>> כבר בערך 5 שנים שמאיור (יובל מאירי) משנה את נוף סצינת הביטים המקומית, עם סטייל שמקורקע בהיסטוריית המוזיקה הישראלית (בכל זאת, הוא בנו של עופר מאירי מ"מטרופולין"), חפירה אובססיבית לסימפולים בעברית והשפעות מוזיקליות שנעות בין הארץ לחו"ל. לפני כשבוע הוא שיחרר אתהאלבום "בזמני", המבוסס כולו על סימפולים משירי עוזי נבון.

"במהלך שירותי בגלי צה״ל, בשיטוט מקרי בין מסדרונות התקליטייה, נתקלתי בקטלוג של עוזי נבון ומכרים", כותב מאיור על העטיפה האחורית של האלבום (כן, יש אחת). "בין מדפי האבק וההד הדהוי של העבר, נחבאו אוצרות שנשלחו לתחנה בידי עוזי נבון עצמו – סלילים מקוריים, תקליטי שדר שמעולם לא ראו אור, קלטות נדירות ושרידי תקופה שלמה שנדמה כי נשכחה. מן המפגש הזה נולד פרויקט שהוא מעין מלאכת טלאים של צלילים – מחקר מוזיקלי על זמן, זיכרון והשפעה. לא רימיקס ולא רימייק, אלא מסע אל שורשי הצליל הישראלי דרך עיניו ודמיונו של אחד מהיוצרים המרתקים שפעלו כאן".

1. סניקרבוקס

ללא ספק אחד המקומות שאני נמצא בהם הכי הרבה בעיר. חנות סניקרס ובגדים\קהילה שאני מרגיש משיכה מאוד חזקה אליה. כמובן שהבגדים והנעליים שם מדהימים, אבל מעבר לזה זה בית שני שלי – אני בא לשם כשאני שמח, עצוב, מודאג, מרוגש, לפני\אחרי ריליס וכל מה שביניהם. שגיא מיה ואוהד להב (בעלי החנות) הפכו בשנים האחרונות למשפחה שלי ובית למוזיקה שלי, הם נתנו לי עזרה ויד בהתחלה של הקריירה שלי ואני חייב להם הכל.
בילינסון 1 תל אביב

2. ציון החייט

זה לא סוד שאני אוהב להתלבש יפה. עקב היותי יחסית נמוך, אני צריך לקצר מכנסיים וכולי. יום אחד מצאתי את ציון והוא הפך להיות חבר שלי, אני אוהב לשבת איתו ולשמוע סיפורים על החיים שלו. מעבר לזה שהוא חייט מדהים שעושה לי כל תיקון, שפצור וסידור לבגדים שגורם לי להרגיש שאני מוציא את המיטב מהבגדים שלי ושאני Fly As Fuck – הוא פשוט האיש הכי חמוד שיש וכיף לי ללכת אליו.
שינקין 14, תל אביב

3.פלאפל איציק

בסוף שדרות ירושלים ספק בת ים, יש את הפלאפל הכי טעים בעולם. במהלך שירותי הצבאי בגלי צה״ל (פרוטקציות) הייתי הולך לשם כמעט כל יום, וזה היה המקום הקטן שאם לא הייתי בתחנה, הייתי שם. עקב היותי מצפון תל אביב, זה היה אחד המקומות הראשונים שהרגשתי בו באמת דו קיום – כולם עומדים ביחד לאכול פלאפל טעים מדוכן קטן\חור בקיר. אני נוסע לשם כשיש לי קצת זמן פנוי במהלך היום לאכול איזה מנה וחצי. הצ’יפסים העגולים האלה הכי טעימים שיש.
שדרות ירושלים 90 יפו

4. הנגב 4

איך אפשר שלא? המקום הזה מהווה לי בית כבר 5+ שנים. האולפן שלי. במהלך השנים הבניין המוזנח בנווה שאנן הפך להיות בית תרבות למוזיקה ישראלית ככלל, והיפ הופ ישראלי בפרט. כיף לדעת שאני חולק את הבניין עם האמנים האוהבים עלי (שלמזלי הם חבריי הטובים ביותר), פאס, שאיי, טחיני פרינס, גואטה, זיו שחר, סול ספיישל, אברי ג׳י ועוד רבים וטובים. לדעת שאם אין לי השראה אני יכול ללכת לעשן סיגריה עם חבר, להביא מישהו שיתן דעה או סתם לקפוץ לסשן ספונטני עם מישהו באמצע היום. מין אואזיס באמצע הרחוב הכי מגעיל בתל אביב.

5. גינת הכלבים בנווה צדק

תכלס אני שם יותר מכל מקום אחר נראה לי. כל בוקר אני מטייל עם שושי (הכלבה המושלמת של זוגתי ושלי) ותמיד אנחנו עוברים בפארק הקטן הזה שם. לפעמים אנחנו נכנסים לגינה ולפעמים משחקים פשוט בדשא. כיף שם. זה מקום נעים, יש אוויר מהים, יש הרבה עצים ודשא ופשוט כיף לנו לעבור שם. קיבלתי שם קנס על רצועה אבל עכשיו אז באסה.

