Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
מפעל הפיס הכריז הבוקר (רביעי) על 12 המועמדים ברשימה הארוכה לפרס ספיר לספרות לשנת 2019. הזוכה תקבל מענק של 150 אלף ש"ח, וספרה יתורגם וייצא לאור בערבית ובשפה נוספת לבחירתה. גם שאר המועמדים לא ייצאו בידיים ריקות – כל אחד מהם יקבל מענק של 20 אלף ש"ח, וחמשת המועמדים שייכנסו לרשימה הקצרה יקבלו בסך הכל 40 אלף ש"ח.
המועמדים הם: דרור משעני ("שלוש"); איילת שמיר ("נטל ההוכחה"); קובי ניב ("בסוף כולם נמותו"); אילנה ברנשטיין ("מחר ניסע ללונה פארק"); איתמר לוי ("עד שנולדתי"); עמיחי שלו ("וולקשטיין"); יערה שחורי ("שנות העשרים"); מיכל בן נפתלי ("בגד מאש") – שזכתה בפרס הראשון ב-2016; עדי שורק ("נתן"); ליאוניד פקרובסקי ("עשר אגורות"); דן זמל ("מורה מן החוץ"); לילי פרי ("ברבורים בג'רוזלם ביץ'").
המועמדים לפרס ספיר לספרות 2019 (בכיוון השעון: דרור משעני, מיכל בן נפתלי, אילנה ברנשטיין)
השנה תוכרז לראשונה גם רשימה קצרה לספר הביכורים, והיא תכלול עד שלושה מועמדים. כל אחד מהם יזכה במענק של 20 אלף ש"ח, ומתוכה ייבחר הזוכה שיקבל בסך הכל 40 אלף ש"ח.
אביגדור יצחקי, יו"ר מפעל הפיס, מסר הבוקר: "מפעל הפיס גאה להוביל את המפעל החשוב והיוקרתי ביותר בתחום הספרות בישראל – פרס ספיר. מטרת הפרס היא להוקיר את הספרות העברית שהיא אבן יסוד בתרבות הישראלית ואת תרומתם החשובה של הסופרים בישראל לחברה. מפעל הפיס ימשיך להוביל את פרס ספיר עוד שנים רבות וימשיך להשקיע משאבים רבים במטרה לקדם את הסופרים בישראל ואת הספרות הישראלית".
בשנה שעברה זכה במקום הראשוןאתגר קרתעל ספרו "תקלה בקצה הגלקסיה". לפני כן זכו אסתר פלד ("פתח גדול מלמטה"), מיכל בן נפתלי ("המורה") ואורלי קסטל בלום ("הרומאן המצרי").
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
"המורה" מאת מיכל בן-נפתלי היה ההפתעה של פרס ספיר 2016. מדובר ברומן הביכורים של בן-נפתלי, שכתבה עד כה בעיקר מסות ומאמרים סביב ובהשפעת פילוסופיה וספרות צרפתית.
"המורה" ברומן היא אלזה וייס, דמות חידתית וזרה שקופצת מהגג אל מותה. המספרת ברומן היא תלמידה שלה שמנסה להבין את הסימנים שהותירה אחריה וייס, שלושה עשורים לאחר מכן.
"בן-נפתלי משרטטת ברומן חוויות שהלשון מתקשה לתפוס … ביד מאומנת, בפעולה מדויקת וחדת הבחנה, ביכולת הפשטה ודמיון", כך ציינו השופטים בפרס ספיר, וקבעו שהיא "כתבה סיפור בעל משמעות אתית, בקול חד פעמי וצלול, צנוע אך אמיץ, אשר מאפשר מבט חדש על עצם אפשרותה של זהות לאחר אובדן".
האזינולפרק הראשון של "המורה", באדיבות אייקאסט ספרים מוקלטים – פלטפורמה והוצאה לאור של ספרים מוקלטים בעברית:
צפובעלמה זק מקריאה מתוך הרומן:
הפרק הראשון מתוך "המורה":
1.
