• Facebook
• Twitter
• Email

בית ילדותו

ב־18 בדצמבר 1943 נולד חנוך לוין בבית שבצומת הרחובות ראש פינה ועקיבא איגר בשכונת נוה שאנן. לאחרונה עבר הבניין צביעה חיצונית. כיום הוא משמש כבית מגורים.

בית ילדותו של לוין בראש פינה 18. צילום: יולי גורודינסקי

"אי, ילדים, נולדתם לשבור לנו

את הלב. אנשים קטנים שכמותכם,

גמדים מצחיקים עם תחפושות משונות,

סהרורים, תמימים, שואלי שאלות מטורפות,

שוברי צלחות, מרטיבי מכנסיים,

קופים קופצים ורצים, קמים ונופלים,

גונבי ממתקים ללא גבול וקץ –

נולדתם לפרוט על מיתרינו הכי כמוסים,

נולדתם שלא נוכל לעמוד בפניכם,

נולדתם פשוט לשבור לנו את הלב".

(מתוך "הילד חולם")

המכולת של אביו

אביו של לוין, ישראל, היה בעל מכולת ששכנה כמה מטרים במעלה רחוב ראש פינה. כשהיה חנוך בן 13, ישראל נפטר כתוצאה מהתקף לב. היום המקום שבו פעלה המכולת אינו בשימוש.

המקום בו פעלה המכולת של אביו. צילום: יולי גורודיסנקי

"כי מה עוד נשאר בנו בהתקלף מעלינו

העיתון והאישה ומעט הפרנסה?

ההינשאות למעלה בזרועות אבינו, כבישת הפנים החרדות

בין בשר צווארו החם הנודף ריח סבון רענן

לבין צווארון חולצתו המגוהץ.

שם, במקום הזה, חלקה ידענו, שקערורית חמה

בין הצוואר לשכם, אי קטן של תנחומי מרגוע.

האי הזה עבד, אבל עודנו מחפשים בכל אדם

את הזרועות שנשאנו מעלה,

בכל פנים – את נהרת אבינו הרוחץ

בטל של אהבה את דמעותינו.

כל האנשים, בין בני שנה, בין בני 70,

בין חיים ובין מתים, זקוקים לאבא".

(מתוך "חיי המתים")

בית הכנסת

משפחת לוין ניהלה אורך חיים דתי. חוויותיו של חנוך עם אביו בבית הכנסת שברחוב איגר 23 חוזרות שוב ושוב ביצירתו. חנוך יצא בשאלה בגיל 14. היום בית הכנסת אינו נמצא בשימוש.

בית הכנסת באיגר 23. צילום: יולי גורודינסקי

"יש שעה שאתה עומד שקוע בתפילה לאלוהים, מתפלל ומתפלל, בסוף, האמת, קצת נמאס לך. יותר מדי רוחניות, אוויר צח מדי, אתה מוכרח קצת סירחון, גבינת לימבורגר, סרדינים, תחת; שעה אחר כך גמרת עם הגבינת לימבורגר והסרדינים, אתה מטפס על איזה תחת, רוכב ורוכב, אחרי שעה נמאס לך קצת מהתנועה המונוטונית של האגן על התחת, הפה מסריח מהסרדינים והגבינת־לימבורגר, אתה אומר לעצמך, הייתי ברצון מלפף איזה מילה קדושה במנגינה נשגבת ומרביץ איזו תחינה רוחנית ליושב במרומים, וכבר אתה על הברכיים, ממלמל ושר. אין תחת, אין לימבורגר, אין סרדינים, נשמתך מרחפת, אלוהים ואלוהים, אבל כמה אפשר אלוהים ואלוהים, מילים ומנגינות. התייבשת, נשדפת, הבשר רוצה קצת לימבורגר, סרדינים, תחת, וזה הכלל: כשאתה עם אלוהים אתה מת לתחת, וכשאתה בתחת יש כיסופים לאלוהים".

(מתוך "המביט")

מדרחוב נווה שאנן

בילדותו התגורר לוין סמוך למדרחוב נווה שאנן, ששימש כמרכז השכונה. היום רובו ככולו מאוכלס על ידי פליטים אפריקאים.