6. CAL – מרכז המרת אודיו

במהלך שירותי הצבאי (עוד לפני ש"בזמני" היה בכלל מתוכנן) השאלתי מהתקליטייה בגלגלצ מלא סלילים ישנים של עוזי נבון ולהקותיו השונות מסוף שנות ה-60. ידעתי שיום אחד אני אעשה עם זה משהו, אין ספק שהלכלוך של עוזי נבון כל כך מדבר את הסאונד שלי. מה שלא ידעתי זה שבמשך שנים אחפש מקום שבכלל עוד מתעסק עם סלילים כאלה. אחרי חיפושים מתישים ופוסטים חופרים בכל קבוצת פייסבוק שיש, מצאתי את CAL – מרכז המרת אודיו. בסוף אלנבי מאחורי דלת ברזל יצוקה מלאת מדבקות של אמנים מוזרים, מנעולנים ולזכר חללים (יותר פואטי מזה?), יש מקום קטן עם ריח של אבק בבעלות משפחת ויינברגר. בחור קצת וולגרי בשם אלי יושב על כיסא כתר וממיר סלילים עתיקים לקבצי אודיו דיגטליים. אתם לא יכולים לדמיין כמה חזרתי לשם, וכמה אלי פשוט לא זכר אותי. הוצאתי שם סכומים שיביכו אותי לומר. חשבתי שאיכשהו הוא יכיר אותי קצת לאורך הזמן, ויראה איך הוא ממיר את הקבצים ואולי אפילו יראה לי כמה מהסלילים הנדירים שיושבים משנת מי יודע מה. לא עבד… בסה"כ המקום עזר לי ברמות וסידר לי את הקנבס ואת המכחולים לאלבום הזה.

מקום לא אהוב בעיר:

למרות שתל אביב זאת העיר הכי טובה בעולם (ואני אמות על הגבעה הזאת), יש דברים מבאסים. אני שונא את נחלת בנימין בסופ״שים, מאז שהורידו שם את השביל אופניים זה פשוט סיוט לעבור שם. אני לא מבין למה להוריד שבילי אופניים, בעיני כל רחוב מרכזי בעיר צריך שביל אופניים נורמלי. זאת הדרך היחידה להתמודד עם מצב התחבורה פה לדעתי. וגם השלוליות הנוראיות בפלורנטין בחורף. זוועה.

השאלון

1. איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה, הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
כיכר החטופים ביום החזרתם, זה היה אושר לא יאמן.

2. איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הדוקו על אריק אינשטיין ביס ״שיר אהבה סטנדרטי״, זה מושלם.

3. לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לא יודע תכלס, תלכו להופעה של מי שהיה איתכם בתיכון ומנסים עכשיו להרים קריירה (הם יעריכו את זה מאוד).

4. מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שגיא מיה, האיש קורס.

5. מה יהיה?
שאלה אחת קטנה שנשאלת פעמיים…

• העיר שלי
• מוזיקאים
• היפ הופ
• ❤ תרבות

אפרת רפופורט (35) היא מוזיקאית ויזמית. עוד לפני גיל 30 היא הספיקה את לעשות אקזיט עם הסטרט־אפ שהקימה "בונובו", והייתה המנכ"לית של מרכז הפיתוח בחברת סיילספורס. על הדרך היא גם הפכה לאם לשלושה ילדים בני 4 ומטה, וכעת במקביל לעבודתה כיזמית, היא החליטה לתת ביטוי לצד האמנותי דרך אלבום שני שבדרך (בהפקת אריאל קשת מפול טראנק). הסינגל האחרון מתוכו, "את פה", מגיע לפני הופעה שלה לראשונה עם להקה במועדון מרץ 2, ב-11.11 (כאן יש פרטים וכרטיסים וכיף חיים). ואיך אומרים אצלנו? היא באה עם המלצות.
>>מה ראינו בלילה: 5 סדרות מומלצות ועוד שהחזיקו אותנו ערות השבוע

1. המכולת

כולם מכירים את האחים, אבל לא כולם יודעים שבבוקר המכולת של האחים פתוחה, ומגישה את ארוחות הבוקר והקפה הטוב בעיר, באווירה רגועה ועם צוות מקסים ומסור שכבר יודע מה אני מזמינה עוד לפני שנכנסתי. אם חלילה יש שבוע שבו לא הגעתי לפחות כמה פעמים, הצוות תמיד זוכר לשאול מה קרה ולאן נעלמתי – איפה יש עוד מקומות כאלה?
שלמה אבן גבירול 26, תל אביב

