הייתי בודד ומזיע, הציעו לי אבקה בבקבוק, סבלתי. מידברן, אני אתגעגע
המידברן כמעט התחנן שאגיע אליו קצת ציני, אז ככה באתי. ואז נשאבתי, הבנתי משהו על השריפה, הייתי חייב להתרחק ופחדתי לקום ליום האחרון. זה היה כל מה שקיוויתי לו
חמישי, 01:00 בלילה
אני עדיין בנסיעה דרומה, ורק בעוד רבע שעה אגיע לשערי המידברן. קיוויתי שבזמן הזה כבר אהיה במסיבה משוגעת – חלמתי לשים מוזיקת טכנו בועטת שתלווה אותי בנסיעה החשוכה, להיכנס עם חיוך ענק, לתת להתרגשות להשתלט לי על הגוף. אבל הדבר היחיד שהדהד לי בראש היה מריבה עם אשתי. חשבתי על זה שפנטזיית ברנינג מן תצטרך לחכות. כיסים ריקים מובילים אותנו לעתים לבחור בחלופות הזולות של החלומות שלנו, ובפה עולה לי טעם הלוואי של ביסלי באגסי.
כשנכנסתי עם האוטו בשער הלב עוד פעם בחוזקה. מה יקרה כשאכנס? בחורה לבושה בווסט פרוותי וקרניים של שדון התקדמה לעברי, מסמנת לי לפתוח את החלון ולהראות כרטיס, "ברוך הבא, זו פעם ראשונה?". הנהנתי והיא הציעה שאצא מהאוטו לחיבוק. התחבקנו ולבסוף היא ביקשה שאכה עם אבן בפעמון. גונג.
https://www.instagram.com/p/BjCFNHrhmSu/
ירדתי מהכביש הראשי לעבר שביל צדדי מואר בפרוז'קטור. התקדמתי כמה דקות בחשכה עד שמרחוק נפרש מולי מחזה מרהיב: מיליון מכוניות ומרחב שטוף בנאונים צבעוניים, הכל מוקף בהילה של עשן. זו עיר עצומה, אני לא חושב שאני מוכן לזה.
הכל כל כך חשוך ומואר בו זמנית. צריך לחפש מקום לאוהל, איך יודעים מה זה קאמפ ומה לא? 6ד' נראה כמו מקום סביר, רק צריך לשנן את הדרך לאוהל. נזכרתי איך היום שלי התחיל בדיון משמים בכנסת. אני שונא להיות בכנסת. והנה אני כאן – בהיכל הכאוס, שלא כמו בהיכל הדמוקרטיה, פה דווקא כל אחד מקבל חופש ביטוי.
https://www.instagram.com/p/BjPhRF6gqHD/
חמישי, 03:15 לפנות בוקר
בקבוק הטקילה הנאמן שלי עושה את העבודה, ונראה לי שאני מוכן נפשית לצאת החוצה לראות מה קורה. הכל כל כך מושקע פה ומעליי נפרשת שרשרת אורות שממשיכה לטפס ולגדול. אני חייב לברר איך הם עושים את זה. אני מקווה לראות חייזרים הלילה, אולי בעצם כדאי שהם יחטפו אותי. זוג מבולבל ניגש אלי ושאל איפה זה השובי דובי. מעניין מה גרם להם לחשוב שיש לי מושג או שאכפת לי. מאחוריי שמעתי מישהי ששמחה לתת להם הסבר מפורט ומדויק, כולל שם הרחוב והמספר. אלוהים! בבקשה שאני לא אדבר ככה בסוף המידברן.
https://www.instagram.com/p/BjAIuAuAbmN/
כשחיפשתי את השירותים התנגן ברקע שיר מלנכולי ומבאס שלא זיהיתי. אולי אלאניס מוריסט? פתאום אני מרגיש שיש פה הרבה אנשים בודדים. מה אני עושה פה? כבר אחרי 4 לפנות בוקר, קר לי לאללה ואני עדיין לבוש בבגדים קצרים וכפכפים. הסתכלתי על האורות ונופפתי להם לשלום. הם נופפו לי בחזרה והסבו את תשומת לבי לכך שאני מדבר עם עצמי. זה כנראה הדבר ההגיוני לעשות בהתחשב בכמות האנשים המחופשים כאן. נזכרתי שראיתי שלט איפשהו, "כאן מורידים את המסכות". היפסטרים של אמדי. אני קצת מקנא בהם. האורות האלה יפים מדי, אני חייב ללבוש משהו.
