• Facebook
• Twitter
• Email

"היופי המופלא של הטבע והידיעה שהמסע שלי לוקח אותי הרחק אל תוככי הביטחון של ההרים, הרחק מהניסיונות הקומוניסטיים, הביאו שקט עמוק לתוככי נפשי". כך כתב פאבל סטפנוביץ' נזרוב, סופר וגיאולוג רוסי, שתמך במתנגדי הקומוניזם וניסה לעורר מרד אנטי בולשביקי במרכז אסיה ב-1919 (מתוך ספרו "נרדף במרכז אסיה").

המילים האלו של אריסטוקרט ואנטי מהפכן, שנכתבו תוך כדי מנוסה אל עבר קשגאר שבמערב סין, עדיין רלוונטיות, יותר ממאה שנה אחרי שנכתבו. לטבע בקירגיזסטן יש עדיין יופי בלתי מושחת, בלתי נגוע, בלתי מזוהם. אפילו הקומוניזם הרוסי, למעט כמה שיכונים ברחבי בישקק וכמה מונומנטים לגאוות הפרולטריון, לא ממש השאיר חותם. קירגיזסטן נשארה גן עדן הררי מוקף מדבריות, ארץ של נוודים למחצה, שהכוח הסובייטי מעולם לא הצליח לאלף. טיול בקירגיזסטן אינו רק חוויה אלא סוג של מילוי מצברים לכל מי ששוחקים מדרכות, דוהרים בכבישי אספלט ומסתגרים בקופסאות כאלה או אחרות.

ההרים השמימיים

מבט במפה הגיאוגרפית מראה כתם חום כהה. אלה הם רכס הטיין שאן, "ההרים השמימיים", ורכס פאמיר, שתופסים כ–65 אחוז משטחה של קירגיזסטן. רכס הטיין שאן, הנמשך לאורך כ-2,800 קילומטר, הוא חלק מחגורת הרי ההימלאיה ואחד הארוכים שבה. הוא מתחיל בטשקנט שבאוזבקיסטן ונמתח מזרחה ממנה, דרך הערבות הקזחיות, עד לאגן טארים שבלב חבל שינג'יאנג הסיני, כמעט עד בירת החבל אורומצ'י. בעיניי זהו הרכס היפה ביותר בעולם. נסעתי הלוך ושוב בנתיבי ההימלאיה, בהודו ובסין, באנדים באמריקה הדרומית, בקווקז ובפירינאים, וחציתי את האלפים ברגל – אבל אף מאותם מקומות לא הימם אותי כמו הרכס הזה. במעט מאוד מקומות אפשר לנסוע לאורך רכס הרים ולראות אותו כמו סרט קולנוע שעובר מול העיניים – גלי ענק שמתרוממים, תופסים את המים שבשמים והופכים אותם לקרחונים, לשדות שלג בתוליים, לפלגי מים שוצפים, לאגמי מים כחולים בלב מדבר פסטלי ולבסוף גם לכרי אחו ירוקים, המזכירים במראם את האלפים.

לרכס הטיין שאן יש שתי פסגות גבוהות, פיק פובדי (Pik Pobedy, "פסגת הניצחון"), 7,439 מטר, וחאן טנגרי (Khan Tengri, "אדון הרוחות"), 7,010 מטר. יש עוד חמש פסגות שעוברות את ה-4,000 מטר, שתיים מהן לשפתו של אגם איסיק קול (Issyk kul), , שקו החוף שלו כל כך ארוך שאפילו בתי המרפא הסובייטיים הבנויים בטון ופזורים לחופיו לא הצליחו לכער אותו. חלק גדול מהעמקים של הרכס שליד גבול סין היו סגורים אפילו לקירגיזים עצמם עד לא מזמן, אבל היום הכול פתוח וכל אחד יכול לטייל באזור זה ולהיות כמעט הכי לבד שאפשר לדמיין.

בבישקק הבירה מוכרים מפה יפהפייה של הדרכים ההיסטוריות שחצו את קירגיזסטן. על הדרכים מצוירות שיירות גמלים, זכר ל"דרך המשי", אותו גשר בין המזרח למערב שהותווה לראשונה כאשר קיסר סיני בשם וו שלח במאה השנייה לפנה"ס משלחת בחיפוש אחר סוסים ובעלי ברית למלחמותיו נגד ההונים. הוא לא שיער שבעשותו כך תתפתח הרשת המסועפת ביותר של קשרי מסחר יבשתיים (ובהמשך גם ימיים) שידע העולם עד ימי הביניים, רשת שפרחה בתקופות שונות בין סין להודו, למרכז אסיה, לפרס, לביזנטיון ולמערב. אלה הן הדרכים שבהן העושר והידע הטכנולוגי של המזרח – הנייר והדפוס, אבק השרפה, המצפן והמשי, כמובן – הגיעו לאירופה, והרעיונות הדתיים – הנצרות ממערב אסיה והבודהיזם מדרומה – הגיעו לסין. לא פלא שסין אימצה בחום את המונח "דרך המשי" (שטבע גיאוגרף גרמני במאה ה-19) ורואה בו סמל לשלום ולעסקים בין מזרח למערב.

אמנם הנוף ההררי בקירגיזסטן מרהיב, אבל אפשר להתפעל בה גם מהערבות הירוקות האינסופיות, מעדרי הסוסים שנעים על מדרונות ירוקים, מהפרות שֶׁרועות באחו מלא פרחים סגולים, מעדרי היאקים שנעים כמו כתמים שחורים גדולים וצפופים ומונהגים על ידי משפחת רוכבים, מהיורטות (אוהלי המגורים המקומיים) הלבנות שפזורות במרחב, מהאגמים הכחולים והחלקים, מהרי הגרניט ורכסי החרסית אדומה ומשאון פלגי המים.

נוודים מכניסי אורחים

כל הנופים האלה עוצרי נשימה, אך מה שעושה את המסע בקירגיזסטן למרתק באמת אלה הם הקירגיזים, נוודים למחצה שעולים מדי אביב עם עדרים של סוסים, פרות, כבשים, גמלים ויאקים אל הערבות הגבוהות, העשירות בעשב, ונוטעים שם את היורטות שלהם עד שמתחילים החורף והקרה. אז הם יורדים חזרה למקומות הנמוכים, לעיירות, וממשיכים לחלום שם על המרחבים.

מוצא הקירגיזים אינו מקירגיזסטן אלא מדרום סיביר, איפשהו בין אגם באיקל (Baikal) להרי אלטאי (Altai). עד המאה התשיעית מתארות הרשומות הסיניות את תושבי האזור כבהירי עור, בעלי שיער אדום ועיניים ירוקות. במאה ה-13 החל הכיבוש העצום של המונגולים, שיצר את אחת האימפריות האדירות ביותר שהיו אי פעם, מהאוקיינוס השקט ועד לים השחור ולנהר הדנייפר (Dnieper), מצפון סין וטיבט ועד לצפון הודו, לקמבודיה ולבורמה (מיאנמר של היום). בתווך היו הקירגיזים, כמו עוד הרבה עמים אחרים. במשך תקופה מסוימת הם חיו בשלום עם המונגולים, עד שקובלאי ח'אן, נכדו של צ'ינגיס ח'אן ומי שפעל לביסוס היציבות בסין, גירש אותם לעבר מנצ'וריה ועד לחוף האוקיינוס השקט. חלקם התחמק מצבאותיו ונע מערבה אל עבר רכס הטיין שאן, רכס הררי קשה למחיה, המקום היחידי שהיה פנוי.

כך חיו להם הקירגיזים בשקט כ-300 שנה, עד שהגיעו הרוסים והתיישבו בעמקים. אלה הביאו איתם תפוחי אדמה, חיטה וסלק ואחר כך גם את הטראומה של השיתופיות, שהכתה בכל ברית המועצות בשנות ה-30 ונעלמה בשנות ה-90. 1990 הייתה שנה קשה של מהומות בין הקבוצות האתניות השונות – הרוסים, האויגורים, הקוריאנים, האוקראינים, הגרמנים והאוזבקים, אך היום נראה שהשקט חזר. ועוד לא הזכרנו את המילה אסלאם. כן, הקירגיזים הם מוסלמים. האסלאם שלהם הוא אסלאם סוני, אך מתון. רוב המסגדים חדשים, אבל הנוכחות בהם דלה. בפעם האחרונה שביקרתי שם חל צום הרמדאן והבחירה לצום הייתה עניין אישי לחלוטין. ברוב הבתים שבהם התארחנו, בעלי הבית קמו כדי לאכול את הארוחה הראשונה בשלוש או בארבע לפנות בוקר, לפני הזריחה, אבל זה היה הסממן הדתי המופגן היחידי.

יש קשר מופלא בין הקירגיזים לסוסיהם. המקום שבו הקירגיזי מרגיש הכי בנוח הוא על האוכף, וזו גם אחת מהתמונות היפות ביותר שאפשר לראות בקירגיזסטן; רוכב דוהר בערבה על סוס, כמה רוכבים מנהלים עדר של יאקים או של פרות, ילד על סוס מחזיק בבז, סוסות עם סייחים המתגוללים לצדן על הקרקע וסוסות בעת חליבה לשם הכנת הקומיס הידוע – חלב סוסות מותסס עם אחוז מסוים של אלכוהול.

