שלשום (ב') שודר הסרט התיעודי "פותחים את זה", במסגתו שי-לי שינדלר הציגה, ואנחנו לא יכולים להשתמש ביותר מרכאות מזה, "סרט תיעודי" על מחשבותיה בנושא נישואים פתוחים. כן, לא שמישהו ביקש, אבל שוב אחד מהטאלנטים של זכיניות השידור דחף את חייו האישיים לפריימטיים – תרגיל קצת נכלולי שנועד לעמוד ברגולציות הרכות של הרשות השנייה על שילוב תוכן דוקומנטרי בלוח השידורים, תוך כדי התססת נושא שנוי במחלוקת, אבל לא יותר מדי כי בכל זאת, ערוצי מיינסטרים. כן בטח, הנה דוקו מעמיק שבמקרה עומד במרכזו שם שמביא צופים ולא דורש מאף אחד להתאמץ לחשוב על נושא מקורי.

כשהרגולציות לדוקומנטרי נקבעו, אני משוכנע שלא חשבו על שי לי שינדלר מתלבטת לפתוח את הנישואים, על הליך הפונדקאות של אסי עזר או על סרט "תעודה" סביב החתונה של אנה ארונוב. טוב נו, אם אתה לא יכול להילחם בהם, עדיף להצטרף אליהם – אספנו כמה רעיונות עבור רשת וקשת, צמד גופי השידור הגדולים בישראל, לעוד סרטים דוקומנטריים שמורכבים אך ורק מחיטוט עצמי של טלנטים מול המצלמות שהם כל כך אוהבים. כי אם יש משהו שחסר לנו ממנו, זה עוד אנשים בטלוויזיה שעסוקים בעצמם.

רותם סלע בסרטה: "החבר הגיי הכי טוב שלי"

על מה זה: התופעה הלא מדוברת של חברות בין סטרייטית לבן הקהילה הגאה סוף סוף יוצאת לאור – רותם סלע חוקרת במסע מרגש את החברות האמיצה בינה לבין הומו המחמד שלה. הסרט חושף את מערכת היחסים המורכבת, הצבעוני והצעקנים בטירוף (ולא מהצד שחשבתם) שלה עם חבר שלא נמשך אליה אפילו קצת (!!). לראשונה מול המצלמות, נזכה לראות את החיבור יוצא הדופן, וגם להכיר את אותו חבר חובב גברים, אסף עזר, ולהיחשף לסיפורו האישי. דוקומנטרי מרגש על חברות אמיצה כנגד כל הסיכויים.
ציטוט לפרומו: "כשהוא סיפר לי שהוא הומו בכיתי, כי לא תפסו את הצד הטוב שלי"

קורין גדעון בסרטה: "כף רגלי השמאלית"

על מה זה:התופעה התוססת של כפות רגליים סוף סוף זוכה למקום גם במיינסטרים הישראלי – קורין גדעון ביצירה מפוקסת במיוחד שחושפת, במבט אישי ואף פולשני, את כף רגלה השמאלית. הסרט יעקוב אחרי כל החלקים המסקרנים: הבוהן, העקב, העור הקצת מחוספס מלמטה וכמובן, הזרת. במהלך אמיץ במיוחד, גדעון תכניס את המצלמות לנעליה ותראה לראשונה על המסך את טיפולי הפדיקור, המסאז' היומי מאמא ותגלה את המכאובים של משבר הפלטפוס. דוקומנטרי חודרני כמו ציפורן, צפו לסרט המשך על רגל ימין.
ציטוט לפרומו:"האם אני באמת מכירה אותה כמו את כף ידי?".

