מאבדת את הצפון: רתם איזק מתפכחת מחלומות על הצפון הישן
לרתם איזק תמיד היה אותו אותו חלום, חלום בשם יהודה המכבי. שנים אחרי שהיא הגשימה אותו ונרדמה משעמום, שלפנו אותה מהבר של המנזר והחזרנו אותה לזירת הפשע, למסע תענוגות בין מקדשי שכונות הצפון - במקום שבו החיים עשויים מפן ופאן
לפני עשור יצאתי עם קצין בשלד"ג. הוא נראה לי אז כמו הדבר הכי יפה, חכם ואמיץ שיצא מרחם, לא מישהו שהייתי מעזה לפנטז עליו בתיכון עת נראיתי כמו תפוח אדמה עם פאה. אותו לוחם חלומי נהג לקחת אותי לדייטים בסניף קפה קפה ביהודה המכבי. הייתי מגיעה עם מדי חיל האוויר המקומטים שלי לרחוב ההוא, שנראה לי בזמנו כדבר הכי מגניב שנמצא בגוש דן, בהיתי באספלט עד שהלוחם היה מגיע על הרולר בליידס שלו, והבטחתי לעצמי שביום מן הימים אקנן כאן עם יוצא יחידה קרבית.
שנה אחר כך עברתי לעיר הגדולה, מטר מהסנטר. השלד"גיסט כבר הוחלף במאבטח בשגרירות, אך החלום נשאר – יהודה המכבי. עוד שנה תמה ונדדתי לנווה צדק, המאבטח הוחלף בעיתונאי, אך החלום נשאר – יהודה המכבי. כעבור שנתיים מצאתי את עצמי מתגוררת על דרך יפו, העיתונאי הומר במשורר, אך החלום תמיד אותו חלום – יהודה המכבי.
ואז הכרתי אותו. יוצא צנחנים, יפה תואר, חובב טבלאות אקסל. "מה את רוצה?", הוא לחש באוזני כשחגגנו שנה. "יהודה המכבי", עניתי, עיניי דומעות מאושר. אני נוגעת בחלום.
חודשיים לאחר מכן פרקו המובילים את מיטלטלינו ביהודה המכבי פינת ויצמן. זהו, אמרתי לעצמי, הגעתי למנוחה ולנחלה. לא חלף חודש והבנתי שמדובר בעיקר במנוחה. מנוחת עולמים. מה שהיה נראה לי בגיל 19 כמעוז נסיכי הרולר בליידס, ממלכה נוטפת טסטוסטרון, לוקיישן נפלא לצילום סרט של קלוד ללוש – הפך למקום שבו כרטיס הכניסה הוא לא נפש רומנטית ולא רוח נעורים, אלא עגלה – כזו שאת דוחפת או כזו שבה את נדחפת על ידי עובד זר. ואני, שלא מיהרתי להיכנס להיריון או להזדקן, לחתל או להתחתל, קמלתי. החלום על הצפון הישן נשבר תוך שנה, וכך גם הזוגיות החדשה שלא מצאה את עצמה בין אותו סניף של קפה קפה לבין הדשא בכיכר מילאנו. הזדכיתי על יוצא הצנחנים ושכרתי דירה במרכז העיר המפויח, המקום שבו את הדשא של השכן אפשר לעשן.
השבוע, בדיוק שנה אחרי אותה בריחה, נתבקשתי לסקר את אותה ממלכה. כך חזרתי לכמה ימים לאותו יקום מקביל שבו הכלבים קטנים, הג'ינסים צמודים והרעב נרגע אחרי צנים לא צנים. התחנות זלגו הרבה מעבר ליהודה המכבי המנומנם, שמסמן את הגבול שבין שני העולמות – זה שבו הרגליים על הקרקע, וזה שבו חיים בלי משכנתה בצמוד קרקע.