באחד הטיולים שהדרכתי עצרנו ליד יורטה סמוך לאגם סון קול (Son Kol), אגם בגובה של 3,000 מטר, המקום שבו נמצא אחד מריכוזי העדרים הגדולים ביותר בקירגיזסטן. ירדנו מכלי הרכב והלכנו אל עבר היורטה בטונדרה, המאופיינת בצמחים נמוכים הטובלים במים ובבוץ. גברת זקנה יצאה מהאוהל עם ערמה של פרוות כבשים והחלה להניח אותן על הקרקע העשבונית הלחה. לידי צעדה גברת "ישראלי" למודת הטיולים הגיאוגרפיים, שמיד "הבינה עניין" ואמרה: "נו, עכשיו היא הולכת למכור לנו פרוות". אני שתקתי וחייכתי לעצמי. הגברת הקירגיזית נכנסה לאוהל ובינתיים הגיעו עוד מטיילים שעמדו במבוכה טיפוסית. אני הזמנתי אותם לשבת על הפרוות כי ידעתי מה צפוי לנו. הגברת יצאה מהיורטה עם קערה של שמנת טרייה שנחבצה הבוקר, כפיות קטנות, לחם שנאפה לא מכבר ובעיקר חיוך מזמין. מה גורם לאנשים לקבל אורחים לא מוכרים, להוציא מזון שנעשה בעבודה קשה ולכבד בו? תאמרו מנהג, מסורת. מה שזה לא יהיה – זה חזר על עצמו בכל מפגש.

בטיול אחר, בעלייה מעמק סואוסאמיר (Suusamyr), שריכוז העדרים בו גדול ושפזורות בו עשרות יורטות, עצרנו במעבר הרים גבוה. לידינו עצרה טויוטה לנד קרוזר חדשה ובה ישבו גבר צעיר ואביו, שהיה איש חסון כבן 70 או יותר. האב היה לבוש על פי המסורת – מעיל עור שנכרך במותניים, מגפי עור גבוהים וכמובן האק-קאלפאק (Ak Kalpak), כובע הלבד המסורתי בצבעי לבן–שחור. הוא ניגש אלינו כי לדבריו "מעולם לא פגש תיירים מבוגרים" וסקרן אותו "לראות בני מערב בני גילו". מיד הוזמנו אל היורטה, פרוות הונחו, שמנת, לחם וקומיס הוצאו והתפתחה שיחה מאוד מעניינת, שבמהלכה הוא תיאר את רכושו: כ-200 סוסות חולבות, פרות, כבשים ועוד. אשתו, אגב, הייתה מנהלת בית ספר בפנסיה. אני נוהג לסיים מפגשים כאלו בשאלה קבועה (בסגנון "סטודיו למשחק") עם גיוונים קלים, וכך שאלתי: "יש לך בית גם בבישקק. איפה אתה מעדיף לחיות – כאן ביורטה או בבית בבישקק?". הוא לא ענה מיד, רק עמד, והעביר מבט על ההרים, על הקרחונים במרחק, אחר כך על עדרי הסוסות שהגיעה שעת חליבתן, על אשת בנו שישבה וחלבה אחת מהן, על צעירה אחרת שחבצה שמנת טרייה ועל עשן הבישול שעלה מהיורטה, שבה לפי הריח התבשלה עז שלמה. רק אז הוא חייך וענה: "יש לכם ספק?". הלכנו משם מהורהרים. יש מעט מפגשים מהסוג הזה שמעמידים במבחן צורת חיים ואמיתות כה מקובעות. כך הם הקירגיזים. בכל מקום שתעצור מיד מישהו יאכיל אותך או ישקה אותך. הישירות והפשטות של המפגשים האלה בדרך הן מהחוויות העמוקות ביותר.

יש הרבה צורות טיול בקירגיזסטן. פגשתי שם תרמילאים ישראלים שעשו טרק של כמה ימים בפארק הלאומי אלה ארצ'ה (Ala Archa National Park) ושני מטפסי הרים ישראלים שניסו לטפס אל פסגת הר לנין אחרי הכנות של כמה חודשים, ומשלא הגיעו לפסגה החלו בטיולי ג'יפים וסוסים. אף אחד מהטיולים האלה אינו קל. התשתיות באזור הן ראשוניות אבל בכך גם טמונה החוויה בטיול מסוג זה – להתחלק בערבו של יום לארוחת ערב וללינה בבתים שונים ולהחליף חוויות עם בוקר; לישון בצוותא ביורטה על מזרן דק המונח על הקרקע ולקפוא בלילה בעת ריצה אל השירותים (שתמיד הם מסוג "בול קליעה"), אבל גם לשבת בפתח היורטה ולצפות בגבעות הירוקות, בסוסים הלוחכים את העשב, בפרש שועט בערבה, בילד שמעיף בז ובשמים זרועי כוכבים שכמעט נוגעים בך.

_______________________________________________________________

יגאל צור– סופר ומדריך טיולים, yigalzur@bezeqint.net

• מסע אחר
• מסעות

• Facebook
• Twitter
• Email

שלושה דברים ידענו על מיקרונזיה: שיש מקום כזה, שהמיקרונזים נחשבים לתומכים נלהבים של ישראל באו"ם ושנבחרת הכדורגל שלה אומנה על ידי מאמן ישראלי. מצוידים במידע זה יצאנו לדרך מפפואה גינאה החדשה לאי לאמוטרק (Lamotrek), אחד מכ-600 האיים השייכים למיקרונזיה. עוד לפני שהספקנו להטיל את העוגן בלגונה של האטול לאמוטרק, שבו נמצא האי בעל השם הזהה, הבחנו בקאנו שהתקדם לעברנו. אף שחלציו של החותר היו מכוסים ברצועת בד צרה בלבד, פניו הביעו רוב סמכות. "סאניס", הציג את עצמו. "אני האחראי באי על גן הילדים ועל מבקרים מערביים". מארחנו ציין שסירתנו היא הסירה השנייה שמבקרת השנה באי, הזמין אותנו לרדת לחוף וביקש רק שנקפיד על לבוש צנוע. בחום הממיס של אזור קו המשווה, עטינו על עצמנו שלל בגדים ארוכים וירדנו לחוף.

מי הטורקיז של הלגונה התמזגו עם קו חוף חולי מעוטר בדקלים, שהסתירו בקתות ציוריות וביניהן מערכת שבילים ענפה. אף על פי שממש ניסינו, לא הצלחנו להתעלם מהעובדה שבכפר לא רק הגברים התהדרו בלבוש מינימלי אלא גם הנשים הסתפקו בפיסת בד מסביב למותניים בתוספת זר פרחים על הראש. לא היה לנו ברור לגמרי איך המחזה שלפנינו מסתדר עם בקשתו ללבוש צנוע, ובכל זאת לא התבלבלנו ושאלנו את מלוונו את השאלה המתבקשת – מדוע כל הנשים הולכות עם זרים על הראש? סאניס השיב שכשמישהו שרוי במצב רוח טוב הוא עונד זר ושכעת לכולם יש סיבה טובה להיות במצב רוח מרומם. שתי סירות הקאנו שיצאו מהאי למסע ארוך אמורות לחזור בקרוב והאירוע יהיה סיבה למסיבה לכל תושבי האי.

המלכה ורוניקה מתרגשת

שנה תמימה עמלו כל הגברים ובנו קאנו חדש באורך של יותר מ-11 מטר, הגדול מסוגו במיקרונזיה ומקור לגאווה לתושבי האי כולו. בעיני תושבי המקום הקאנו מסמל את גדולת העם ואת חירותו. לפני כחודש יצא הקאנו המדובר עם קאנו נוסף לסיבוב באיים קרובים ומרוחקים. על הניווט של כלי השיט היו אמונים שני נווטים מקומיים, המתמחים במציאת הדרך באוקיינוס לפי משטרי הרוחות, דפוסי הגלים והכוכבים. יתר חברי הצוות, כעשרה איש בכל סירה, נבחרו בקפידה משלל מתנדבים, חלקם מנוסים במסעות מעין אלה וחלקם חסרי ניסיון קודם. סאניס הוסיף כבדרך אגב שלקאנו המפואר קראו בשם "המלכה ורוניקה" (Queen Veronica) על שם מלכת האי.

מיד שאלנו אם אפשר להיפגש עם המלכה. לנו הייתה זו הזדמנות של פעם בחיים לפגוש מלכה אמיתית פנים אל פנים. סאניס היסס תחילה אך לבסוף הסכים לארגן את המפגש. הוא כנראה הבין שגם למלכה זוהי הזדמנות של פעם בחיים לפגוש ישראלים אמיתיים מארץ הקודש. הוא סיפר שהמלכה ורוניקה מבוגרת מאוד אם כי איש אינו יודע בת כמה היא, שהיא צאצא ישיר למשפחה הראשונה שהגיעה לאזור ושהיא בעלת כל האדמות באי לאמוטרק ובכמה איים סמוכים. מאז ומתמיד עברה המלוכה בירושה מאם לבתה (הבכורה) והתבטאה בעיקר בבעלות על אדמות האיים ועל הים שסביבם. השליטה בפועל ניתנה בידי ראש השבט – הצ'יף, שנבחר מבין הגברים של משפחת המלוכה. למלכה ורוניקה לא נולדו ילדים למרות שהייתה נשואה שלוש פעמים, ולמרבה הצער אחיה היחיד נפטר חסר ילדים אף הוא. כתוצאה מכך עומדים אנשי לאמוטרק בפני משבר שכמוהו לא חוו מעולם – לא רק שכעת יש באי מחלוקות לגבי זהות הצ'יף החוקי בעקבות היעדר בנים בדור הבא במשפחת המלוכה, כשהמלכה תלך לעולמה כל מערכת השלטון המסורתית תעמוד בסימן שאלה.