מדרחוב נווה שאנן. צילום: יולי גורודינסקי

"פקיד: שוב פליטים. האשרות לא בתוקף.

לא תוכלו לעלות. לא.

נוסע משולהב: סוכן הנסיעות שקנינו אצלו…

פקיד: סוכן הנסיעות רימה אותך.

מרמים את כולכם, זה מצבכם היום.

אתם החומר ממנו מייצרים רמאות.

שקט! מה אתם צועקים?! מה אתם

מייללים כולכם?! תמיד יללות,

תמיד ידיים מושטות!

אלוהים, שיהיה כבר יום אחד

בלי ידיים מושטות! יום אחד רגיל

עם אנשים עם ידיים לצדי הגוף,

בתנוחה טבעית! אני רואה יד מושטת

לעברי עם נייר, אני מיד מתמלא

עייפות כזאת וחושב על פיג'מה!

וכולם לפה! כולם אליי! כולם רוצים

להיכנס בדיוק למקום שאי אפשר!

40 שנה לא באה לפה אפילו

ציפור לחרבן, עכשיו, כשהורגים אותם –

הם נזכרים לבוא! חותכים למישהו את הגרון –

מיד הוא מעדיף צרעת; חוכמה גדולה!

הו אלוהים, שמונה ועשרים בבוקר,

ואני כבר רוצה למיטה!

נוסע משולהב: אנחנו נשלם כדי לעלות.

פקיד: יש מי שמשלם יותר

כדי שלא תעלו.

צאו מן הנמל! הייתם –

ואינכם! צאו!

אלוהים ירחם!".

(מתוך "הילד חולם")

בית הספר

לוין למד בבית הספר היסודי הממלכתי־דתי יעבץ, ששכן ברחוב נווה שאנן 12. היום משמש הבניין למגורים. בקומות התחתונות שלו פועלות שתי חנויות של פליטים מאפריקה: אחת לכלי בית ואחת לשיחות טלפון בינלאומיות.

המקום בו פעל בית הספר של לוין. צילום: יולי גורודינסקי

"עוד בילדותי אמרתי לאמי:

'אימא, יש לי חלום,

יום אחד אגדל, אגיע לארמון!'

ואמי ליטפה את ראשי וצחקה:

'כן־כן! לארמון תגיע, בני!

תנקה שם את ביב השפכים!'".

(מתוך "כריתת ראש")

התחנה המרכזית הישנה

ב־18 במאי 1948 תקפו מטוסים מצריים את התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, סמוך למקום מגוריו של לוין. בתקיפה נהרגו 42 בני אדם. כיום המקום נטוש, עם ריח חזק של שתן והמון מזרקים על הרצפה.

התחנה המרכזית הישנה. צילום: רמי צלקה

"היה זה בגיל 3

שאיבדתי את נעוריי

בדרך מגן הילדים אל המקלט.

מטוסים יפי כנף

חלפו מעלי ביעף

והותירו אותי ופניי כבושות בעפר".

סייע בהכנת הכתבה – צפריר קורסיה, מדריך סיורים ספרותיים בתל אביב.

לפרטים: 5180242־03,www.tlvguide.com

• מחווה לחנוך לוין

• Facebook
• Twitter
• Email

אפרים סידון

ההצגה המשפיעה:

"את ואני והמלחמה הבאה"

"הדבר הכי חשוב אצל חנוך לוין היה יכולתו, בעיקר בשנות האופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים, להעמיד מול פרצופנו את דמותה האמיתית של המלחמה. לא רק נסים וכיבושים ו'שבנו אלייך' ושטחים, אלא מוות ושכול ואלמנות וקברים. אומץ לא מקובל בימי האימפריה הישראלית של עד מלחמת יום כיפור. מנגד עמדה יכולתו המופלאה לטפל בנושאים החשובים ביותר של חיינו כמו אהבה, בדידות, מין, שולטים ונשלטים, זקנה, נעורים ושאר מצוקותינו ומאוויינו באמצעות האנשים הקטנים והדומים לנו. לא גיבורי קרבות ושליטים אדירים אלא ביג תוכסים, שיצים וסלמונים שהרטיטו את לבבותינו משום שאנחנו והם – חד המה. שהרי בסופו של דבר כולנו יעקובי ולידנטל, או זונה עם שומה".

