לילה של שוטטות בתל אביב
מפינת המזמוזים שבכיכר רבין, דרך החניון המקריפ של כיכר אתרים ועד השכמת ההומלסים בגן החשמל: כך נראה לילה בתל אביב מנקודת המבט של המשוטט
וולטר בנימין, מההוגים המרתקים ביותר של המאה ה-20, אפיין בכמה מכתביו את דמותו של המשוטט האורבני. המשוטט של בנימין מוגדר בראש ובראשונה כאנטיתזה לדמותו של התייר: הוא מתהלך בעיר ללא מטרה או יעד ברור, הוא משוחרר מלחצי השעון והזמן, ואת עניינו הוא מוצא לא באתרים ההיסטוריים הידועים שבה (לפחות לא בגלל החשיבות ההיסטורית שלהם), אלא דווקא בסמטאות הצדדיות והזניחות לכאורה. משימה כזו יכולים לצלוח בעיקר המשוטטים בעיר ילדותם ונעוריהם, שכן רק להם היכולת למצוא בה מעבר למובן מאליו. "העילה השטחית לכתיבה – האקזוטי, הציורי, משפיעה רק על זרים", כתב בנימין בחיבור "שובו של המשוטט". "שרטוט דיוקנה של עיר כבן המקום – דבר זה דורש מניעים אחרים, עמוקים יותר".
כמו ברלין של בנימין ופרנץ הסל (שלספרו "לטייל בברלין ובווינה" הקדיש בנימין את החיבור המצוטט), גם תל אביב היא אתר פורה לשוטטות. כמי שנולד וגדל בעיר, יצאתי להלך בה במשך לילה שלם ללא שעון (כלומר, עם אייפון כבוי), מטרה או תכנית מוקדמת. את החוויות מאותו לילה אני מביא כאן בצורה שאינה לכידה בהכרח, אך תואמת את רוח השוטטות – פעולה פרגמנטרית ומהורהרת כשלעצמה.
התחלתי ללכת על רחוב קינג ג'ורג' לכיוון צפון ונעצרתי בכיכר רבין, המקום שאליו נערי הצפון הישן מגיעים כדי להשתעמם בחברה. רובם לא יודעים שמשולש המתכת התלת מימדי שעליו הם יושבים הוא "אנדרטה לשואה ולתקומה" שפיסל יגאל תומרקין, ואולי עדיף שכך. עבורם מדובר בנקודה אסטרטגית שממנה ניתן להשקיף על העיר מגבוה ולנהל בה שיחות אל תוך הלילה. למטה, היכן שהוקמה לפני מספר שנים בריכת נוי עם חבצלות מים, יש פינה אידיאלית למזמוזים המתאפיינים בטעם לוואי של וודקה (שנצרכה פושרת ו"דוללה" במיץ ענבים).
ליד הפסל עמדה חבורה של נערים ונערות שהציקה לדגים שבבריכת הנוי באמצעות חצובה של מצלמה. מולם נעצרה חבורה אחרת של נערים בחריקה של גלגלי אופניים. לכולם הייתה בדיוק אותה תספורת (מאור בוזגלו פוגש את אלדד גל-עד), ואותם אופני ספורט בדיוק, שאולי העידו על כך שהם הגיעו מאזורים מרוחקים יותר של העיר. "ילדה! בואי לפה", אחד מהם קרא לבחורה בחבורה המקבילה. בשלב מסוים הם החלו לדבר זה עם זו בפינה, מה שהוביל להזדהות אוטומטית מצידי עם נערי החצובה המבוהלים. אחד מהם יסיים את הלילה עם לב שבור, ויקשיב במיטה לשירים מדכאים של הסמית'ס.
משם המשכתי לאזור הטיילת, שם בקושי אפשר לראות את המדרכה מרוב כרטיסי הפרסומת של מכוני הליווי – מטאפוריים יותר (שפתיים נשיות נושקות לדובדבן) ופחות (אישה בנעלי עקב בתנוחת דוגי). תיירות חוף היא מערכת שלמה של סימנים מוזרים ועצובים: החל ממלונות הבוטיק המנסים להתכתב בכל מחיר עם המיקום האטרקטיבי (קחו לדוגמא את מלון "גילגל"), דרך הקשר המלאכותי אך הבלתי ניתן להפרדה בין מסעדות חוף למזון מטוגן (ריח שאי אפשר להתעלם ממנו בזמן ההליכה בטיילת), ועד האיש שליקט זבל מהפחים של בתי המלון ברחוב הירדן בעזרת פנס ראש, כאילו הוא התמקצע בתחום איסוף האשפה.