2. העין

בגלגולי הצעיר יותר גרתי שנים בנחלת בנימין, ואת משקפי הראייה והשמש שלי הייתי עושה באופן קבוע רק ב״העין״, חנות אופטיקה משפחתית שנוסדה בשנת 1924 ומנוהלת כיום ע"י בני המשפחה דורון גרוסברד ובנו אורי. עד היום, אפילו שהרחקתי לאיזור הבימה, אני מגיעה אליהם ורק אליהם באופן קבוע בכל פעם שאני צריכה משהו שקשור במשקפיים. מאז הילדים, המשקפיים הפכו לחפץ בסיכון גבוה מאוד – רק בחודש האחרון ריסקתי שני זוגות ואיבדתי זוג אחד.
נחלת בנימין 34, תל אביב

3. יולטה

תמיד הייתה לי אובססיה למחברות ורשימות, ויולטה היא מהמקומות שאני תמיד מגיעה אליהם ותמיד יוצאת עם מחברת חדשה, והרבה תקוות למה שייכתב בתוכה! הרי ידוע שכל מחברת ריקה היא הזדמנות להגשמת חלום, ולכן כל כניסה לחנות הזאת מעלה אצלי באף ניחוח של הרפתקה.
שדרות מסריק 17-19, תל אביב

4. קפה MEA

אנחנו חסידים של קפה מאה עוד הרבה לפני שמישהו ידע על מה אנחנו מדברים, ועוד הרבה לפני שהסניף בשרונה הפך להיות מוקד עליה לרגל לסצנת הטק המקומית. אנחנו שותים רק את הקפה שלהם בבית. בית הקלייה אמנם לא נמצא בעיר, אבל סניפי בית הקפה כן ולכן זה לגמרי נחשב למוסד תל אביבי. מחכה לסניפים נוספים.
אבן גבירול 98 // מונטיפיורי 3 // דויד אלעזר 17

5. המרץ 2

בחרתי במרץ 2 להיות הבית להופעה הראשונה שלי אי פעם, בגלל שהוא מצליח להיות גם נורא מגניב וגם נורא רציני ומקצועי בו זמנית, שילוב שאני תמיד מעריכה. אני מתרגשת מאוד לעמוד על הבמה הראשונה שלי ולשיר את השירים שלי בפעם הראשונה ב-11.11.
שביל המרץ 2, תל אביב

מקום לא אהוב בעיר

כהולכת רגל קשה לי מאוד עם הבטיחות בכבישים בעיר. יותר מדי נהגים לא מרוכזים ומסוכנים, יותר מדי קורקינטים ורוכבי אופניים חסרי סבלנות, יותר מדי תאונות. השינויים התכופים בהסדרי הנסיעה הופכים את זה להרבה יותר גרוע. קשה מאוד להרגיש בטוחים בחוץ.

השאלון

1.⁠ ⁠איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
קונצרט סיום העונה של הפילהרמונית לילדים. לילדה הגדולה שלי (אביגיל, בת 4) ולי יש מנוי קבוע לסדרת הקונצרטים של הפילהרמונית לילדים. יש קונצרט אחת לחודש או חודשיים, והוא תמיד חוויה נהדרת: המקומות שלנו קבועים בין קונצרט לקונצרט, כל קונצרט משלב תמיד תמה עלילתית כלשהי שילדים יכולים להתחבר אליה, האורך נכון, ובקיצור, זו חגיגה גדולה ומומלצת ומשהו שאנחנו מצפות לעשות ביחד.

2.⁠ ⁠איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מבחינתי אין כמו רומן היסטורי ריאליסטי כדי להזכיר לי שבכל זאת יש כמה יתרונות בלחיות דווקא עכשיו ודווקא כאן. קראתי לאחרונה את הספר הבאמת נפלא The Ginger Tree של אוסוואלד ווינד, קלאסיקה משנת 1977 שלמיטב ידיעתי ולצערי הרב לא תורגמה לעברית (עדיין! אני מתכוונת למצוא מישהו שירים את הכפפה) ומספרת על אישה סקוטית צעירה שנשלחת לסין להתחתן עם גיבור מלחמה בריטי אחרי מרד הבוקסרים, וכל מה שקורה לה, והדרך בה העולם מפנה לה עורף ברגע שהיא חורגת מהציפיות מאישה במעמדה. ספר שהיה מטלטל עבורי.

עטיפת הספר The Ginger Tree

3.⁠ ⁠לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
עמותת חיבוק ראשון – עמותה שדואגת לתינוקות נטושים ובודדים בבתי החולים בארץ. בדיוק עכשיו פורסמה כתבה על תינוק עם בעיה רפואית מורכבת שנאלץ להעביר את ששת החודשים הראשונים לחייו בבית החולים. מתנדבי ״חיבוק ראשון״ ביחד עם צוות המחלקה בבית החולים העניקו לו אהבה וחום עד שנמצאה לו משפחה אומנת.

4.⁠ ⁠מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
האחראי לאפליקציית 106+ של עיריית תל אביב ולאופרציה שסביבה. מדובר בדרך נוחה ביותר לדווח על כל הפרעה או אירוע בעיר – החל מיתושים, דרך רכב חוסם וכלה בדברים משונים יותר. הדיווח האחרון שלי היה על איש עירום רץ בהבימה. הפקחים והאחראים תמיד דואגים לצלצל ולשאול שאלות או לעדכן על סטטוס הטיפול בבעיה, וזה קורה מהר וביעילות מפתיעה לטובה.

