Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

יש כאן מישהו מתל אביב?

כתבות
אירועים
עסקאות
כיכר אתרים (שוטטות). צילום: יולי גורודינסקי

לילה של שוטטות בתל אביב

לילה של שוטטות בתל אביב

מפינת המזמוזים שבכיכר רבין, דרך החניון המקריפ של כיכר אתרים ועד השכמת ההומלסים בגן החשמל: כך נראה לילה בתל אביב מנקודת המבט של המשוטט

כיכר אתרים (שוטטות). צילום: יולי גורודינסקי
כיכר אתרים (שוטטות). צילום: יולי גורודינסקי
12 באוקטובר 2014

וולטר בנימין, מההוגים המרתקים ביותר של המאה ה-20, אפיין בכמה מכתביו את דמותו של המשוטט האורבני. המשוטט של בנימין מוגדר בראש ובראשונה כאנטיתזה לדמותו של התייר: הוא מתהלך בעיר ללא מטרה או יעד ברור, הוא משוחרר מלחצי השעון והזמן, ואת עניינו הוא מוצא לא באתרים ההיסטוריים הידועים שבה (לפחות לא בגלל החשיבות ההיסטורית שלהם), אלא דווקא בסמטאות הצדדיות והזניחות לכאורה. משימה כזו יכולים לצלוח בעיקר המשוטטים בעיר ילדותם ונעוריהם, שכן רק להם היכולת למצוא בה מעבר למובן מאליו. "העילה השטחית לכתיבה – האקזוטי, הציורי, משפיעה רק על זרים", כתב בנימין בחיבור "שובו של המשוטט". "שרטוט דיוקנה של עיר כבן המקום – דבר זה דורש מניעים אחרים, עמוקים יותר".

כמו ברלין של בנימין ופרנץ הסל (שלספרו "לטייל בברלין ובווינה" הקדיש בנימין את החיבור המצוטט), גם תל אביב היא אתר פורה לשוטטות. כמי שנולד וגדל בעיר, יצאתי להלך בה במשך לילה שלם ללא שעון (כלומר, עם אייפון כבוי), מטרה או תכנית מוקדמת. את החוויות מאותו לילה אני מביא כאן בצורה שאינה לכידה בהכרח, אך תואמת את רוח השוטטות – פעולה פרגמנטרית ומהורהרת כשלעצמה.

כיכר אתרים. צילום: יולי גורודינסקי
כיכר אתרים. צילום: יולי גורודינסקי

התחלתי ללכת על רחוב קינג ג'ורג' לכיוון צפון ונעצרתי בכיכר רבין, המקום שאליו נערי הצפון הישן מגיעים כדי להשתעמם בחברה. רובם לא יודעים שמשולש המתכת התלת מימדי שעליו הם יושבים הוא "אנדרטה לשואה ולתקומה" שפיסל יגאל תומרקין, ואולי עדיף שכך. עבורם מדובר בנקודה אסטרטגית שממנה ניתן להשקיף על העיר מגבוה ולנהל בה שיחות אל תוך הלילה. למטה, היכן שהוקמה לפני מספר שנים בריכת נוי עם חבצלות מים, יש פינה אידיאלית למזמוזים המתאפיינים בטעם לוואי של וודקה (שנצרכה פושרת ו"דוללה" במיץ ענבים).

ליד הפסל עמדה חבורה של נערים ונערות שהציקה לדגים שבבריכת הנוי באמצעות חצובה של מצלמה. מולם נעצרה חבורה אחרת של נערים בחריקה של גלגלי אופניים. לכולם הייתה בדיוק אותה תספורת (מאור בוזגלו פוגש את אלדד גל-עד), ואותם אופני ספורט בדיוק, שאולי העידו על כך שהם הגיעו מאזורים מרוחקים יותר של העיר. "ילדה! בואי לפה", אחד מהם קרא לבחורה בחבורה המקבילה. בשלב מסוים הם החלו לדבר זה עם זו בפינה, מה שהוביל להזדהות אוטומטית מצידי עם נערי החצובה המבוהלים. אחד מהם יסיים את הלילה עם לב שבור, ויקשיב במיטה לשירים מדכאים של הסמית'ס.

