לונא אבו נסאר מאחדת את העברית והערבית למשהו גדול משתיהן
אלבומה החדש של הזמרת, שיוצא ארבעה שנים אחרי הקודם, מושר בשתי השפות. בשתיהן, יחד עם שפת המוזיקה, מצליחה אבו נסאר לתת ביטוי יוצא דופן לבדידות הקיומית
אלבומה החדש של לונא אבו נסאר, "מערבולת" / "دوامة" (דוואמה), יוצא ארבע שנים לאחר צאת אלבומה הראשון, "אספר לך". בדומה לו, גם הוא מתאפיין בעיבודים אפלים ואמביאנט, והמוטיב החוזר בו הוא הים – בין אם הים עצמו, ספינה חורקת או לקיחת אוויר טרם צלילה.
במקרה זה, ובאופן כמעט נדיר, אסור להתייחס לשני האלבומים כנפרדים זה מזה. מדובר בנקודות ציון באותו התהליך. השניים קשורים זה בזה ומייצרים פסיפס חלקי של זו שיצרה אותם. אם "אספר לך" הוא התמודדות עם ההודאה בטרגדיה מסויימת, אז "מערבולת" הוא הניסיון לטפס למעלה.
הבחירה של אבו נסאר דווקא במילה "מערבולת" כשער אל כל האלבום אינה מקרית, שכן הוא בא מהים והולך אל הים. הוא מעגל בלתי נגמר אשר נוצר מתוך נסיונה להשתחרר ממה שגורר אותה למטה ללא רחמים וללא סוף – המערבולת.
"להתעקש עד אסון, עד שאין עוד לאן"; "אני לבד, רצה במעגל בלי הפסקה, לא מבינה". שני המשפטים הללו, מתוך "כישוף" ו"מערבולת" בהתאמה, הם חלק, גם אם קטן, במהות האלבום, ההסבר הטוב ביותר שיכלה אבו נסאר לתת לנו בדבר התחושות המנוגדות שעולות בהתמודדות עם התהום שלה. את שני השירים הללו מלווה גם מוזיקה שמתאימה להם בדיוק כמעט מושלם. כך למשל, העיבוד ב"כישוף" הוא רפטטיבי קמעה ושבטי מאד, ואליו מתלווים גם הקלידים והאמביאנט של דרור רותם בצליל חד שדומה לשנייה האחת הזו לפני הנפילה מפסגת ההר. "מערבולת", לעומתו, מסתיר מעט את המעגלים בהם נעה היוצרת, אך לא את הבדידות שלה. העיבוד אמנם רגוע מאוד, אך ככל שהשיר מתקדם המעגלים מתרחבים ובולעים לתוכם כל שביב של רוגע ותקווה, מוסיפים שכבות על שכבות של ייאוש ובדידות קיומית.
בניגוד לשניים הללו, ולמרות שאיני מבינה ערבית מספיק טוב, יש משהו משחרר בשיר "بركي" (ברכּי, "אולי"). השיר היחיד באלבום שבו אבו נסאר עושה סוג של היפ הופ מלודי הוא מעין לקיחת אוויר, תוך נשימה עמוקה ועצימת עיניים. "يوم من الأيام" (יום מן אלאיאם, "באחד הימים") שמגיע מייד אחריו מלווה בעיבוד מוזיקלי שמהווה את השקט שלפני הסערה, כמו ליפול מטה בלי שום אזהרה בהתעוררות מחלום. אחריהם, ובסדר מופתי, מגיע "عكس السير" (עכס אלסיר, "נגד כיוון התנועה") – שוב חזרנו אל המעגלים, רק שהפעם הם לא תולדה של ייאוש, אלא דווקא של זעם עצור. מאוחר יותר מצטרפות גם הגיטרות בביצועה של נסאר עצמה. בשניות האלו בהן היא מתחילה לטפס במעלה הסולם המוזיקלי, היא גם מטפסת בעצמה מתוך הזעם ונדמה כי עוד שנייה תהפוך לעוף חול, או לפחות תצליח לצעוק את התהום ממנה והלאה.
מערבולת, בדומה לאלבום הקודם, מושר בשלוש שפות – ערבית, עברית ומוזיקלית. לונא אבו נסאר אמנם שולטת גם בעברית וגם בערבית, אך ממה שמשתקף מהקול שלה, ניכר שהיא לא אותו אדם בשתי השפות. מה שמחבר ביניהן הוא המוזיקה. אבו נסאר מטפלת בשני הצדדים הללו ברגישות ובזהירות רבה, מאחדת אותם לכדי סיפור אחד בשפה שלישית וברורה. אבו נסאר מצליחה ליצור מעין תרגום מוזיקלי-רגשי למה שקורה באלבום בשתי השפות. וזו השפה החזקה ביותר.