אפרים סידון הוא תסריטאי, סופר, מחזאי וסאטיריקן ("ניקוי ראש", "זהו זה", "קרובים קרובים")

יוסי אלפי

ההצגה המהפכנית:

"מלכת אמבטיה"

"ב־1970 יצא חנוך לוין עם 'מלכת אמבטיה'. זו לא הייתה קומדיה על מנת להצחיק, אלא קומדיה על מנת להכאיב, על מנת לסטור לך על פרצופך ולהביא אותך אל עצמך הלום. היינו רגילים לקומדיות בידוריות שמשכיחות ממך את המציאות. ראינו קומדיות שנתנו לך לחשוב שצחוק טוב לבריאות. זו לא נתנה לך לברוח מהמציאות, אלא דחפה לך את הפרצוף לתוכה. אתה צחקת, אתה כאבת ואתה חזרת עם אולקוס הביתה. והנה קמה הצנזורה של אותם הימים ואמרה: 'לא עוד!'. לא ידענו אם לתמוך בכאב של 'מלכת אמבטיה', או לצאת נגדו עם הצנזורה. עמדנו יחד, חנוך ואני, בימים ההם על מדרגות הקאמרי הישן ומחינו וניסינו, אבל בסופו של דבר ההצגה ירדה. ההכאבה באמצעות קומדיה היא ז'אנר קשה לפרנסתם של מחזאים. חנוך לוין התגבר על הקשיים וידע לפרנס את עצמו ואחרים ממחזותיו גם אחרי מותו".

יוסי אלפי הוא סופר, איש תיאטרון ומספר סיפורים

"מלכת אמבטיה"

יאיר ורדי

השירים הכי טובים:

"אני חיה לי מיום ליום" ו"לונדון"

"שני טקסטים שמלווים אותי כל חיי הם השירים 'לונדון' ו'אני חיה לי מיום ליום'. אלו שירים מאוד חזקים, הן במישור הפוליטי והן במישור האישי. 'אני חיה לי מיום ליום' נכתב כפסקול לסרט שחנוך כתב והוא מדבר על זה שהחיים הם בדידות גדולה מאוד וכמיהה לאהבה. הביצוע המקורי של תיקי דיין מעביר בצורה מבריקה את הכאב שבשיר. השיר השני שליווה אותי הוא 'לונדון', שנכתב במקור כסצנה מתוך 'אורזי המזוודות' וחווה אלברשטיין ערכה אותו למין מונולוג קטן. היופי בשיר הוא בראייה המציאותית שלו. מצד אחד הוא נותן לגיטימציה לנסוע, לראות עולם, להרחיב אופקים ולא להישאר כאן בחברה המצומצמת. אבל מצד אחר הוא שם דברים בפרופורציה: גם שם יהיה קשה אבל לפחות אפשר ללמוד דברים חדשים ולחוות דברים שאין פה – לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה".

יאיר ורדי הוא מנכ"ל מרכז סוזן דלל

לוין מתהפך בקברו?

שרית וינו־אלעד

הטקסט הכי קורע לב:

השיר של הזונה ב"פופר"

"חנוך לוין כתב את אחת הדמויות שהכי ששתי לשחק בחיי – הזונה מהתחנה המרכזית במחזה 'פופר'. לא שידעתי שאני רוצה לשחק אותה, אבל מרגע שקיבלתי את התפקיד הרגשתי שזכיתי. זו דמות יפה כל כך – היא לא גדולה מהחיים והיא לא מדברת על לתקן את העולם, היא זונת רחוב פשוטה. הוא כתב את השיר שלה, שהוא סיפורה של זונת רחוב פשוטה, וזה אחד הטקסטים קורעי הלב שהתמודדתי איתם. דווקא משום שהוא פשוט כמוה, לא גרנדיוזי, מציג את הקטנות ואת העולב, קלאסי".