בכיכר אתרים מצאתי לוקיישן מושלם לסרט אימה הוליוודי, מאחר והוא מעביר בצורה מדויקת את התחושה שבילוי תמים עלול להשתבש ולהפוך לאסון. מצד אחד תמצאו בו תיירים שמטיילים לצד המרינה עם גביעי גלידה ומייצגים רומנטיקה מהסוג הנאיבי ביותר, ומהצד השני פטריות בטון ענקיות (שלא ניתן למצוא להן כל הצדקה אדריכלית לגיטימית מלבד מחווה של רצון טוב עבור הדלוקים על אסיד), וחניון מצחין המסתעף לכמה מסדרונות ופינות מלחיצות בטירוף (כולל אחת עם גרפיטי מקריפ של ליצן צוחק). לא פלא שלפני מספר שנים פתחו בקרבתו את ה-Nightmare, אטרקציה תיירותית בסגנון הדאנג'ן בלונדון (60 ש"ח לכמה דקות של מבוכה מהולה בפחד אותנטי) . בכל מקרה, את הדבר האמיתי (סיכוי ממשי שתיאנסו, תשדדו או תרצחו) תוכלו לקבל בחינם בחניון הסמוך.
לאחר שחלפתי על פני ארבעה גברים ללא חולצה שציננו את גופם באמצעות שקיות קרח (אני די משוכנע שהם עשו את זה רק בשביל הכיף, ולא עבור קמפיין ויראלי כלשהו) בפינת הרחובות של אלנבי וביאליק, הגעתי לשדרות רוטשילד והלכתי לאורכן. מה שמאפיין את חוויית ההליכה ברוטשילד או בכל שדרה עירונית עמוסה אחרת היא כמות המבטים הנשלחים מצד האנשים ההולכים בכיוון הנגדי. מעבר לכך שזה קצת מלחיץ, אפשר ללמוד מזה משהו על החיים בעיר: התודעה האורבנית היא כזו שנמצאת תחת נראות מתמדת – כולנו בוחנים את הזולת ונבחנים על ידו כל הזמן. ההשלכות המיידיות הן העיסוק האובססיבי בעצמי והמאמץ של האדם העירוני לייחד ולהקצין את ההופעה החיצונית שלו.
בזמן הזריחה מצאתי את עצמי משוטט באזור התחנה המרכזית הישנה. האור גילה את כמויות הזבל שנערמו בצידי המדרכות במהלך הלילה, מראה שאפשר למצוא בו מידה של אסתטיקה. עצרתי לכמה דקות בגן החשמל. על הספסלים שלידי שכבו שלושה גברים שקמו בדיוק משינה. אחד מהם לבש את החגורה שלו, מילא בקבוק וודקה משומש במים מהברזיה ויצא לעבר יעד לא ברור. עבור חסרי הבית השוטטות בעיר איננה אתגר אינטלקטואלי, אלא מצב קיומי. אין להם כל כך מה להפסיד, והם מעבירים את הימים ללא מקום של ממש ללכת אליו או להיות בו. לכאורה הם הקורבנות המובהקים ביותר של השיטה, אך דווקא דרך תודעת השוטטות, כזו שאינה עונה לכללי למוסר הקפיטליסטי (המניח שלכל פעולה יש מטרה ברורה שיש להשיג תחת זמן קצוב), הם גם מעט משוחררים ממנה.
![מתוך הסרט "הבית ברחוב שלוש"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2014/09/habait-berechov-slush-H.jpg "מתוך הסרט "הבית ברחוב שלוש"")
![מתוך הסרט "רובה חוליות"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2014/09/rove-chuliot-H.jpg "מתוך הסרט "רובה חוליות"")