גיא לרר בסרטו: "רוסים ברשת"

על מה זה: התופעה הויראלית של רוסים שהפכו לויראלים סוף סוף מגיעה גם לטלוויזיה – גיא לרר פותח את נימי נפשו למצלמות וחושף לראשונה בחייו איך, איפה ולמה הוא מוצא כל כך הרבה יוצאי ברית המועצות שהפכו לויראלים ברשת, והופך אותם לפסבדו-עיתונאים. באופן חסר מחסומים, לרר חושף איך הוא מוצא את אותם כוכבים עולים (עם הסמארטפון), את המחיר הגדול שגבתה ממנו העשייה (כואבת האצבע מלגלול) ולראשונה הקהל הרחב יזכה לחזות באותם כוכבי רשת עם מבטא ולרוב גם איזה אג'נדה פופוליסטית – סמיון "שבע שקל" גרופין, יבגני "ביבי הבא" זרובינסקי, דניס "מה מספר האשראי שלך" צ'רקוב והמציאה החדשה שלו – אנטלי "אני נציג תמיכה לרשת אינטרנט, במה אוכל לעזור?" מלניקוב. דוקומנטרי שמח-עצוב על מוביליות חברתית ומסחטת לייקים.
ציטוט לפרומו: "מה, אשכרה מסכימים לשדר את זה?!".

אופירה וברקו בסרטם: "לא, את!"

על מה זה:התופעה האודיו-ויזואלית של צעקות ונפנוף ידיים סוף סוף מקבלת את זמן המסך הראוי לה – אופירה אסייג ואייל ברקוביץ מציגים בפעם הראשונה את הרעש המיוחד שיוצא להם מהפה בכל פעם שהאור האדום נדלק במצלמה, וגם מגלים לראשונה את הסיבה שהזרועות שלהם כל הזמן נעות לכל כיוון אפשרי. בעזרת טכנולוגיה פורצת דרך, סדרה של מדענים תמדוד את רף הדציבלים המשותף של השניים ותנסה למצוא תרופה למה שלא תהיה הבעיה שלהם. דוקומנטרי מצחיק, מרגש ומחריש.
ציטוט לפרומו: "*צעקות*"

אסי עזר בסרטו: "הוא ביקש את זה"

על מה זה:ב-2010 צפיתם בסרט על יציאתו מהארון מול המשפחה ב-"אמא ואבא, יש לי משהו לספר לכם", ב-2016 ליוויתם אותו בהתלבטות על דת וזהות מינית ב-"הוא גם האלוהים שלי" ורק לאחרונה ראיתם אותו בהליך הפונדקאות ב-"אין עוד אהבה כזאת", אבל מעולם לא ראיתם את אסי עזר ככה. בסרט אישי עם חשיבות ציבורית אסי עזר סוף סוף מתייחס מול המצלמות להאשמות בהטרדה המינית. בסרט האמיץ עזר יחשוף את הקשיים הקרייריסטים שחווה בעקבות הפרשה (היום הנוראי ההוא בו הוא לא הופיע על המסך) ויסביר למה יהודה נהרי בעצם אשם בהטרדה שעבר ואיך נוכל לטפל באנשים שעברו האשמה בהטרדה מינית.
ציטוט לפרומו: "הרסתם את הרומנטיקה בפריים טיים"

• המסך
• ערוץ 12
• ערוץ 13
• קשת
• מיינסטרים
• רשת 13
• אסי עזר

זה נשמע בומבסטי, מוגזם, וכנראה הגזמה מוחלטת של מחלקת הפרומואים, אבל ברשת 13 הולכים עם כל הקופה על תכנית התחקירים החדשה של סיון כהן, שנקראת באופן די דרמטי "רגע האמת". ולשם כך הם שולפים את התותחים הכבדים – פדופילים, כסת"חים, מפורסמים, חברי כנסת וסיפור מופרע במרכז.

הסיפור העיתונאי שהביאו לפתיחת תכנית התחקירים, יש להגיד, הוא לא חדש, אבל בהחלט מסקרן: פרשיית "צייד הפדופילים" התפוצצה לפני כשנה וחצי, עם הרשעתו של אלעד בן נון, שהתחזה אונליין לנער, שוחח עם אנשים זרים והזמין אותם להיפגש, רק כדי לשלוף מצלמה ולסחוט אותם בסכומי כסף גבוהים למדי. אבל כאן לא נגמרת הפרשה, כי על פי בן נון, המשטרה והפרקליטות לא עשו דבר בנוגע לכל אותם אנשים שהגיעו למה שהם חשבו שהוא מפגש מיני עם נער.