משם המשכתי לאזור הטיילת, שם בקושי אפשר לראות את המדרכה מרוב כרטיסי הפרסומת של מכוני הליווי – מטאפוריים יותר (שפתיים נשיות נושקות לדובדבן) ופחות (אישה בנעלי עקב בתנוחת דוגי). תיירות חוף היא מערכת שלמה של סימנים מוזרים ועצובים: החל ממלונות הבוטיק המנסים להתכתב בכל מחיר עם המיקום האטרקטיבי (קחו לדוגמא את מלון "גילגל"), דרך הקשר המלאכותי אך הבלתי ניתן להפרדה בין מסעדות חוף למזון מטוגן (ריח שאי אפשר להתעלם ממנו בזמן ההליכה בטיילת), ועד האיש שליקט זבל מהפחים של בתי המלון ברחוב הירדן בעזרת פנס ראש, כאילו הוא התמקצע בתחום איסוף האשפה.

צילום: יולי גורודינסקי
צילום: יולי גורודינסקי

בכיכר אתרים מצאתי לוקיישן מושלם לסרט אימה הוליוודי, מאחר והוא מעביר בצורה מדויקת את התחושה שבילוי תמים עלול להשתבש ולהפוך לאסון. מצד אחד תמצאו בו תיירים שמטיילים לצד המרינה עם גביעי גלידה ומייצגים רומנטיקה מהסוג הנאיבי ביותר, ומהצד השני פטריות בטון ענקיות (שלא ניתן למצוא להן כל הצדקה אדריכלית לגיטימית מלבד מחווה של רצון טוב עבור הדלוקים על אסיד), וחניון מצחין המסתעף לכמה מסדרונות ופינות מלחיצות בטירוף (כולל אחת עם גרפיטי מקריפ של ליצן צוחק). לא פלא שלפני מספר שנים פתחו בקרבתו את ה-Nightmare, אטרקציה תיירותית בסגנון הדאנג'ן בלונדון (60 ש"ח לכמה דקות של מבוכה מהולה בפחד אותנטי) . בכל מקרה, את הדבר האמיתי (סיכוי ממשי שתיאנסו, תשדדו או תרצחו) תוכלו לקבל בחינם בחניון הסמוך.

לאחר שחלפתי על פני ארבעה גברים ללא חולצה שציננו את גופם באמצעות שקיות קרח (אני די משוכנע שהם עשו את זה רק בשביל הכיף, ולא עבור קמפיין ויראלי כלשהו) בפינת הרחובות של אלנבי וביאליק, הגעתי לשדרות רוטשילד והלכתי לאורכן. מה שמאפיין את חוויית ההליכה ברוטשילד או בכל שדרה עירונית עמוסה אחרת היא כמות המבטים הנשלחים מצד האנשים ההולכים בכיוון הנגדי. מעבר לכך שזה קצת מלחיץ, אפשר ללמוד מזה משהו על החיים בעיר: התודעה האורבנית היא כזו שנמצאת תחת נראות מתמדת – כולנו בוחנים את הזולת ונבחנים על ידו כל הזמן. ההשלכות המיידיות הן העיסוק האובססיבי בעצמי והמאמץ של האדם העירוני לייחד ולהקצין את ההופעה החיצונית שלו.

גן החשמל. צילום: יולי גורודינסקי
גן החשמל. צילום: יולי גורודינסקי

בזמן הזריחה מצאתי את עצמי משוטט באזור התחנה המרכזית הישנה. האור גילה את כמויות הזבל שנערמו בצידי המדרכות במהלך הלילה, מראה שאפשר למצוא בו מידה של אסתטיקה. עצרתי לכמה דקות בגן החשמל. על הספסלים שלידי שכבו שלושה גברים שקמו בדיוק משינה. אחד מהם לבש את החגורה שלו, מילא בקבוק וודקה משומש במים מהברזיה ויצא לעבר יעד לא ברור. עבור חסרי הבית השוטטות בעיר איננה אתגר אינטלקטואלי, אלא מצב קיומי. אין להם כל כך מה להפסיד, והם מעבירים את הימים ללא מקום של ממש ללכת אליו או להיות בו. לכאורה הם הקורבנות המובהקים ביותר של השיטה, אך דווקא דרך תודעת השוטטות, כזו שאינה עונה לכללי למוסר הקפיטליסטי (המניח שלכל פעולה יש מטרה ברורה שיש להשיג תחת זמן קצוב), הם גם מעט משוחררים ממנה.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

מפינת המזמוזים שבכיכר רבין, דרך החניון המקריפ של כיכר אתרים ועד השכמת ההומלסים בגן החשמל: כך נראה לילה בתל אביב מנקודת...