הארמון המלכותי התגלה כבקתת קש חסרת קירות. הגג, שירד כמעט עד הרצפה, האפיל את החלל והסתיר מהעולם שבחוץ את כל המתרחש בו. הרצפה הייתה מכוסה במחצלות קלועות ובמרכזה שכבה דמות צנומה שגבה היה מופנה לכניסה. זו הייתה המלכה. בפינות הבקתה, ישבו נשים בגילים שונים ועסקו בפעילויות שונות שהופסקו מיד עם כניסתנו. שתיקה מביכה השתררה במקום. הצגנו את עצמנו ואמרנו שבאנו מישראל, ומבטן הסקרני של בנות הבית עודד אותנו לספר קצת על מדינתנו. היינו כבר מתורגלים בעניין ובחרנו כמה סיפורים שתמיד זכו לפופולריות באיי האוקיינוס השקט. הנשים הנהנו בהנאה אך המלכה לא נעה ממקומה ולא היה ברור אם היא מתעניינת בסיפורים בכלל. את "הקלף המנצח" השארנו לסוף. התיאור של ים המלח חסר החיים שבו אי אפשר לשקוע, סיפור שריכך עד כה אפילו את השומע הקשוח ביותר, לא אכזב גם הפעם. "אולי זה היה שם", אמרה המלכה לפתע מבלי להזיז איבר בגופה. "אולי ישו הלך על פני ים המלח ולא על הכנרת", הוסיפה בקול חרישי. "אולי", ענינו ברכות.

המעמד אינו קובע

כ-300 תושבי האי, ששטחו פחות מקילומטר רבוע אחד, מאורגנים בחברה שיתופית אך מעמדית. המעמד הוא בעיקר סמלי ואינו מתבטא בסוג או בכמות של העבודה שעושה האדם או ברכוש העומד לרשותו. הסטטוס החברתי נקבע רק על פי ההשתייכות המשפחתית, ואף שכולם בקיאים במדרג החברתי הפגנת המעמד נעשית לעתים גם באמצעות סממנים חיצוניים. "המובחרים" נוהגים לקעקע על גופם צללית של דולפין שמסמלת את ייחוסם. מספר הדולפינים המקועקעים עומד ביחס ישר לדירוג החברתי, וארבעה הוא המספר הגבוה ביותר.

שיתופיות היא ערך חשוב בלאמוטרק. כל אדם שהגיע לידיו מצרך שאינו נחוץ לסיפוק צרכיו העכשוויים מצופה לחלקו מיד בין אנשי השבט, בין שמדובר בדגים, באגוזי קוקוס או בבננות. אפילו אם התגלגלה לידי מישהו קופסת סיגריות (אחד הפריטים הנחשקים באי) הוא מחויב לחלקה שווה בשווה בין כל מכריו, גם אם זה אומר שכל אחד יקבל שביעית סיגריה. במקרה של התנהגות בלתי חברתית יכול ראש השבט להעניש את העבריין ולמנוע ממנו גישה לכל מקורות המזון. נורמות חברתיות מסוג זה אינן מעודדות איש להשקיע מאמץ מעבר להשגת המינימום הנדרש למחייתו. בעיני החברה המערבית האנשים באי עלולים להיתפס כעצלים וכחסרי שאיפות, אך במבט קצת אחר אפשר לראות בהם בעלי מזל וחוכמה, שכן הם משיגים בקלות ובמהירות את כל מה שהם זקוקים לו, ואת זמנם הפנוי הם משכילים לנצל למנוחה ולבילוי חברתי במקום להשתתף במרדף האינסופי אחר עוד ועוד חפצים.

המיקום המבודד של לאמוטרק והמרחק הרב ממקורות אספקה חיצוניים מחייבים ניהול משק אוטרקי, ותושבי המקום אכן מספקים בעצמם את כל צורכיהם. ספינת האספקה שמגיעה פעם בשנה (במקרה הטוב) מביאה פינוקים (קפה), גיוון בתפריט (שימורי בשר) וחדשות (רכילות בעיקר) אך מטענה אינו הכרחי לקיום באי.

צורת חיים פשוטה מכתיבה סדר יום וחלוקת תפקידים ברורים למדי. מלבד מטלות משק הבית והטיפול בילדים, נשות האי גם מעבדות את שדות הטארו (Taro, כינוי לכמה צמחים ממשפחת הלופיים שהפקעת שלהם מזכירה תפוח אדמה), קולעות מחצלות שינה מעלי צמח הפנדנוס (Pandanus) ואורגות את הלבלבה (Lavalava) – הבד המשמש לכיסוי אזור המותניים. הגברים עוסקים בדיג ובקטיף פפאיות, בננות ופירות מעץ פרי הלחם. בני המין החזק אחראים גם על איסוף אגוזי הקוקוס שמשמשים לשתייה, למאכל ולהפקת שמן וכן עוסקים בציד של צבי ים ובשחיטת חזירים. יש ימים שבהם הגברים עוסקים בעבודות קהילתיות כגון החלפת גג העלים של אחד מבתי הכפר או העמקת תעלות ההשקיה של חלקות הטארו. בימים אלה העבודה המשותפת דוחה את אחריות הפרט כלפי משפחתו. כך, בפסקה אחת, אפשר לתאר את שגרת החיים האופיינית לקהילה במקום, והיא תהיה נכונה גם אם נשמיט את סוגיית הטוּבָּא (Tuba, מכונה גם "פֶלוּבָּה" בלשון המקומית) – המשקה האלכוהולי האזורי, ששמור לו מקום של כבוד כשמתארים באופן נאמן את חיי הקהילה בלאמוטרק.

הטובא טובה לקהילה

בכל יום בשעה שלוש אחר הצהריים, לא דקה לפני ולא דקה אחרי, מתאספים כל הגברים בבית הקהילה, מבנה גדול שתכולתו כוללת מחצלות קש בלבד ומתחילים בשתיית הטובא. המשקה מופק מעסיס שנאסף במשך כמה שעות מחתכים בענפיהעצים. תחת הענפים נקשרים מיכלי אגירה אליהם ניגר העסיס מן הפירות. הנוזל המתקתק מותסס במכלי האגירה במהלך השעות שבהן הוא מצטבר ומוכן לשתייה מיד עם איסופו. התוצאה היא משקה בעל ריח לא נעים וריכוז אלכוהול הדומה לזה של בירה, שנלגם רק במהלך טקס השתייה המשותף. השעתיים הראשונות של הטקס, הזמן שבו כולם שיכורים קלות, משמשות לעדכון הנוכחים בכל ההישגים של היום ולתכנון העבודות של יום המחרת. בשעה חמש כולם ממהרים לסבב נוסף של איסוף טובא מהעצים, מלאכה מסוכנת למדי בהתחשב בעובדה שכל אחד מהמשתתפים שתה לפחות כבר שני ליטרים ושהעצים בלאמוטרק ידועים בגובהם (לרוב נמצאים מכלי האגירה בגובה רב, בגובה בו מניב העץ את אגוזי הקוקוס ובעצים בוגרים מדובר בגובה רב).

בסביבות השעה שבע בערב, לאחר שנלגמו לא פחות מארבעה ליטרים לנפש, משתחררת לשונם של בוגרי השבט והשיחות נעשות מעניינות במיוחד. כך שמענו את האגדה על הבאר שכל המביט בה ורואה פני נסיכה מובטח לו שיתחתן עד שהירח יהיה במילואו, למדנו מהו הדבר החשוב ביותר שעליו יש להקפיד בעת לכידת דיונוני ענק (נחישות) ואפילו השתתפנו בשיעור הראשון לניווט בים על פי הכוכבים בשמי הלילה. אבל כל זה היה רק הקדמה ללימודים המתקדמים, שמתנהלים בחשאיות מה ובמעגלים קטנים בהמשך הערב, בכשפים ובלחשי קסמים. גם ראשנו היה סחרחר עלינו בשלב ההוא, אבל זכורים לנו בבירור דקלומים בחרוזים שמבטיחים למי שמדקלם אותם בקפידה שבחכתו יעלו רק הדגים הגדולים, שהרוח תמיד תנשב במפרשי הקאנו שלו ושהפפאיות שלו יהיו מתוקות כמו דבש. בנו של ראש השבט, שהתרשם שאנו מקשיבים ברוב קשב, נתן לנו שיעור פרטי בביצוע קסם להדחקת תחושת הרעב. הוא הסביר לנו בשיא הרצינות שלאחר עריכת טקס הקסמים, הוא יכול לצאת לים למשך כמה ימים ולא להרגיש רעב או צמא במהלך כל המסע.