חמישי, 05:40 בבוקר
קשת של צבעים עדינים מתחוללת ברכות מעבר להרים שממול. זריחה כתומה קורעת בעדינות את כחול הלילה על רקע אורות ניאון וצלילים. נדמה לי שהמוזיקה מביאה איתה את הבוקר באמצעות צליל מתכתי – מוזיקה של סוף הלילה, או של בוא הבוקר. אני תקוע איפשהו בין לבין; בא לי לנוח, אני ער כמעט 24 שעות – נצח עבר מאז שקמתי בבוקר ושלחתי את הילדים לגנים. כמו בדרך לגן, גם פה יש מתקני שעשועים בכל מקום. קרון רכבת וספינת פיראטים כמו בחלומות. אני עומד לעלות עליה.
המשכתי לשוטט בזמן שהשמש הלמה בי. מצאתי מקום מסתור עם צל, ברזיה וטכנו בועט. הלוואי שהייתי יכול לעשות לעצמי ריסטארט. לכבות, להמתין כמה דקות ולחזור חדש. איכשהו אני נשאב למוזיקה ולוויב, הזמן לא קיים.
חמישי, 13:00 בצהריים
אני סוגר פה כבר חצי יממה במצב מטושטש, מנסה לשחזר את הדרך חזרה לאוהל. רוח חמה מעיפה אבק לאוויר. הרגשתי כאילו אני במערבון פסיכדלי – קרון נטוש של רכבת רפאים באמצע המדבר, מתחתיו שוכבת בובת מקסיקני שנזרק מהרכבת. הנחתי שמדובר בחלק מהמיצג, אבל כשהתקרבתי ראיתי שמדובר באדם ששוכב על החול ומסביבו מפוזרים חפציו – נעליים, משקפי שמש, פינג'אן ושק. פתאום הוא פקח את העיניים, הסתכל עלי ושאל אם יש לי מים.
כמה דקות לאחר מכן כבר ישבנו אחד ליד השני. אחרי שהודה לי על המים, עדיין לוגם מהם, הבחור סיפר לי מה קרה אתמול בלילה ואיך הגיע למצב הזה. "קוראים לזה מסקלין", אמר בפנים רציניות ושלף מולי שקית של אבקה צהבהבה-ירוקה. "אני רואה שעובר עליך משהו", הוסיף בזמן שמילא את בקבוק המים הריק שלי באבקה. הרגשתי שהוא באמת הבין. לפני שנפרדנו שאלתי אם הוא זוכר איפה האוהל שלו. 6ד'.
חמישי, 19:40 בערב
התעוררתי לא מזמן. ישנתי כמה שעות ועכשיו אני מנסה להתאפס על עצמי. הכנסתי לגוף כוס קפה, שתי עוגיות שוקולד צ'יפס וגזר אחד. נראה לי שהבנתי את הקטע של המידברן – אפשר לבוא לכאן עם כל הפוזה שרוצים, אבל בסוף הכל עולה בלהבות וצריך לשחרר. אני חושב שלכל אדם כדאי שיהיו שניים-שלושה מאורעות פוזה כאלה בשנה, שבסופם משחררים את הבולשיט.
מרחוק ראיתי את דמות העץ נשרפת בקושי. בתכלס זה היה די גרוע ואנשים ייללו, מה שהפך את זה להרבה יותר גרוע. חשבתי שיהיה פואטי לכתוב שאני הוא האיש שנשרף, אבל לא הרגשתי ככה.
