בנקודת האמצע של הקיץ הלוהט הזה, אפשר כבר להודות שלא מדובר בתקופת הטלוויזיה הכי טובה של השנה. הקיץ מביא איתו לרוב תוכן קליל, וקשה למצוא סדרות שידביקו אותנו למסכים. וזה למרות שהרבה מהזמן שלנו אנחנו מתחבאים בבית במזגן מול המסך. לכן אנחנו כאן, לכוון אתכם לאן לשוט בשיטוט על הספה, עם 8 סדרות וסרטים שעולים במהלך אוגוסט בדיסני+ לכל מי שרק צריך – בין אם אתם חובבי מארוול, אוהבי אימה, מתגעגעים לסדרות אנימציה מפעם או סתם רוצים לנקות את הראש מול משהו כיף. שיהיה בקירור.

1.8 // העיניים של וואקנדה // Eyes of Wakanda

מאז מותו של צ'דוויק בוזמן, במארוול מקלפים אט אט את השכבות הלא ידועות של וואקנדה, מדינה אפריקנית שמחזיקה במאגרי הויברניום, אלמנט שהפך אותה לחתיכת מקום יוצא דופן ב-MCU. בסרט "הפנתר השחור: ואקאנדה לנצח" רק התחלנו, וכעת סדרת האנימציה המבטיחה הזו תמשיך את ההיכרות עם האומה המיוחדת דווקא דרך אלו שהם לא היו רוצים שנכיר – המרגלים, חוליית "כלבי המלחמה" שנשלחת אל מחוץ לוואקנדה כדי להחזיר חפצי ויברניום שנגנבו. ריאן קוגלר, הבימאי מאחורי שני סרטי הפנתר, מפיק, והטריילר מבטיח אנימציה יצירתית.

6.8 // המלך היל 14 King of the Hill

האנק ופגי חוזרים לטקסס לאחר שנים של עבודה בסעודיה, ולאחר 15 שנים אנחנו מקבלים עונה נוספת של הסיטקום המאויר מבית מייק ג'אדג' וגרג דניאלס. הריאליזם היחסי של האנימציה הזו שומר גם על התקדמות הגיל, כך שתזכו לראות מה עבר על כל החברים הוותיקים מארלן, ואיך בובי נהנה משנות ה-20 שלו בדאלאס. שובו של המלך.

6.8 // נולדו להיות ויראליים: החיים האמיתיים של ילדים משפיענים //Born To Be Viral: The Real Lives of Kidfluencers

מאחורי השם האינסופי הזה עומדת סדרה מסקרנת, שעקבה במשך 5 שנים אחר משפחות ויראליות, בדגש על השפעות החיים שבין הלייקים והצפיות על הילדים. מעבר למפעל הכלכלי, שאלות על ניצול ילדים, על כמה הם בכלל מעורבים, על המוסר והסכנות ועל האגו שמתפתח עולות, באופן מתבקש, ומנסות לחשוף את הצד הבלתי נראה של תעשיה שבה כולם נראים יותר מדי.

13.8 // הנוסע השמיני: כדור הארץ // FX's Alien: Earth

החייזר הכי מפחיד ואהוב בגלקסיה – הנוסע השמיני שכמו שהצלחתם לנחש מהשם – מבקר בכדור הארץ. ספינת חלל מסתורית מתרסקת בכדור הארץ, ואישה צעירה וחבורה מוזרה של חיילים נאלצים להתמודד פנים אל פנים מול הפלישה הקטלנית. למרות שזאת לא הפעם הראשונה שבה הנוסע השמיני מגיע לכדור הארץ, נדמה שהפרנצ'ייז חזר קצת למקורות בסרטים האחרונים ולמצוא את האיזון מחדש בין אימה למדע בדיוני. בינתיים זה עובד, וסדרת טלוויזיה ראשונה על "הנוסע השמיני" בהחלט נשמעת כמו הצעד הנכון.

15.8 // חסר גבולות: חיים טובים יותר // Limitless: Live Better Now

כריס המסוורת' לא מסתפק בהיותו כריס המסוורת', ויוצא בסדרה מקורית של נשיונל ג'יאוגרפיק לשלושה "מגה-אתגרים", כפי מגדירים אותם שם, שאמורים לשפר את הבריאות שלו. וכנראה שההגדרות לשיפור הבריאות מאוד רחבות בימינו, כי האתגרים הם לנגן על תופים בהופעה של אד שירן, לטפל על צוק בגבוה 180 מטרים ולשרוד אתגר כאב של יחידות עלית הכוללות אגמים קפואים, תרסיסי פלפל והתחשמלות. אז בין אם אתם אוהבים או שונאים את המסוורת', אתם הולכים להינות.