לימודי חוכמת החיים מסתיימים בשעה תשע בערב בדיוק, שעה שאחריה איש אינו מורשה עוד להסתובב מחוץ לביתו. על אכיפת העוצר ממונים בעלי הדרג הגבוה ביותר, שעל כתפם מקועקעים ארבעה דולפינים. ה"עבריינים" שיפרו אותו ייקנסו בחבל באורך של לא פחות מ-180 מטר העשוי סיבים של קליפות אגוזי קוקוס, וה"עברייניות" ייאלצו להיפרד מהלבלבה הכי מהודרת שלהן.

בלאמוטרק כמו במקומות אחרים במדינת יאפ (אחת מארבע המדינות המרכיבות את מיקרונזיה), שותים כמויות גדולות של אלכוהול באופן יומיומי. המנהג הזה חשוב מאוד בחיי הקהילה ומהווה חלק מתהליך הלימוד של מיומנויות החיים באי מתבצע במצבי שכרות כאלה או אחרים. האם ההגדרה הקלינית המתאימה היא אלכוהוליזם? כנראה שכן, אבל אין לכך ההשלכות השליליות ברמה החברתית שאנו מקשרים למושג, בין השאר עקב האיסור על צריכת אלכוהול לאחר השעה תשע בערב, ללא יוצאים מן הכלל.

השיבה הביתה

בכל יום בעת שהותנו במקום, לגמנו את הקפה של הבוקר בשעה שתושבי האי ביקרו ב"שירותים". מהיאכטה שלנו נראה המחזה כמו יער של ראשים צפים במי הלגונה – הגברים מקובצים בצד הצפוני של האי והנשים בקצהו הדרומי. הגאות, השפל והזרמים, אגב, מוחקים כל זכר למעשיהם. באחד הימים פרץ של צעקות והצבעות מתואמות הפנו את תשומת לבנו לעבר שני משולשי ענק שהופיעו באופק. על פי ההתלהבות בחוף הבנו שמדובר בסירות הקאנו החוזרות ממסען. עזבנו הכול, נכנסנו לדינגי (הדינגי שלנו היא סירת חתירה עשויה פיברגלאס) ויצאנו לקראתן במה שנראה לנו אחד המסעות הנועזים ביותר שנעשו אי פעם בסירת חתירה קטנה. הרוח החזקה שנשבה באותו הבוקר הרימה גלים גבוהים להחריד שאיימו לבלוע אותנו עם הדינגי, ובשלב מסוים ברור היה לנו שתמונות הקאנו יהיו התמונות האחרונות שהמצלמה תצלם לפני שמי הים יכריעו אותה. היה לנו ברור גם שזה שווה את זה. בכל זאת, לא בכל יום משחק לנו המזל ואנו זוכים להיות נוכחים באירוע היסטורי במונחים מקומיים.

סירות הקאנו פילסו את דרכן בין הגלים, נגד הרוח, ואל הים לא חס עליהן גם כשממש התקרבו לנמל הבית. ידענו להעריך את ההישג של המשלחת הקטנה הזאת. הפלגה בת ימים ארוכים באוקיינוס בכלי שיט פתוח, שיושביו חשופים לשמש, לרוח ולהצלפת טיפות הגשם והגלים, אינה עניין של מה בכך. צריך גם הרבה אומץ כדי לצאת לאוקיינוס בכלי שיט שנבנה בשיטות מסורתיות – חלקיו השונים מחוברים באמצעות חבלים הקשורים בחוזקה, שרף עץ משמש לאטימתו ואפילו התורן ומוטות העזר, שמחזיקים את המפרש ועומדים בלחצים אדירים, מורכבים מכמה מוטות הכפותים זה לזה, מעשה ידי אומן. מתברר שמה שעבד במשך מאות שנים עובד גם היום, וסירות הקאנו עמדו באתגר יפה מאוד. המרכיב הלא מסורתי היחיד בסירות הקאנו היה המפרשים שנתפרו מבד דקרון מודרני. בונה הסירות הראשי של לאמוטרק הסביר לנו מאוחר יותר במעין התנצלות שבמקור היו מכינים את המפרש ממחצלות הקלועות מעלי צמח הפנדנוס, אך הפיתוי שבבד הדקרון העמיד והקל היה חזק מדי והם הסכימו לקבלו במתנה מהממשלה.

חתרנו כמו משוגעים וליווינו את סירות הקאנו בגישתן הסופית אל חוף המבטחים תוך שאנו מצטרפים לקריאות העידוד שנשמעו מהכפר. עיני הימאים העידו על עייפות כבדה אך הקרינו גאווה גדולה – תושבי האי לאמוטרק וכן תושבי כמה מהאיים הסמוכים לו הם בין האנשים האחרונים בעולם הנוהגים לבנות כלי שיט בשיטות מסורתיות ולצאת עמם להפלגות ארוכות באוקיינוס הפתוח.

כשהגענו סוף סוף לחוף, רטובים עד לשד עצמותינו, נבלענו בגל השמחה הכללי ששטף האי. בני המשפחות של הספנים רצו למים לפגוש את יקיריהם, הגברים משכו את סירות הקאנו על היבשה ויתר תושבי האי נאספו סביב השבים ושרו מזמורי שמחה. מצב הרוח החגיגי הועצם עוד יותר הודות להתייפייפות קבוצתית שכללה כיסוי הגוף באבקת כורכום צהובה, ענידת שלל זרי פרחים ועיטור הפנים בפסים אדומים. קריאות השמחה והחיבוקים שאבו את השבים לתוך אווירת האופוריה הכללית.

קבלת פני הגיבורים הסתיימה, איך לא, בטקס בכנסייה הקתולית. כאן, נשות האי הפגינו את שיא הצניעות לפי המסורת המקומית וכיסו את ירכיהן בקפידה, אך לפי אותה המסורת, זה כל מה שהן כיסו. על מהות הטקס לא נוכל להרחיב עקב מחשבה טורדנית שלא הותירה אצלנו מקום לעיסוק בשום דבר אחר – מה לעזאזל היה אומר האפיפיור על כל מה שהולך כאן?

החגיגות לא תמו בזאת ונמשכו עוד כמה וכמה ימים, שהתברכו בהיתר מיוחד לשתיית טובא כבר משעות הבוקר. כולם השתתפו – ילדים, נוער ומבוגרים כאחד. היה כיף לראות סבתות רוקדות ושרות מכל הלב ולידן קבוצת נערים מפזזים. המופע של בנות הכפר קצר את קריאות העידוד הרמות ביותר, אבל גם ריקוד הגברים שבו שולבו רקיעות רגליים רמות לא בייש אף אחד. כל הכפר חגג ביחד ונראה היה שלאיש לא אצה הדרך לחזור לשגרת היומיום.

חמישה דולפינים מלווים

היה לנו קשה מאוד להיפרד מהאי לאמוטרק. היופי הטבעי של המקום, הגאווה הלאומית ושמחת החיים הסוחפת שקרנה מתושבי הכפר הותירו בנו רושם עז, אך למרות זאת היה עלינו להמשיך ולהפליג לדרכנו. ואולם, ממש לפני שפרשנו את המפרשים קרבה אלינו סירת קאנו ובה חתר בנחישות טיאנו, הנווט של "המלכה ורוניקה". כשהגיע קרוב אלינו קרא: "אל תדאגו! היום בשעה חמש בבוקר התכנסנו לביצוע הלחש לזימון הרוח הטובה והיא תישא אתכם בבטחה לאי הבא. אתם יודעים איך להגיע לאולימאראו נכון? זה פשוט!", אמר ופצח בדקלום שיר הניווט:

"עזבו כשהשמש מאחורי האי,

הפליגו לעבר שלושת הדקלים,

צאו מהלגונה בפתח השני,

שם הזרמים הכי מקלים.

הרוח תבוא מהכיוון הימני,

הפנו את הקאנו עם הצד לגלים,

שמרו על מצב רוח חגיגי,

השמש תכה ללא רחמים.

כשתראו באופק זוהר אלוהי,

יקבלו את פניכם חמישה דולפינים,

תדעו שהגעתם לאולימאראו האי,

שם תיהנו מזלילת בשר צבים".

__________________________________________________________________

טניה רמניק– אוהבת חיות, טבע וטיולים. בשש השנים האחרונות מפליגה ביאכטת מפרש במסע ימי ארוך

אורן טל– חובב ים וסירות מפרש. בשש השנים האחרונות מפליג ביאכטת מפרש במסע ימי ארוך

• מסע אחר
• מסעות

• Facebook
• Twitter
• Email

פעם בשנה נערך בכפר הזעיר קוואגאם (Koovagam) בטמיל נאדו שבדרום הודו פסטיבל גדול לכבוד האל אירוואן (Iravan), המוכר כדמות משנית באפוס המהאבהארטה. על פי הגרסה הדרום-הודית של האפוס, בני פנדו, שנערכו להילחם במשפחת קורו, ביקשו את תמיכתה של האלה קאלי בקרב. קאלי ניאותה להבטיח להם את הניצחון בתנאי שאחד האלים יוקרב למענה מרצונו שלו. באופן לא מפתיע אף אל לא שש להיענות לבקשת האלה, אך לבסוף הסכים אירוואן להיות הקורבן שיבטיח ניצחון. ואולם, גם לו היה תנאי משלו: אירוואן ביקש להתחתן ולבלות ליל אהבים סוער עם אשתו בטרם יוקרב עם שחר. כעת התגלה קושי במציאת אישה שתהיה מוכנה להתחתן עם אירוואן, שכן מי רוצה להפוך לאלמנה כעבור לילה אחד, ויהיה הבעל נפלא ככל שיהיה? משלא נמצאה אף אישה החליט וישנו, האל האמון על קיומו התקין של העולם, לשנות את צורתו כדי להתחתן עם אירוואן. הוא הפך לאישה היפה בתבל, מוהיני שמה (בסנסקריט: "המתעתעת", "המבלבלת ביופיה") ובמשך לילה שלם תינה אהבים עם אירוואן. עם עלות השחר הוקרב אירוואן לאלה וגופתו בותרה ל-32 נתחים, כנגד מספר הישויות השמימיות. האלה התרצתה ובהיותה נאמנה להבטחתה זיכתה את המקריבים, בני משפחת פנדו, בניצחון גדול. וישנו נותר בדמות הנשית עד שסיים את כל טקסי האבלות על מותו של אירוואן, ורק אז שב ושינה צורתו.