המדרכה מורקה מן הדם.נהרות גשם,זרנוקי מים ומנקי הרחובות חברו לקרצף את האריחים לאחר שסולק אחרון השיירים. כנוּע המשיך הרחוב לספוג שיירות בני אדם, בדלי ניירות וסיגריות שהושלכו לעברו מבלי משים, עֲגלות ואופניים שהצטופפו בנתיבו הצר. ילדים שיחקו ונפלו אפיים ארצה, בעלי חיים הטילו צואתם, פחי זבל הועפו חזרה מרוקנים. מדי פעם בפעם הובהלו מעליו אלונקות. עלי העצים שנשרו נערמו וטואטאו. מי זכר עודשליל סערה אחד, לפני כשלושים שנה, קפצה אל מותה אישה שהתגוררה בדירת הגג של אחד הבניינים שנותרו על תִלם. בדעה צלולה, באותה חומרה כמו צייקנית שבה נהגה לעשות הכול לפָנים, לשלם חשבונות, לשחות בבריכה או ללמד, באותה אכזריות קפואה שבה גירדה את לוח הכיתה בציפורניה הארוכות כדי לסמן לתלמידים לחדול להרעיש, קיפחה את חייה, המורה.
2.
איש לא הכיר את סיפור חייה של אלזה וייס. מעטים קראו לה בשמה. קראו לה כשם שקוראים לגנרל או לשריף, כשם שפונים לסמכות או לתפקיד שיש להתריע על בואם, סמכות ותפקיד שהיא עצמה יצרה יש מאין ושירתה במסירות שאותה לא חבה לאיש, לא לממונים עליה, גם לא לנתונים לפיקוחה, אלא לאיזה דברנעלה ועלום, שאפשר שגם היא עצמה לא פענחה אותו עד תום. קראו לה כשם שמזמנים את אלת הזעם, מורה-גורגונה נוטת חסד, הבוחנת, דרך גל המשימות ששטפה בו את תלמידיה, אם בידם לעמוד בזה, אם יש להם סבולת, אם היא יכולה לבטוח בהם שיחזיקו מעמד, כמי שרוצה להרוס אותם רק מפני שביסוד הדברים היא מבקשת את אמונם.
אלזה וייס לא הותירה אחריה עדות. היא סירבה להעיד על עצמהולאמיתו של דבר, סירבה לשוחח, אך גם להרצות או לחנך סירבה. מרחב פעולתה לא התפשט ולא ביקש לכבוש לעצמו עוד דרכים, להתערב בטעם שלנו, להשפיע על גורלנו, לעצב את המצפון או התודעה. לא שמענו מפיה משנה פילוסופית או פוליטית סדורה החושפת משהו מהשקפותיה העמוקות על ידיעה, אמתאו אמונה. יכולנו אולי לשער. יכולנו לשער שאינה אישה מאמינה, שאינה שומרת כשרות או שבת. היה משהו בכעס שלה שלא היה כעסו של אדם מאמין. ואולי ההפך הוא הנכון, אף כי כל ישותה אמרה התרסה בפני סמכות. אם הייתה בה דתיות, היא התבטאה בַּדבקות ובטוטליות הקיצונית ששיוותה למטלותיה, באמונה היוקדת שליוותה את עשייתה. אפשר לומר שנתנה את נשמתה אילולא אל נכון לא הייתה זאת נשמתה שנמסרה, אלא משהו אחר. תצלום אחד ויחיד, המקבע את דיוקן פניה פחות או יותר בשנות החמישים לחייה, תמונת פספורט נדירה שצולמה כשני עשורים לאחר בואה לארץ, חצה את כל ספרי המחזור, כאילו גם הוא נושא אותה איכות מְכלה המבקשת לְפַנות מקום למשהו אחר, משהו שאינו מסר או חזון, משהו המקנה למושג הזה, המורה, את מובנו הסגולי. פניה היו פני חייה. הן נשאו את הגאון והנוקשות של מי שאינה מדברת כמעט עם נפש חיה, פני מדונה וכוהנת מעיקות ומיוסרות, שמשהגיעו לשיא הבעתן הרושפת חרדת קיום שקהתה –היו לפנים אטומות, למסכה המניסה את המבט. אי-אפשר היה להתבונן בה לאורך זמן מבלי להרגיש חוסר נוחות.