תחנה ראשונה
אבי פדידה
את היום בחיי הצפונבונית שבי פתחתי אצל מעצב השיער אבי פדידה, שאמנם נותן לי תחושה שאני האחת והיחידה, אך גוזם את מחלפות ראשן של נשים שמנהלות שיחות לגמרי שונות משלי עם מנהל הבנק שלהן. במספרה שלו מרגישים את הכניסה לטריטוריה שבה החיים הם פאן ופן, וכל לקוחה יכולה ללגום בעשר בבוקר קאווה על חשבון הבית. והן לוגמות, הבנות. בזמן החפיפה הייתי בת ערובה של שיחה בין שתי נשים חפופות ומחופפות שאמרו יותר מפעם אחת את המילה מקרקעין, עם נו"ן בסוף. הייתה זו שירה אקספרסיוניסטית לאוזניי, שנגדעה רק כשהן טבעו בשמפו נגד קשקשים של קרסטס. במהלך הפן הוצעו לי עוד שלוש כוסות קאווה שלהן סירבתי בנימוס. מה אעשה עם הרעלת אלכוהול באמצע ויצמן על הבוקר? עם המניקוריסטית של המספרה ניהלתי שיחות על הציפורניים של אלה שלא צריכות לגרד חישגד. מתברר שאלה לא אוהבות להעז, ושהצבע הכי מופרע בעיניהן הוא כחול רויאל. העובדה הזאת אילצה אותי לבחור בג'ל שקוף במקום גון המנטה שכה רציתי. נשמור אותו לכתבה על הפרחה הפנימית שבי.
טרנד שולט:החלקות, תוספות שיער, פן טבעי סטייל קייט מידלטון, שזה טבעי כמו לקרוא לעצמך דוכסית ולאכול בייקון לארוחת בוקר.
טיפ לעני:עזבו את השיער במנוחה ולכו לאכול לחם לבן "בבית לחם" השוכן ממול. זול יותר, משמין יותר, טרנדי תמיד.
![אבי פדידה. צילום: יח"צ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/08/avi-fadidap-500x750.jpg "אבי פדידה. צילום: יח"צ")
תחנה שנייה
כיכר המדינה
אני אמנם לא יכולה להרשות לעצמי לקנות בכיכר משהו שהוא לא קפה קר, אבל יש לי סימפטיה למקום הזה, שמסמן את המפגש בין הכסף החדש לכסף הישן. מצד אחד – עשירים ותיקים, אלה שהתמקמו ברחוב משה שרת בלי לחלום על חיים עם משרת; מצד שני – אלה שדיונים על מחירי הדיור מעניינים אותם רק אם הם מתקיימים בחנות הדו מפלסית של המותג שמשקיפה אל פיסת הדשא במעגל הקניות היוקרתי של ישראל. אך כיכר המדינה היא לא עניין של כסף, היא עניין של סטייט אוף מיינד. בעודי מסתובבת שם בבוקר שישי לבושה בחליפה ספורטיבית אחרי אימון TRX, פן פארה פוסט בשערי ושקית נספרסו בידי (מה לעשות שלמכונת האספרסו שלי יש דרישות), ניגשה אליי תיירת אמריקאית ושאלה אותי אם אני יודעת איפה מתאמנים בכיכר. "ביקוז יו ליב היר", היא הסבירה לי, "אנד ביקוז יו קיים פרום דה ג'ים". עיניי נפערו מאחורי משקפי הדיור בפליאה. איך הטעיתי אותה, חשבתי לעצמי. הרי אני אישה שמחוברת למרכז, כזו שביציאה מהסטודיו שלה בטשרניחובסקי דורכת על חרא פרי ישבנם של כלבים פראיים ובעליהם הלא מאולפים. תכף היא גם תודיע לי שהפודל שלי מחכה לי בבית, זאתי. אבל אז עברה לידי אישה בת 45 שנראתה כמו כפילה שלי מן העתיד – טייץ תואם גוזייה תואמת נעליים, פן פארה פוסט ומשקפי דיור. אני את שלי קניתי ב־200 תשלומים, רציתי לצעוק לה, אבל היא נעלמה מאחורי האמר. "אין פה ג'ים", עניתי לתיירת. לכי ספרי לה שפה אין ביקוש לסטודיו קבוצתי, שהרי תושבות האזור יכולות להרשות לעצמן מאמן אישי.
אבני דרך:גודיס, הידוע גם בכינוי קפה לאה, מקום שכונתי נעים בלי שנדלירים ובלי מנות המתוארות בפתוס מוגזם, שמקבץ בו תחת שמשיות הוז אנד שמוז שמבקשים להתערבב בלי לעשות יותר מדי רעש. במנשנשים תוכלו למצוא אנשי עסקים כמו איזי ישראל בורוביץ בצד אושיות ברנז'ה כמו רפי גינת, ליאור סושרד, עידן רייכל, שרונה פיק ועוד.
טרנד שולט:אצל הנשים – בגדי ספורט של סטלה מקרטני לצד שמלות בהירות ועקבי סיכה שלא תואמים את מדרכות הכיכר הטריקיות. אצל הגברים – פאה, כרס ומבטא צרפתי.