שרית וינו־אלעד היא שחקנית, זמרת ובמאית. היא שיחקה ב"פופר" של לוין

"פופר"

דוד ליפשיץ

ההצגה הטרגי־קומית:

"אשכבה"

"לפני כמה שנים הלכתי לראות את 'אשכבה' בקאמרי. זה מחזה מעולה וטקסט מצוין ובכלל אני מתחבר יותר לעבודות הקומיות־טרגיות שלו. יש בהן משהו אמיתי ועמוק וזה שההצגה עלתה כשכבר היה ידוע שהוא חולה נתן לטרגיות של המחזה משקל גדול. אני זוכר שהלכתי להצגת צהריים ביום שישי והביאו לשם מועדון של קשישים. באמצע, כשאחת הדמויות עמדה למות, מישהי מהקשישות באולם איבדה את ההכרה. הייתה שם מהומה גדולה והשחקנים פשוט קפאו על הבמה במשך עשר דקות בלי לזוז. מדי פעם העלו והורידו עליהם את המסך. כשיצאנו ראינו את הקשישה ששכבה וקיבלה טיפול רפואי. היא כבר הרגישה טוב יותר. זה לא סיפור עם סוף עצוב, אבל אין ספק שלצאת מ'אשכבה' ולעבור דרך פרמדיקים שטיפלו בקשישה שהתמוטטה באולם ויצרה מהומה מהולה במבוכה זו חוויה 'חנוך לוינית' כוללת".

דוד ליפשיץ הוא הכותב הראשי של "ארץ נהדרת"

"אשכבה"

אלברט כהן

נקודת המפנה:

"יעקבי וליידנטל"

"המחזה הראשון שחנוך ביים היה 'יעקבי וליידנטל'. עד אז אחיו, דוד, ביים את רוב ההצגות שלו, אבל את המחזה הזה הוא סירב לביים, אחרי שכבר ליהקו את השחקנים ואני ביניהם. שם התחילה הקריירה של מי שהפך להיות הבמאי הטוב ביותר שאי פעם עבדתי איתו. הוא היה צעיר ואני, שיכולתי להיות אבא שלו, עם ניסיון של 35 שנה על הבמה. את מה שלמדתי מחנוך, כבר מן ההתחלה, שום בית ספר ושום מורה ושום במאי אחר לא יכול היה ללמד אותי".

אלברט כהן היה משחקניו הקבועים של לוין בקאמרי

רובי דואניאס

ההצגה האקטואלית תמיד:

"הפטריוט"

"כשהייתי רואה את חנוך לוין ברחוב הייתי נמלא יראה ועובר למדרכה המקבילה. אחד המחזות הנפלאים יותר שלו הוא 'פטריוט'. הוא גם אקטואלי תמיד. החל מיחסינו אל בני דודנו הערבים ועד ליחסנו לדודינו האמריקאים. פשוט לקרוא ולבכות על כך שלא למדנו כלום. יש במחזה מונולוג שנקרא 'נרות שבת' שבו להב עשת, הדמות הראשית, נזכר בערגה בדת ובמה אומרת לו שבת ויהדות, והמונולוג הזה הוא אחד הדברים היפים ביותר שקראתי במחזאות העולמית".

רובי דואניאס הוא שחקן, במאי ותסריטאי ("הקומדי סטור", "שמש")

אייל וייזר

ההצגה החשובה:

"מלכת אמבטיה"

"לוין העלה את 'מלכת אמבטיה' שלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים. הוא ביקש לבקר את זחיחות החברה הישראלית הגאוותנית, זחיחות שהתנפצה בפניה במלחמה שבאה אחריה – מלחמת ההתשה. התיעוד והשיח האקדמי בנוגע לתגובות על היצירה הזו הם עדות לאומץ הלב של לוין לעלות על הבמה את הטאבו.חשיבותה של 'מלכת אמבטיה' היא בעיקר בכך שהצליחה במובנים רבים לממש את המניה שלה כיצירת תיאטרון, בכך שהביאה לצמצום הפער בין ההתרחשות הבימתית לבין המציאות, מתוך אמונה וניסיון להביא לשינוי תודעתי עמוק אצל הצופה. לא הכרתי את חנוך לוין באופן אישי אבל הדימוי שלו אצלי, במיוחד לאור אירועי 'מלכת אמבטיה', גורם לי להאמין שהאיש האמיץ הזה היה ודאי נעצב לו היה מתבונן על מצב התיאטרון, עשור וחצי לאחר מותו; תיאטרון שלא מאפשר אמירות נוקבות וביקורתיות על במותיו, אלא עסוק בעיקר במלחמת קיום ובשימור עמדות כוח שבחלקן באות לידי ביטוי בפסטיבלים חוזרים ונשנים לזכרם של מחזאים מתים".