מה שהופך את הסיפור הזה, כדבריה של סיון כהן, הוא שבין קורבנותיו הלא תמימים נמצאים "אנשים רגילים, נורמטיביים, השכן שלי ושלך – וגם, אנשים בכירים ומוכרים לכולנו". וזה לא רק מוכרים מהטלוויזיה, אלא גם – כך על פי טענתו – כוללת שני חברי כנסת. הו, דאמן. קשה להאמין שבמערכת "רגע האמת" באמת הולכים להביא שמות או פרצופים של ממש, אבל נראה שלכל הפחות, הם מכוונים אצבעות מאשימות כלפי המשטרה והפרקליטות על טשטוש מקורבים ואנשים בעלי כח. יש רק דרך אחת לגלות.

"רגע האמת", הערב (8.11) רשת 13, 21:15

• מה רואים הלילה
• רשת 13
• פדופיל
• מיינסטרים

• Facebook
• Twitter
• Email

המוזיקה הישראלית עוברת רייכליזציה וכל שיניה נושרות בזו אחר זו. רייכליזציה (מלשון רייכל): תהליך כתיבת שירים המורכבים, בין היתר, ממלודיה נעימה ונטולת פגמים, החולפת ליד האוזן כמו אוויר, ומבוצעת על פסנתר או כלי מיתר אתניים ללא סאבטקסט או מורכבות. עידן רייכל פועל כבר 17 שנים כפס ייצור לשירים שכל תכליתם היא להנעים את הקיום הישראלי, או לחילופין להפוך אותו לשלו כמו הרקעים של ווינדוז 10. באלבום החדש ("ואם תבואי אליי") יש לא מעט שירים מהסוג הזה. "אל תשכח, הכל זה כמו גלגל מסתובב / על כל אחד שעולה, יש אחד שיורד / לא להביט אחור, ללכת לא לעצור", הוא שר בשירו הנעים "גלגל מסתובב". כל מה שקשור לדחפים, לפראות ולמיניות נמצא מעל לגן העדן שרייכל ברא: כשעצוב – נעים. כששמח – נעים. כשחרא – נעים. רייכל תמיד פעל במישורים ניטרליים, ולכן גם משך אליו בקלות יחסית אגדות מוזיקה שהגיעו לשלב הדמדומים בקריירה, שושנה דמארי וזהבה בן, שבזכותו חזרו לתודעה בממדים של יצורים מיתיים.

רייכל הוא טיפוס חמוד. כל כך חמוד שכמעט קשה לקבל את אנושיותו. נזקים, כעסים וכיף סתמי הם הלאה ממנו. הוא גם מוכשר להפליא. איזה עוד מוזיקאי ישראלי יצר מספר כזה של להיטים לאורך פחות משני עשורים? יש כל כך הרבה מהם שלא נותר לו אלא לחלק לאחרים, ולמבקרים לדבר עליהם במונחים סיטונאיים. בהתחשב בכל זה, אין פלא שרייכל הפך להורדוס של קיסריה – ולא רק שלה, גם של ראשון לציון, רעננה, תל אביב ועוד ערים בישראל (ומחוץ לה, במקומות בהם יש קהילות יהודיות) שרוצות בו לא פחות משהן רוצות בשלמה ארצי. האהבה לרייכל חוצת זהויות: היפסטרים, פנסיונריים וילדים – כולם מחכים לרגע בו יטבלו בתוך המים החמימים האלה.

