מאז שיצאה "פלוריבוס" הסדרה החדשה של וינס גיליגן באפל TV, היא צברה שבחים מקיר לקיר.גם אנחנו שיבחנו אותה. בסוף השבוע האחרון שוגר אל העולם פרק סיום העונה שהבהיר כי אכן לא מדובר בפלא של עונה אחת, אלא בסדרה שבנויה לטווח הארוך והיא כאן כדי להישאר. לצד המבקרים שמיהרו להכתיר אותה כיצירת מופת אחרי שני פרקים, התגברו לאורך העונה הקולות שהכריזו על הסדרה כאיטית, יומרנית, משעממת וחדגונית. ובכן, מה הם מבינים.

>> אתה חדש פה? 13 דמויות שלא ברור איך הסתדרנו בלעדיהן לפני 2025
>> שנה זוועה: מצעד הרגעים הכי מחרידים של 2025 בטלוויזיה שלנו

לאורך הסדרה, ליווינו את קרול סטורקה (ריה סיהורן) בשלל סיטואציות חברתיות ואישיות, וסוף העולם מעולם לא נראה כה רגוע. התרגלנו לקבל מסרטי/סדרות אפוקליפסה ספקטרום רחב של חלליות, פיצוצים, אסונות טבע וחייזרים שונים ומשונים, עם קצב עלילה מהיר על גבול הפסיכוטי וצפייה מלאת אדרנלין. זה לא המקרה כאן. סוף העולם של וינס גיליגן הוא מהיר. הכל קורה בדקות. קצת כאוס ברגעים הראשונים, אבל מולקולת ה-RNA הזאת השתלטה ממש במהירות על הכוכב והשאירה את קרול סטורקה לבדה, האישה הכי זעופה בעולם שצריכה עכשיו להציל את האנושות מזן משונה של אושר זומבי בחסות מוח הכוורת.

פגשנו יחד עם סטורקה חלק מהשורדים הנוספים, שרק הדגישו את המסר שקשה להיות בדעת מיעוט, בעיקר כשאתה יודע שזו הדעה הנכונה. ממש סיפורו של השמאל. בסופו של דבר גם היא מבינה – לא משנה כיצד תנהג, התודעה הקולקטיבית אינה יכולה להכיל את שונותה ותנסה לצרף אותה כך או כך.

הרגעים בהם קרול נמצאת לבד, ללא השורדים, ללא זושיה וללא השיבוטים – אלה הרגעים הכואבים באמת. זוהי נקודת החולשה של קרול. קרול יודעת בדידות מהי בעוד כולם ביחד בתודעה הקולקטיבית. מאותה סיבה בדיוק, במחזה "קרנפים" של יונסקו מתלבט מר ברנז'ה בעצמו, במונולוג סיום נהדר, אם להצטרף לקרנפים. ועל זה בדיוק העונה כולה משחקת.

קצת אחרי שפורסמה הביקורת שלי על הפרקים הראשונים, הייתי אמור להתראיין לתוכנית רדיו. הריאיון הוקלט, אבל בשל תקלה טכנית הוא לא שודר. באותו ריאיון הייתה שיחה ערה ומעניינת בשאלה למה לא להצטרף, בעצם. למה להתעקש להישאר אינדיווידואל, כשבבירור נהיה מאושרים יותר אם נצטרף לעדר? היה ברור מהרגע הראשון ש"פלוריבוס" היא מניפסט נגד התקרנפות, אבל לא היה ברור מה גיליגן רוצה לומר על זה. בסוף העונה קיבלנו את כל התשובות. או לפחות לא מעט תשובות.

בסופו של דבר, מה שגיליגן אומר זה שהקרנפים הם לא בהכרח אנשים רעים, אלא אנשים עם דרך רעה שהשתכנעו שעדיף להם לחיות בוויתור על עצמם ועל אנושיותם מאשר לסבול עם מחשבה עצמאית. הגילויים לאורך העונה הזאת הראו לנו שלמולקולה אין כוונה לעצור רק כי קרול אמרה שהיא לא מעוניינת, זה ימשיך עד שקרול תסכים לוותר על עצמה. היא הייתה צריכה לחוות את כל מה שחוותה לאורך העונה – האבל, הרצון להיאבק, הבדידות – כדי להבין שבמקום שבו יש קרנפים, אין בני אדם.