מאתגיא פרחי12 באוקטובר 2014
ערן קולירין. צילום: יולי גורודינסקי

ערן קולירין, בן 40, מספר על הילדות התל אביבית שלו

ערן קולירין, בן 40, מספר על הילדות התל אביבית שלו

"משהו משונה קורה כאשר העיר שבה גדלת הופכת לזרה, כאילו איבדה את המבטא שלה ורק פני השטח נותרו". הבמאי והתסריטאי ערן קולירין מספר על השוני בין תל אביב של היום לזו שבה גדל

ערן קולירין. צילום: יולי גורודינסקי
ערן קולירין. צילום: יולי גורודינסקי

בסך הכל יש משהו מקל במלחמה. כמו דבר מה שהודחק ורואה סוף סוף את אור היום, אפשר לשחרר אנחת רווחה. כבר זמן מה שאני מסתובב בעיר הזאת ומביט בעיניים תמהות – במלונות הבוטיק, במגדלים, בכרוביות על נייר הפרגמנט – ויודע שתחת כל זה מסתתרת איזו תרמית, שהעיר הזו, שבה גדלתי ושבה העברתי את מרבית חיי, עיר ים תיכונית קטנה בפאתי המזרח התיכון, אינה דבר מכל אלה.

"לא רוצה לשמוע – לא גנבו לי, לא אכלו לי, לא שתו לי" אמר לנו המפקד ביום הראשון של הטירונות. גם אני לא רוצה להיאחז בנוסטלגיה ריקה. לא גנבו לי שום דבר ודבר מעולם לא היה שלי. רק שחבל לי על האור. אתה כותב ומנסה לשחזר את צבע ילדותך, אמר ס. יזהר, את צבע האור שלה. וגם אני מוצא את עצמי מושך משם לפעמים. אבל האור הזה הולך ומתכלה. היום אפשר למצוא אותו ברמת גן אולי, אם עומדים לפני בית ועד הפועל וחולף איש עם שקית ובתוכה מסמכים. אבל מפה הוא נדחק על ידי ערב רב של יזמים, תאבי בצע, טייסי קרב במילואים, וצריך ללכת עד קצה העיר, אל ארצות הווספה החצי קבורה בחול, במקום שבו יש חורשה מאחורי המוסכים. צריך ללכת עד צומת וולפסון, לעמוד שם כמו נביא ולפרוש ידיים לצדדים בזמן שכל האיילון נוסע, בשביל לראות.

משהו משונה קורה כאשר העיר שבה גדלת הופכת לזרה, כאילו איבדה את המבטא שלה ורק פני השטח נותרו. אתה רוצה לומר שבפינת נורדאו ויהושוע בן נון הייתה גדר אבן ובה לבנה רופפת שדחפת פעם ושכן צעק. אבל הלבנה איננה, ובשדרה יש מסלולי אופניים שהרוכבים בהם נתקפים באיזה זעם טריטוריאלי קדוש אם במקרה כף רגל דורכת בהם. אתה עומד בתוך זה ומבקש את עברך והכל סביב צורח ש"יש עתיד".

 צילום: יולי גורודינסקי
צילום: יולי גורודינסקי

בפרשת מגדל בבל יש משפט מתעתע. אחרי שבני האדם מתיישבים בבקעת שנער כתוב "תהי להם הלבנה לאבן והחֵמר לחומר". כאילו שבהיפוך זמן הדברים רוכשים מחדש את מהותם הגולמית. לא סתם המשפט הזה נמצא בפרשת המגדל. זה מבט חסר הקשר, נטול מבטא. מבטו של מי שהדברים התפשטו בשבילו ממשמעותם. גם בתסריטים שאני קורא אצל התלמידים שלי כבר אין מבטאים. אולי זה אופטימי, אבל מבטא הוא הדבר היחיד שאי אפשר ללמוד.