אייל וייזר הוא במאי ומחזאי ("מיין ג'רוזלם", "הוקי פוקי")

יוסף כרמון

הגרעין:

האמת

"חנוך כתב בשפה גלויה ופתוחה. אם הדמויות שלו היו סובלות הן היו מדברות על זה. אמירת האמת הייתה קבועה במחזה ומושרשת, לא הייתה אפשרות לברוח מעצם הביטוי החזק והנוקב של האמירה. זה אולי אחד הגילויים היותר חזקים של מחזותיו שבהם הוא משתמש באמיתות חיים כל כך משמעותיות, אמת שאי אפשר להתעלם ממנה. בצורה כזו הנאמר נהפך לדבר המרכזי והעיקרי שבכתיבה. אין בריחה ממצבי רוח ואין בריחה מהאמת שקשורה למחזה הוא היה גלוי במחזותיו יותר מכל מחזאי אחר שכתב בזמנו ובדורו".

יוסף כרמון הוא שחקן, שיחק ב־17 הצגות של לוין

• מחווה לחנוך לוין

• Facebook
• Twitter
• Email

אחד המיתוסים המרכזיים שקשורים בשמו שלחנוך לויןהוא סרבנות הראיונות המתמשכת שלו, שהשאירה את דמותו בלתי מפוענחת ואפופת מסתורין. אלא שהמיתוס הזה נכון רק באופן חלקי. לוין אכן גזר על עצמו שתיקה תקשורתית בשלב כלשהו בחייו, אך בשנות יצירתו המוקדמות – במהלך שנות ה־70 – הוא דווקא התראיין בלחץ יחסי הציבור של התיאטראות שעבד בהם. נכון שבסבל שלו מן המעמד אפשר להרגיש היטב בין השורות, אבל הראיונות האלה מהווים כיום תיעוד המזמן לנו הצצה למקורות היצירה של לוין, לאישיותו ולגישתו האמנותית.

חנוך לוין

על הקהל

בהצגותשל"מלכתאמבטיה"אתהרואהשהקהלנגדך.איךאתהמגיב?

"לא מפריע לי".

לאאכפתלךמהתגובתושלהקהל?

"לא".

אתהלאכתבתכדילהרגיזאתהקהל?

"מה להרגיז, אני יודע להרגיז… כתבתי…".

אתההעליתבדעתךשזהיעוררתגובותנזעמותלפחותאצלחלקמהצופים?

"לא. אני בחזרות האחרונות חשבתי שזה חומר די פושר. טעיתי".

יששםאיזהקטעעלחילהאווירשעורראתהזעםבמיוחד…

"זה פשוט קטע שלא הובן נכון. הקהל שומע את מה שהוא רוצה לשמוע. הוא לא שומע מה שנאמר. זה היה קטע נגד כל ההילולה ועבודת האלילים סביב חיל האוויר של האזרחים בעורף ולא נגד חיל האוויר עצמו".

חיים גיל, כתבת טלוויזיה לערוץ 1, 19.4.1970

האםאחרי"מלכתאמבטיה"אתהאוהביותר–אופחות–אתהקהל?אתהחברהשבהאתהחי?

"לא אהבתי קודם ואינני אוהב עכשיו את הקהל ואת החברה בה אני חי".

אתההריכותבבשבילקהל…

"כן. אבל אין משמעות הדבר שאני חייב לגרום לו עונג. להפך: כל מטרתי היא, שלא לגרום לו עונג".

מיהואהקהל,בעיניך?

"יריב. אני רואה את התיאטרון כהתמודדות בוקס בין הבמה והאולם".

מהאתהרוצהלגרוםלקהל?

"לתת להם מכות. לגרום להם רע. שייצא להם מהאוזניים".

איןלךיומרותחינוכיות?

"בהחלט לא. אני רק רוצה להראות להם כמה שהם רעים".