5.⁠ ⁠מה יהיה?
קשה עכשיו הקלה אחר כך.

• העיר שלי
• מוזיקאים
• האחים
• המרץ 2

איתי גל (33) הוא סינגר-סונגרייטר בוגר "רימון" שהוציא כעת את הסינגל "מעגל", השנימתוך אלבום הבכורה "רגעים", שצפוי לצאת במהלך החורף. על האלבום הוא עבד עם המפיק המצוין תם "Ros-e" רוזנברג, שיצר יחד איתו מיקס סגנונות שמהדהד את המוזיקה איתה גדל גל בבית – פופ מאימא, יוונית מאבא. מעבר לכך, הוא גם עובד בתור מנהל ערב במועדון הזאפה, וגםהאיתי גל המוזיקאי השנישמתארח במדור זה.

1. Waycup Coffee

הקפה שמתחת לבית הוא הדבר הכי חשוב לכל בנאדם שעובד בערבים. אצלי, למשל, הבקרים הם הזמן לעשות מה שאחרים עושים אחרי הצהריים כשמסיימים את העבודה, והוויקאפ הוא אחד המקומות האהובים עלי. מעבר לקפה הבאמת משובח והצוות האדיר, הם יושבים על העבודה פינת יוחנן הסנדלר, שמולם גינה שטופת שמש מדהימה לעשות את הקפה של הבוקר, או של הצהריים ;).
יוחנן הסנדלר 23, תל אביב

2. קפה בכרם

אמנם בשם יש קפה, אבל כל שבת בצהריים אנחנו קופצים לשם, אני ושירן, בשביל היין. זה נהיה קטע כזה, טקס. יושבים בכיף, נרגעים מהשבוע, פותחים בקבוק יין מרענן מהמבחר המטורף שיש להם. וזה הקטע – יש שם כזה מגוון, שכל פעם אנחנו מגלים ומנסים משהו חדש, והכל טעים. אבל מעבר ליין עצמו, זה גם האווירה – יש שם משהו נעים, לא מתאמץ, ממש על המעבר לשוק הכרמל, ספוט מושלם לראות אנשים מעבירים את השבת שלהם או בדרכם לים.
רמב״ם 5, תל אביב

3. קיר טיפוס אייזיק

חשוב שתבינו – טיפוס זה לא ממש הקטע שלי. אני יותר בקטע של לשבת עם בירה מאשר להיתלות על קירות. אבל החברים שלי שם קבועים, והאמת – קשה להפסיק לפרגן לקיר המטורף הזה של אייזיק. זה באמת אולם עצום, ועוד קיר חיצוני עם נוף ישיר על איילון, כאילו אתה מטפס על העיר עצמה. אני מודה שאני פחות בעניין של הטיפוס עצמו, אבל אני תמיד מצטרף לטקס האמיתי מבחינתי – הבירה של אחרי האימון. בקיצור, מקום אדיר – גם לספורטאים אמיתיים, וגם ל"מתחפשים" כמוני.
יצחק שדה 41, תל אביב

4. כיכר החטופים

מקום שקשה לקרוא לו "אהוב", אבל איכשהו יצא שאני מסתובב שם לא מעט בשנתיים האחרונות. בכל מיני הופעות ואירועים שהייתי, מה שתפס אותי זה האנשים – אתה רואה בעיניים שלהם תקווה ואמונה שאפשר שיהיה פה יותר טוב, ושחייבים כבר לסיים את הדבר הזה. זה לא עוד מקום בעיר, זאת מין נקודת אור. המתנדבים, המשפחות, כל מי שמחזיק את התקווה להחזיר את כולם בחיים – זה אחד הדברים הכי יפים שיש פה, במיוחד שעבר כבר כל כך הרבה זמן.

5. מפגש רמב״ם

שווארמה בתל אביב זה ספורט לאומי – לכל אחד יש את המקום שהוא נשבע בו, כאילו גילה את הפנינה הסודית. אבל אני כבר יודע מה הפנינה שלי: מפגש רמב״ם, על שם הרחוב כמובן, ובדיוק מטר מקפה בכרם שהזכרתי קודם. מבחינתי זה ההמשך הטבעי לשבת של אחרי בקבוק יין – פשוט לסגור את המעגל בפיתה. והקטע? הפיתה שלהם משורטטת שכבות-שכבות, ככה שבכל ביס אתה מקבל טעימה מכל הטוב שהם דוחפים פנימה. זה לא עוד שווארמה, זה ממש יצירת אומנות אכילה.
רמב״ם 3, תל אביב