אז עכשיו, כשאני רץ עם בני להידחק במעבר קטן בחדר המדרגות עם עוד חמישה תיירים, אף שהוא צוחק בקול רם כדי להסתיר את הפחד, משהו בתוכי לוחש קדימה, שימשיך. שיבואו הטילים, שמרכזי הבילוי יהפכו ערי רפאים, שייפער איזה פער. מגרש עזוב בין בניינים, אנטנה זרוקה וכמה שקיות, וששוב תהיינה רגלינו עומדות בשערי פסז' הוד ונרגיש את רוח המזגן הקרירה. שתחזור אלינו הילדה שרון אוסמו, שהיינו עולים אליה לרגל בהפסקה, והיא, במעשה התגלמות שהיום הוא חידה, הייתה עומדת על השולחן ובוראת עלינו, כמו שמיי בלאדי וואלנטיין מנגנים, קללות חדשות מהג'ורה המלוכלכת שלה, מילים שאור שמש משתבר בהן רסיסים, ושהשלג בטלוויזיה יירד ויכסה את מחוזות ילדותנו – נהר אחד תקוע ושמי נצח כחולים, מפני שכך חיינו אז וזה דבר שקשה להבין. הטמנו קופסאות אוצר באדמה וגילינו אותן אחר כך, מופתעים.

הביאה לדפוס: נופר וחש

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

"משהו משונה קורה כאשר העיר שבה גדלת הופכת לזרה, כאילו איבדה את המבטא שלה ורק פני השטח נותרו". הבמאי והתסריטאי ערן...

מאתערן קולירין2 בספטמבר 2014
הסיורים של מיכל ששון-ביבי

טיול שורשים לסנטר: הסיור התל אביבי שיפיח חיים באלבום התמונות שלכם

טיול שורשים לסנטר: הסיור התל אביבי שיפיח חיים באלבום התמונות שלכם

סיורים מותאמים אישית בלוקיישנים שונים בעיר יהפכו את אלבום התמונות שלכם לחוויה מרגשת

הסיורים של מיכל ששון-ביבי
הסיורים של מיכל ששון-ביבי
1 בספטמבר 2014

מיכל ששון־ביבי היא מורת דרך מנוסה, המדריכה סיורים רבים בתל אביב. הייחוד שלה הוא בסיורי יום הולדת מותאמים אישית, העוברים במקומות שלמסיירים יש אליהם זיקה כלשהי. בפעם הבאה שלסבא או לסבתא יש יום הולדת או שההורים חוגגים יום נישואין – תשכחו מקניית ספר או קערה וקחו אותם למסע בזמן שיחזיר את כולם לילדות תל אביבית רחוקה בין הים, הכיכר והשדרה.

הסיור מלווה בהסברים של ששון-ביבי ובפיקנטריה, ומתובל בזיכרונות של החוגגים, בשירים, בסיפורים ובחפצים. החוויה מאפשרת למבוגרים לבקר במחוזות ילדות נשכחים, ובעבור הדור הצעיר זו הזדמנות לשמוע סיפורים נוסטלגיים לא בסלון עם אלבום תמונות מצהיב, אלא היכן שהדברים התרחשו.

ששון-ביבי בפעולה
ששון-ביבי בפעולה

איך זה בדיוק עובד?

"כשפונים אליי, אם זה ילד יום ההולדת עצמו או הגורם היוזם, אני מבקשת רשימת אתרים בתל אביב הקשורים למקום שבו האדם החוגג גדל – בית היולדות או הנמל שדרכו הגיע לארץ, הגן, בית הספר שלמד בו, תנועת הנוער, המקום שבו פגש את בן/בת זוגו ועוד. אחרי שמתגבשת רשימה, אני בונה מסלול – ובהתאם לאתרים וליכולת ההתניידות של הקבוצה יש ששוכרים רכב ויש שמחליטים על סיבוב רגלי. אני ממליצה לא לעשות את הסיור כהפתעה, כי גיליתי שההתרגשות הגדולה היא דווקא בהכנות, כשמחפשים תמונות ומסמכים, נזכרים ומתכננים יחד".

איך הסיור בנוי?

"במהלך הסיור אני מספרת את הסיפור ההיסטורי של הלוקיישנים והחוגג או החוגגים משתפים את כולם בזיכרונותיהם. תוך כדי כך, כולם מתבוננים בתמונות, ולפעמים באחד האתרים מחכה הפתעה – שכן או חבר נשכח. כל סיור הוא ייחודי ואישי. באחד הסיורים המשפחתיים למשל, כשהגענו לבית הסב בדיזנגוף, האם והילדים הכינו לו כדור סמרטוטים כמו שהוא תמיד מזכיר בהקשר לילדותו; בסיור אחר פצחו חבורת המשתתפים בשירה סוערת של המנון בית הספר כשהגענו למקום משכנו של התיכון ברחוב לסל; ובסיור נוסף חיפשנו על גדר בטון בשינקין חריטה של שמות שתי חברות ילדות ומצאנו אותה. הסיורים האלה הם מעין שחזור צבעוני של אלבום תמונות בנוכחות הילדים והנכדים".

