"המורה" מאת מיכל בן-נפתלי
קראו את הפרק הראשון של הרומן שמתמודד בפרוייקט מועדון קריאה של Time Out תל אביב. חושבים שהוא צריך לזכות? הצביעו לו!
"המורה" מאת מיכל בן-נפתלי היה ההפתעה של פרס ספיר 2016. מדובר ברומן הביכורים של בן-נפתלי, שכתבה עד כה בעיקר מסות ומאמרים סביב ובהשפעת פילוסופיה וספרות צרפתית.
"המורה" ברומן היא אלזה וייס, דמות חידתית וזרה שקופצת מהגג אל מותה. המספרת ברומן היא תלמידה שלה שמנסה להבין את הסימנים שהותירה אחריה וייס, שלושה עשורים לאחר מכן.
"בן-נפתלי משרטטת ברומן חוויות שהלשון מתקשה לתפוס … ביד מאומנת, בפעולה מדויקת וחדת הבחנה, ביכולת הפשטה ודמיון", כך ציינו השופטים בפרס ספיר, וקבעו שהיא "כתבה סיפור בעל משמעות אתית, בקול חד פעמי וצלול, צנוע אך אמיץ, אשר מאפשר מבט חדש על עצם אפשרותה של זהות לאחר אובדן".
>> מיכל בן-נפתלי בוחרת את 5 הספרים האהובים עליה
>> פסק זמן עם מיכל בן-נפתלי
>> לעמוד הראשי של "מועדון קריאה"
[interaction id="591074297b82c15e0bc00828"]
האזינו לפרק הראשון של "המורה", באדיבות אייקאסט ספרים מוקלטים – פלטפורמה והוצאה לאור של ספרים מוקלטים בעברית:
צפו בעלמה זק מקריאה מתוך הרומן:
הפרק הראשון מתוך "המורה":
1.
המדרכה מורקה מן הדם.נהרות גשם,זרנוקי מים ומנקי הרחובות חברו לקרצף את האריחים לאחר שסולק אחרון השיירים. כנוּע המשיך הרחוב לספוג שיירות בני אדם, בדלי ניירות וסיגריות שהושלכו לעברו מבלי משים, עֲגלות ואופניים שהצטופפו בנתיבו הצר. ילדים שיחקו ונפלו אפיים ארצה, בעלי חיים הטילו צואתם, פחי זבל הועפו חזרה מרוקנים. מדי פעם בפעם הובהלו מעליו אלונקות. עלי העצים שנשרו נערמו וטואטאו. מי זכר עודשליל סערה אחד, לפני כשלושים שנה, קפצה אל מותה אישה שהתגוררה בדירת הגג של אחד הבניינים שנותרו על תִלם. בדעה צלולה, באותה חומרה כמו צייקנית שבה נהגה לעשות הכול לפָנים, לשלם חשבונות, לשחות בבריכה או ללמד, באותה אכזריות קפואה שבה גירדה את לוח הכיתה בציפורניה הארוכות כדי לסמן לתלמידים לחדול להרעיש, קיפחה את חייה, המורה.
2.
איש לא הכיר את סיפור חייה של אלזה וייס. מעטים קראו לה בשמה. קראו לה כשם שקוראים לגנרל או לשריף, כשם שפונים לסמכות או לתפקיד שיש להתריע על בואם, סמכות ותפקיד שהיא עצמה יצרה יש מאין ושירתה במסירות שאותה לא חבה לאיש, לא לממונים עליה, גם לא לנתונים לפיקוחה, אלא לאיזה דברנעלה ועלום, שאפשר שגם היא עצמה לא פענחה אותו עד תום. קראו לה כשם שמזמנים את אלת הזעם, מורה-גורגונה נוטת חסד, הבוחנת, דרך גל המשימות ששטפה בו את תלמידיה, אם בידם לעמוד בזה, אם יש להם סבולת, אם היא יכולה לבטוח בהם שיחזיקו מעמד, כמי שרוצה להרוס אותם רק מפני שביסוד הדברים היא מבקשת את אמונם.
אלזה וייס לא הותירה אחריה עדות. היא סירבה להעיד על עצמהולאמיתו של דבר, סירבה לשוחח, אך גם להרצות או לחנך סירבה. מרחב פעולתה לא התפשט ולא ביקש לכבוש לעצמו עוד דרכים, להתערב בטעם שלנו, להשפיע על גורלנו, לעצב את המצפון או התודעה. לא שמענו מפיה משנה פילוסופית או פוליטית סדורה החושפת משהו מהשקפותיה העמוקות על ידיעה, אמתאו אמונה. יכולנו אולי לשער. יכולנו לשער שאינה אישה מאמינה, שאינה שומרת כשרות או שבת. היה משהו בכעס שלה שלא היה כעסו של אדם מאמין. ואולי ההפך הוא הנכון, אף כי כל ישותה אמרה התרסה בפני סמכות. אם הייתה בה דתיות, היא התבטאה בַּדבקות ובטוטליות הקיצונית ששיוותה למטלותיה, באמונה היוקדת שליוותה את עשייתה. אפשר לומר שנתנה את נשמתה אילולא אל נכון לא הייתה זאת נשמתה שנמסרה, אלא משהו אחר.
תצלום אחד ויחיד, המקבע את דיוקן פניה פחות או יותר בשנות החמישים לחייה, תמונת פספורט נדירה שצולמה כשני עשורים לאחר בואה לארץ, חצה את כל ספרי המחזור, כאילו גם הוא נושא אותה איכות מְכלה המבקשת לְפַנות מקום למשהו אחר, משהו שאינו מסר או חזון, משהו המקנה למושג הזה, המורה, את מובנו הסגולי. פניה היו פני חייה. הן נשאו את הגאון והנוקשות של מי שאינה מדברת כמעט עם נפש חיה, פני מדונה וכוהנת מעיקות ומיוסרות, שמשהגיעו לשיא הבעתן הרושפת חרדת קיום שקהתה –היו לפנים אטומות, למסכה המניסה את המבט. אי-אפשר היה להתבונן בה לאורך זמן מבלי להרגיש חוסר נוחות.