מקום לא אהוב בעיר

כל אזור אלנבי–מאז״ה–שינקין הפך לקרקס תחבורה אחד גדול. בגלל עבודות הרכבת הקלה באלנבי, זרקו לשם את כל התנועה מהאזור, ופתאום משאיות ענק מנסות להשתחל ברחובות צרים כאילו הם הולכי רגל בטיילת. מה יוצא? פקקים שלא נגמרים, צפירות בשעות הזויות, ובונוס קבוע – משאית שמגרדת מכוניות בדרך, כאילו זה חלק מהחוויה, כמובן בלי להשאיר פרטים. זה חלק מהמציאות העירונית, אבל לגמרי משהו שהעיר צריכה לשים אליו יותר תשומת לב.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה, הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסדרה "ילד רע" של דניאל חן. הרבה זמן לא התגלגלתי מצחוק ככה, מצחוק כזה שבא לך פשוט לצחוק בקול ולהשאיר הכל בצד. אבל בו זמנית יש לך את הרגעים שבהם אתה יושב על קצה הספה בלחץ, ממש לחוץ ממה שמתרחש על המסך, כאילו אתה לא יודע אם לצחוק או להיאחז בכורסה. זה כזה שילוב נדיר של הומור שחור, רגעים של דרמה אמיתית והפתעות קטנות שגורמות לך לחשוב על החיים שלך בצורה אחרת. וכל זה תוך כדי שאתה פשוט רוצה לדעת מה יקרה בפרק הבא ולא יכול לעצור.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לעיתים, בימי חמישי בשמונה בערב, אני מוצא את עצמי בכיכר החטופים, שם מתקיים הג׳אם של אביתר דוד. אביתר חטוף בעזה מאז תחילת המלחמה, והוא תמיד אהב לנגן, אז ההמשפחה החברים והקהילה מקיימים את הג׳אם הזה מדי שבוע כדי לתת לעצמם ולמשפחות החטופים תקווה ואור, ולהזכיר לכולנו שיש סיבה להמשיך להאמין. כשהייתי שם לאחרונה הופיע אהוד בנאי, ושר את "אל תפחד, אתה לא לבד" – ואני פשוט ישבתי שם, מרגיש את האנרגיה, את החיבור בין אנשים, ואת התקווה שבאה מהמוזיקה. זה אחד מאותם רגעים שמזכירים לך כמה כוח יש למוזיקה ולרוח הקהילה. אמן שיחזור כמה שיותר מהר.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
האמת שעמותה שאני ממש מרגיש שחשוב לתמוך בה היא אדופט. הם לוקחים כלבים מכלביות ומסייעים להם למצוא בית חדש ואוהב. מה שמיוחד בהם זה שהם לא סתם 'מעבירים כלבים', אלא מביאים כלבים עם אופי מיוחד, עם סיפור, כל אחד שונה ומיוחד בדרך שלו. אפשר לעזור להם בדרכים שונות – גם באומנות זמניות לכלבים שהם מנסים להציל, וגם כמובן לאמץ דרכם כלבים מהממים שמכניסים אור לבית וללב שלך.

מי התל אביבי שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ניצן גריב. היא הייתה שותפה שלי פעם, והיום אנחנו חברים טובים. הדבר שתמיד בולט בה זה האמירה שלה – לאהוב את עצמך, לא משנה מה. היא פשוט מקרינה את זה בכל מה שהיא עושה, גם ברגעים הקשים, גם כשלא קל בכלל. היא מזכירה לך שהחיים שלך שווים, שהערך שלך לא תלוי באף אחד אחר, ושגם כשאתה מרגיש תקוע או שאף אחד לא שם לב, חייבים להישאר נאמנים לעצמנו. היא גם השתתפה באהבה חדשה לאחרונה, וזה מראה כמה היא אמיצה וכנה – יודעת לתת מקום גם לאחרים וגם לעצמה בלי לוותר על מי שהיא באמת.

מה יהיה?
יהיה מעולה! אני באמת מאמין ומקווה שבתקופה הקרובה הדברים יתחילו להתיישר. שיהיה לנו קצת שקט ונשימה בין כל מה שעברנו. שנוכל לסיים עם כל השריטות והקשיים של התקופה האחרונה, ולפתוח דף של ריפוי אמיתי – כשכולם יחזרו. אז באמת נוכל לסגור ת׳מעגל.

• העיר שלי
• מוזיקאים
• מוזיקאים ישראלים
• מפגש רמב"ם

נועה קמיר היא שחקנית וזמרת שאולי נתקלתם בה בסדרה "ירושלים" של הוט, ופחות סביר שנתקלתם בה בסרט “The Oracles of god״ (בתפקיד מריה הקדושה). לפני כחצי שנה היא השיקה קריירה מוזיקלית עם הסינגל הראשון "אהבה ללילה אחד", יחד עם המפיק המוזיקלי המצוין עדי רותם, שגם עבד איתה על "איתך" ועל הסינגל החדש שלה "טעם נרכש", שעוסק בדרך לקבלה עצמית, אך לא בקוויאר.