הקהלצוחקב"חפץ".איךהייתמגדיראתהמחזה–קומדיה?פארסה?גרוטסקה?

"אני יודע שהקהל צוחק – וזה מעציב אותי. לדידי, זוהי דרמה. כשאומרים לי שההצגה מצחיקה יש לי תחושת כישלון. הייתי רוצה שדווקא הצד הטראגי, המרושע – יעבור".

עמנואל בר־קדמא, "ידיעות אחרונות" ("7 ימים"), 14.4.1972

על הפוליטיקה

מהגרםלךהסקנדלשליווהאת"מלכתאמבטיה"?

"הרגשה נעימה, תחושת הישג".

הצפיתאתהסקנדלמראש?

"לא בממדים כאלה. אבל שמחתי שזה קרה".

זהגםאמורלגביסאטירהפוליטית?שםאינךרוצהלהזיזדבריםאחרים?

"אין לי אשליות שסאטירה פוליטית מסוגלת להזיז דברים. אני מביע בה השקפה פוליטית – ונהנה לראות את היריב מתרתח".

מהילדעתךסאטירהטובה?

"זו שביסודה מונחת השקפת עולם חד־משמעית ומכה ללא ליאות על סדן אחד. אינני מעריך סאטירות המתפזרות, בשוויוניות מוזרה, לכל הצדדים. סאטירה חייבת לנדנד בנקודה אחת עד שלאנשים יימאס לשמוע".

האםאתהרואהאתעצמךכיוצר"מגויס"ובעלחובמבחינהרעיונית?

"לא. אין לי התחייבויות רעיוניות לאף אחד. אם כי, באופן כללי, אני איש שמאל – ללא שום הגדרה יותר מדויקת".

השנאההסביבתיתשלךהיאמלידה,אונשתלהבךמאוחריותר?

"מלידה, אני חושב. אבל אין זו שנאה לשמה. הרי אתה רואה את העולם, לא?!".

איךמתיישב"שמאל",המאמיןבשינויטבעהאדם,עםהייאוששלךמהבריות?

"בנקודה זו – לא מתיישב. אני יכול להזדהות עם אותו חלק בשמאל המתקומם נגד קיפוח. נראה לי שהימין מבטא הזנחה של האספקט הסוציאלי. השמאל, לעומת זאת, נראה לי יותר הומני ויותר נאור".

עמנואל בר־קדמא, "ידיעות אחרונות" ("7 ימים"), 14.4.1972

חנוך לוין

על הבימוי

"התחלתי לביים לא מפני שלא הייתי מרוצה מעבודתם של במאים אחרים, אלא משום שהרגשתי רצון להיות מעורב יותר בהצגה. לקחת על עצמי את האחריות. השינויים העיקריים בתקופת החזרות הם הקיצורים. כשהשחקן מתחיל לשחק אתה מגלה שישנן מילים מיותרות. ואותן ראוי למחוק".

טלילה בן־זכאי, "מעריב" ("ימים ולילות"), 2.1.1976

מדועהחלטתלהציגאתהמחזהשלך"נעוריורדה'לה"עלבמהגדולהועירומה,שאיןעליהדברמלבדמיטהושלושהוילונות?

"הכוונה שלי הייתה ליצור במרכז הבמה מעין אי בודד לכיסופיהם של כל האנשים העניים. ניסיתי להגיע לתמצות, גם בכתיבה וגם בבימוי. רציתי להראות 11 אנשים עירומים בחלל ריק. הבימה הגדולה והזרקורים מגמדים את האנשים".

ישסיפורמענייןעלברכט:כשהקהלבכהב"אמאקוראז'"שלווריחםעלהאםהשכולה,הואהתרתחוכתבבמתכווןאתמחזותיוהאחרוניםבצורהדידקטיתלגמרי,כךשאףהרגשניבצופיםלאיוכללהזילדמעה.ואוליזהמהשקרהלךעם"ורדה'לה"כריאקציה על"יעקביוליידנטל"?

"לא בדיוק. נכון שרציתי להיזהר מן הסנטימנטליות במובן הרע של המילה, אבל בוודאי שלא רציתי שרוח כפור תנשוב מהבמה".