חתונה משוחזרת

האירועים הדרמטיים משוחזרים מדי שנה בפסטיבל שנמשך 18 יום, כמספר ימי הקרב הגדול, אך שיאו בלילה וביום האחרונים, שבמהלכם משחזרים את נישואיו של אירוואן. למחרת משוחזר מעשה ההקרבה ובעקבותיו משוחזרים גם דיני האבלות שחותמים את האירועים. החתונה בין אירוואן לווישנו משוחזרת בצורה מיסטית והמונית על ידי נישואיהם של עשרות אלפי גברים, נערים וילדים, כפריים בני הסביבה. בערבו של יום הם נוהרים בהמוניהם אל המקדש הזעיר שבמרכז הכפר. קודם לכן הם מצטיידים בתאלי (thali), פתילי כותנה ספוגים כורכום שעליהם קשור שורש כורכום שלם. התאלי הנכרכים סביב פרק יד ימין וסביב הצוואר הם מסימני הנישואים המובהקים בטמיל נאדו. חלק מהגברים לבושים בבגדי נשים ולכל הפחות עוטים על גופם סממן נשי כלשהו – פרחים בשיער, צמידי זכוכית וכדומה. טקס קשירת התאלי, הנישואין בפועל, נערך מעל מדורות מעשנות על ידי כוהני המקדש, שידיהם עמוסות עבודה.

בפסטיבל המיוחד משתתפות גם עשרות אלפי בנות קהילת ההיג'רות (ראו "מסע אחר" 234, מרס 2011). זוהי קהילה סגורה, שיחס החברה ההודית כלפיה אמביוולנטי. לצד הקדושה והתוקף המיתולוגיים שיש לבנותיה הן גם דחויות ומבוזות. ההיג'רות מקדימות ומגיעות כמה ימים לפני יום השיא של הפסטיבל. הן נאספות מכל רחבי טמיל נאדו ומהמחוזות השכנים ולעתים אף ממומבאי הרחוקה. כיוון שהכפר עצמו צר מלהכיל את כולן, הן מתרכזות בהמוניהן בבתי הארחה שונים בעיירות הסמוכות. עבורן אלה ימים עולצים במיוחד של חברותא, שבהם מתקיימים שלל אירועים משותפים לקהילה. בעלי המלונות כבר מכירים אותן ומפקיעים מחירים. "מותר לנו", הם אומרים. "במילא בימים הללו הן עושות המון כסף בזנות".

קהילת ההיג'רות היא קהילה קדומה שלא ברור ממתי החלה. הקהילה מורכבת מהרמפרודיטים מלידה וכן מגברים שבשלב מסוים בחייהם ביקשו לשנות את השיוך המגדרי שלהם והפכו לנשים. במובנים רבים ההיג'רות, שמגדרן אינו ברור ומיניותן מתעתעת, נתפסות כמקודשות. על פי תפיסות הודיות שונות, הבאות למשל לידי ביטוי בצלם המציג את שיווה ופארוותי המרכיבים יחדיו דמות שלמה, השלמות האלוהית נמצאת מעבר לדיכוטומיה המגדרית. במובן זה ההיג'רות הן גם גברים וגם נשים, לא גברים ולא נשים. ככאלו יש להן מעמד מיוחד של מברכות ומקללות. תדיר פוגשים אותן בחתונות ובבתים שבהם נולדו בנים זכרים. הן מגיעות כדי לברך, בתמורה לכסף, ומקללות כששכרן אינו ניתן להן. ואולם, בשנים האחרונות הולכת ופוחתת ההכרה בהן כקדושות ומעמדן הולך ומורע.

מיס קוואגאם

בימים שלקראת שיא הפסטיבל התאכסנו ההיג'רות בגסט האוסים מעופשים בעיירה וילופוראם (Viluppuram). כדי לחסוך בכסף הן חלקו חדרים עם חברותיהן. במשך שעות רבות הן התעסקו באיפור, בהדבקת ריסים מלאכותיים, בהחלפת תלבושות ובהשוואה של איברי גוף שונים כאומדות את מידת נשיותן. כשמי מהבנות זכתה בלקוח פינו לה חברותיה את החדר. לצד ההיג'רות הלכו וגדשו את העיירה גברים שוחרי מין. החיבור בינם ובין ההיג'רות היה טבעי ומהיר. לצד גברים שמטרתם הייתה קיום יחסי מין עם ההיג'רות הגיעו גם הומוסקסואלים רבים, שבהיותם רחוקים ממקום מגוריהם חשו מוגנים ובטוחים בהתנהגותם. אחת ממכרותיי ההיג'רות הציגה בפניי את מכריה החדשים. מלבד להציג את השמות היא גם מנתה את העדפתו המינית של כל אחד מהם.

בעיירה נערכו אירועים שונים על ידי קהילת הסריסים ועבורה. בין השאר התקיימו מופעי ריקוד ושירה של בנות הקהילה. אפילו התקיימה תחרות מלכת יופי. המופעים והתחרות נערכו באולם חתונות ישן, מהביל, שלתוכו נדחסו מאות היג'רות ועמן מאות גברים סקרנים נוטפי זיעה וזימה. על פי קריאה בשמן עלו הבנות בזו אחר זו על הבמה וניסו להיראות יפות ומפתות ככל האפשר. הזוכה במקום הראשון כונתה "מיס קוואגאם" וקיבלה פרס כספי בסך 5,000 רופי. מדהים היה לראות את הכיסוי התקשורתי שהיה לאירוע. עשרות כתבים וצלמים מקומיים דחפו ונדחקו כדי לא לפספס אף תמונה. את הכתרים והפרסים לשלוש הזוכות בתחרות מלכות היופי העניקו לא פחות ולא יותר מבכירים בממשל המקומי. הם נכנסו אל האולם בפמליה מכובדת דקות קודם לכן. מפקד המשטרה העניק את הפרס לזו שזכתה במקום השני וראש העיר בכבודו ובעצמו העניק את הפרס לזוכה במקום הראשון. המעמד, שבו הגברים המכובדים הללו עלו לבמה לפני קהל של מאות היג'רות, היה משעשע למדי. מארגנות האירוע מיהרו להניח על כתפיהם של הגברים צעיפים נשיים בגוונים אדומים, שהוסרו מיד על ידי מלוויהם. המבוכה הייתה גדולה, אם כי לזכותם של הבכירים ייאמר שהם ניסו לשמור על פנים חתומות. רתיעתו של ראש העיר מהמעמד המחייב באה לידי ביטוי בעיקר באופן שבו הניח את הכתר על ראש הזוכה ובאופן שבו מסר לידיה את המעטפה. הוא נגע בשניהם בקצות האצבעות בלבד.

את דרכי אל ליל השיא של הפסטיבל עשיתי עם דיפדי, היג'רה מבנגלור (Bangalore). עד לפני כשנה, טרם עברה את הניתוח לשינוי מין, היא נקראה דיפאק. דיפדי הגבוהה התהלכה בטייטס צמודים ובגופייה קצרה. אלה עם רעמת תלתליה ועם שני חישוקי המתכת הגדולים שהשתלשלו מאוזניה משכו תשומת לב רבה. בעוד היא פסעה אל תחנת האוטובוסים המרכזית של וילופוראם, כולה אומרת ביטחון ושלמות עצמית, פסעתי אני אחריה ותהיתי כיצד היא נתפסת בעיני המקומיים. כה חריגה הייתה למראה. התשובות הגיעו מאליהן כשעלינו לאוטובוס והתיישבנו. אישה זקנה שישבה מאחורינו הפקידה בידיה את נכדתה בת הארבעה חודשים. דיפדי הוצפה אושר עילאי. "אתה מבין, אנחנו מאבדות את האורגזמה המינית. אנחנו מאבדות את רוב האנשים הקרובים אלינו, משפחה וחברים. זה מחיר כבד ביותר לשלם, אבל אנחנו מרוויחות את עצמנו! אתה חושב שאם הייתי נשארת דיפאק האישה הזאת הייתה נותנת בי אמון ומוסרת לי את התינוקת?", שאלה כשלחלוחית נקווית בעיניה. אבל לא הכל טוב, הודתה דיפדי. המחיר ששילמה מכאיב עד מאוד ולתחושתה במקומות מסוימים גילויי השנאה כלפיה וכלפי חברותיה רק מתרבים.