20.8 // הסיפור הלא-ייאמן של אמנדה נוקס // The Twisted Tale of Amanda Knox

סדרה מקורית המשרטטת מפרספקטיבה חדשה את הפרשייה שזיעזעה את איטליה וארה"ב אי אז ב-2007, כשסטודנטית אמריקאית לבלשנות הואשמה ברצח שותפתה ללימודים, ונשפטת ל-24 שנים בכלא. הימין האמריקאי עוד מנסה לערער על כך, אבל בית המשפט האיטלקי קבע רק 4 שנים לאחר ההרשעה, ובעודה בכלא, שנוקס לא היתה שותפה לרצח. הסדרה מתעדת את מעצרה, את המאבק העיקש להוכיח את חפותה ולצאת לחופשי, ומנסה להסביר איך הרשויות היו משוכנעים שהיא אשמה.

סרטים

8.8 // הקיץ של 69 // Summer of 69

לפעמים כל מה שצריך זה קומדיית נעורים מטופשת שעוסקת בסקס, ולשמחתנו אנחנו כבר ב-2025, כך שזו לא נחלתם הבלעדית של בתולים. כלומר, עכשיו זה גם של בתולות. אבי, נערה שמאוהבת בחתיך של השכבה, שומעת שהוא בקטע של תנוחת 69, ושוכרת חשפנית מקומית כדי שתלמד אותה כל מה שהיא צריכה לדעת על ביטחון עצמי וסקס. נשמע סליזי, אבל בעצם נראה ממש חמוד.

22.8 // נהגת מילוט //Eenie Meanie

מותחן העוקב אחר נהגת מילוט צעירה שמכונה משום מה "איני מיני" (ה"אן דן דינו" של האמריקאים), שנאלצת להיגרר חזרה אל החיים אותם השאירה מאחור, כאשר בוס לשעבר מציע לה הזדמנות להציל את חייו של האקס שלה.

• המסך
• דיסני+
• הפנתר השחור
• כריס המסוורת

למה בעצם מתכוונים כשאומרים "אקשן טוב"? יש דרישות בסיסיות, כמו יצירתיות וזרימה ברורה מבחינת רצף הזמן והמרחב. יש המאמינים שכמה שיותר גדול יותר טוב, אבל זה לא עובד אם הזרימה פגומה, מה גם שגדול בא לא פעם על חשבון הריאליזם. זה לא הפריע לסרטי "מהיר ועצבני" להפוך ללהיטים מטורפים, אבל כשאין אמת – אין מתח. יש המתייחסים אל אקשן כאל מחול קולנועי, והופכים את המופרכות וסגנוּן היתר לאומנות, כמו ז'אנג יימו ב"גיבור", ג'יימס גאן ב"יחידת המתאבדים" וס.ס. רג'מולי ב"RRR". ויש המשלבים וירטואוזיות עם חספוס ריאליסטי, כמו פול גרינגראס בטובים שבסרטי ג'ייסון בורן.

יוצרי "טיילר רייק: חילוץ" ב-2020 בחרו בגישה האחרונה, וזו התקבלה יפה. אז בסרט ההמשך שעלה בנטפליקס השבוע אותם יוצרים עושים את אותו הדבר יותר בגדול, ומחוללים אקשן עצום ממדים שהוא גם קולנוע וירטואוזי וגם אשכרה מותח. למרות שלא באמת היה לי אכפת מהגיבורים, יותר מפעם אחת בסרט מצאתי את עצמי עוצרת את נשימתי למול הסיטואציות שנקלעו אליהן, בכלא שמור, על רכבת דוהרת, ועל גגון זכוכית במרומי גורד שחקים.

>> הבשורה: אחד הסרטים היפים ביותר של אחד הבמאים הפוריים בארץ
>> הסרט החדש של פיקסאר הוא משל שחוק עם כמה משחקי מילים
>> "הפלאש" הוא לא גיבור העל שרצינו. אבל הוא הסרט הכי טוב של DC

טיילר, הלא הוא כריס המסוורת' בגרסה לא בלונדינית ומלנכולית, בכלל מת בסוף הסרט הראשון. זאת אומרת, ראינו אותו גוסס ונופל לנהר אדום מדם, ולא ראינו אותו מגיח משם. בשוט הסיום נראתה איזו דמות מטושטשת באקסטרים לונג שוט שרמזה לנו שאולי הוא קם לתחייה, אבל זה נשאר פתוח. סרט ההמשך מתחיל על הגשר בהודו שם חזינו בו לאחרונה. שוב הוא נופל למים, ונאסף מהגדה על ידי חיילים. המילים הראשונות שנשמעות בסרט הן "הוא נושם", אבל ייקח לו תשעה חודשים להתעורר מהתרדמת (הדמות המטושטשת בסוף הסרט הקודם הופיעה אחרי "שמונה חודשים", מכאן שזה לא היה הוא). רוצה לומר, טיילר הוא בן אלמוות, כמו סופרמן.