3.
אלזה וייס עשתה את דרכה ביעילות לבית הספר מדי בוקר בבוקרו, בצעידה ישרה, מהירה, מבלי להיעצר. כנראה נהגה ללכת במורד רחוב דיזנגוף, שם פנתה לאבן גבירול והמשיכה עד לשפרינצק, או שבחרה דווקא ברחובות הקטנים, הוברמן או מרמורק. ואולם איש לא חזה בה בעליל. איש לא נתקל בדמותה מחוץ לשעות בית הספר – בבתי הקפה, בתיאטרון, בגן מאיר, בספרייה העירונית של בית אריאלה, שם ישבה וקראה שעות ארוכות, בבריכה שבה נהגה לשחות – איש לא צפה בבואה או בצאתה. היא נכנסה לכיתה כמו משום מקום, מבקשת שיניחו לה לנפשה, להיראות כשהיא רוצה, לא להיראות כשאינה רוצה. ממילא אי-אפשר היה להדביק את הקצב הגא, הנמרץ והבוטח של הילוכה, שלא הזמין לצדו שום בן לוויה.
היא הייתה כבת שישים בעת שלימדה אותנו. פניה הקטנות, חרושות הקמטים, שיכולת לחפון בכף ידך, נראו כאילו שבץ זִקנה הלם בהן לפתע פתאום ועשאן למה שהן. הסֵבר החמור התארך בשל מחלפות ראשה שלופפו במתינות ובקפידה כמעשה קדָרות והורמו אלעל בפירמידה מלכותית. לו שוחרר מן הסיכה הכהה שכלאה אותו באבזם, היה שערה מגיע עד למותניה ויוצר את הרושם הכוזב שמעולם לא סופר או גולח. מניפת השיער, שהתנשאה מעל גוף צר ודק מאוד, שטוח למראה, שנעטה חולצות כותנה וחצאיות מידי מצמר, שיוותה לה גובה מרוֹמם. עיניה היו ירוקות-אפורות, דהויות, מסכי נוזלים דלדלו את צבען, אלא שהאיפור הכחול הכבד שמרחה סביבן פקח אותן לרווחה והבליט את ארובותיהן כפחמים בוערים. שפתיה הבשרניות הנפוחות משהו, כאילו ננשכו פעמים רבות מדי, נמרחו באודם-אדמה. הגאון, ההבלטה, לא ביקשו לומר אני יפה, או אפילו אני נוכחת. הם ביטאו חוזק, מחאה, התנגדות. האיפור העמוס, שהתגרה בצורה היפה ושעמד בניגוד לגון הביגוד האפרורי המכובד, לא חתר על דרך ההפרזה המודעת לפדר את פניה ולעשותה נאה וצעירה יותר. הייתה בו הצהרה מסוג אחר: לא להתקרב, ומוטב: להרחיק, להתרחק. כאילו ניסתה להתחפש על ידי התנכרות לגופה, שאמד את שנותיה בחמדנות. ואולם היא לא התחפשה למורה. היא התחפשה למי שהיא, אחת ויחידה, נמרה למודת קרבות, יפה-כעורה המתנועעת בבהירות כאיילה, למרות שאי-אפשר היה לחרוז לה שום חיה אצילה, למרות ששום דבר נאצל לא נקשר בשמה או דבק בה. צבעיה היו צבעי מלחמה,כמו קידמו קרב סמוי שבתוכו הייתה לכודה, מבשרים לנו שביסוד המיקרו-ציוויליזציה שכונַנּו אנו, תלמידי התיכון, עמדה חברה פראית שטרם התוודענו אליה, חברה שהיא מגלמת בעצם הווייתה וניסיון חייה, מבלי שתטען לכתר של מנהיג. אילו היינו ילדים, אולי היה בכוחנו להפנות אליה בקשות אלמנטריות שהיו מטלטלות את עולמה. אבל היינו בגיל ההתבגרות, לא חשפנו את עצמנו אלא את מה שהתגלע בעל כורחנו בעצם השהייה היומיומית הכפויה שלנו זה במחיצת זה.
ואולם, היא גם לא הניחה לנו להיות נערים ונערות. היא מיקמה את עצמה בעיצומם של הנעורים ובובזמן הכחישה אותם, היסתה את קולותיהם כמבריחה אותם מן הכיתה. היא לא רצתה לשמוע דבר שאינו קשור בשיעור. החיים שלנו לא העסיקו אותה כהוא זה, מוצָאנו, קורותינו, דאגותינו לא היו מעניינה. היא חילצה מאיתנו איכות צייתנית, סבילה, חרישית, לא ספונטנית, כאילו עקרה אותנו בטרם עת ממרחב העלומים והותירה אותנו לרחף בחלל בלתי מוגדר. היינו עצורים במחיצתה, עוטים ארשת של רצינות. היא לא הייתה מוכנה שנלמד אותה משהו, כשם שחסכה מאיתנו מגע במעבה ההיסטוריה שלה. חוכמת הדורות נאטמה מפני החוכמה החפה מידיעהשל הילד, או מפני השיעור המסוכסך וחסר הדמיון לפעמים של הנעורים. היא הייתה אחרי החיים, מוכנה להיעצר במקומה עוד ועוד מבלי לפסוע הלאה. אנחנו חיכינו למה שלפנינו.