טיפ לעני:הכיכר עצמה נעימה, גדולה, מרושתת בספסלים ובכלבים מנומסים שכנראה אוספים אחריהם את מוקשיהם בעצמם, כי נקי לתפארת. מקום מושלם לפיקניק עירוני בכסף קטן אך בתחושה של גטסבי הגדול.
תחנה שלישית
מרכז שוסטר
המרכז המסחרי המנומנם של שוסטר נראה כמו סט גנרי לעוד עונה של "הפרלמנט". בקפה הלל יושבות חבורות עוד מימי הפלמ"ח, והפיק של היום מתחולל כאשר מלצרית מתחילה עושה טעות כאוטית ומבקשת מאחת הקבוצות לעבור שולחן. "אותי לא יזיזו מפה, שמעת אותי?!", צועק לה אקס של חנה סנש, "את לא תזיזי אותי לעולם! ותביאי לי רוגעלך". המרכז – שנראה כי מנסה לעורר את אווירת התרדמת עם כמה חנויות בועטות כמו מאיה נגרי, סאמפל ולארה רוסנובסקי שהתמקמה במקום לפני כחודש – מאוכלס בעיקר באנשי הכסף הישן. אלה שיש להם מטבעות אך הם לא מרשרשים בהם. אלה שירוקנו בכיף מדף נקניקים יקרים במעדני מזרע אך לא ירוצו לספר לחבר'ה על גודל הנקניק שלהם, אלה שיכולות לנענע את התינוק בעגלת בוגבו אך מעדיפות לתת לו לרייר לתוך המזרקה הקטנה. נו, הבנתם. הרבה אקשן או באזז אין פה, אך אולי אין בהם צורך. ללא ספק מדובר במקום האידיאלי לתפוס בו קצת שמש ושלווה בפנסיה בעתיד. בהווה זה מקום אידיאלי להרהר בו אם אני בכלל מפרישה לפנסיה.
אבני דרך:כאמור, החנות החדשה של רוסנובסקי וסניף אינטימי של סטימצקי.
טרנד שולט:תספורת ביבי לגברים, בגדי יוגה לנשים, מבט עייף לשני המינים.
טיפ לעני:ממש מול למרכז הבנוי, בחלקה ירוקה שנראית כאילו נקטפה מחוץ לגוש דן, נפתח סניף של פרש קיטשן הבריא. ככל הנראה הלוקיישן הכי נכון ללעוס בו טופו.
תחנה רביעית
מתחם G, ניסים אלוני
ובחלומי אני רתם ריקליס. קמה בבוקר, שותה עשב חיטה שנסחט לי על ידי שרירי העכוז של שני עולים חדשים מקובה ויוצאת למרפסת בקומה ה־39 של מגדלי יו (משולם לא מאמין במספרים זוגיים). את הקפה שלי אני לוגמת רק בקפה השכונתי, שהוא שכונתי כפי שמירי רגב אריסטוקרטית, במתחם שמזכיר לי שיש לי איפשהו בגוף את הנקודה הזו, אבל מזמן לא דגדגו אותה: מתחם G. או בפרשנות חלופית: ג'יזס, מאיפה הכסף?
התמקמתי לחצי יום ברביבה וסיליה, מעוז חפצם של היפים והנכונים או כאלה ששילמו לאדם הנכון בשביל להפוך ליפים. התיישבתי בשולחן ליד כדורסלן לשעבר, מול מאוורר שגורם לשיער שלי להיראות כמו פרסומת לשמפו. מובן שלא כל מי שמסתובב פה גר פה, בין הנובורישים מסתובבים גם מסתננים כמוני. מזהים אותם לפי ההבעה על פניהם כשהם מבינים ששילמו 44 ש"ח על שלוש כפות עדשים מצולחתות לתפארת. לקראת הצהריים התמלא המקום באנשי עסקים ובנשים שאוהבות לקשור חגורה עבה מעל שמלת מיני. נזכרתי בווק אוף שיים שהיה לי פה לפני שלוש שנים, כשהתעוררתי בקומה מכובדת של המגדל הסמוך והגעתי לרכוש קפה במראה של נערת ליווי יוקרתית. חבל שלא התחתנתי עם הדפקט ההוא מהמגדל, חשבתי לעצמי ושילמתי 28 ש"ח על בקבוק סודה. ביציאה מהמסעדה נעמדתי בפליאה מול פירות השף – בוטיק הפירות היפים בעולם, כזה שכל פרי בו יכול לזכות ב־300 לייקים באינסטגרם, ללא פילטר. אספתי לחיקי מגש קטן של אננס חתוך. אם היה שם יותר מחצי אננס אל תקראו לי ריקליס. החזרתי את המגש למקומו כשהזבן בישר לי שהוא עולה 40 ש"ח. שאלתי אם האננס טבול בקוקאין. איש בבוטיק לא צחק. צילמתי מנגו וברחתי.