לתופעת המוות המדומה ותחייה המוכתבת על ידי דרישות הצופים קוראים "Comic Book Death", ו"טיילר רייק: החילוץ 2" אכן מבוסס על קומיקס פרי עטם של מפיקי הסרט, האחים רוסו, הידועים כבמאים של סרטי "קפטן אמריקה" ו"הנוקמים". על הבימוי חתום איש הפעלולים סם הארגרייב, שביים גם את הסרט הקודם.טיילר לא מאוד שמח לחזור לחיים, כי הוא רדוף זיכרונות עצובים ורגשות אשמה על כך שנטש את ילדו הקט כשזה גסס מסרטן, וחזר לשדה הקרב באפגניסטן. לכן רק פניה שתעורר בו תחושה של אחריות אישית יכולה לגרום לו לצאת למשימת חילוץ נוספת.

הפונה הוא אידריס אלבה, דמות אנונימית המייצגת גוף מסתורי כלשהו (שככל הנראה יהפוך למרכזי בעלילת הסרט הבא), אבל המשימה שהוא מציע אכן משכנעת את טיילר לפצוח בסדרת אימונים בשלג, סטייל "רוקי 4", כדי להכין את עצמו לצאת לגאורגיה. קטוואן (טינאטין דלקישווילי), אחותה של אשתו לשעבר, ושני ילדיה נמצאים שם בכלא שמור יחד עם בעלה סוחר הסמים. קטוואן רוצה לברוח מדאוויט האלים ולגאול את בנה המתבגר סנדרו מציפורניהם של אביו דאוויט ודודו זוראב, שהקימו ארגון פשע רצחני. כך גם הדרמה של הסרט השני מתמקדת בילד, שמתחבט בין אביו לאמו, ותוך כדי כך מסבך את העניינים.

סיקוונס האקשן הגדול הראשון מתחיל בקטן, כשטיילר פולש לכלא השמור בקלות יתרה כאילו נכנס לאכול שווארמה במסעדת פועלים. אבל כשדאוויט מתעורר ומגלה שאשתו וילדיו נעלמו, הוא מתחיל לעשות בלגן. זה מתפתח למהומה רבתי בכלא, וממשיך במרדף מכוניות ברחוב, ובקרב בין רכבת דוהרת למסוקים, וכל זה מצולם (לכאורה) בשוט מתמשך אחד באורך של 21 דקות, שבמהלכו המצלמה נעה כמו זבוב טורדני, נכנסת ויוצאת ממקומות שצלם עם מצלמה לא יכולים להיכנס אליהם. כתבתי 'לכאורה', כי ברור שנעשו שם מניפולציות דיגיטליות, אבל הן אינן נראות לעין.

היוצרים מספרים שהחזרות לסיקוונס שוט הזה נמשכו כמה חודשים, הצילומים ארכו 29 ימים, וש-95 אחוז ממה שרואים במהלכו באמת התרחש מול המצלמה (כולל זרועו הבוערת של המסוורת'). אחרי השוט המהמם באורך 12 דקות בסרט הראשון בהחלט ציפיתי לזה, ובתחילת הסיקוונס אף חשתי תחושה קלה של "בסדר, כבר ראינו כזה", אבל עד סופו כבר הייתי שוב המומה, גם בשל אופן החשיפה של השתלבות הרכבת הדוהרת בתוך הרצף התנועתי. בהמשך, כאמור, יש עוד סצנות אקשן מעולות שנערכו משוטים נפרדים. במילים אחרות, אם אהבתם את הסרט הראשון, תאהבו את השני עוד יותר.

