ציפי לבני מספרת על הילדות התל אביבית שלה

"הייתי טום בוי חסרת תקנה. הסתובבתי ברחוב עד שעות הערב המאוחרות". ציפי לבני על ילדותה ונעוריה בתל אביב

ציפי לבני
ציפי לבני
31 באוגוסט 2014

תל אביב של ילדותי היא מעורב תל אביבי של מנגינות ושירים – שיר השכונה ושיר השוק, שבת בבוקר בירקון ובעיקר ים כחול ועיר בחול. רחוב קצנלסון שבו נולדתי הוא רחוב קטן וידידותי התחום בין רחובות השופטים ומאנה, דובנוב ואבן גבירול. הייתי הולכת למכולת שבו יחפה, עד לבניית האטרקציה החדשה: הסופרמרקט הראשון – הקואופ בפינת שאול המלך.

בבניין המשותף שלנו גרו בכל קומה ישראלים שונים: דתיים סרוגים, חרדים, חילונים גמורים, ומסורתיים כמונו שבחרו אילו מצוות לכבד ובעיקר כיבדו את השכנים.

הרחוב שלנו היה בנוי רק בחלקו. במגרשים הריקים שיחקנו כדורגל והדלקנו מדורות בל״ג בעומר. מיעוט המכוניות אפשר משחקי כדור כמו ״פי־נות״, גלישה בסקייטים, דהירה בלי ידיים באופניים והשלכת פצצות מים (סליחה) על העוברים והשבים. הייתי טום בוי חסרת תקנה, הסתובבתי ברחוב כמעט ללא הפרעה עד שעות הערב המאוחרות. רק קריאת ההורים מהחלונות הייתה מבשרת את סופו של עוד יום הרפתקאות.

כשנבנה בניין ראשון עם מעלית הוא משך אותנו, ילדי השכונה, כמו פרפרים לאור. עלינו וירדנו, ירדנו ועלינו. פעם עד לקומה האחרונה, ואז עד למטה. לפעמים עצרנו בכל קומה. התרגשנו והתלהבנו. הדיירים, מן הסתם, פחות.

ציפי לבני בנעוריה
ציפי לבני בנעוריה

באחת הפעמים מצאתי את עצמי לבד במעלית, תקועה בין קומות ובין דירות, תלויה בין שמים וארץ. שכנים זועמים הזעיקו את אמי ופסקו שנמאס להם. שמעלית זה לא משחק. שדי. ואם היא רוצה את הבת שלה בחזרה, אז שתשלם בבקשה 50 לירות כדי להזעיק טכנאי. אמי, אשת עקרונות, הבהירה בקול רם מספיק שהגיע עד אליי, שהבת שלה לא תהיה בת ערובה ולכן אין לה גם שום כוונה להיכנע לסחטנות, והלכה. נשארתי במעלית, המומה, מבוהלת ובוכה. אבל לדיירים לא נותרה ברירה אלא לשחרר אותי. כשהדלת נפתחה סוף סוף, שעטתי החוצה. רצתי הכי מהר שיכולתי ומאז למדתי שלא להיכנע לסחטנות. גם לא תתפסו אותי מתגוררת בקומה גבוהה בבניין עם מעלית.

את הבגדים קנתה לנו אימא רק במחיר מציאה בשוק בצלאל ועל כך הייתה גאוותה. היא הכירה את כל המוכרים בשמם, אבל החברות איתם לא מנעה ממנה להתמקח. אני לבשתי את מכירות החיסול של השנים הקודמות – בתקווה שילדי דובנוב העשירים לא יבחינו בהבדל – חמושה במנטרה של אימא שלא הבגד עושה את האדם. סיומו של מסע הקניות בשוק בצלאל היה הפלאפל שבו אפשר למלא את הפיתה שוב ושוב בצ׳יפס העגול והמבריק משמן.

שנים רבות לא הלכתי לשוק בצלאל. הפסקתי כשעברתי למגרש הפוליטי וכל ביקור שלי שם היה מלווה באייטם רכילותי. אבל ביום שישי לפני כשבוע (אחרי עוד ישיבת קבינט) החלטתי לעצור שם, לקנות חולצות ב־10 וזיכרונות, ובעודי ממששת את חולצות הטריקו, פנה אליי המוכר במפתיע ואמר במשפט שצבט את לבי: "את יודעת ציפי, אני מתגעגע לאימא שלך, היא חסרה לנו כאן". "גם לי היא חסרה", אמרתי, "גם לי".

שוק הכרמל, כל יום שישי. המולת אדם. רעש. צעקות. ריחות מתחלפים במהירות. צבעים עזים. וכולם נוגעים, מתווכחים, קונים וממהרים. אני הייתי על תקן הסבלת הסובלת. החלק של הירקות והפירות היה עוד סביר, אבל הצעידה ברחוב הבשר, מראה תרנגולות כרותות ראש וחלקי פרות תלויים על אנקולים, הפכו אותי לצמחונית. מגיל 13 עד היום – אני בבשר לא נוגעת.

בסוף השוק, בתחנה, היינו, ילדה וגברת עם סלים, ממתינות לאוטובוס. לעתים קרובות אבא, שעבד במצודת זאב – בית תנועת החירות והליכוד – היה מחכה לנו בקצה השוק עם האוטו, וחוסך לנו את ההמתנה המייגעת לאוטובוס עם השקיות הכבדות.

אבא היה לוקח אותי בשבת בבוקר ביום יפה, לשוט בירקון (כן, הוא גם קרא המון עיתון), שעל גדותיו היה גם מעו״ז בית״ר – תנועת הנוער שלי. ותמיד היה לי את הים. היינו צועדים ברגל מערבה, חולפים על פני כיכר רבין (אז מלכי ישראל) וממשיכים לאורך רחוב פרישמן שנשפך אל החוף. שם הייתי ילדה שבונה ארמונות בחול, נערה עם חברים ואם לילדים שחרדה כשהם נכנסים לשחות. בשכונה הזאת היו מיטב חוויות ילדותי ונערותי, חלקן בימים קשים במקלט המשותף, במלחמות – מששת הימים ועד יום הכיפורים.

גם היום, כשאני גרה בחלק אחר של העיר המדהימה הזאת, כשאני נוסעת בשאול המלך בואכה אבן גבירול, אני לא רואה את בניין האופרה ואת בית אריאלה, אלא את הצריף שהיה הספרייה העירונית ואת מגרש המשחקים שלצדו, ומרגישה שהגעתי הביתה. שבכרך הסואן הזה אני בבית.

הביאה לדפוס: נופר וחש