כל צבעי הקשת

לקראת לילו האחרון של הפסטיבל, המציין את כלולותיו של אירוואן, התקבצו בכפר הזעיר מאות אלפי בני אדם. לאורך הדרכים המובילות למקדש המרכזי הוצבו מאות דוכנים לממכר מזון, מזכרות ועוד. סביב המקדש הוקם שוק מיוחד לממכר מנחות ופתילי הנישואים, התאלי. במשך כל אחר הצהריים והערב נהרו אל המקדש עשרות אלפי גברים, נערים וילדים. מטרתם הייתה לשחזר את החתונה המיסטית בין וישנו לאירוואן, כשחלקם לבושים בבגדי נשים, צמידי זכוכית על פרקי ידיהם ופרחים בשערם. הם ניצבו נוטפי זיעה וספוגי עשן סמיך בקודש הקודשים של המקדש הזעיר ונדרו את הנדר המיוחד הנדרש מהם לשם קיום החתונה. בתמורה לכמה רופיות שהטילו בידי הכוהנים קשרו האחרונים את התאלי על צווארם ועל פרק ידם הימנית, בירכו אותם מעל האש ושילחו אותם הלאה כשמבחינה מיסטית הם נשואים לאל.

ההיג'רות הגיעו אל הכפר לבושות במיטב מלבושיהן, כיאה למי שעומדות להינשא. הן ענדו תכשיטים רבים, שערן נקלע בקפידה ומחרוזות פרחים נשזרו בו. גם רבות מהן, ממש כמו הגברים הכפריים, רכשו את פתילי התאלי הצהובים ונהרו אל המקדש כדי לקיים את נישואיהן השנתיים עם האל. לא כל ההיג'רות קיימו את טקס הנישואים. מצטרפות חדשות לקהילה וכאלו שעברו את הכריתה או הניתוח זמן קצר קודם לכן העדיפו לחכות עם נישואיהן עד להתקבעות השינוי ועד הפיכתן לנשיות יותר וראויות יותר לאל.

לצד משפחות הצליינים, הגברים הכפריים שקיימו את החתונה וההיג'רות, באו אל הכפר אלפי גברים בגפם. רובם השאירו מאחוריהם נשים וילדים ויצאו לכמה ימים באמתלת מסע צליינות או נסיעת עסקים. כשהגיעו, תכליתם הייתה אחת – לתת דרור למאוויים כמוסים. רבים מהם החליפו את בגדיהם עם הגעתם והילכו ברחובות כשהם לבושים כנשים מכף רגל ועד ראש. הגברים הללו התאפרו בכבדות, לבשו בדים יקרים, ענדו תכשיטים רבים וחבשו לראשם פאה נוכרית שנקלעה לצמה ארוכה. היכן הם מחביאים את כל הציוד הרב שהם מביאים איתם?

לאחר חתונתן פצחו ההיג'רות בריקודים במעגלים סביב אש בוערת. במהלך כל הלילה נערכו ברחבי הכפר מופעים שונים של שירה וריקוד. בעוד רוב המופעים היו של ההיג'רות, רוב רובו של הקהל היה מורכב מגברים. פעם אחר פעם הרימו ההיג'רות את שולי הסארי שלהן וחשפו את רגליהן לפני כול, אך מארגני האירוע שבו ונזפו בהן ופקדו עליהן לשמוט אותו ולהקפיד על צניעות. בקהל היו גם ילדים רבים. בשולי הכפר הוקמו שני קרקסים שהוקפו גדר גבוהה שאי אפשר היה לראות בעדה. אורות רבים נצנצו בשלל צבעים, ועל במות עץ רעועות שהיו גבוהות מראשי האנשים רקדו היג'רות ועיכסו בצורה כה בוטה עד שלא היה צריך הרבה דמיון בשביל לנחש מה טיבו של הקרקס שמאחורי הגדר האטומה.

בחסות הליל

במהלך כל הלילה טרחו על הקמת מרכבת עץ גדולה ברחבה שלפני המקדש. עם שחר הייתה העגלה עתידה לשאת את צלמו של האל אירוואן אל נקודת ההקרבה השנתית שלו. את העגלה קישטו בסוסי עץ צבעוניים והעמיסו עליה צרורות עשב ועלים, ליצירת נפח שסימל את גופו של האל.

היה זה ליל הכלולות של אירוואן והיה צריך למצות אותו עד תום. בחסות האפלה ובאצטלת הפסטיבל, יצאו המוני הגברים שהגיעו בגפם אל הכפר לשוטט בסמטאות הכפר ההומות. הם תרו בגלוי אחר שותפים אפשריים לקיום יחסי מין. השמרנות האופפת את הרחוב ההודי נעלמה כלא הייתה. המעצורים והעכבות שמלווים אותם בחיי היומיום כמו הוסרו מעליהם כליל. הם פנו זה אל זה בישירות ובבוטות. ללא כל גינונים מקדימים הם ביררו בתכליתיות מה זולתם מחפש ומהן העדפותיו המיניות. לעתים כלל לא הגיעו לידי דיבורים. די היה בהיווצרות קשר עין כדי לפסוע יחד אל מחוץ לכפר, אל השדות החקלאיים שמקיפים אותו.

בחשכה, אי שם בשדות האורז הקצורים שהקיפו את הכפר, נראתה תנועה ערה של מאות צלליות תועות אנא ואנא, מגששות אחר שותפים פוטנציאליים למין מזדמן, מחפשות פורקן. חלק מהגברים כיסו את פניהם חלקית, כדי שלא יזוהו על ידי מכר אפשרי. אחרים סמכו על האפלה או התנערו משרידי עכבותיהם מתוך הבנה ברורה שאם יפגשו שם מכר כזה או אחר הרי שהוא נמצא במצבם ומכאן שסודם ייהפך לסוד משותף. הגברים שוטטו בקבוצות, בזוגות ובבודדים, מבטיהם בולשים באפלה. מה לא ראה הירח המלא למחצה באותו לילה בשדות קוואגאם. היה שם מין בין גברים לבושים כגברים ומין בין קבוצות גברים לגברים שהתלבשו והתנהגו כנשים. לעתים נערכו הדברים בלב מעגל גדול של צופים. לא בכדי, כנראה, הציבה ממשלת טמיל נאדו ניידת לבדיקת איידס ממש בסמוך למקדש.

הבוקר שאחרי

לפנות בוקר הושלמה הכנת מרכבתו של האל. אז נישא על ידי הכוהנים ראשו האדום של אירוואן מההיכל שבו הוכן ונצבע. צלם הראש הגדול הוצב על כרכרה מהודרת, שהובלה בתהלוכה גדולה ומפוארת סביב הכפר כולו. את העגלה, הרתומה לשרשראות ברזל, גררו גברים שנישאו לאל, צמידי הזכוכית על פרקי ידיהם. להק מתופפים ומחצררים צעד לפני האל ובמרכז המעגלים ששבו ויצרו חוללו היג'רות. בינתיים עלה השחר. למרות העייפות שפקדה אותם בעקבות הלילה הסוער, אלפים מבין החוגגים ניצבו ברחובות. בשיער פרוע ומבט עייף חלקו כבוד לאל. בינתיים עלה השחר ועמו גם עלו החום והלחות. אם לרגע נדמה היה שסוף סוף נעים, תוך דקות הסתבר שזו אשליה. כולם נטפו זיעה.

לקראת שובה של התהלוכה אל רחבת ההתכנסות שלפני המקדש נדחקו המונים וטיפסו אל מרומי הגגות והעצים כדי להיטיב לראות את המחזה. כולם השליכו לעבר העגלה מחרוזות פרחים, חלקן באורך עשרות מטרים ובמשקל עשרות קילוגרמים. כוהני אירוואן ערמו את המחרוזות זו על זו עד שהעגלה כולה נדמתה למגדל פרחים. ריח עז של יסמין התפשט בחלל. רגע השיא היה הרגע שבו הונף ראשו של אירוואן והועבר מהכרכרה המקושטת אל מרומי העגלה הגדולה.

כשזעה מרכבתו של האל ממקומה, מטלטלת כהוגן את הניצבים בראשה, נעתקה נשמתם שלה צופים. ההיג'רות כיבדו את פניו של האל בהצמדת כפות ידיהן זו לזו ובהרכנת ראש ונחפזו להבעיר גושים גדולים של קמפור שהעלו עשן מצחין. מדורות אלו, שסביבן התאספו המונים, סימלו את מדורת הלוויה של אירוואן, והבוקר שאך האיר סימל את מותו הקרב. מרכבתו של האל הובלה כברת דרך קצרה אל מקום שבו הוסר ממנה הראש ונתלשו אגודות העשב הגדולות שנערמו עליה. הפירוק סימל את הקרבתו של אירוואן וביתורו לנתחים.