בגיל 41 מדובר בהישג כביר לא רק במובן המסחרי אלא גם המוזיקלי. רייכל הוא טרובדור מודרני שיצק תבנית עבור המוזיקה הישראלית, אשר לפיה הכל פועל. התבנית הזאת העניקה לו כרטיס כניסה נצחי לרדיו והפכה אותו למנהיג השבט ולאב הרוחני של מוזיקאים, בעיקר אלה הנמצאים בתחילת דרכם – בין היתר יובל דיין, עידן רפאל חביב, גיל ויין, נתן גושן, בניה ברבי, ישי ריבו, עדן חסון ועידן עמדי – שהפכו לקואליציה השלטת ברדיו. כשזמר חסר כל מאפיינים אקסצנטריים רוצה להיכנס לפלייליסט, הוא צריך לעשות רייכל. להיות רייכל. להרגיש רייכל. להתפלל לרייכל. כלומר להתוות את כל משאביו וכישרונו להשגת התואר החשוב – נֹעם. הכללים ברורים: אין להזיק, לשרוט או לדפוק לאף אחד את המוח. אפשר ורצוי לשיר על רגשות, אך בלי לסטות מהנורמות הבורגניות. מן הסתם, אין כניסה ליצורים פראיים, משוגעים, מג'נונים ושאר הקיצוניים, עבורם שמורה משבצת שמרנית נפרדת (בדרך כלל במסגרת תכניות ריאליטי).

הרייכליזציה יוצרת מצב שבו כולם מפחדים להיות נון־קונפורמיסטים, מעניינים או פרובוקטיבים – כלומר לעסוק באמנות. זה קורה לא רק בגלל הכריזמה והכישרון של רייכל, אלא כחלק מתהליך גדול יותר של חברה שהפכה לפוריטנית ולשמרנית כמעט בלי שליטה. המציאות השתנתה, המלחמות נעשו מורכבות יותר, החופש המיני והליברליזם התפשטו אך גם המוסרנות והטהרנות. ומה עוד? גזענות, פוליאמוריה, עוני, סטיות, כסף, פמיניזם – הכל קורה. החומרים נמצאים מכל עבר, אין אדמה יבשה. אבל הצאצאים ואביהם ממשיכים לכתוב נעימות כחושות על פי נוסחי הפוליטיקאים הישראלים, שכידוע לא אומרים דבר על דבר. המוזיקה ברדיו היא ה"אין יותר ימין ושמאל" של גנץ. לשירים אין בשר, ליוצרים אין שיניים והכל רפוי ומנוון.

הלוואי שזה היה נגמר כאן, אבל הרייכליזציה לא פוסחת על בכירי התעשיה – כאלה שבעבר הזו עם פסיכדליים, הואשמו בביגימיה ויצאו מהארון כשכל הארץ נראתה כנחיל הומופוביים אחד גדול ומאיים; כאלה שעשו רוקנ'רול, הושפעו מלחנים ברזילאיים וערבבו אלקטרוניקה עם עבריות – מוזיקאים כמו ברי סחרוף, מתי כספי ועברי לידר – שבחמש השנים האחרונות הרייכליזציה הפילה אותם בזה אחר זה והפכה אותם לחוטאים בשמרנות ובנֹעם, תכונות שלהן מתלווה אך ורק דממה.

זה כמעט לא הגיוני להושיב את רייכל על כיסא הנאשמים. הוא עשה את שלו, הצליח כמו שאף אחד אחר לא, ולכל זה יש אפקט הגיוני. אפשר היה להניח לו אילולא האלבום האחרון היה ממושמע לכללים הרייכליים; אותם כללים המסרסים בשיטתיות את המוזיקה הישראלית, משטיחים ומרדדים את הרדיו; כללים שאין להם שום ערך ותכלית למעט לשמש מצג שווא לקיום רגוע. אבל הקיום כאן רחוק מלהיות רגוע – והילדים שרים על אהוב שברח באופן תבניתי או על גלגל שמסתובב, והכל בעודף רצינות, כאילו שמדובר בנושאים קריטיים וממשיים כמו כוכב לכת בקריסה, ארץ בקריסה או אדם בקריסה, ולא בשעמום כרוני – והנעים, מה לעשות, כבר לא כל כך נעים.

