur Lie, les Gautronnieres, Bonnet-Huteau 2015:

מצד אחד טהור, "שתי" כמעט כמו מים, וממד שני עוצמתי וארוך. מינרלי מאוד, כמעט מלוח, רזה ומהודק. החביב עליי ביותר מכל היינות שטעמנו, וכמובן מעניק תמורה נהדרת למחירו (80 ש"ח).

Muscadet de Sevreet Maine Sur Lie, les Laures, Bonnet-Huteau 2015:

מכל יינות היקב זהו המרשים ביותר – יותר נפח, גוף ומשקל. לצד המינרליות יש כאן גם פרי עסיסי, הדרי, הממלא את הפה (100 ש"ח).

• אוכלים שותים
• יקבים ויין
• שאבלי
• יינות לבנים

• Facebook
• Twitter
• Email

נסיעה צפונה לרמת הגולן היא אולי הדרך הטובה ביותר לברוח מהלחות התל אביבית בלי להחתים דרכון. אם אתם עושים זאת עם הזאטוטים, עצרו במרכז המבקרים של יקב רמת הגולן לסיור משפחתי, שמתחיל באולם אחסון החביות שבו מתיישן ומשתבח היין וממשיך בטעימת יינות מודרכת (למבוגרים) ובדפי צביעה מעולמות הכרם והיין (לילדים). הסיור יסתיים בגינה הפסטורלית של היקב, שם יוכלו הילדים לתפוס ראש מקרחון פרי טבעי (20 ש"ח למבוגר, 16 ש"ח לילד עד גיל 18; משך הסיור כשעה). אפשרות נוספת לחוות את מרכז המבקרים בהרכב משפחתי היא טיול ג'יפים בארץ היין שאורך ארבע שעות ומסתיים גם הוא בטעימת יינות מודרכת בליווי פלטת גבינות (850 ש"ח לזוג, 1,400 ש"ח לג'יפ משפחתי).

מרכז המבקרים של יקב רמת הגולן, כל אוגוסט, לפרטים והזמנות: 6968435־04

• אוכלים שותים
• יקבים ויין
• יקב רמת הגולן
• עם הילדים

• Facebook
• Twitter
• Email

עד 50 ש"ח

כרמל, פרייבט קולקשן סוביניון בלאן 2015:הסדרה האהובה של כרמל היא אחת התמורות הטובות שאפשר למצוא לכסף. סוביניון בלאן פשוט עם פרי כמעט טרופי וחמיצות טובה ומרעננת לצד מעט עשבוניות מרעננת. כיף של יין (35 ש״ח).

בנימינה, טבע שיראז 2015:צעיר, רענן ופירותי, לצד מעט תיבול. אם רק היו מוותרים כאן על השימוש בשבבי עץ (כדי לשוות ליין טעמים "נחשבים" יותר) ונותנים ליין להישאר על טוהרת הפרי, אפשר היה לדבר על אחת הקניות הכי משתלמות על המדף (25 ש"ח, 5 ב־100 עם מבצעי החג).

רמת הגולן, הר חרמון אינדיגו 2015:אין מה להכביר מילים על סדרת הר חרמון, כנראה היין הכי נמכר והכי מוכר בארץ. הקו של יינות פשוטים ועשויים היטב, במחיר משתלם,
ממשיך להישמר. האינדיגו הוא ממסך של קברנה סוביניון וסירה, פירותי ומתובל. הימור בטוח, והשנה עם ערך מוסף בצדו: תוויות שציירו ילדי אלו״ט. על כל בקבוק שיימכר יתרום היקב שקל לעמותת אלו״ט (35 ש״ח).

רקנאטי, יסמין אדום 2015:בעיקר קברנה סוביניון ומרלו שחוברים ליין קליל ורענן. פירותי, צעיר – בדיוק היין האדום שאפשר לשתות בקלות, בלי להרגיש שנייה של מועקה או כבדות (40 ש״ח).

מוני, שסק לבן 2015:יין מקסים ולא מתיימר. ״שסק״ הוא ראשי התיבות של הענבים המרכיבים את היין: שרדונה, סמיון וקולומבר, ובהחלט אפשר לדבר על ריחות של שסק, אפרסק, פרחים ודבש. יקב מוני פועל קצת מתחת לרדאר, וכדאי לשים לב ליינות הבסיסיים שלו (49 ש״ח).