כאמור, גיליגן לא נשען על אקשן בסדרה הזאת. זה מטעה, במיוחד כשגם הפעם הוא לוקח אותנו לנופים המוכרים של ניו מקסיקו ועדיין – זאת ממש לא אותה סדרה. אם בסוף העונה הראשונה של "שובר שורות" וולטר ווייט מפוצץ את המשרד של טוקו סלמנקה וסוגר איתו עסקה, כאן גיליגן מארגן לנו סיום עונה הרבה יותר עדין, הרבה יותר שקט ובלי לעשות שרירים. עד הפרק האחרון קרול עוברת תהליך שלם שמכין את הקרקע לתהליך הבא, שיהיה הרבה יותר קשה, כי עכשיו היא אוהבת את הנגיף המוזר הזה והקושי יהיה לחסל אותו בכל זאת.

אפשר להתפלפל עד סוף הזמנים על הפואטיקה של "פלוריבוס", אבל אי אפשר להגיד שלא מדובר בסדרה הטובה ביותר השנה. בסופו של דבר כשמסתכלים על ההקשר למגפת הקורונה ועלייתו המחודשת של טראמפ לשלטון, קשה להתכחש למגמה הגלובלית המפחידה של אובדן החשיבה העצמית והכניעה לשקרים ואשליות. אנחנו בעיצומו של רגע מדאיג שבו המוני בני אדם כבר מתנהגים כמו עדר. אם לא הבנתם את "פלוריבוס" או חשבתם שהיא משעממת, יתכן שכבר נדבקתם. לכו להיבדק.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• אפל טיוי
• וינס גיליגאן
• מדע בדיוני
• אפוקליפסה

היום, אם לא יקרה שום דבר אפוקליפטי, יפתח פסטיבל אוטופיה במהדורה חדשה ופנטסטית ויחזור לסינמטק תל אביב לאחר תקופת הפסקה, ויקדיש שבוע שלם של סרטים ואירועים המוקדשים לקולנועמז'אנרי המדע הבדיוני, הפנטזיה, האימה והעתידנות, ומציעים זוויות חדשות ומבט אחר על עבר אפשרי ועתיד שלא התרחש.

המהדורה הנוכחית מתקיימת תחת הכותרת "העתיד שהיה, העבר שיהיה",ומתמקדת בדרכים שבהן קולנוע ז'אנרי מפרק, בונה ומדמיין מחדש מושגים של זמן, זיכרון והתבוננות בהווה.סרט הפתיחה של הפסטיבל, שיוקרן בטרום בכורה, הוא סרטו החדש של פארק צ'אן ווק, "אין ברירה אחרת", המציג סאטירה שחורה על תחרותיות, הישרדות והקצנה חברתית.

לצד טרום־בכורות של סרטי ז'אנר חדשים יוקרנו יצירות מפתח מהקולנוע המקומי והבינלאומי, בהן "הנער הקדוש" – דרמת אימה מרתקת המגיעה הישר מפסטיבל ונציה ועוקבת אחרי עיירה בה מתגלה נער עם כוחות על טבעיים; "יציאה 8" – מותחן אימה העוקב אחר גבר הלכוד בלולאת זמן; "הנך היקום" – סרט מד"ב אוקראיני פואטי ואנושי המלווה את אנדריי, האסטרונאוט האחרון ביקום; "הבתולה מאגם המחצבה" – תשוקות רומנטיות נכזבות מתפתחות לסרט אימה בדרמת ההתבגרות מרגשת ומלחיצה,ו"אלפא", על מתבגרת מתוסבכת שגרה עם אמה ללא מעטפת תומכת וחוזרת מבית הספר עם קעקוע מסתורי שישנה את חייהן.

לצד ההיילייטס הנ"ל יוקרנו עשרות סרטים נוספים, כולל חלק מרכזי בפסטיבל שיתרחש תחת הכותרתמסלול מקומי (Local Orbit)ויתמקד בסרטי ז'אנר ישראליים מן העבר והעתיד, ויאפיין מחדש את היקף היצירתיות המקומית דרך סרטי אימה, מותחנים, מדע בדיוני ויצירות היברידיות ישראליות נדירות. השנה יוקרן גם מקבץ סרטי ז'אנר קצרים ישראליים, המציגים מגוון סגנונות ומאפשרים הצצה לדור הבא של יוצרים מקומיים.

במהלך השבוע יתקיימו מפגשים עם יוצרים, חוקרי קולנוע ואנשי טכנולוגיה, העוסקים בקשר בין דימוי קולנועי לשאלות של היסטוריה אלטרנטיבית, שיבוש זמן ושימוש בז'אנר כמסגרת המציעה מבט ביקורתי על המציאות.