1. טיילת שלמה להט (צ'יץ')

וואו, כמה שאני אוהבת את הטיילת שלנו על הים. אני משתדלת להגיע לשם לפחות פעם ביום – אם זה להליכה, באופניים או סתם לראות שקיעה. הספוט האהוב עליי זה החלק החדש של הטיילת, עם הדשא וכסאות הנוח מאבן שצופים ישירות לים. בעיני זה אחד המקומות הכי קסומים בעיר, אחד המקומות שמנקים לי את הראש לחלוטין – מאוד חשוב בתקופה הקשה שאנחנו עוברים. אני אוהבת לצפות באנשים ולדמיין את הסיפורים שלהם, לצפות בשמש היפה שלנו שוקעת ולכתוב שם שירים חדשים על מה שאני עוברת בחיי. מה גם, שתמיד כיף לראות את שם הטיילת ולהיזכר בימים שלי בלהקת "השכנים של צ'יץ'" – 4 שנים קסומות של השתתפות במחזות זמר, שתמיד יהיה להם מקום חם בלבי.

2. בושוויק

בר קוקטיילים מהמם בנחלת בנימין. לבושוויק יש ערך סנטימנטלי מאוד גדול אצלי. הדייט הראשון שלי ושל אלון בן זוגי היה שם, לפני חמש שנים, ומאז אנחנו משתדלים להגיע לשם לפחות פעם-פעמיים בחודש (אם לא יותר). קוקטיילים מעולים, אווירה כיפית וחו"לית, והכי כיף להגיע בהפי אוור! מי אני שאגיד לא לקוקטייל ב-38 שקלים?
נחלת בנימין 28, תל אביב

3. תיאטרון הקאמרי

מאז שאני קטנה יש לי סופט-ספוט למקום הזה. הייתי מגיעה לשם לראות הצגות באופן קבוע, ולחלום שיום אחד אני גם אהיה על הבמה הזאת. מאוחר יותר אחרי הצבא אפילו עבדתי שם כסדרנית, והיום אני מגיעה לצפות בהצגות המעולות שם כבר במעמד אחר, כשחקנית וזמרת – המעמד עליו חלמתי כל ערב שהייתי יושבת וצופה שם בהצגות כילדה ונערה.
שדרות שאול המלך 19, תל אביב

4. קסטה של אייל שני

מה אפשר להגיד. היצירתיות שלו מנצחת. קודם כל גלידה זה חד משמעית הקינוח הכי מנחם וזורם בכל יום בשנה. ובגלידה שלו יש טעמים מיוחדים ואני עפה על זה. אני אישית ממליצה על הקרם פרש שמן זית, והמרשמלו שרוף. תחושה של ל"ג בעומר ביסודי בביס אחד.
יהודה הלוי 12, תל אביב

5. שוק הכרמל

גם השוק זה מקום שליווה אותי הרבה בחיי. כשהייתי ילדה והתחלתי לצאת להסתובב תל אביב עם חברות, היינו מגיעות באוטובוס לעשות ימי כיף בשוק הכרמל בתל אביב. בבית ספר למשחק, למדתי בסמינר הקיבוצים בקמפוס אחד העם – ממש ליד השוק – והייתי מבלה שעות בשוק, בין אם לקנות תלבושות לתרגילים בלימודים, ללמוד דמויות ממגוון האנשים מסתובבים שם, או לקנות אוכל זריז בכמה דקות הפסקה שקיבלנו. היום אני גרה ממש ליד, ועוברת בשוק כל יום. אני זוכה לקנות שם את המצרכים לבית, להשלים אקססוריז לקליפים ולאודישנים שלי, והכי אני אוהבת לעבור שם בשעות הבוקר ולראות את כל הדוכנים מתעוררים. תחושה קסומה.

מקום לא אהוב בעיר

זה לא עניין של לא אהוב, אבל מאז המתקפה האיראנית רחוב פינסקר הוא לא פשוט. הבתים ההרוסים שמזכירים כל יום את המציאות הקשה שאנו חיים בה, המחשבה על כל מי שפונה מביתו ואיבד את כל חפציו, הבורות בכביש שאני קופצת בהם עם האופניים שלי, וקצת מפחדת ליפול ולהתרסק. למרות שזו תזכורת חשובה למצב שבו אנו נמצאים, הייתי שמחה אם היו מנסים להחזיר את הרחוב לקדמותו.

השאלון

1.⁠ ⁠איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
תערוכת הגמר בשנקר. הגעתי לשם כדי לצפות בסרט גמר שהשתתפתי בו בשם "חיים אחרים" של הבמאית נועה לבנון, ושמחתי לגלות תערוכה מרהיבה מלאה ברעיונות יצירתיים ומעוררי השראה, פרוייקטים שמדברים את המצב ואת הדור שלנו שחווה את הכאב הגדול, חדרי מנוחה ומדיטציה עם תדרים מרגיעים, תכשיטים מעוצבים ומיוחדים ורעיונות מרתקים לאפליקציות שהייתי שמחה אם היו קיימים. בהחלט אירוע שאשמח להגיע אליו כל שנה וקצת לפתוח את הראש ואת הלב.