סיור מותאם אישית החל מזוג ועד 50 איש – 1,534 ש"ח.

לאתר Tell Aviv

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

סיורים מותאמים אישית בלוקיישנים שונים בעיר יהפכו את אלבום התמונות שלכם לחוויה מרגשת

מאתנגה משל1 בספטמבר 2014
מתוך הסרט "אלכס חולה אהבה"

סיפורי תל אביב: תחנות התרבות שמנציחות את הילדות התל אביבית

סיפורי תל אביב: תחנות התרבות שמנציחות את הילדות התל אביבית

מ"אלכס חולה אהבה" עד "חסמב"ה" - ארבע תחנות תרבות שלוכדות את מהות הילדות התל אביבית

מתוך הסרט "אלכס חולה אהבה"
מתוך הסרט "אלכס חולה אהבה"
1 בספטמבר 2014

אלכס חולה אהבה

סרט הפולחן של בועז דוידזון מ־1986 מצליח לשכנע שתל אביב של שנות ה־50 הייתה מקום הורמונלי לפחות כמו שהיא יום. כשאלכס וחבריו לא מציצים לנערות במקלחת, הם מבלים באתרים תל אביביים נוסטלגיים כמו קולנוע עדן שפעל ברחוב לילינבלום (משם אלכס עדיין חייב ליאנוש חצי נקניקייה).

הבית ברחוב שלוש

בדומה ל"אלכס חולה אהבה", גם סרטם של משה מזרחי ומנחם גולן (שהיה מועמד לפרס האוסקר ב־1973) עוסק בנער המתאהב באישה מבוגרת ממנו. סיפור ההתגברות של סמי, בן בכור למשפחה ממוצא מצרי, מתואר בסרט על רקע נווה צדק של תקופת המנדט. בשלב מסוים פורצת מלחמת העצמאות, ואחיו של סמי נהרג מהפצצה מצרית. נווה צדק, שהפכה מאז לשכונה יוקרתית ומבוקשת, השתנתה ללא הכר. העניין עם המלחמות והטילים קצת פחות.

מתוך הסרט "הבית ברחוב שלוש"
מתוך הסרט "הבית ברחוב שלוש"

רובה חוליות

עלילת סרטו של אילן מושנזון מ־1979 מתרחשת על רקע תל אביב של תקופת הצנע, ומתמקדת במתח בין התושבים הוותיקים לניצולי השואה מנקודת מבטו של יוני, ילד בן 12. להבדיל מ"אלכס חולה אהבה", תל אביב של "רובה חוליות" היא מקום מסוכן. דרך דמויות הילדים הנקמניות המוצגות בו הסרט מתאר את הרוח האלימה והלוחמנית של התקופה, והמפגש של הילדים עם ניצולת השואה המשוגעת (המכונה "פלשתינה") מעיד על חוסר הרגישות ביחס לניצולים באותה תקופה.

מתוך הסרט "רובה חוליות"
מתוך הסרט "רובה חוליות"

חסמב"ה

"המערה החשמלית", בסיסם הסודי של חבורת הילדים מסדרת הספרים מיתולוגית של יגאל מוסינזון, אמורה להיות ממוקמת ממש מתחת למלון הילטון היום. משם הם סייעו בלחימה נגד אנשי הפדאיון, וסייעו לצה"ל במלחמות סיני, ששת הימים ואפילו במלחמת המפרץ הראשונה. אם תהיו בסביבה, אולי תתפסו אותם מתפעלים את סוללות כיפת ברזל.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

מ"אלכס חולה אהבה" עד "חסמב"ה" - ארבע תחנות תרבות שלוכדות את מהות הילדות התל אביבית