"התלבטנו לא מעט לגבי השם ‘אוטופיה’ בשנתיים האחרונות. איך ממשיכים ומקיימים חגיגה של דמיון, פסטיבל שמעמיד במרכזו אבסורד, טירוף, הזיה וסיוט",אומר מייסד הפסטיבל אורי אביב. "התשובה באה במהרה: היעדר דמיון הכשיל אותנו, ורק דמיון יציל אותנו. אנחנו צריכים יותר סיפורים ורעיונות חריגים, שונים ולא מהעולם הזה. הקולנוע הז’אנרי לא רק מבדר – אימה היא מראה חברתית ומדע בדיוני הוא כלי לחשיבה על עתידים אפשריים. לראשונה מאז 2018 אנו מקיימים פסטיבל בסדר גודל מלא, לא מבוזר ולא היברידי – פסטיבל, חגיגה של דמיון, שממשיכה גם לפעילות שנתית ולכתב עת חדש. דמיון פרוע הוא צו השעה, כאן ועכשיו. אנו חייבים דמיון, יותר מאי־פעם".
>> פסטיבל אוטופיה, 3.1-29.12, סינמטק תל אביב.פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• פסטיבל אוטופיה
• מדע בדיוני
• פנטזיה
• סינמטק תל אביב
• סרטים מומלצים

אנחנו לא יודעים מי המציא את הביטוי "מרוב עצים לא רואים את היער", אבל מבלי להתכוון הוא יצר את ההגדרה המושלמת לעידן הסטרימינג. עם כל כך הרבה סדרות שיוצאות מדי יום קל לפספס מציאות טובות, ולפעמים סדרות מעולות עוברות לכולם מתחת לרדאר. היתרון הוא, שבסוף הן צצות מחדש בשירות סטרימינג אחר, והופ – פתאום יכולות למצוא את הקהל שלהן. ואנחנו כולנו תקווה שזה הולך להיות המקרה עם "איש העתיד", קומדיית מד"ב שצועקת קאלט, ונאבדה אי שם בין זכויות הערוצים.

סיפורה של "Future Man" התחיל ברשת Hulu, שנים לפני שהתחברה לדיסני+, ונמשך 3 עונות עד 2020. למרבה הצער, כשדיסני הצטרפו לחגיגה, "איש העתיד" נזנחה מהשירות בשל קיצוצי תקציב וטיילה בין שירותי סטרימינג שונים – לרגעים היא היתה באפל TV, לתקופה קצרה גם באמזון, ולרגע בלתי ברור אפילו צצה בערוץ אגו בישראל, אבל רק עכשיו כשהגיעה לשירות הסטרימינג הפופולרי של נטפליקס אולי סוף סוף תמצאו אותה, ותגלו בינג' כיף לגמרי שמתפרע עם מסע בזמן ולא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, כיאה להפקה מבית סת' רוגן (שגם מצטרף כשחקן משלב מסוים) ואוון גולדברג.

הרעיון מאחורי הסדרה די פשוט – ג'וש פוטורמן הוא בחור צעיר וחסר מוטיבציה שעובד כשרת במעבדת מחקר להרפס מעדיף, מן הסתם, לבלות את רוב זמנו בנסיון לסיים משחק מחשב איזורטי ודי מעצבן. אבל כשהוא מצליח לנצח את המשחק, הוא מגלה שמדובר למעשה במבחן שנשלח מהעתיד כדי למצוא את האיש שיציל את האנושות, ומשום מה הוא היחיד שצלח אותו. שני הגיבורים של המשחק, שמתגלים כלוחמים משנת 2162, מגיעים מעתיד כדי לקחת את ג'וש למסע בין כל הזמנים להגשים את ייעודו האמיתי כמושיע הגדול של האנושות – מבלי להשלים עם העובדה שהם בעיקר מצאו לוזר. מכאן הסדרה מתפתחת לקוי עלילה באמת מופרעים שנעים בין יותר מדי נקודות היסטוריות ובדיחות זין, אבל גם מצליחה להיות הרבה יותר רגישה ואינטיליגנטית מכפי שהיא רוצה לתת לחשוב עליה. בקיצור, יש לכם פה פנינת טלוויזיה שהסתתרה יותר מדי זמן, ו-3 עונות מושלמות לבינג' מההתחלה ועד הסוף. תודה נטפליקס.
"איש העתיד", 3 עונות, עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• מדע בדיוני
• סת' רוגן
• קומדיה
• נטפליקס