כמו בסרט הראשון, גם הפעם יש כאן בעיקר אקשן – אקסטרה אקשן, כשם הסרט באנגלית (Extraction) – אבל יש גם קצת יותר דרמה אנושית. שותפיו של טיילר, האחים ניק (גולשיפטה פרהאני) ויאז (אדם בסה), מקבלים יותר זמן מסך (גם אם לא יותר מורכבות אנושית), והאקסית של טיילר (אולגה קורילנקו) קופצת לביקור ומעניקה לו מחילה. המוקד הדרמטי הוא, כאמור, הילד סנדרו, ובאמצעותו הסרט מספר לנו על השפעתה הרעה של גבריות רעילה ועל גברים שנאמנים יותר ל"משפחות" הגבריות שלהם (כגון צבא וארגון פשע) מאשר לבנות זוגם ולילדיהם. יש סרטים שמאדירים את הנאמנות עד מוות הזו, ולזכותו של "טיילר רייק 2" ייאמר שהוא מאיר את הבעייתיות שלה ומשייך אותה לשני הצדדים במאבק.

באחד הקרבות בין טיילר לבין זוראב, טיילר מנסה לשים ידו על מקבת שמושלכת על הרצפה. הוא אינו מצליח, וזה הרפרנס היחיד לסרטים הקודמים שבהם המסוורת' עבד יחד עם האחים רוסו. שאר הסרט קשוח, כמעט נטול שומן ונמנע מקריצות למיניהן. בעוד הסרט הראשון העמיד פנים שאין לו כוונות להפוך לפרנצ'ייז, סצנת הסיום של "טיילר רייק: חילוץ 2" מבטיחה שיהיה גם סרט שלישי. האחים רוסו כבר הודיעו הם רוצים לפתח סדרה שלמה, או כמו שקוראים לזה היום – יקום קולנועי. אישית אני מעדיפה את האקשן של ""Extraction (וגם את הכוכב) על פני סרטי "ג'ון וויק", אז שיהיה להם בהצלחה.
Extraction 2 בימוי: סם הארגרייב. עם כריס המסוורת', גולשיפטה פרהאני. ארה"ב 2023, 122 דק'

• ביקורת סרטים
• נטפליקס
• כריס המסוורת
• סרטים מומלצים

בבסיס של הכל, טאיקה וואיטיטי הוא מספר מחונן של סיפורי ילדים. בניו זילנד מולדתו הוא יצר כמה סרטים מקסימים על ילדים (תארגנו לעצמכם צפייה ב"לצוד את הפראיים"), לפני שהגיע להוליווד לביים את "תור: רגנרוק", אחד הסרטים הכי מבדרים ביקום של מארוול. אחריו הוא כתב וביים את "ג'וג'ו ראביט" הנהדר, על חיבוטיו של ילד נאצי (וזכה באוסקר על התסריט), לפני ששב לספר על עלילות האל הנורדי עם הגרזן. הפעם הוא גם כתב את התסריט – יחד עם ג'ניפר קייטין רובינסון – והתוצאה היא סוג של סרט ילדים פרוע ומצחיק ולא מאוד מגובש. שמו של הסרט רומז לכך, אבל לוקח זמן להבין את זה.

חלק מעלילות הסרט מסופרות לקהל של ילדים על ידי הגלדיאטור המבולבל קורג, המדבר בקולו של במאי הסרט. ילדים הם גם המניע של הסרט, ולקראת סופו הם זוכים להגשים את הפנטזיה של כל הצופים הצעירים שאוהבים לשחק בלהיות גיבורי על. זה מתחיל מסיפור הרקע של נבל-העל (כריסטיאן בייל). הפתיחה העזה מציגה אב ובתו שמנסים לשרוד בשמש הקופחת במדבר. אחרי מות הילדה, האב הדואב מגלה שלאלים בהם הוא שם את מבטחו לא היתה שום כוונה להציל אותה, משום שמבחינתם בני האדם נמצאים בעולם כדי לשרת אותם, ולא להיפך.

עם חרב מכושפת בידו הוא יוצא למסע נקמה אינטרגלקטי והופך לגור שוחט האלים. בהמשך, הסרט מציג בפנינו שלל אלים נוספים שמאששים את האכזבה של גור, כך שבסך הכל אפשר היה להזדהות איתו אלמלא חטף ילדים תמים ותקע אותם בכלוב אי שם בגלקסיה. בשלב מסוים האל המאכזב מכולם (עוד אחזור אליו בהמשך) מנסח אמירה רפלקסיבית לגבי ההבדל בין הציפיות של בני האנוש מהאלים בימים עברו – פעם הם התפללו לגשם ודברים כאלה – לבין הציפיות שלהם היום, כפי שהן באות לידי ביטוי בסרטי גיבורי העל של מארוול.