3.
אלזה וייס עשתה את דרכה ביעילות לבית הספר מדי בוקר בבוקרו, בצעידה ישרה, מהירה, מבלי להיעצר. כנראה נהגה ללכת במורד רחוב דיזנגוף, שם פנתה לאבן גבירול והמשיכה עד לשפרינצק, או שבחרה דווקא ברחובות הקטנים, הוברמן או מרמורק. ואולם איש לא חזה בה בעליל. איש לא נתקל בדמותה מחוץ לשעות בית הספר – בבתי הקפה, בתיאטרון, בגן מאיר, בספרייה העירונית של בית אריאלה, שם ישבה וקראה שעות ארוכות, בבריכה שבה נהגה לשחות – איש לא צפה בבואה או בצאתה. היא נכנסה לכיתה כמו משום מקום, מבקשת שיניחו לה לנפשה, להיראות כשהיא רוצה, לא להיראות כשאינה רוצה. ממילא אי-אפשר היה להדביק את הקצב הגא, הנמרץ והבוטח של הילוכה, שלא הזמין לצדו שום בן לוויה.
היא הייתה כבת שישים בעת שלימדה אותנו. פניה הקטנות, חרושות הקמטים, שיכולת לחפון בכף ידך, נראו כאילו שבץ זִקנה הלם בהן לפתע פתאום ועשאן למה שהן. הסֵבר החמור התארך בשל מחלפות ראשה שלופפו במתינות ובקפידה כמעשה קדָרות והורמו אלעל בפירמידה מלכותית. לו שוחרר מן הסיכה הכהה שכלאה אותו באבזם, היה שערה מגיע עד למותניה ויוצר את הרושם הכוזב שמעולם לא סופר או גולח. מניפת השיער, שהתנשאה מעל גוף צר ודק מאוד, שטוח למראה, שנעטה חולצות כותנה וחצאיות מידי מצמר, שיוותה לה גובה מרוֹמם. עיניה היו ירוקות-אפורות, דהויות, מסכי נוזלים דלדלו את צבען, אלא שהאיפור הכחול הכבד שמרחה סביבן פקח אותן לרווחה והבליט את ארובותיהן כפחמים בוערים. שפתיה הבשרניות הנפוחות משהו, כאילו ננשכו פעמים רבות מדי, נמרחו באודם-אדמה. הגאון, ההבלטה, לא ביקשו לומר אני יפה, או אפילו אני נוכחת. הם ביטאו חוזק, מחאה, התנגדות. האיפור העמוס, שהתגרה בצורה היפה ושעמד בניגוד לגון הביגוד האפרורי המכובד, לא חתר על דרך ההפרזה המודעת לפדר את פניה ולעשותה נאה וצעירה יותר. הייתה בו הצהרה מסוג אחר: לא להתקרב, ומוטב: להרחיק, להתרחק. כאילו ניסתה להתחפש על ידי התנכרות לגופה, שאמד את שנותיה בחמדנות. ואולם היא לא התחפשה למורה. היא התחפשה למי שהיא, אחת ויחידה, נמרה למודת קרבות, יפה-כעורה המתנועעת בבהירות כאיילה, למרות שאי-אפשר היה לחרוז לה שום חיה אצילה, למרות ששום דבר נאצל לא נקשר בשמה או דבק בה. צבעיה היו צבעי מלחמה,כמו קידמו קרב סמוי שבתוכו הייתה לכודה, מבשרים לנו שביסוד המיקרו-ציוויליזציה שכונַנּו אנו, תלמידי התיכון, עמדה חברה פראית שטרם התוודענו אליה, חברה שהיא מגלמת בעצם הווייתה וניסיון חייה, מבלי שתטען לכתר של מנהיג. אילו היינו ילדים, אולי היה בכוחנו להפנות אליה בקשות אלמנטריות שהיו מטלטלות את עולמה. אבל היינו בגיל ההתבגרות, לא חשפנו את עצמנו אלא את מה שהתגלע בעל כורחנו בעצם השהייה היומיומית הכפויה שלנו זה במחיצת זה.