מרגע שהסתיימה סדרת המופת "סמוך על סול", אנשים בכל העולם רוצים לדעת מה יוצר הסדרה וינס גיליגאן יעשה. האם הוא יחזור לעולמות הפשע? האם הוא יכתוב עונה נוספת של "תיקים באפלה"? האם הוא יכתוב סוף כל סוף את "הנקוק 2"? התשובות הן לא, קרוב אבל לא, וממש לא (אבל זה קורה בכל זאת בלעדיו). למרות שכל אחד מהפרויקטים האלה זה משהו שהיינו שמחים לראות, גיליגאן בוחר ללכת בדרך קצת שונה, ומייצר דרמת מד"ב אבסורדית בשם "מתוך רבים אחד" ("אי פלוריבוס אונום" בלטינית) באפל TV+ בכיכובה של ריי סיהורן, ששיחקה את קים וקסלר בסדרה "סמוך על סול". התוצאה: גרסה מעודכנת למחזה "קרנפים" של יונסקו. וזה בדיוק מה שהעולם צריך עכשיו.

>> מבטים יכולים לערוג: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה עכשיו
>> דברים עוד יותר מוזרים: 20 הסדרות הכי מוזרות של העשור החולף

הסדרה מתחילה כמו שוינס גיליגן אוהב – שוטים נטולי דיאלוג שיתחברו לנו בשלב מאוחר יותר עם הסיפור ומיד עוברים לקרול סטורקה, סופרת מפורסמת עם נטייה לאלכוהוליזם שהתמסחרה – והיא שונאת את זה. במקביל, מגיפה מתחילה להתפשט בעולם והופכת את כולם לאנשים מאושרים שמחוברים בתודעה קולקטיבית אחת. על פי גיליגאן, זה הטייק המהופך שלו על אפוקליפסת זומבים. הוא לוקח מוטיבים מסיפורי זומבים קלאסיים אבל במקום הנשיכה המיתולוגית יש נשיקה ובמקום רעב בלתי נשלט למוחות יש אושר וכיף ורוגע ושלווה.

ההשלכות עדיין כבדות: בעיניי קרול העולם שוקע לאבדון, אבל בין השורדים הבודדים יש גם מי שלא מסכימים איתה. חלקם רוצים להצטרף לנדבקים, אחרים נהנים מניצול המצב וחלק פשוט רוצים להישאר לצד יקיריהם שהתמזגו לתודעה המסתורית. קרול היא היחידה שמסרבת להיכנע לה.

כל זה מזכיר מאוד, כאמור, את המחזה של אז'ן יונסקו שבעקבותיו המונח "התקרנפות" נטבע בשפה העברית – "קרנפים". המחזה מספר על עולם שבו כולם הופכים לקרנפים והוא נכתב בשנת 1958, קצת יותר מעשור אחרי מלחמת העולם השנייה. במרכז העלילה דמותו של ברנז'ה, אלכוהוליסט (בדומה לקרול) רכרוכי שעוקב אחר כל התפתחות מגפת הקרנפים ובסופו של דבר מבין שהוא היחיד שמתנגד להם. העניין הוא שלאורך המחזה נהיה ברור שאנשים בוחרים להיות קרנפים וגם ברור שהקרנפים די מבסוטים מקרנפותם, הם רוקדים, שרים וצוחקים ודי טוב להם ביחד. נדמה שיש הרבה רווח בהתקרנפות. אבל כמו שקרול שואלת: מה אנחנו מפסידים?

אני לא מאמין שוינס גיליגאן לא שמע או לא ידע על "קרנפים", וראיה נוספת לכך היא התזמון: "פלוריבוס" נכתב כחמש שנים אחרי הקורונה. אני יודע שאתם לא זוכרים מה היה שם, כי הייתה לנו מאז מלחמה וכל זה, אבל מחוץ לשדה הראייה הצר של ישראל ברוב העולם זה נחשב לאסון הכי חמור של העשור (עד עכשיו, צריך אולי להוסיף). הדמיון בין הסדרה לבין המחזה מעלה מחדש את השאלות לגבי אינדיבידואליזם מול קונפורמיזם בעולם שבו מת המוסר. אסון מגפת הקורונה הוא רק מקפצה עבור הסדרה הזאת, ששואלת באופן ישיר מה עדיף להיות – אדיוט מאושר ללא מחשבה עצמאית? או בעל חשיבה עצמאית מדוכדך ובודד?