עכשיו אני עומד בתור לקרח ולא מבין למה יש תור. זאת אומרת, אני מבין למה אנשים מגיעים לרכוש קרח, אבל לא יכול להיות שפעולה כל כך פשוטה אורכת כל כך הרבה זמן. מרגע שהקרח בידיים שלך אין סיבה להתעכב – כל שנייה שעוברת פועלת לרעתך. "בשנה הבאה אני מרים פה קאמפ מתחרה שיציע קרח בלי תור. יקראו לו 'זרוק ת'כסף, קח ת'קרח ועוף לנו מהעיניים'", אמרתי בקול ושני סטלנים שעמדו לידי נגנבו מזה שאני מקליט את עצמי. אחד מהם הציע לעשות משלוחי קרח בפלאייה. אמרתי לו שאני חושב שזה מטומטם להגיד פלאייה ורק בגלל זה הרעיון שלו לא יעבוד, אבל הוא כבר לא שמע. כשהגיע תורי לא רציתי לצאת מקרון הקרח ולצאת שוב לחום, אין עולם בחוץ. כנראה שצריך למצוא רעיון למיזם אחר.
https://www.instagram.com/p/BjOxhkPhtbb/
שישי, 14:00 בצהריים
חם, ואנשים מתחילים לעזוב. המידברן קצת דומה לאישיות שלי – הלבד והחום עושים לי טוב. משהו בחוויה המקומית די דוחה אותי. לא הייתי מוכן לקבל את מה שהיא מציעה – מרשמלו ורוד, חדי קרן וקשתות, חיבוקים, אבקת קסמים וחיוכים. תעזבו אותי בשקט, בא לי לבד.
בדרך לאוהל אני מנסה שוב את מזלי ב-Rabbits in the sand – עם כל הבילדאפ שהם עשו, בתכלס אף פעם לא מנגנים פה. אין מצב שהרימו הפקה כזאת ולא ישימו מוזיקה. הסאחים הלכו ונשארו רק השבורים, מה נראה לכם שאנחנו רוצים? יכול להיות שאף אחד לא מבין אותי?
הייתי חייב להתרחק קצת בשביל לקבל פרספקטיבה. אני לא זוכר חוויה כזאת מטלטלת בחיים שלי. מה זה המקום הזה, המידברן הזה? איזו מוזיקה, כמה אורות. אני בהזייה מטורפת שהיא החיים שלי ואני השחקן הראשי. מי שממלא את התפקיד הזה יודע שכל תנועה שלו מתועדת, הוא לא יכול להשתטות כמו הניצבים. אני חייב לשרת את העלילה ולהוביל את הצופים אל עבר מוסר ההשכל, אבל בסרט שלי שכחו את התסריט. הלכתי לאיבוד במדבר. קיוויתי למצוא את עצמי, חשבתי שאוכל להרכיב את עצמי מחדש, והנה אני לבד. שוב לבד.
שישי, 19:45 בערב
השקיעה כבר צבעה את השמיים בסגול כואב. האדמה ואני חיכינו יום שלם לרגע שהשמש תנוח מעט מלצרוב. זאת חוויה משוגעת ואין לי יכולת לבטא את המחשבות במילים. אני חייב לצאת מפה, חייב להרפות. מולי מתחוללת שריפת ענק וסביבה הילה עצומה, מימיני פסל מושלם מעץ עם אלפי פרטים ועליו מוקרן אור צבעוני. הכל יפה וחשוך ומואר ומטושטש. זה הלונה פארק של החיים.
שבת, שעה כלשהי
בוקר טוב, בעצם צהריים. נרדמתי אתמול בקושי, מהורהר ומפוחד מהיום האחרון שבו אצטרך לקלף את מעטה החלום ולחזור למציאות. קיפולים, פירוקים, ברקע המולה של אנשים אורזים. איך שאני שונא את זה, שונא את זה בדם. אין מה לעשות. קמתי פצוץ, פצלוח, שפואח, מרוץ, קצוץ מכל הכיוונים. אני אתגעגע. זה היה הרבה יותר מכל מה שיכולתי לקוות לו. לא דמיינתי שזאת תהיה חוויה כל כך קיצונית ומטלטלת, משהו שלא עברתי מעולם. תודה על ההזיה, תודה על החוויה. אני אתגעגע.