ואולם, היא גם לא הניחה לנו להיות נערים ונערות. היא מיקמה את עצמה בעיצומם של הנעורים ובובזמן הכחישה אותם, היסתה את קולותיהם כמבריחה אותם מן הכיתה. היא לא רצתה לשמוע דבר שאינו קשור בשיעור. החיים שלנו לא העסיקו אותה כהוא זה, מוצָאנו, קורותינו, דאגותינו לא היו מעניינה. היא חילצה מאיתנו איכות צייתנית, סבילה, חרישית, לא ספונטנית, כאילו עקרה אותנו בטרם עת ממרחב העלומים והותירה אותנו לרחף בחלל בלתי מוגדר. היינו עצורים במחיצתה, עוטים ארשת של רצינות. היא לא הייתה מוכנה שנלמד אותה משהו, כשם שחסכה מאיתנו מגע במעבה ההיסטוריה שלה. חוכמת הדורות נאטמה מפני החוכמה החפה מידיעהשל הילד, או מפני השיעור המסוכסך וחסר הדמיון לפעמים של הנעורים. היא הייתה אחרי החיים, מוכנה להיעצר במקומה עוד ועוד מבלי לפסוע הלאה. אנחנו חיכינו למה שלפנינו.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מיכל בן נפתלי זכתה בפרס ספיר על הרומן "המורה" - ש"משרטט חוויות שהלשון מתקשה לתפוס". כעת היא בוחרת עבור TimeOut רשימה שכדאי להיכנס איתה לחנות הספרים בביקור הקרוב
מיכל בן-נפתלי היא ההפתעה של עולם הספרות הישראלי השנה. אחרי חמישה ספרי מסות, מאמרים וממוארים פרי עטה, ואחרי תרגומים רבים מצרפתית, בעיקר לכתבי ז'אק דרידה,זכה רומן הביכורים שלה– "המורה", שיצא בהוצאת כתר – בפרס ספיר לספרות של מפעל הפיס.
בן-נפתלי, שגברה על המועמדים העיקריים יניב איצקוביץ' ("תיקון אחר חצות") וננו שבתאי ("ספר הגברים"), משמשת בשנים האחרונות כמרצה לספרות וכתבה דוקטורט על פילוסופיה צרפתית בת זמננו.
"המורה" ברומן היא אלזה וייס, דמות חידתית וזרה שקופצת מהגג אל מותה. המספרת ברומן היא תלמידה שלה שמנסה להבין את הסימנים שהותירה אחריה וייס, שלושה עשורים לאחר מכן.
"בן-נפתלי משרטטת ברומן חוויות שהלשון מתקשה לתפוס … ביד מאומנת, בפעולה מדויקת וחדת הבחנה, ביכולת הפשטה ודמיון", כך ציינו השופטים, וקבעו שהיא "כתבה סיפור בעל משמעות אתית, בקול חד פעמי וצלול, צנוע אך אמיץ, אשר מאפשר מבט חדש על עצם אפשרותה של זהות לאחר אובדן".
כעת, לכבוד זכייתה בפרס, בוחרת עבורנו בן-נפתלי חמישה ספרים שהיא אוהבת במיוחד:
"ילדות", מאת נאטאלי סארוט בתרגומה של אילנה המרמן (פרוזה אחרת, עם עובד, 1989)
ספרה המאוחר של סארוט, שהוא מעין זיכוך אלכימי של כתביה המוקדמים, אינו אוטוביוגרפיה מסורתית. הוא מכיל הבזקי זיכרון המאירים שלבים בתחושת האני המתהווה של המספרת ביחסה לאחרים, בראש ובראשונה להוריה. הקטעים הנרטיביים מופיעים בצורת מונולוגים קצרים או דיאלוגים בין אני ואתה, בין המספרת למעין כפיל שלה: תודעה בלשון זכר.