שני הפרקים הראשונים לא נותנים תשובה, מן הסתם, אבל השאלות הללו עולות כבר מהפרק הראשון והן רלוונטיות מתמיד. הניסיון להראות שהכל טוב וכולם מאושרים אלה בדיוק המסרים שטראמפ מנסה להדהד כל הזמן, עוד מימי הקורונה. בישראל אנחנו רואים את שופרות הממשלה הרקובים בערוץ 14 ממשיכים להדהד שהכל מדהים. בהתחלה הם קראו לנו חמוצים, אחר כך הם ניסו לשנות את הנרטיב של אסון שבעה באוקטובר, וזה ממשיך עם חגיגות באולפן לכבוד רצח רבין. זה כמובן לא נגמר שם ומחלחל גם לתרבות שאנחנו צורכים. אנחנו רואים הרבה יותר סדרות בידוריות מאשר סדרות שגורמות לנו לחשוב. כשצפיתי בשני הפרקים מצאתי את עצמי תוהה: מתי בשנים האחרונות ראיתי מאסטרפיס מעורר מחשבה כמו "שובר שורות"?

"פלוריבוס" עושה את מה שעשה יונסקו עם "קרנפים" לפני כמעט 70 שנה, ושמה על השולחן את חשיבותה של המחשבה העצמאית. אף על פי שלא מדובר בעיבוד רשמי למחזה, קשה להתעלם מקווי הדמיון בין בני האדם שהפכו לקרנפים אצל יונסקו לבין הזומבים המאושרים של גיליגאן. האסונות בעולמנו יצרו פעם נוספת מאסטרפיס טלוויזיוני אבסורדי עם סיפור כתוב היטב על רקע נופי אלברקרקי, וזה בדיוק מה שמצופה מיוצר ברמתו של וינס גיליגאן. אם לא היה לכם מנוי לאפל TV+ עד עכשיו זה הזמן לפתוח אחד, כי זאת ללא צל של ספק הסדרה שכולם צריכים לראות עכשיו. חוץ ממתנגדי חיסונים. הם עוד יצליחו לעוות את זה לטובתם.
>> "פלוריבוס" // Pluribus // עונה ראשונה, 9 פרקים // עכשיו באפל TV+

• ביקורת טלוויזיה
• אפל טיוי
• המסך
• וינס גיליגאן
• סדרות מומלצות
• מדע בדיוני

לצלול לעולם אחר, עם חוקים אחרים שמותחים את גבולות הדמיון ושולחים אותנו לסיפורים מרתקים, מותחים ולפעמים גם קורעים מצחוק – זה בדיוק הקסם של ז'אנר המד"ב. קשה למצוא היום סדרות מדע בדיוני שמצליחות לספק לנו את כל זה ביחד, אך למזלנו שירות הסטרימינג של דיסני+ מספק לא מעט אופציות לחובבי הז'אנר, ובשנותיו בארץ צבר אט אט ספריית מד"ב מאד איכותית. יצאנו לאסוף את הפנינות הכי טובות בגלקסיה הזו.

הנוסע השמיני: כדור הארץ (2025)

סדרת המד"ב החדשה במותג החייזרים המפורסם בעולם מציגה לא רק קאסט מטורף, אלא גם סיפור שחוזר למקורות האימה, אך מרחיב את היקום הקולנועי במקביל, כמו גם את מה שאנחנו יודעים עליו. הפעם הנוסע השמיני לוקח אותנו לפריקוול, שמציג מה קורה כשספינה הנושאת את היצור השחור והחומצתי מתרסקת בכדור הארץ. ולמרות שהיה בי חלק שקיווה לראות גרסה של כדור הארץ בהווה, אני חייב להודות שגם הבדיעבד הזה עובד ממש טוב.

אנדור (2022-2025)

החלקה הטובה האחרונה בגלקסיה של מלחמת הכוכבים. "אנדור" היא סדרה נטולת ג'דיי, נטולת סית' ונטולת חייזרים מסתבר – ועדיין מדובר ככל הנראה בסדרה הכי טובה ביקום "מלחמת הכוכבים". הפריקוול לסרט "רוג אחת" מציג את הדמות שלו כסוג של האן סולו קצת יותר חסר אמצעים, ועל העימותים המוקדמים שלו עם האימפריה. זה סיפור כתוב היטב שנמשך שתי עונות בלבד, והאמת לא צריך יותר מזה.

פרדייז (2025)

אם משרטטים את העלילה באופן הכי יבש שאפשר, "פרדייז" לא נשמעת כמו סדרת מד"ב, אלא כמו סדרת אקשן-מתח גנרית: סוכן של שירות הביון האמריקאי חוקר את רצח נשיא ארה"ב לשעבר. נשמע רגיל, נכון? אלא שהקהילה השלווה בה זה מתרחש נמצאת מתחת לאדמה, רגע אחרי שקרה אסון ברמת "יום הדין" – והשימוש בעולם ספקולטיבי, כלומר כזה שנבנה סביב רעיון עתידני ולא מציאותי, בהחלט נכנס לקטגוריה. פרדייז היא אחת מסדרות המד"ב המוצלחות ביותר של השנה האחרונה, וגם אחת מתעלומות הרצח המוצלחות של השנה, וגם עוסקת בקונספירציות פוליטיות. זה הולך מדהים ביחד.