מיכאל אוהד, "מוסף הארץ", 15.2.1974

על הפרשנות

כלוםאפשרלראותב"חפץ"מחזהרעיוני?

"אולי לא מחזה רעיוני, אך בוודאי מחזה עם השקפת עולם. ביסודו מונחת אידיאה".

מהיהאידיאה?

"המחזה יוצא מתוך הנחת היסוד שבכל אדם קיים הצורך להשפיל את זולתו על מנת שהוא עצמו ירגיש טוב. קיימת היררכיה של השפלות. השפל כפי יכולתך. על דהשפלת תשפילון. אפילו חפץ האפס משפיל את חנה צ'רליץ'".

איןלמחזהשוםהשלכותיותררחוקות?פוליטיות?חברתיות?

"אם אתה מתכוון לזה שכל דמות מסמלת משהו פוליטי – אז לא. זה לא מחזה אלגורי. כל דמות מסמלת רק את עצמה".

אפילולאפוגרה,המפלצתהנרקיסיסטית?לאחשבתעל"הישראליהמכוער"?

"פוגרה היא טינופת יפה, כמו רבים שאני מכיר. היא בעצם פיתוח מדמות שהייתה באחד המערכונים של 'מלכת אמבטיה' – הצברית הגאה המנשקת את עצמה".

האםאתהמכיראתהדמויות–הנושאותגםשמותקצתבלתירגילים–מחייהיומיוםשלך?

"בוודאי. אלו הן דמויות מצויות, יומיומיות. הן מקבלות ממד סוריאליסטי במקצת רק בגלל המצבים שהן מכניסות את עצמן לתוכם. באשר לשמות – השיקול לבחירתם היה שהם לא יהיו שגרתיים לגמרי, אך בכל זאת ישמרו על הצליל היהודי־ישראלי שלהם – טיגלך, כלמנסע (צירוף של אותיות עוקבות בא"ב), חפץ, וארשאביאק, אדש־ברדש וכו'".

עמנואל בר־קדמא, "ידיעות אחרונות" ("7 ימים"), 14.4.1972

כל פירוש אלגורי או סמלי אינו נכון. אני כתבתי על בני אדם ולא על חברה. סביב קרום (לדוגמה), השם לעצמו רגליים ולא מסוגל לצאת מן הבוץ שהוא חי בו – חיות עוד דמויות, שלכל אחת מהן סיפור קטן משלה. ניסיתי שיהיה גם להן התחלה וסוף. קרום לא מסמל את השלום או את הניצחון, אלא אדם עם בעיות. הוא לא מדבר, לא מתחתן, לא כותב. אפילו לא מאפשר לעצמו לבכות. וליד הקבר של אמו, כשהבכי גואה בו, הוא עוצר אותו בכוח: לא, יש זמן לעצר נורא כזה, ואני עוד לא מוכן. יותר מאוחר. צריך להתכונן".

טלילה בן־זכאי, "מעריב" ("ימים ולילות"), 2.1.1976

זוהפעםהשלישיתואוליהרביעיתשאתהכותבמחזהעלגבריםקטניםועלוביםהמשפיליםעצמםלפנינשיםאיומות,נערות־חןאואימהותשתלטניות.

"אתה מציין עובדה, או שואל שאלה?".

מדוע?

"טוב, מה אפשר לענות על זה?".

האםאםשתלטניתמילאהתפקידגםבחייךשלך?

"אימא שלי דווקא אישה נחמדה מאוד. לא הייתי רוצה שהשכנות יעשו לה צרות".

בעולםשלךישרקמשפיליםומושפליםהנהניםמהשפלתם?

"לא. יש גם רעב, יש גם מלחמה. אבל במערך היחסים בין אנשים אני חושב שזה מרכיב דומיננטי. אלה החיים. זה מה שאנשים עושים אחד לשני כל הזמן, כשאינם יכולים להוציא את האנרגיות שלהם באפיקים אחרים. הכנסת סיכות קטנות – זה הפורקן שלהם. מה אני יכול להגיד לך? ככה נראים החיים".

דרךהמשקפייםשלך?

"כמובן. אחרים אין לי".

מיכאל אוהד, "מוסף הארץ", 15.2.1974

• מחווה לחנוך לוין