כפל-פניה מחולל לאורך הספר ריבוי נקודות מבט, דגשים והגברות, ומשחרר אותה מן הפיתוי להעניק לילדה ידיעה שקולה לזו של המבוגרת הכותבת בדיעבד את המכלול. אי אפשר לזכור הכול או לספר הכול. הזיכרונות, היא כותבת, "לא נוצרו בשבילי, הם רק הושאלו לי, לא יכולתי לטעום מהם אלא טיפין טיפין". ועם זאת, המשמעת הנזירית שסארוט כופה על עצמה הופכת ככלות הכול את הפרגמנטים הפרומים האלה לסיפור, לדרמה המובאת בסוף הספר לכדי השלמה או התרה: "אל תדאג, סיימתי, לא אגרור אותך הלאה".
"כסף קטן", מאת יהודית הנדל (ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, 1988)
מחזור סיפורים ובו קולה המובהק כל כך של הנדל, שדמות המספרת-עדה שלה קרובה לדמותה של המחברת. הבליעה של המתים על ידי החיים, הפיגורות של המת-החי, נוכחותו של המקום הריק בחיי הנותרים: כל אלה הם מוטיבים שהולכים עם הנדל מספר לספר – "הר הטועים", "הכוח האחר", "המקום הריק", אם למנות רק אחדים.
אבל מה שבולט לי בקריאה המצטברת בסופרת אהובה זו הוא אפקט נוסף, הקשור בתיאורי הפּנים, המצבים, המעשים, באפיון החד של אברי הגוף ותנועותיו המוגזמות והקפואות לסירוגין, במימיקה, בפעלתנות-היתר. הנדל מחדירה לטקסטים שלה מימד תיאטרלי מגוחך, המקרב אותם אל מחזה האבסורד. אפשר לקרוא בקטעי התיאור שהיא פורשת כמו בהוראות-בימוי ולדמיין טרנספורמציה שלהם להצגה קאמרית שמזגה מתקרב במפתיע לבקט ולחנוך לוין. הנה כך, מתוך הסיפור "הסעודה החגיגית של ידידתי ב.": "'אנחנו באמצע האוכל', אלכסנדר רעם. 'אוה, שכחתי, אנחנו באמצע האוכל, אני מבקשת סליחה'. פניה היו מלאים דם. – 'שכחתי, אנחנו באמצע האוכל, אני בהחלט מבקשת סליחה.'"
"הנערות ההולכות בשנתן", מאת רונית מטלון (המעבדה, רסלינג, 2015)
במבוא למחזה הזה, רונית מטלון מתוודה על הדרך הז'אנרית המפותלת שבה פסלה בהדרגה את צורות הרומן, הנובלה והמסה במרדף אחרי הז'אנר ההולם את "הנערות". הז'אנר הזה מתגלה לבסוף לא כתיאטרון חד-וחלק, אלא כטקסט חמקמק שהוא בעת-ובעונה-אחת מעין משל על כתיבה ותיאטרון על תיאטרון או בתוך תיאטרון, תיאטרון שבו "עושים דרמה" ודה-דרמטיזציה בהינף יד. כטקסטים אחרים של מטלון, הטקסט רושף שנינות והומור אינטנסיבי ובוטה. הוא מתרחש במצב תודעה סהרורי המכתיב את עיקרון השיח ואת הגיונו.
האבן השואבת שלו היא דמותה של אודט דה ויטו, מנהלת מעון ליתומות שאינה יכולה לראות, ומאחר שמה שאמור להיות העוגן של האני שלה – המבט – הוא בעצם נכותה, היא רוצה תמיד עיניים שיראו בעבורה ומזינה את עולמה מיכולת התיאור של האחרים. מטלון מפקיעה כל מילה לאורך המחזה מן השימוש הקונבנציונלי שמשתמשים בה, ומטילה ספק רדיקלי כל כך עד שדומה שהקרקע נשמטת לה מתחת לרגליים ואין לה עוד אדמה מוצקה לדרוך עליה, לא בתוך הז'אנר ולא מחוץ לז'אנר, במה שמכונה המציאות החברתית-פוליטית. אחרי שהנחתי את הספר על השידה, חלמתי בלילה שעיריית תל אביב שולחת לי חשבון ארנונה על מצבי הרוח שלי…
"שיבת הבן", מאת אוה טיקה בתרגומו של רמי סערי (כרמל, 1993)
הטקסט הנוקב שכתבה הסופרת הפינית אוה טיקה הוא מעין ממואר של אם שבנה שב לזמן-מה משהות ממושכת בבית כלא. מן המקלט שבו היא מסתתרת מפני הבן היא מהרהרת בדיוקנו המשתקף בעל כורחה בדיוקנה שלה, ומנסה להתמודד בחריפות חסרת פשרה עם מיתוס האם ועם שאלת-התמיד על שורשי הרוע.
