ל"ג בעומר מזכיר לברבאבא איך אהב עשן בדרינק
ברבאבא נזכר בחדווה שנלוותה להכנות לל"ג בעומר (כולל ההבטחה המרגשת שגלומה בלילה מסביב למדורה עם בנות הכיתה), ובשנים מאוחרות יותר - כשהתחיל לאהוב עשן בדרינק
מדורות ל"ג בעומר הן כמו סיגריות, חשב לעצמו ברבאבא עת העלתה העיר ריח חריף של עישון ממדורות ל"ג בעומר: מי שעושה נהנה, כל השאר סובלים מהסירחון.
החלונות בביתו מוגפים מחמת העשן, אבל בלי משב רוח מבחוץ – חם, ועם המזגן – קר, ובצר לו מגיח ברבאבא לסיבוב פאבים קצר ומחייך כשהוא מוצא את עצמו בפינת רחוב דיזנגוף עם בר כוכבא.
"הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור", הוא מפזם לעצמו ומיד נזכר בדרור, שנקרא עדיין בפי כל "דרור מהשופטים", ומחליט לקפוץ לפפיטו שלו ללגום כוס של גינס.
ריח העשן באוויר מזכיר לו את ימי נערותו. למרות השיר שמוציא את דיבתו כמי ש"מפני שהייתה לו צורה משונה, צחקו עליו כל הילדים", הוא זוכר דווקא את החדווה הגנובה שנלוותה להכנות למדורת ל"ג בעומר, את ההבטחה המרגשת שגלומה בלילה מסביב למדורה עם בנות הכיתה… ומשנים מאוחרות יותר, איך אהב עשן בדרינק: מהמרלבורו האדומה שהייתה הסיגריה הקבועה שלו בימים שבהם עוד לקח ללב ולריאות ועד לוויסקי מעושן מהאי איילה: לגבולין, לאפרויג, באומור, קאול־אילה, ארדבג ואחרים – שלגם בהנאה בימים שבהם עוד קראו כאן לוויסקי "ויסקי". כולם היו בניו, אבל הראשון בין השווים היה תמיד טאליסקר מהאי סקאי, מעושן־מתוחכם שהפך למרענן הרשמי של שנות ה־20 שלו.
הרבה קרשים נשרפו מאז: עם השנים התעדן טעמו וחצה את סקוטלנד – מהאיים לכיוון גדות נהר הספיי, עם הוויסקי הפרחוני והפירותי שלו.
שלא תבינו לא נכון: הוא תמיד שמח לראות את טאליסקר ולגבולין כאילו פגש חברים ותיקים מהמילואים, אבל בסוף ערב של דאחקות וזיכרונות הוא שמח על שהוא נמצא במקום אחר בחיים.
בשלוק מהיר הוא מרוקן את הגינס ופוסע הביתה, מותיר את כל אלף כיווני העשן לצעירים ממנו… לא לשכוח להוריד את הכביסה מהחבל, הוא מזכיר לעצמו בדרך – שלא תסריח כמו מדורה.
בשיתוף עםסנהדרינק