2.⁠ ⁠איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני אהיה שחקנית-זמרת קלישאתית ואגיד וויקד. אני פריקית של מחזות זמר עוד מילדות, ו-וויקד הוא אחד ממחזות הזמר האהובים עליי כבר שנים. חיכיתי לסרט הזה כמו לא יודעת מה, נכנסתי לאולם הקולנוע ברב חן הכיכר, הצלחתי להתנתק מהמציאות ולחיות ביקום מקביל לרגע – בו הבעיות הכי גדולות הן של סינתיה אריבו ואריאנה גרנדה, ולא שלנו. עצרתי את עצמי לאורך כל הסרט לא לשיר בקול רם את כל השירים שאני יודעת בעל פה, אבל לא כל כך הצלחתי. מסכנים מי שישבו לידי.

3.⁠ ⁠לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
למטה החטופים. אני לא מאמינה שאנחנו עדיין בתוך המערכה הזאת, לא מאמינה שאחים שלנו עדיין שם, הלב מרוסק מלחשוב על המשפחות שחוות את הסיוט הזה כל יום מחדש – צריך לעשות הכל כדי להחזיר אותם הביתה! בנוסף – לארגונים שתומכים בהתמודדות עם פוסט טראומה, אסור לנו לשכוח אותם. החיילים והמילואימניקים שלנו, גיבורים, שעוברים ורואים דברים שלא היו צריכים לראות כל חייהם – חשוב להראות להם שאנחנו איתם במסע השיקום מהטראומות.

4.⁠ ⁠מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו כרגע?
לי! פוצחת בקריירה מוזיקלית בתקופה הכי קשה שיש, ועושה הכל בעצמי! ועכשיו ברצינות, הכי צריך להרים לכל התל-אביביים שנאלצו להתפנות מבתיהם עקב המתקפה האיראנית. אני לא יודעת איך אני הייתי לוקחת סיטואציה כזאת. זה מורכב גם פיזית-חומרית, וגם מנטלית. הבית שלך אמור להיות המקום הכי בטוח שלך בעולם. והוא נפגע, ואיננו, ואיתו כל הדברים שלך. חפצים סנטימנטליים ובעלי ערך רגשי. בגדים וחפצי בסיס יומיומיים. להיתלש מהסביבה שלך ביום בהיר אחד. חד משמעית אני רוצה להרים לכם שאתם עוברים את התקופה הקשה הזו, ומקווה שתוכלו לחזור לבית שלכם מתישהו. ואולי תמצאו בזה הזדמנות חיובית להתחיל מחדש, כמה שאפשר.

5.⁠ ⁠מה יהיה?
מקווה שיהיה טוב. ומקווה שזה יקרה בקרוב. לא יודעת איך, אבל שנחזור למציאות נורמלית ושכולם יחזרו הביתה. מה שבטוח – מהתקופה הזאת תצא הרבה אמנות חשובה ומרתקת. תמשיכו לחלום וליצור, גם כשהמציאות שלנו רחוקה מלהיות אידיאלית.

• העיר שלי
• מוזיקאים
• הכרמל
• הקאמרי

בבוקר שאחרי איראן, ישבנו בבית מאיקי ואני ושיחקנו רמיקוב על שולחן הקפה בסלון. היא כבר הכינה את כל הדברים שלה לקחת לאוטו. ידעתי כבר חודשים שהיום הזה בדרך, ובשבועות שלפני כן כבר הלך ונעשה ברור גם מתי. אחרי שנתיים היא הולכת. יש סיבות טובות, סיבות של החיים. אני רוצה להיות אבא, היא ייקח לה זמן. היא צעירה. ידעתי שהיא צעירה. בכל זאת חלמתי חלומות. היא הולכת לרקוד.

>>יולי לוהט על המסך: בחרנו 19 סדרות שבטח תרצו לראות החודש

זה מה שעשינו בשעה האחרונה שלנו יחד – שיחקנו רמיקוב, לא דיברנו. כמו שעשינו כשחיכינו לאזעקות. באמצע בכיתי שתיים-שלוש דקות, בכי שפרץ ממני. ואז חזרנו לשחק. הנפש כל כך מותשת, לך תתחיל לדבר עכשיו פרידה. לך עכשיו תשב ותסתכל בעיניים. אין יכולת כזו, העיניים של שנינו בורחות. כל אחד מאיתנו הוא קצת יער שרוף. אחרי שעה ליוויתי אותה לאוטו, התחבקנו, אני אוהב אותך אני אוהבת אותך. היא הלכה.

ביום שני דיברתי בטלפון עם המנהל שלי. אחרי שמונה ימים שהוא והמשפחה שלו ישנו במקלט מתחת למרכז ביכורי העיתים יחד עם הרבה משפחות אחרות, קמו ונסעו לאילת. הוא הבין שהטילים לא מחפשים אותו אישית, הוא לא נסראללה שרק מחכים שייצא מהבונקר. אז סוף סוף הצלחנו רגע לדבר. הבארבי לא קורה אחי. יכול לקבוע הופעות חצר/ממ״ד על כל תאריך שאתה רוצה. נקווה שנוכל להזיז לספטמבר או משהו. כולי במוד חמ״ל, אוסף טלפונים של אנשים שיכולים לארח הופעות שלי מול שלושים איש ליד מרחב מוגן. גם כדי לא להיכנס לחובות של יותר מדי זמן בלי פרנסה, וגם כדי לתת משהו. כדי לא להשתגע.