האם-המספרת מניחה לפנטזיות שלה להתערבב בווידויה על השתלשלות האירועים הקונקרטיים ומעתיקה את נקודת הכובד של הסיפור ממעשי הבן אל מחשבותיה, החל ברגע שבו, היא כותבת, "חשבתי באופן מודע דברים רעים על בני." במובן זה, היומן-מן-המרתף הנרשם על ידה הרה באפיזודות מדומות שבהן היא מחליפה את הבן, תופסת את מקומו או מתמזגת איתו ועם עוצמות החרדה והטינה שלו שנעשות לחרדה ולטינה שלה עצמה ומשפיעות על המפגש ביניהם. עם זאת, ברגע מסוים בסיפור ברור גם לה, שמה שקורה אכן קורה בחוץ ואינו מזמן מצד הבן לא רגש אשמה ולא חרטה.
ההתייסרות שהיא מתייסרת בה מתחלפת בהכרה בזרות שמקבלת בהתחלה נפח דמוני, גורלי: "גירשתי את הילד מלבי, את זה שפעם ציפיתי לבואו לעולם באושר. אותו, שהיה בתוכי ועבר בגופי, בדרכו לגורלו. אותו, שנולד דרכי ונהיה כזה. אני תוהה אם היה עלי להיות אחרת. במקום הילד שגירשתי מלבי השתכנה הבושה".
בעקבות הזמן האבוד [1]: קומברה, מאת מרסל פרוסט בתרגומה של הלית ישורון (הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1992)
"מלאכת פנלופה של שמירת-הזכר": כך תיאר ולטר בנימין את "אריגת הזיכרון של פרוסט", שאנו קוראים בו בתרגומה המאגי של הלית ישורון. הספר הזה מכניס אותי בכל פעם מחדש לאזור החוויה של פרוסט, ואולי גם של סופרים מודרניסטים אחרים: אזור ההזיה הסהרורית של איש השרוע במיטה, מנוטרל מנוכחות אנושית או מדיאלוג עם החוץ, מישהו שאינו ישן לגמרי ואינו ער לגמרי אלא מנסה להירדם ומזמן אותנו למעין סיאנס. השוכב הוא הילד הנפלש באלביתי כשם שהוא הנוסע הנפגש עם הזר, וכל כמה שהוא ואנחנו מייחלים שסופו של המסע בשיבה, שהתנועה היא מעגלית, נוסטלגית, אפשר שמשהו טראומטי עתיד לקרות.
כבר עמוד הפתיחה של פרוסט, עם אותו "משפט פרוסטיאני" מובהק, מורכב ואטי, צופן את המעבר מסיטואציה ביתית מנחמת של שינה לדרך מנכרת של מסע וחולי. בחוץ – עוד נלמד – זה להיות נפרד מאמא, להמתין לה בכאב. פרוסט הוא הסובייקט הסנטימנטלי, אולי אפילו הפאתטי (במובן הטוב של המילה: סובייקט הרה פאתוס). והרומן הזה, שהוא רומן על הזמן, הוא גם רומן על אהבה, על משאלה לאינטימיות. ועוד לא אמרתי דבר על המדלין. הנה בתרגום: "בשבריר הרגע שבו נגעה בחיכי הלגימה הבלולה בפתיתי העוגיה, עבר בי רעד, נדרכתי למופלא שהתחולל בקרבי. עונג פשט בי, מבודד, בלי שורש סיבתו".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