פיוצ'רמה (1999-הווה)

סדרת מד"ב מבית יוצר "משפחת סימפסון" מאט גרונינג, שתספק לכם שעות על גבי שעות של פרקים ועונות מכל השנים עם מבט קומי על הז'אנר מכל חלקיו – מהקלאסיים ועד למודרנים, גם בעונת ה-13 שעלתה לשירות רק החודש. הסדרה עוקבת אחר פריי, שליח פיצה שמוקפא בשנת 1999 ומופשר כאלף שנים מאוחר יותר, שם הוא הופך להיות שליח בחברת שליחויות עתידנית. סדרה שסיפקה לאורך השנים רגעים שנחקקו בזיכרון הקולקטיבי, אז תכינו את הבלאק-ג'ק ואת הזונות, ותפנו לכם איזה שבוע להשלים את הפרקים. כן, גם החדשים, הם שווים את הזמן שלכם.

ד"ר הו (2023-2025)

נכון שאין כאן את כל העונות של סדרת המד"ב המיתולוגית, שרק עליהן אפשר לרשום רשימה שלמה. כרגע נסתפק בשתי העונות שיש לנו בדיסני, ובספיישלים. דייוויד טננט חוזר לתפקיד הדוקטור לשלושה ספיישלים שונים, כל אחד מהם באורך כשעה ולחובבי הדוקטור הן יכולות להעביר את הזמן בכיף, במיוחד אם אתם מהצד שכועס על העונה שבה הדוקטור הפך להיות אישה והכל נעשה תקין פוליטית באופן מאולץ. בנוסף יש לנו שתי עונות של הדוקטור החדש בגילומו של שוטי גטווה, אותו אתם ודאי זוכרים מהסדרה "חינוך מיני", שהן עונות לא רעות בכלל, וממש כדאי לראות אותן. תתעלמו מהטרולים.

Devs (2020)

אם אתם מחפשים תעלומת רצח עם טוויסט מד"בי, זאת הסדרה בשבילכם – Devs עוקבת אחר מהנדסת תוכנה (סוניה מיזונו) שחוקרת את מקרה המוות של האקס שלה בחברה בה היא גם עובדת. את תפקיד המנכ"ל של החברה ממלא ניק אופרמן, שכל הופעה שלו מזכירה כמה הוא שחקן מוכשר. במקרה של Devs, זה בולט במיוחד. הסדרה היא הרבה יותר מרק צילום מהפנט וקאסט מטורף, היא גם חוויית צפייה מתגמלת ומעוררת מחשבה. היא מעלה שאלות מוסריות הנוגעות לטבע הטכנולוגיה, וכמובן, לטבע האדם. הסדרה דורשת סבלנות רבה, והיא מרשה לעצמה לקחת את הזמן, אבל זה תמיד משתלם.

המנדלוריאן (2019-היום)

ג'ון פאברו הביא למסך את הסדרה הראשונה ביקום של סטאר וורס, "המנדלוריאן", והפך אותה לאחד הלהיטים הגדולים והאהובים בשנים האחרונות. מעבר לעובדה שהסדרה היא בייסיקלי על יהודי חלל, יש לנו צוות מנצח: פדרו פסקל ויצור קטן וחמוד העונה לשמות גרוגו, או בייבי יודה. תבחרו לבד מה קליט יותר. המנדלוריאן היא לא רק סדרה שעומדת בפני עצמה, אלא גם פתח עבור סדרות אחרות כמו "אובי-וואן קנובי", "הספר של בובה פט" ו-"אסוקה", והיא בעצם מי שיצרה פלטפורמה מושקעת שמאפשרת לחדש כל הזמן את היקום הקולנועי הוותיק. בעונותיה הראשונות הסדרה התנהלה כמו מערבון גלקטי, ולמרות שלאט-לאט נטשה את הסגנון הזה, היא עדיין הצליחה להיות מהנה, סוחפת ומלאת אקשן – בדיוק כמו שסדרה של סטאר וורס צריכה להיות.