עד 99 ש"ח

תבור, אדמה רוסאן 2015:תאמינו לי, לא צריך לפחד בגלל שלא רשום על התווית ״סוביניון בלאן״ או ״שרדונה״. הרוסאן הזה סופר חנפן, יבש אך ארומטי ופירותי למכביר, על הצד הטרופי, והוא יהיה טעים גם למי שמעולם לא שמע לפני כן על הזן. יין קצת שמנמן וכזה שיילך נהדר עם הסלטים של שולחן החג (60 ש״ח; 2 ב־110 ש"ח במבצעי החג).

דלתון, עלמה רוזה, vin gris 2015:י2015 הוא הבציר הראשון של גיא אשל, היינן החדש, וכבר הוא מחדש עם רוזה בסדרת עלמה, מה שבצרפתית מכנים ״וין גרי״ (רוזה עדין). היין הזה יבש וחד, רענן וקליל, עם מעט צבע אבל הרבה טעם. יופי של יין לקיץ, שילך טוב עם מנות מעט פיקנטיות. מושלם גם לבראנץ׳ בבוקר אביבי־קיצי, או לפיקניק של חול המועד (75 ש״ח).

ברקן, צפית אסמבלאז׳ 2012: ממסך של – שימו לב – מרסלאן, קלדוק, מלבק ומעט פינוטאז׳ – אין צורך להיבהל; למרות שמות הזנים האקזוטיים מדובר ביין מיינסטרימי, כזה שגם המכורים לקברנה יצליחו ליהנות ממנו. ים תיכוני, קצת שוקולד באף, פרי אדום בשל. יין מלטף ונעים (79 ש״ח).

כישור, כרם כישור 2014 GSM:פעם ראשונה שהיקב מוציא את הבלנד הים תיכוני הזה של גרנאש־סירה־מורבדר. מתובל ועסיסי, מהודק, לא מורכב במיוחד, עושה מאוד נעים בפה ומחליק נהדר בגרון (90 ש״ח).

כרם שבו, שנין בלאן 2013:לבן מורכב ועשיר, שממלא את הפה ונוכח כהוגן עם פרי לבן, פרחים ומינרליות – כמעט אפשר לדבר על אבק שרפה. מקורי, לא מרוסן ולא מתחנף (95 ש״ח).

מ־100 ש"ח

טפרברג, Essence, מלבק 2013:טפרברג ממשיכים לעשות עבודה טובה עם המלבק, שזו לו הופעת בכורה בסדרת האסנס. פרי אדום ועלי תה שחור (אופייני למלבק) עולים באף. יין בשרני ועוצמתי, מרוכז אך לא מנופח מדי ולא מכביד. סטייק טוב בצד יעשה עמו חסד (100 ש״ח).

ספרה וויט סיגנצ׳ר 2014:הבציר הנוכחי של יין הדגל של היקב הופק על טוהרת השרדונה. אף מורכב ומפתה עם פרי ירוק. שנה של התיישנות בעץ נוכחת כאן, אך העץ משולב יפה. יין עגול, הרמוני ושובה לב (140 ש״ח).

אמפורה, קברנה פרנק 2011:קברנה פרנק בכל הכוח: ירוק מאוד, כאופייני לזן, עם אקליפטוס ופלפל ירוק באף. יין רזה ומעודן יחסית, בוודאי ביחס לשאר יינות היקבים הנוטים לבומבסטיות. על אף 24 חודשי יישון בחבית, הטאנינים רכים, היין קטיפתי ונעים והעץ משולב היטב (155 ש״ח).

בר־מאור, סירה רנדזינה 2014:הסירה הזו גדלה על קרקע מסוג רנדזינה שמעניקה אופי מינרלי משגע ליין. אל תבקשו ממני להסביר, פשוט תטעמו ותבינו. יין עוצמתי ועסיסי, פראי במובן מסוים, אך מהודק היטב, וכבונוס – מדובר באחת התוויות היפות והמקוריות ביותר (153 ש״ח).

קלו דה גת, סיקרא סירה 2011:אני אוהב מה שעושים בקלו דה גת עם סירה, ואם כבר החלטתם להשקיע הרבה כסף בבקבוק יין, זו תהיה בחירה נבונה. הסירה בסדרת סיקרא – יין הדגל של היקב – היא סירה במלוא הדרה: יין עוצמתי עם פרי עסיסי, בשרניות, תבלינים ואיזון נהדר עם העץ. אגרוף ברזל בכפפות משי (275 ש״ח).

• אוכלים שותים
• יקבים ויין
• יין
• פסח
• ליל הסדר
• יינות
• יינות משתלמים
• מדריך יין