מאתגיא פרחי1 בספטמבר 2014
זאב משל. צילום: יולי גורודינסקי

זאב משל, בן 82, מספר על הילדות התל אביבית שלו

זאב משל, בן 82, מספר על הילדות התל אביבית שלו

"בין שם לפה הייתה תל אביב של טרום המדינה: ההפגנות נגד הבריטים בבן יהודה ודיזנגוף, הכרזת המדינה כשהייתי בן 16, מלחמת העצמאות והפצצת משק הפועלות דקות אחרי שקניתי בו חלב. רסיסים מהפצצה חלפו מעליי בעודי רץ כל עוד נפשי בי." זאב משל נזכר בילדות התל אביבית שלו

זאב משל. צילום: יולי גורודינסקי
זאב משל. צילום: יולי גורודינסקי
1 בספטמבר 2014

נולדתי בתל אביב ב־1932 בצריף בנווה שאנן. כיום, כבר 14 שנה שאני משקיף על תל אביב מחלון ביתי בגבעתיים, הצופה אל עזריאלי. אולי קשה לדמיין את הילדים התל אביביים של היום נוטשים את הכרך לטובת אידיאליים ציוניים של "הגשמה" וחינוך לידיעת הארץ – אבל דווקא ילדותי בתל אביב היא שסללה את הדרך לעזיבת העיר בגיל 18 לטובת גרעין בקיבוץ. בהמשך עברתי לירושלים ונשארתי בבירה 40 שנה.

נחזור להתחלה. בגיל 4 עברתי עם משפחתי למעונות עובדים ז' (הבניינים בין רחוב ריינס ושפינוזה) – ניסיון של ההסתדרות לייסד מסגרת חיים של בתים משותפים, מתוך חזון של אחריות הדדית ושיתוף. בדירות גרו פועלים לצד סופרים ואנשי פלמ"ח. החצרות המשותפות היו מקום המפגש של ילדי השכונה, ואני ביניהם. גדלנו בין קולנוע אסתר ורחוב דיזנגוף, שכבר אז קיבל צביון מיוחד של "לראות ולהיראות". שאגות האריה ו"השומר השמן" בגן החיות, גן הדסה שהיה ה־מקום לכל זוג מתחיל ושדרות קק"ל (כיום בן גוריון) – שרטטו את גבולות ילדותי. אל השדרה היו מגיעים עדרי עזים עם הערבים של סומיל – כפר ערבי שגבל בתל אביב של אז (פינת אבן גבירול־ארלוזורוב). אני זוכר שבפסח היו מגיעות הערביות מן הכפר וקוראות "לאחם, לאחם", מבקשות ללקט את הלחם שהיהודים נפטרים ממנו לקראת החג.

אם אני תוהה מה בילדותי התל אביבית השפיע על המשך חיי, הזיכרון נמשך כמגנט אל בית הספר העממי בית חינוך בצפון, ברחוב לסל. כמו בית חינוך במרכז (שבו למד רבין), בית הספר הוקם על ידי הסתדרות העובדים, שהייתה אז כוח אידיאולוגי גדול. בתי החינוך האלה אימצו את האידיאולוגיה של תנועת העבודה – סוציאליזם, ערך העבודה והשוויון, והתקבצו בהם מורים שכל אחד מהם היה אישיות.

צילום: יולי גורודינסקי
צילום: יולי גורודינסקי

סדר היום בבית הספר וסדר העדיפויות שלו היו ייחודיים. למדנו עד 15:00, ויום אחד בשבוע הוקדש לעבודה. בחדר האוכל התכנסנו מדי בוקר לכמה שירים ומילים מפי המנהל המוערך גרשון זק (לימים מפקד חיל הים) וביום העבודה עבדנו בכריכת ספרים, נגרות, בעבודות תחזוקה ובשדה על נחל הירקון.

הלכנו יחד לתנועת הנוער המאוחדת שהייתה אז חלוצית באמת ובה למדנו בין השאר קפ"פ – קרב פנים אל פנים עם מקלות, כדי להילחם בבריטים. כל חופש גדול יצאנו לטיול ובקיץ – לחודש עבודה בקיבוץ. הוויי ההגשמה העצמית היה חזק, והמטרה הייתה ברורה – לייסד קיבוץ. אולי זו הסיבה שתל אביב אף פעם לא הייתה לי יעד. לא ראיתי במגורים בה אידיאל או מטרה ואולי בגלל זה מצאתי עצמי לבסוף בקיבוץ מעיין ברוך ואחר כך בירושלים, אף שעבדתי באוניברסיטת תל אביב.