לאחר דעיכת המדורות יצאו ההיג'רות ועמן אלפי הגברים שנישאו ערב קודם לאל לצעידה קצרה דרך שדות ההוללות אל כפר סמוך מצפון. על פי המסורת, הצעידה צפונה מסמלת את היציאה אל קורוקשטרה, שדה הקרב שבו הוקרב אירוואן (הנמצא לפי המסורת בצפון הודו, מצפון לדלהי). שם, המתינו להם כוהני המקדש כשבידיהם סכינים מעוקלות. הם קרעו מעל צווארם של המאמינים את התאלי שנקשרו ערב קודם, השחילו סיבי קוקוס בין פרק היד לצמידים וניפצו אותם במכת סכין. המעמד סימל את רגע הפיכתן לאלמנות.

לאחר שהכוהנים קרעו מעליהן את סימני הנישואים הסירו ההיג'רות את תכשיטיהן, תלשו את הפרחים משערן ופרעו אותו. הן הכו על חזן וקוננו, ושרו שירים נוגים שבהם בכו על מר גורלן ועל כך שבהעדר בעל אין להן כל עתיד ותכלית. המילים הכאובות קשרו בנימים דקים את האתוס הקדום על הקרבתו של אירוואן למקומן הבעייתי של ההיג'רות בחברה. חלק מההיג'רות בכו בכי של ממש והתמסרו ליגון הקודר. אחרות עסקו בדיני האבלות באופן שדמה יותר להצגה, ששעשעה הן את קהל הצופים והן את עצמן. בהודו כמו בהודו – כדי להשלים את החגיגה הוקם מסביב למקום שבו נערכו טקסי ההתאלמנות לונה פארק זעיר עם קרוסלות וגלגלים מסתובבים.

לאחר ההתאלמנות נוהגות ההיג'רות להמשיך אל אגם סמוך, אלא שבשל הבצורת המתמשכת הוא יבש לחלוטין. לפיכך הן עשו דרכן אל באר סמוכה, שבצדה התרחצו ועטו על גופן סארי לבן וצח כשלג, צבען של האלמנות. בתלבושת צחורה זו עזבו את הכפר, עם הבטחה לשוב בשנה הבאה, לשם שחזור נוסף של אותם נישואים בלתי אפשריים שמכוננים את חייהן.

_________________________________________________________________

יותם יעקבסון– חוקר תרבות במרחב הודו-טיבט, מרצה, מורה דרך בארץ ולאורך נתיבי הסחר הקדומים באסיה, כותב ומצלם. מחבר הספרים "מסאלה" העוסק בהודו ו"חמצן דליל" העוסק בטיבט. www.yotamjacobson.co.il

• מסע אחר
• מסעות

• Facebook
• Twitter
• Email

הנה המתכון הקטן שלי לאושר: יום קיץ שמשי, נסיעה על כביש רחב שמתעקל עם קו החוף. החלון פתוח רק מעט, מספיק כדי שאוויר קריר ייכנס פנימה וימלא את הריאות. ברדיו מתנגנת מוזיקה מקומית ובמושב לידי זאת שאני אוהב, מלטפת את העורף בתנועה עדינה. אין ספק שמסע בדרכים במכונית הוא דרך נפלאה לחוות מקום חדש; הנוף שמתחלף מול העיניים, המפגשים האקראיים שבצד הדרך ובעיקר העצמאות הזאת שחלל קטן על ארבעה גלגלים יכול להעניק. כשחושבים על מסע שכזה, מיד עולים לראש המסעות הקלאסיים, כמו מסע מחוף-אל-חוף בארצות הברית או נסיעה בכבישי החוף האיטלקי. ואולם, יש אפשרות לנסיעה קרובה יותר, זולה ונפלאה לא פחות – באי היווני רודוס. האי, הנמצא בחלקו המזרחי של הים האגאי, מוכר כמקום מפלט פופולרי לתיירים רבים. יש בו מלונות הכול-כלול וטברנות שבהן אתה שובר להם צלחות והם שוברים לך את הארנק. עם זאת, לאלה שמוכנים קצת להתאמץ ולרדת מ"שביל התיירים השחוק", רודוס ממתיק סודות קסומים בצורת כפרים מרוחקים, שדות מרעה, מטעי גפנים וכבישים רחבים שרק עושים חשק לסחוט עוד קצת את דוושת הגז ולהתמכר לכיף שבמסע.

יצאנו משדה התעופה שבצפון-מערב האי (שם גם שכרנו את הרכב) וירדנו דרומה בכביש הטבעתי המקיף את האי כולו לאורך קו החוף (אפשר להקיף את האי כולו בנסיעה רצופה של שלוש שעות). לאחר כ-20 דקות משדה התעופה לכיוון דרום, פינו כיסאות הנוח, השמשיות ומסעדות התיירים את מקומם לנוף אחר: חוות חקלאיות קטנות, סופרמרקט מקומי וחופים סלעיים ופראיים המאפיינים את הצד הדרומי-מערבי וסחוף הרוחות של האי. אם האי רודוס היה משפחה, אין ספק שהייתה שם קנאה גדולה בין האחים: בין צפון האי, האח המפונק והיפה, לדרומו, האח הנחבא אל הכלים. בצפון האי נמצאים מלונות היוקרה, החופים המוכרים עם תשתיות התיירות ועיר הבירה רודוס. הרוב המוחלט של התיירים המבקרים באי מגביל עצמו לסיורים מאורגנים באזור קטן וצר זה שמהווה פחות משליש משטחו של האי, מה שמשאיר את הדרום, המשובץ אזורים מיוערים, מסעדות מקומיות משובחות, יקבי בוטיק וחופים מבודדים, נטול תיירים כמעט. זהו רודוס שבו חיים התושבים או יותר נכון רובם – גודלו של האי הוא 1,400 קילומטר רבוע, אך כמעט חצי מתושביו מתגוררים בעיר הבירה הקטנה רודוס שבצפון. שם הלב הפועם של האי, עם הבנקים הגדולים והחברות המסחריות. שאר האי מתפרנס בעיקר מחקלאות, מייצור יין וגבינות או מתיירות. שירי ואני מקפידים לחזור לרודוס מדי שנה ובהיעדר תחבורה ציבורית בפרישה רחבה באזור, רכב שכור הוא האופציה הטובה ביותר לגלות בכל פעם מחדש מקומות חדשים באי, ויש כאלה בשפע. בעיירה סורוני (Soroni), היושבת על קו החוף המערבי של האי, עצרנו בתחנת דלק להתרעננות ולקניית מפה של האי, שבלעדיה מסע דרכים אינו באמת מסע. "יש לך רעיון איפה אפשר לאכול צהריים בסביבה?", שאלתי את המתדלק המנומנם. "מה אתם בדיוק מחפשים?" ,השיב. "את המקום שבו אתה אוכל בדרך כלל", אמרתי. "אהה…", הוא חייך והשפם הקטן שלו התעקם כלפי מעלה. "אם כך, אמליץ לכם על המקום של קוסטה". הוא ביקש את מפת האי והניח את אצבעו על הכפר ההררי אליוסה (Eleoussa), הממוקם ממש במרכז האי. "כאן! זו אחת המסעדות הטובות ביותר באי. חפשו את השלט הצהוב. קשה לטעות". הודינו לו על ההמלצה והתחלנו בנסיעה. "נו באמת, עכשיו עשית אותי רעב!", צעק מעבר לחלון כשחלפנו על פניו.

סלואו פוד אותנטי

עם העזיבה את הכביש הראשי והפנייה מזרחה אל פנים האי, התחלפו ריחות הים שליוו אותנו עד כה בריח מתוק של שדות לקראת קיץ, והנופים היפים של כבישים רחבים, חופים סלעיים ועצים סחופי רוחות פינו את מקומם לעצי חורש צפופים בדרך צרה ומתפתלת שהנהיגה בה משגעת. חלפנו על פני כרמים אדירים של עצי זית שנחים פה כבר מאות שנים. הנוף ממכר, אך יש לנסוע בזהירות בדרך המפותלת. לא אחת חולפים רועי הצאן עם עדריהם על הכביש עצמו. הכפר אליוסה, הנמצא במרחק של כ-37 קילומטר מרודוס, שוכן בגובה של כ-270 מטרים מעל פני הים והדרך העולה אליו מאפשרת מבט ממעוף הציפור על החורש הטבעי העוטף את חלקו הפנימי של האי. ממש עם הכניסה לרחוב הראשי (והיחיד) בכפר, ראינו שלט קטן בצבע צהוב ועליו המילה "סטקי" (Steki). סימן שהגענו למקום הנכון. התרגום המילולי של סטקי הוא משהו כמו: "המקום שבו האנשים נפגשים". נכנסנו אל חלל המסעדה הקטנה. בפנים היו שני שולחנות ואח עצים שבימי החורף הקרים בוודאי מפיצה חמימות נפלאה. ואולם, הקיץ המתקרב הפיץ חמימות לא קטנה בעצמו ולכן החלטנו לשבת בחצר המסעדה המוצלת. קוסטה, בעל הבית, בחור גבוה בעל שיער לבן, משקפיים עגולים ופנים נעימות, בירך אותנו לשלום. הוא מתפקד כאן כמארח, כשף וכמלצר. התפריט שהוגש היה ביוונית, כך שנתנו לקוסטה יד חופשית לבחור לנו מנה ראשונה, עיקרית וקינוח. קוסטה נכנס למטבח ויצא ממנו רק כעבור חצי שעה. סבתי היוונייה לימדה אותי את המוטו המקומי "סיגה-סיגה" שפירושו "לאט-לאט", וברודוס לא רק אומרים את המשפט אלא גם מיישמים אותו. לכן יש לבוא למסע כאן עם מעט סבלנות. למען האמת, כשמתרגלים, יש משהו ממכר בקצב החיים האטי הזה. כשיצא לבסוף מהמטבח, הביא קוסטה על מגש גדול את המנה הראשונה, צזיקי (ההגייה המדויקת היא "דזדזיקי"), שהוא מלפפונים ירוקים קצוצים ביוגורט עזים עם כל כך הרבה שום, שלאחר האכילה צריך לדבר בפה סגור לפחות שעתיים. היו שם גם עלי גפן ממולאים בבשר קצוץ ועלי נענע מעקצצים. למנה עיקרית לקחנו ירקות ממולאים באורז, צימוקים ושמיר, שבושלו במיץ עגבניות וטימין בבישול ארוך מה שם המנה? (yemista) וכחטיף בצד קיבלנו פרחי זוקיני ממולאים ((Kolokithakia Yemistaקוסטה טען שזו המנה המפורסמת ביותר ביותר שלו: את פרחי הזוקיני שרכש ממש באותו בוקר בשוק הסמוך, גלגל לכדורים, מילא אותם בגבינות גאודה ופטה לא רזות במיוחד, תיבל כמה עשבי תבלין והופ לשמן עמוק. התענוג ממכר קשות. לקינוח קיבלנו פירות מסוכרים שהיו סיום מוצלח לארוחה נפלאה. הודינו לקוסטה החביב והבטחנו לשוב בשנה הבאה. השמש כבר הייתה במרכז השמים והטמפרטורה הגבוהה הכתיבה את היעד הבא במסע שלנו – הים, ואם אפשר כמה שיותר מהר.