![פירות השף. צילום: יח"צ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/08/10339435_1436896886602024_4834427999876367839_op-500x333.jpg "פירות השף. צילום: יח"צ")
טכנית המתחם המפונפן בניסים אלוני, על מגדליו ועל מרכז הקניות שבו, נושקים למרכז העיר. תחושתית מדובר במקום רחוק שנות אור מהעיר שאותה אני מכירה ואוהבת. המיזוג שם עובד נפלא – וזה חשוב בימים שבהם התחושה היא שאנו חיים בתוך רקטום – אך הקור חודר לעצמות ולנשמה, והניכור משתקף מרצפות השיש הלבנות. לא צריך לטפס לקומה ה־40 בשביל להרגיש מנותקים מהסביבה, זה קורה כבר במפגש עם המאבטח בכניסה למתחם, שמכבד את האורחים במבט של "תודה שנכנסתם בפתחנו, מלך ומלכת באדולינה". מצד שני, זה לא מאוד רע. כמו קפיצה קטנה לחו"ל במחיר מונית ספיישל. למה אנחנו כל כך סולדים מראוותנות חומרית? הרי כולנו קמים בבוקר בשביל להרוויח כסף, אז למה כשהוא נזרק לנו בפרצוף אנחנו נבהלים?
אבני דרך:המעדנייה של רביבה וסיליה הצמודה למסעדה, שבה תוכלו לרכוש דברים שינחמו אתכם כל הדרך לדירתכם באלנבי, ומלחימת הריסים מיכאלה אנה שיושבת במספרת AtoZ ושעליה הרחבנו במדור החיים היפים בשבוע שעבר. למיטיבי לסת – מסעדת התרנגול הכחול שוכנת בקומה השנייה וכן המסעדה המדוברת מר וגברת לי. בין באי המתחם תוכלו למצוא את הדוגמנית שביט ויזל, האיט גירל אדל בספלוב, המעושרות לאה שנירר וטלי ריקליס (חטפת לי את הבעל!) והבינלאומיות ציפי ובר רפאלי.
טרנד שולט:בלונד והחלקת קראטין לנשים פלוס חגורת בטן, גברים מכופתרים שעונדים שעון אף שיש להם אייפון 6.
טיפ לעני:מצאו פה זיווג. זה ה־מקום להכיר אנשים שיודעים מאיזה צד של לחם השיפון למרוח את הטחינה סלק.
תחנה חמישית
קניון רמת אביב
בשמונה שנות מגוריי בתל אביב לא נתקלתי בבת אדם אחת אסופה בנפשה שלא גילתה חיבה עזה ומוגזמת לקניון רמת אביב. מתנצלת, קוראיי ההיפסטרים, אך ככל הנראה מדובר בהר סיני של מעוזי הקניות העירוניים. האסתטיקה העיצובית, השקט והסניפים השווים של הרשתות הגדולות הפכו אותו למקום שכולנו נרצה להיות בו ביום שיבשרו לנו שדאע"ש מגיעים העירה. אך באוגוסט כמו באוגוסט, המקדש הקפיטליסטי הופך לחורבה לחה, ומיליוני אזרחים מרחבי הארץ ובהם גם ילדים, לא עלינו, מסתובבים בסנדלי שורש ובכפכפים, מטפטפים אייס קפה על רצפות הפוליש וצורחים בעברית צחה "אימא, אני רוצה אגרול!". אני רצה להתחבא בארקפה. המזגן לא עובד. הברמן תכול העיניים נראה על סף התקף אפילפטי. הילד עם האגרול הגיע עד לפה. שתי נשים שהחליטו שתוחם חום הולך נפלא עם ליפסטיק ורדרד לוחכות סלט נבטים. אני מבחינה כי מרבית הנשים סביבי אוכלות סלט נבטים. נראה לי שזה המחסור במידות בקסטרו. מישהו ניגש אליי ושואל אם אני הבחורה מ"הישרדות". אני עונה לו "בהחלט כן" ומדיחה את עצמי מהמקום.
אבני דרך:הסניף של זארה הוא מהטובים בארץ, בצד הסניף של טופשופ שתמיד מתהדר גם בקולקציית קפסולה תורנית. לידם שוכן קפה אלברט, שבו אפשר לקיים פגישות של ביזנס או פלז'ר בלי להסתכן בחוסר סטייל.