האיש האחרון בעולם (2015-2018)

הסדרה הזאת לא מוערכת מספיק והגיע הזמן שנעלה אותה למודעות. וויל פורטה משחק את האיש האחרון בכדור הארץ לאחר שוירוס מחק את כל האוכלוסייה והוא רק רוצה מישהו לדבר איתו. כשהמשאלה שלו מתגשמת, הוא מגלה שזה יותר ממה שהוא מסוגל להכיל – עוד בני אדם ששרדו. וויל פורטה משחק את אחת הדמויות היותר אנוכיות ואגואיסטיות שיצא לי לראות ולאורך כל הסדרה אנחנו רואים את התהליך שהוא עובר יחד עם השורדים האחרים. זה כיף, זה מצחיק ויש לסדרה 4 עונות מעולות. למרות שהסדרה נגמרה טרם זמנה, היא בהחלט שווה צפייה בעיקר בזכות הופעות האורח הנהדרות והמעולות שיש לאורך הסדרה, כמו ג'ייסון סודייקיס, ויל פרל וקריסטן ויג.

האורוויל (2017-היום)

את סת' מקפרלן אנחנו זוכרים בעיקר בזכות הקומדיות המצוירות שלו, "איש משפחה" או "אבא אמריקאי", אך היו לו גם קומדיות לייב אקשן בודדות, חלקן מוצלחות יותר וחלקן פחות. "האורוויל" היא בהחלט מהמוצלחות יותר – מצד אחד זו פרודיה ממש מוצלחת על סדרות מד"ב בלתי נגמרות בסגנון "סטאר טרק", ומצד שני היא גם מנסה לספר בכל פרק סיפור, ולבנות את העולם שלה כיקום עצמאי עם דמויות חכמות ומיוחדות. העלילה מתרחשת בעתיד הרחוק בעולם בו כדור הארץ הוא חלק מהאיחוד הפלנטרי, הכולל צי שמחזיק מעל ל-3,000 ספינות. אד מרסר (שמגולם על ידי מקפרלן עצמו), קצין בצבא האיחוד, סוף כל סוף מקבל הזדמנות לפקד על אחת מהספינות האלה, אך כמובן שהמשימה לא תהיה פשוטה, ועליו יהיה להתמודד עם המינוי החדש בספינה – גרושתו, שבגדה בו עם חייזר. כצפוי עם קומדיות של סת' מקפרלן, העניינים הולכים ומסתבכים מהרפתקה להרפתקה, והופכים ליותר מופרעים ככל שהזמן עובר. זו סדרה קלילה וכיפית, והיא בהחלט התרחקות משמעותית מהסגנון הקבוע של מקפרלן – אך ההומור עדיין שומר על הטאצ' המוכר שלו. ז'אנר המד"ב ניחן לרוב ברצינות תהומית וזה מאד מרענן לקבל סדרה כמו "האורוויל", שהולכת בדיוק בכיוון ההפוך.

לגיון (2017-2019)

אחת הסדרות המעניינות ברשימה, מפני שזאת סדרת הקומיקס המאתגרת ביותר של מארוול, ואולי המותחן הפסיכולוגי היחיד שמבוסס על קומיקס של מארוול. דייוויד הולר (דן סטיבנס) הוא בחור צעיר ולא יציב שמאובחן כסכיזופרני מבלי שהוא מבין את עוצמת הכוח שלו. קל להישאב אל תוך העלילה המסועפת של "לגיון", אבל הצפייה בלגיון מעוררת מחשבה, לפעמים זעזוע, ולא פעם פשוט שאלת "וואט דה פאק?". מדובר באחת הסדרות האמיצות של מארוול אי פעם, וקל מאד לפספס אותה משתי סיבות: היא לא נוצרה על ידי האולפנים של מארוול, אלא על ידי פוקס שהחזיקו דאז בזכויות על הדמות; ביחס לכותרים האחרים של האקס-מן ו-MCU, זו סדרה קטנה ושולית. סדרת בוטיק אם תרצו, והיא שווה את הזמן.

תיקים באפילה (1993-2002, עונת המשך ב-2015)

האמא של כל סדרות המד"ב המודרניות, וסדרת חובה לאוהבי הז'אנר שרוצים לדעת איך הכל התחיל. "תיקים באפילה" הגיעה בשיא טירוף החייזרים של שנות התשעים, ואף הזינה אותו, ובמשך תקופה ארוכה הייתה בית חם לכל חובבי החייזרים. לאורך הסוכן פוקס מאלדר (דייוויד דוכובני) והרופאה דיינה סקאלי (ג'יליאן אנדרסון) פותרים ביחד תעלומות ופשעים על טבעיים בניינטיז, ואם אתם רוצים אפקטים עדכניים יותר, הם יהיו בעונה שיצאה בשנת 2015. אה כן, וכמובן שני סרטים שיצאו לסדרה. "תיקים באפילה" מצליחה להישאר רלוונטית ומוצלחת גם כיום ותמיד כיף לצפות בה ולהתמכר מחדש. אז כן, זו סדרה ישנה והקצב שלה אולי יכול להיות מעט איטי, אבל זה לגמרי שווה את זה.