• תרבות
• מוזיקה
• מיינסטרים
• מוזיקה ישראלית
• עידן רייכל
• שושנה דמארי

• Facebook
• Twitter
• Email

להקת alt-J הבריטית, הזוכה להצלחה אדירה מאז הוציאה את אלבום הבכורה שלה לפני שלוש שנים, תגיע להופעה אחת בישראל שתתקיים ב-23 באוגוסט באמפי רעננה. ההופעה של הטריו מקיימברידג' תתקיים כחלק מסיבוב הופעות בינלאומי המקדם את אלבומה השני של הלהקה, "This Is All Yours" שיצא בשנה שעברה. מחירכרטיס להופעהעומד על 229 ש"ח במכירה מוקדמת ו-279 ש"ח במחיר מלא. על ההופעה אמונה חברתנרנג'ה, המפיקה גם את הופעותיהם הקרובות שלMØ, טווין שאדו, אריאל פינק, מק דמארקו ופרפיום ג'ניוס.

אלט-ג'יי הוקמה במעונות אוניברסיטת לידס ב-2007 על ידי ארבעה סטודנטים לספרות אנגלית ואמנות. הסולן והגיטריסט, ג'ו ניומן, סיפר כי את השירים הראשונים שהראה אז לגיטריסט והבסיסט גוויל סיינסבורי, כתב בהשראת אביו, סמים פסיכדליים ואהבתו לראפר סנופ דוג. הסגנון האלקטרוני של הלהקה התגבש כבר בימיה הראשונים, בהשראת אלבומיה המאוחרים של רדיוהד ובמידה רבה עקב מגבלות הנגינה במעונות שלא איפשרו שימוש בתופים וגיטרות. שמה של הלהקה נגזר משילוב המקשים שמייצר במחשבי מק את סימן הדלתא (∆).

אחרי אי.פי שכלל את השירים "Breezeblocks” ,“Hand-Made” ,"Matilda” ו-“Tessellate”, הוציאה הלהקה את אלבומה הראשון, "An Awesome Wave", שזכה בפרס המרקורי. בעקבות הצלחתו החלה הלהקה להופיע בפסטיבלים רבים בעולם ולצבור קהל מעריצים עצום, הכולל חובבי אינדי-פופ ומוזיקה אלקטרונית כמו גם קהל מיינסטרימי רחב.

בשנה שעברה, אחרי עזיבתו של חבר הלהקה גוויל סיינסבורי, ראה אור אלבומה השני, "This Is All Yours", שהגיע למקומות הראשונים בדירוג ה-Billboard האמריקאי ומצעד האלבומים הבריטי. לשיאה הגיעה הפופולריות של אלט-ג'יי בתחילת השנה הנוכחית עת הופיעה מול 27 אלף מעריצים ב-O2 Arena בלונדון ומכרה את כל הכרטיסים להופעתה בטיימס סקוור בניו יורק.

[tobutton text="%22%u05DC%u05D7%u05E6%u05D5%20%u05DC%u05DB%u05DC%20%u05D4%u05D4%u05D5%u05E4%u05E2%u05D5%u05EA%20%u05D4%u05D2%u05D3%u05D5%u05DC%u05D5%u05EA%20%u05E9%u05DC%20%u05E7%u05D9%u05E5%202015%22" link="%22http%3A//timeout.co.il/%3Faf%3D11t%26toindex_filter_slug%3Dmusic%26toindex_is_filter%3Dtrue%26venuecity%3D%26toioffset%3D0%22" theme="red1" ]

• אלט-ג'יי
• מיינסטרים
• כרטיסים
• הופעה
• אינדי
• נרנג'ה
• רעננה
• חדשות מוזיקה
• חדשות תרבות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

קניה ווסט אוהב אופנה כמעט כמו שהוא אוהב סקנדלים. או שלהפך. משל זוגתו לא הספיקה לייצר לאחרונה מספיק רגעים שניערו את האינטרנט ואת השיח העכשווי על תמונות העירום שלה, הוסיף ווסט עוד אחד משלו למשפחה הפעילה, כשכמעט ניגח את זכייתו של בק בפרס הגראמי לאלבום הטוב ביותר, שלדעתו נשדד מביונסה.