טרנד שולט:הכל מהכל. מדובר במקום שאליו מגיע העם כדי לחוש מורם.
טיפ לעני:חכו לסופעונה.
תחנה שישית
מתחם סי אנד סאן
את היומיים המעושרים בחיי סיימתי בדובדבן של הקצפת המולקולרית, המקום שאליו מתנקזים אלה שיספרו לנו בקריצה שכסף כן קונה הכל. מבינים את זה מהשנייה שנכנסים למסעדת סיטארה, שם יושבים גברים מבוגרים עם נשים צעירות – קלישאה מכובסת שמוארת נהדר בחסות קרני השמש והגלים של חוף הצוק. אחד הגברים מוריד את משקפיו כשאני נכנסת, רק כדי שאראה איך אישוניו חודרים מבעד לעפעפיו הנפולים היישר לתוך מפשעתי. כאן הכל קורה, הון כלכלי תמורת הון אירוטי. הברמן שואל אותי אם אני בהיריון. כנראה בסיטארה מידה 38 משולה לחודש שביעי. אני רוצה להצית אותו, אבל לא נעים לי מחברת הכנסת שיושבת מאחוריי. בחסות חברה שאמה מתגוררת כאן אני מתפלחת לבריכת המתחם, לוקחת את כלב הקבליר קינג צ'ארלס שלה כאביזר שיאפשר לי להיראות מעושרת אמינה. אני מתהלכת סביב הבריכה, שהדבר היחיד שמפריד בין בריכת מתנ"ס שכונתי לבינה הוא נוף עוצר נשימה, ומתבוננת בטובלים בכלור ובכסף. משפחות צעירות, מבוגרים וקשישים – כולם נראים כמו פרסומת לפרישה מוקדמת. הקבליר מתחיל לשלשל על השביל המצוחצח. זין אני מנקה אחריו, בטח המנקה של הבריכה מרוויח יותר מעיתונאית. אני מנסה לגרור אותו לדשא, אך הכלב מתעקש להמשיך לחרבן על השביל כאילו מדובר במחאה פוליטית סטייל נטלי כהן וקסברג. שיט.
אבני דרך:מסעדת סיטארה ומסעדת טורקיז היוקרתיות – מקומות טובים לדייטים, לדרינק של צהריים ולאנורקסיה נרבוזה.
טרנד שולט:שוגר דדיז, סיגרים ובוטוקס.
![טורקיז. צילום: יח"צ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2014/08/טורקיז-יחצ-H-500x281.jpg "טורקיז. צילום: יח"צ")
תחנה סופית
יאללה, הביתה
חזרתי לדירת החדר שלי בגן מאיר. ריח כבד של שתן כיבד אותי בכניסה לבניין, עם נגיעות של זבל שטרם נאסף על ידי העירייה. במתחם G זה לא היה קורה. ובכל זאת, המסע אל הקוטב הצפוני של תל אביב לא הפיל לי את הלסת. בתרבות שבה כסף הוא ערך עליון לא מפתיע שמי שזוכה להריח אותו מקרוב בוחר באורח חיים נוח. ובכל זאת, כשצופים בכל אותם אנשים שעוטים על עצמם את הצעקה האחרונה – קצת מתחשק לצרוח. אולי אלה הפערים החברתיים ההולכים וגדלים המשתקפים מבעד לעדשות משקפי השמש היוקרתיים, אולי המסלול הבטוח למדינת עולם שלישי שעליו הם צועדים בנעלי לכה, אולי פשוט העובדה שכסף לא קונה סטייל. ואולי זו קנאת מעמד הביניים המשתעלת מגרוני. גם לי בא לממש את עצמי על מיטת שיזוף או ללבוש את שכר הדירה שלי לדינר. מצד שני, הרומנטיקה נמצאת במקומות המלוכלכים, בחספוס, בישיבה במרפסת קטנה מדי עם סושי זול אבל עם התחושה שיש לאן לשאוף, בהתחרמנות שיכורה במונית שירות באחת בלילה. תנו לי את מרכז העיר, שם אפשר לתקוע גרעפס ולהישאר ליידי. ייתכן שהכל בחיים זה לוקיישן, ושהישיבה במנזר לא באמת תקדם אותי לשום מקום שאיננו האנגובר רצחני. אולי עולם הערכים שלי עקום, אולי אני לא משחקת את המשחק הנכון. מצד שני, איזה כיף במנזר.