הפכים סולאריים (2020-עכשיו)

הסדרה מושלמת לחובבי ריק ומורטי, מאחר והיא נוצרה על ידי מייק מקמהן וג'סטין רוילנד השנוי במחלוקת, שגם דובב עד העונה האחרונה. קומדיה פרועה על משפחת חייזרים שנתקעת על כדור הארץ, כך שבניגוד לריק ומורטי לא נראה כאן מסעות בין מימדים, אלא פשוט ארבעה חייזרים שמנסים להשתלב ככל האפשר בסביבה האנושית. הסיפור שלהם הוא אפילו לא הסיפור האמיתי כאן, כי החל מהפרק הראשון החייזר הצעיר יאמיולק מכווץ בני אדם, ומכניס אותם לחומה, שם מתנהל מיני קוסמוס שלא היה מבייש את משחקי הכס. זאת סדרה מצחיקה, חכמה, צינית ומודעת לעצמה, ואם אתם מרגישים לא בנוח בגלל ג'סטין רוילנד, אל דאגה, לקראת העונה החדשה יוצרי הסדרה הכריזו שיחליפו את הדיבוב של הבמאי שהואשם בהתעללות, בדיוק כמו בריק ומורטי.

מלחמת הכוכבים: חזיונות (2021-עכשיו)

סדרת אנימה של סיפורי סטאר וורס? קניתם אותי. דיסני נתנה לתשעה אולפני אנימציה יפניים יד חופשית ליצירת סיפורים המתקיימים ביקום של מלחמת הכוכבים, והתוצאה היא פשוט מרהיבה. האנתולוגיה החלה את דרכה בשנת 2021 וכבר הספיקה לקבל עונה שנייה בעקבות אהבת המעריצים, אבל גם מי שלא ראה את כל מליוני הסרטים והסדרות של "מלחמת הכוכבים" יכול ליהנות מבלי להרגיש FOMO. מעריצי ההארד קור של מלחמת הכוכבים אמנם לא אהבו כל כך את הסדרה, וטענו שרוב הפרקים "לא תופסים את הרוח של מלחמת הכוכבים", אבל בחייאת – אל תקשיבו להם, הם אף פעם לא יהיו מרוצים. בינתיים תיהנו מהאנימציות הטובות בעולם, באחד היקומים המעניינים שנוצרו בקולנוע.

לוקי (2021)

אי אפשר לדבר על סרטי מד"ב בדיסני+ מבלי להביא משהו מה-MCU. "לוקי" היא הסדרה הכי טובה מבין כל 25 סדרות הטלוויזיה שמארוול הוציאו לאורך השנים, ושומרת עד היום על התואר. העונה הראשונה של "לוקי" הייתה מעין קורס הכנה לשלב המולטיוורס. בתוך הקשקוש הבין מימדי שהוא השלב המוזר הזה, "לוקי" היא נקודת אור בודדה עם קאסט מצוין ועלילה מעניינת. בעונה הראשונה לוקי (טום הידלסטון) מגיע ל"רשות למשתנים בזמן", שמפקחת על ציר הזמן הראשי – מיד לאחר אירועי "סוף משחק" – ומתבקש ללכוד גרסה אחרת של עצמו. העונה השנייה ממש אוטוטו מגיעה אלינו, וזה זמן טוב להשלים פערים אם לא ראיתם את הסדרה, או סתם לחזור אליה כדי לרענן את הזיכרון.

הנגיף (2014-2017)

גיירמו דל טורו הוא אחד מיוצרי המפלצות המיתולוגיים, וידוע ביכולת שלו לזעזע ולהקסים בו זמנית. "הנגיף" הולך יותר על הזעזוע. מטוס מברלין נוחת בנמל התעופה בניו יורק כאשר כל אורותיו מכובים והדלתות נעולות. צוות מחקר נשלח לבדוק את הנושא, ובמטוס מוצאים הר של גופות, וכמובן שצריך את הטוויסט המפחיד באמת – הגופות נעלמות מחדר המתים. למרות שהיא נוטה להיות יותר אימה ממד"ב, אופן ההתייחסות לנגיף וההתמודדות איתו נופלות הרבה פעמים לתחום, ונוצר שילוב מעניין בין השניים. לקראת סיום הסדרה היא קצת איבדה מה-"דל-טוריות" שלה, אבל טביעת האצבע שלו עדיין מורגשת, וזה תמיד תענוג לראות את עבודותיו על המסך.

• המסך
• דיסני+
• מדע בדיוני