ואז יום אחרי זה הודעה. 'עצור הכל אחי, ההופעה תתרחש במועדה'. איכשהו, צריך שיקרה תוך שבועיים כל מה שהיה צריך לקרות תוך חודש. חזרות. לעשות וידאוים כדי למכור כרטיסים – בכלל, הסוויצ׳ הזה של להתחיל למכור כרטיסים בין פוסטים על זוועות עולם ברשת. הכל כמו איזה פאזל משוגע ורוקד. הכל תלוי על חוט דק. איכשהו בתוך זה לשמוח. בתוך הענן הזה של הפחד, מהאויב ומעצמנו, מכל סוג של אלימות ודיכוי וחוסר סובלנות. בתוך חוסר הודאות הגדול. אנשים נהרגו. אנשים יושבים כפופים במנהרות שנתיים. אנשים איבדו את בתיהם. אני בתוך כל זה, הולך עם החוט הזה שרקמתי, מקווה שהוא יהווה סוג של תיבה למבול הזה. לפעמים נראה לי שכל מה שבניתי רוחנית בחיים שלי חסר תוקף מול המציאות. שר שירים בזמן שאנשים עם שררה מזיזים כוחות גדולים בעולם. מול הברזל והאש שקורעים את השמיים אני תמהוני והזוי. פתאום אני איזו מין חיה קטנה מול מטר מטאורים. עשן על המים אש בשמיים.

ובתוך זה כאמור יש גם אושר. וגם עצב קטן, שלא מחובר לצרה הגדולה. וכן, גם את הצרה הגדולה. גם שותפות גורל, עם העם הזה שהיה אלפיים שנה בגלות וחלם לחזור לפה. שלוקח נצח להבין מה זה אומר לבוא מתוך סיפור כזה. עד שבאלפיים עשרים וחמש יושב אשכנזי מבית חילוני על אדוות של מסע פסיכדלי, ולומד לנגן פיוט מרוקאי – ״דודי ירד לגנו״ – ונשבר ב״פתחי לי שערי ציון אשר אהבתי״ וב-״ומארץ רחוקה אקבץ פזורך״. ובו זמנית נהר בלתי פוסק של תמונות מזעזעות מעזה. כל כך דומה לגהנום. והידיים שלנו שם. איך בתוך המציאות הזו להיות איש של שלום. איך בתוך זה להצליח לחלום עולם טוב יותר. איך לא ליפול שוב ושוב אל הקטבים. כל הזמן לנסות לנצח מישהו. ומצד שני, איך לא להיות משותק מול הכוחות הגדולים האלה, מול הסופה הגדולה.

מה מוזיקה בכלל עושה בתוך המציאות הזו. בניתי תיבה של רכות גדולה. של רגישות. של אמונה במתיקות הפנימית של העולם. פאקינג קראתי לאלבום שלי ״מה יש לפחד מהאביב״. ויש ימים שכל מה שאני רואה מול העיניים שלי היא אפשרות לחורף עצום וקודר. אבל בין לבין, אני רואה את החוטים נשזרים. מפגשים עם אנשים שבאים ממקום שונה לגמרי. דיבורים מלאים בלב, בכנות, בנשמה. תודעה שמשתנה, מחפשת את דרכה אל האור. אל האביב. מרגיש כאילו אני יכול לשנות את הפוקוס של התמונה, עיניים על האסון, על הקשוח והאפל, ובלכסון עיניים זריז פתאום מתבלטים הניצנים שבין האבנים הגדולות, כמו האזוב בין אבני הכותל. חיים. וכשאני מסתכל על הלבלוב המשוגע הזה, שמתסתתר בין ההריסות, יש קול שנוזף בי שאני בורח מהאמת הקשה. שאסור. לחיות. לאהוב. להאמין. ולפעמים אני מאמין לו.

והמוזיקה, כל פעם מחדש סוללת נתיב אל תוך הלב. חזרה לחיים. חזרה אל היופי. חזרה אל זיכרון העולם שמגיע. אל העולם שמתגעגעים אליו תמיד. אני לא זוכר בעצמי, ובכל זאת כותב את זה. אני לא זוכר עד שהמנגינה מתחילה. עד שמישהו אומר דבר מתוק באמת. עד שאני נזכר.
רותם בר אור ישיק את אלבומו "מה יש לפחד מהאביב" בהופעה במועדון הבארבי, נמל יפו, ב-9.7, עם הופעות אורח של האנג'לסי והאחד והיחיד אביתר בנאי.לפרטים נוספים וכרטיסים

• טור אישי
• מוזיקאים
• מוזיקאים ישראלים
• theAngelcy