לפעמים נדמה שקניה עושה דברים רק בשביל להוכיח שאף אחד לא יכול לעצור אותו, ולכן אחד התחומים שהמוזיקאי הסופרסטאר התקשה בהם הוא עולם האופנה, או המעבר שלו מהיותו צרכן נלהב של התחום להיותו יוצר מן השורה. לאחר שיתוף פעולה מוצלח מבחינה מסחרית עם נייק, ויצירת נעלי ה״אייר ייזי״ שנחטפו מהמדפים והפכו לפריט אספנים, כמו גם שיתוף הפעולה הממוקד שלו עם לואי ויטון, הוא העלה בשבוע האופנה של פריז ב־2011 שתי תצוגות שאפתניות שזכו, ובצדק, לביקורות קטלניות על הגזרות הלא מוצלחות, השימוש חסר הטעם וההצדקה בחומרים היקרים, הפזרנות המחשבתית והמעשית.

ווסט, כצפוי, זעם על הביקורות וביטא את כעסו על כל במה אפשרית. מלבד שיתוף פעולה עם חברת האופנה הצרפתית APC, שהתמקדה בקולקציה צנועה ורגישה ולכן הייתה ונשארה אחת מהרפתקאות האופנה החינניות ביותר של קניה, הוא הוריד את הפרופיל האופנתי שלו, עד כמה שהאגו שלו אפשר זאת.

בשבוע שעבר, לאחר שנתיים שחלפו מאז הכרזת שיתוף הפעולה המצופה שלו עם אדידס, הוא העלה קולקציה ראשונה למותג אופנת הספורט בתצוגה מלאת סלבריטאים בשבוע האופנה של ניו יורק, מיקום שהרגיש לו נכון, הרבה יותר מפריז שבה הסטנדרט גבוה יותר. ולמרות זאת, גם את הפרזנטציה הזו ליוותה תחושת ״המלך הוא עירום״, לא רק כי את מרבית המראות הציגו דוגמנים ודוגמניות שגופם כוסה כליל בגרביוני ניילון אטומים בצבע עור, שחשפו כל קימור ושיפוע בגוף, אך העלימו את הפריטים (הטריק הזה הדגיש את האלמנט המבורך של ליהוק במידות גוף שונות, אם כי לעתים היה נדמה כי הבחירה הזו היא תירוץ להעלות על המסלול דוגמניות בעלות ישבן מלא במיוחד, שהזכיר את השער השערורייתי של אשתו), אלא גם כי היה קשה לזכור את הפריטים מהקולקציה (סוודרים בגזרת אובר-אובר-סייז, חלקם אכולי חורים, מכנסי טרנינג שמוטי מפשעה ומעילי קומנדו צבאים) כי מרביתה התבססה על סטיילינג לא חדשני או מוצלח במיוחד ועל מראות שמאוד מזוהים עם קניה.

לווסט עדיין יש מקום של כבוד בזירת האופנה, בעיקר בזכות האומץ שלו להיות מוזיקאי ההיפ הופ הראשון ש״התלבש״ ומי שקירב בין המעמד הגבוה של תעשיית האופנה למיינסטרים, אך נראה שכל ניסיון שלו לחצות את הקווים מערער אותו. ולמרות זאת, ברור שנעלי ״ייזי 2" שכינה הניו יורק מגזין כ״מגפי ה־UGG של קניה״ יימכרו בכמויות בחנויות אדידס ברחבי העולם, וזו הסיבה שמותגים רבים ימשיכו לספק לווסט במה, והוא מצדו ינצל אותה – אולי רק כדי להנציח את העובדה שהיא ניתנת לו.

• מעצבים
• מיינסטרים
• הטייל
• קניה ווסט
• היפ הופ
• אדידס
• UGG
• אופנה
• החיים היפים