תור נמצא שם כדי לתקן את הרושם, אם כי גם הוא מרוצה מעצמו קצת יותר מדי, שלא לדבר על הנזק שהוא גורם בשחצנותו למקדש שהוקם כדי לסגוד לאלים כמותו. מקדש הזכוכית דמוי כוסית היין, כמו הנחיתה על כוכב קטן במיוחד (מחווה ל"הנסיך הקטן"?) ודימויים נוספים בסרט נראים כמו איורים מספרי ילדים, ותורמים לסרט תבלין סוריאליסטי.

במשימתו להציל את הילדים מצטרפות אל תור שתי לוחמות – ולקירי (טסה תומפסון), שהשתתפה גם ב"תור: רגנרוק", ותור האדירה, הלא היא ג'ודי פוסטר, כלומר ג'יין פוסטר (הבדיחה מהסרט) בגילומה של נטלי פורטמן. אהובתו של תור נעדרה מהסרט הקודם, אך וואיטיטי שכנע אותה לחזור והעניק לה מחלת סרטן קטלנית וגם גרזן משלה, שהוא בעצם הגרזן האקס של תור.

מערכת היחסים המורכבת בין התורים והגרזנים שלהם מייצרת מרובע אהבה מבדח מאוד, טיפוסי להומור האבסורדי של וואיטיטי. כיף לראות את פורטמן כאלת מלחמה שמחפשת לעצמה קאצ'פרייז, ונחמד לצפות בג'יין ותור מדברים על התפרקות יחסיהם בשל קריירות מנוגדות. אבל שלא כמו בסרטי הילדים הרשמיים שלו, הפעם ההומור והרגש לא ממש מתלכדים, וכשתור מרצין ואומר לג'יין שהוא אוהב אותה זה לא מקפיץ את הלב. ואם היה כאן ניסיון לעצב תהליך של חיפוש עצמי של תור, הסרט לא מאוד מחויב לו.

https://www.youtube.com/watch?v=IOtBZzZMsVQ

משום מה שני הגרזנים, מיולניר וסטורם-ברייקר, אינם מקנאים בנשק החדש שתור מאמץ לעצמו – הברק של זאוס. הביקור בעיר האלים אומניפוטנט, לשם תור וחבורתו מגיעים בתקווה לרתום אלים נוספים להצלת הילדים (לא ברור מדוע הם לא פונים לשומרי הגלקסיה המופיעים בתחילת הסרט), הוא אחד מהשיאים הקומיים של הסרט. ראסל קרואו מרביץ את הופעתו הטובה והמבדרת ביותר מזה שנים בתפקיד מלך האלים הנהנתן והמאוהב בעצמו – מעין שיקוף של מה יכול לקרות לתור אם לא ייזהר.

יש בסרט עוד שלל הופעות אורח מפתיעות ומצחיקות מאוד של כוכבים גדולים שנהנים להצטרף לחגיגה, וזו מטה את משקלו של הסרט לצד הצבעוני של הפלנטה. זה לא באשמתו של בייל המצוין, שמעצב את אחד הנבלים היותר מרשימים ביקום של מארוול. כשהגיבורים סוף סוף מגיעים לאזור שלו, הצבע נשאב מהסרט ולמשך זמן מה הוא הופך לשחור לבן. אבל, כאמור, חסר כאן גיבוש דרמתי שמונע מהסצנות היותר רציניות לגעת ברגש.

בהתחשב בעובדה שזה הסרט ה-29 ביקום של מארוול, וכבר יש תאריכי הפצה לעוד חמישה סרטים (עד מתי?), אני לא מתלוננת, כי כמה רציניים כבר אפשר להיות? סך הכל זה סרט מבולגן וכיפי עם כריס המסוורת' בשיאו כקומיקאי וכחתיך-על, ועם פסקול מגניב שעשוי להחזיר את השירים של גאנז אנד רוזס (ואבבא) לראש המצעד. אם ממש רוצים, אפשר להשתמש בו כמקפצה לדיון בתרבות של סרטי גיבורי-על כעבודת אלילים, אבל אפשר גם סתם ליהנות. דרך אגב, אינדיה, בתו בת ה-10 של המסוורת', מגלמת את הילדה ששמה מופיע בשם הסרט. וכן, יש סיבה להישאר עד סוף הכותרות.

★★★★ 4 כוכבים
Thor: Love and Thunder בימוי: טאיקה וואיטיטי. עם כריס המסוורת', נטלי פורטמן, כריסטיאן בייל, ראסל קרואו, טסה תומפסון, טאיקה וואיטיטי. ארה"ב 2022, 125 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 903 // העיר שלנו
• מארוול
• כריס המסוורת
• טאיקה ואיטיטי