למעשה חיינו בתל אביב, אבל חונכנו נגד העירוניות. זה לא אומר שלא הלכנו לקנות גלידה בויטמן או שלא התפלחנו לגן רינה (קולנוע פתוח) ומובן שהצעידה לים – יחפים על האספלט הרותח, התירס והאסקימו – הייתה חלק מהותי מחיי הנעורים, אבל היה הבדל גדול בין בני הנוער של הבורגנים ושל תנועות הנוער. האידיאולוגיה הזו הביאה אותי לגרעין בקיבוץ והנחתה את בחירותיי המקצועיות, כשפניתי לקריירה אקדמית בתחום של ארכיאולוגיה – זרעים שנזרעו כשהתפרנסתי מהדרכת טיולי התנועה. על כוחה של התנועה בחיינו אפשר ללמוד מההחלטה שקיבלנו בגרעין להישאר בקיבוץ ולא להישמע לצבא שפקד עלינו להתייצב לקורס קצינים. ובאמת, מהשכבה שלי לא צמח אף מפקד בצבא אבל צמחו כ־20 שהיו לסגל אקדמי באוניברסיטאות.

בין שם לפה הייתה תל אביב של טרום המדינה: ההפגנות נגד הבריטים בבן יהודה ודיזנגוף, הכרזת המדינה כשהייתי בן 16, מלחמת העצמאות והפצצת משק הפועלות דקות אחרי שקניתי בו חלב. רסיסים מהפצצה חלפו מעליי בעודי רץ כל עוד נפשי בי.

פתאום אני קורא את כל זה וחושב לעצמי על סרבנות מוזרה של לא ללכת לקורס קצינים, על הרצח הרומנטי בגן מאיר שהסעיר את העיר, על מלחמות, ואני נזכר בחוויה אחת בלתי נשכחת – השלג בתל אביב ב־1950. אין תל אביבי של אז שלא זוכר את הפלא הזה, ואין תל אביבי של היום שלא היה רוצה לראות פעם אחת בחייו את העיר הלבנה מתכסה בשמיכה צחה ומטהרת.

הביאה לדפוס: נופר וחש

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

"בין שם לפה הייתה תל אביב של טרום המדינה: ההפגנות נגד הבריטים בבן יהודה ודיזנגוף, הכרזת המדינה כשהייתי בן 16, מלחמת...

מאתזאב משל2 בספטמבר 2014
רחל צ'רנוביץ. צילום: איליה מלניקוב

רחל צ'רנוביץ, בת 71, מספרת על הילדות התל אביבית שלה

"כדי להתגבר על המחסור בביצים רכשו הוריי תרנגולת אך כיוון שגם לה היה חסר מזון הולם, היא הטילה ביצים ללא קליפה"...

מאתרחל צ'רנוביץ2 בספטמבר 2014
ציפי לבני

ציפי לבני מספרת על הילדות התל אביבית שלה

"הייתי טום בוי חסרת תקנה. הסתובבתי ברחוב עד שעות הערב המאוחרות". ציפי לבני על ילדותה ונעוריה בתל אביב

מאתציפי לבני31 באוגוסט 2014
עדנה מזי"א. צילום: איליה מלניקוב

עדנה מזי"א, בת 65, מספרת על הילדות התל אביבית שלה

"היא אמרה לי שעליי לעזוב תכף ומיד את הסט שכן כוחות האופל מתכוונים להשתמש בפניי כדי להרכיב עליהם בפוטו מונטז' גוף...

מאתעדנה מזי"א2 בספטמבר 2014
ילדות תל אביבית. איור: עינת צרפתי

אללה הוא יוסטור: האם תל אביב היא מקום אידיאלי לגידול ילדים?

יוקר המחיה? פיקציה. אינספור פיתויים? לא נורא. דניאלה דורון בטוחה שתל אביב היא המקום האידיאלי לגידול ילדים

מאתדניאלה דורון30 באוגוסט 2014
אסף זמיר. צילום: איליה מלניקוב

אסף זמיר, בן 33, מספר על הילדות התל אביבית שלו

"כששוטטתי ברחובות בתום המשמרות בעבודה הרגשתי לראשונה שאני שולט בעיר, ולא היא בי." אסף זמיר נזכר איך העבודות שעסק בהן כנער...

מאתאסף זמיר31 באוגוסט 2014
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!