מסע מים אל ים

המשכנו עם הרכב לכיוון מזרח וחצינו את מרכז האי לכל אורכו עד שהגענו שוב לכביש הטבעתי שמספרו 95, הפעם מצדו המזרחי. המשכנו בנסיעה, בלי יעד ספציפי, חולפים על פני החופים המזרחיים אשר כאן, בניגוד לאחיהם במערב, מוגנים מהרוחות ונעימים ברובם. חיפשנו בעינינו את החוף הכי פוטוגני. לאחר שבחנו כמה מועמדים, החוף של פסלטוס ((Psaltos ניצח בגדול. אין בו מסעדות יפות והוא אינו מופיע במפות החופים המפורסמים של האי, אבל הוא בדיוק מה שחיפשנו – יפה, נעים ובעיקר שקט. קל מאד לפספס אותו אז צריך לנסוע לאט. כשלושה קילומטרים מצפון לכפר פפקי Pefki)), לאחר הירידה התלולה מהכפר לכיוון צפון, מחכה דרך חול כבושה לכיוון הים. לאחר כמאה מטר של נסיעה הדרך נחסמת על ידי תלולית עפר. זה הזמן ללכת ברגל. כעבור כמה עשרות מטרים, מעבר לתלולית, התגלה לנו החוף במלוא יופיו. מימין הצוקים הגדולים שעליהם יושב הכפר פפקי, משמאל רצועת חוף בהירה ושטוחה הממשיכה לכפר לינדוס (Lindos) ובאמצע מים תכולים, בצבע שמרגיש פחות הים התיכון ויותר הקריביים. לאחר הטבילה המרעננת במימיו הקרירים של הים, פרשנו שמיכה דקה על החול הרך, שלפנו בקבוק אוזו קריר, פלח אבטיח וחתיכות גבינת פטה . מהצידנית וכך ישבנו, בשקט, נהנים מרעש הגלים, מריחו המשכר של הים וזה מחברתו של זה. עם שקיעת השמש, ארזנו את עצמנו והמשכנו על הכביש הטבעתי עוד כ-2.6 קילומטרים צפונה אל הכפר המפורסם לינדוס. הכפר העתיק, אשר נבנה בהובלתו של המלך טְלפולמוס, שליט האי במאה העשירית לפני הספירה, הוא כפר יפהפה, עטור סמטאות צרות, כנסיות זעירות ובתים לבנים וקסומים הנחים על צלע הר. בראשו של ההר יושב בנינוחות מכובדת מבצר (אקרופוליס), אשר נבנה במאה השלישית לפני הספירה לכבוד האלה אתנה לינדיה והמקומיים רואים בו כשומר הכפר. מאז שהוקם, נכבש המבצר על ידי כובשים שונים, בהם הרומאים, הביזנטים והעות'מאנים והיום אפשר עדיין לראות את הריסותיו באתר המיועד לכך בראש ההר (מחיר הכניסה שישה אירו, והנוף הפנורמי הוא מהיפים שראינו). אפשר לומר בלב שלם כי לינדוס הוא הכפר היפה והמשומר ביותר באי, מה שהופך אותו ליעד תיירותי פופלרי ועמוס מאוד במבקרים. עם זאת, עד שעות הצהריים התיירים של הטיולים המאורגנים עוזבים כדי לאכול צהריים ביעד הבא וכך בשעות אלה הכפר מתרוקן. מי שממתין עוד קצת ויגיע לכפר בשעת שקיעה, יזכה לראות אותו באמת כפי שהוא כבר אלפי שנים: כפר יווני, שקט ורגוע. נכנסנו לכפר מכניסתו הצדדית, בצדו הדרומי, דרך כביש עפר כבוש המשקיף על שרידי המבצר בראש ההר. עם כניסתנו נשאבנו אל מבוך הסמטאות הלבן. באחד הרחובות הצרים תלתה אישה מבוגרת כביסה, בזמן שאחרת יצאה מבעד דלת עץ עצומה, מעוטרת בעיטור מתכת ייחודי, ובידה כלי להאכיל את החתולים שמיהרו להתאסף סביבה. עקבנו במבטנו אחר חתול ג'ינג'י אחד, שעל צווארו קולר עם פעמון בצבע כחול. לאחר שסיים את הסעודה נכנס לתוך אחת הסמטאות במעלה הכפר, ומשום מה התחלנו לצעוד בעקבותיו, מבלי לחשוש שמא נלך לאיבוד. הוא התקדם בהליכתו החתולית והבטוחה ובכל פעם שפנה פנינו גם אנחנו. לפתע נכנס החתול לאחת החצרות, התיישב על חומת אבן לבנה, ליקק את כף רגלו מהשאריות האחרונות של הארוחה ונרדם על החומה לאור אחרון של שמש. הבטנו בחתול הישן, שמאחוריו נפרש המפרץ הגדול של לינדוס על מימיו הכחולים. אור השמש נצנץ במים בריקוד מיוחד וסירות הדייגים והיאכטות רק השלימו את התמונה הכוללת. הרגשנו כאילו יש לנו כל הזמן שבעולם. זה היה כמעט נכון, כי עשר דקות לאחר מכן שקעה השמש וצינת הערב ירדה. מימין לנו ניצב בית קפה קטן, שעובדיו בדיוק עסקו בהדלקת נרות לקראת ארוחת הערב. זו הייתה הזדמנות נפלאה עבורנו לקפה קטן לפני הנסיעה חזרה למלון. יש בלינדוס כמה מסעדות קטנות ומלונות בוטיק והוא מאפשר שהיית לילה קסומה באווירה המיוחדת של המקום. רק אל תשכחו לברוח בבוקר, לפני שגדודי התיירים מגיעים. הערב ירד, כאמור, והמדריך החתולי היה נתון בשינה עמוקה. נתנו למדרון שעליו בנוי הכפר להוריד אותנו בדרך הנכונה עד שהגענו למטה. היה כבר מאוחר ושבנו למלון. מחר מחכה לנו יום מיוחד.

הפרלמנט של סטינגה

הכפר ארכנגלוס (Archangelos) הוא אחד הכפרים הגדולים ביותר באי כולו. הוא ממוקם לחופו המזרחי של האי (כ-30 קילומטר מעיר הבירה רודוס). לכאורה, אין בכפר הזה שום אטרקציה מיוחדת ויש שיגידו שהוא אפילו משעמם, אבל הוא מציע הזדמנות מושלמת באמת להתוודע לאורח החיים היווני שמחוץ לשביל התיירים השחוק של רודוס. בקצהו המזרחי ביותר של הכפר, ממש על חוף הים, קיים אזור המכונה בפי המקומיים סטינגה (Stenga). בזמן שבשאר חלקי הכפר גרים אנשים העובדים בכל המקצועות והתחומים, באזור הים של סטינגה גרים בעיקר הדייגים, בבתים הצבועים בכחול-ים, כמו בספר ילדים. כרגיל, האווירה באזור היא על גבול הנמנום. כלב נח מתחת לחלון וגברת מבוגרת השקתה את גינת הירק והזמינה אותנו פנימה, כי היינו פשוט מוכרחים להריח את צמחי התבלין שגידלה באדמה מול חלון המטבח שלה. חדי העין יבחינו בכנסיות זעירות בין הבתים. גודלן, כגודל חדרון, מתאים לאדם אחד בכל פעם, המתייחד עם תמונתו של קדוש המוארת בנר. אפשר לרדת אל המעגן ואם שעת הבוקר מוקדמת מספיק, תוכלו גם לצפות בדייגים השבים אל החוף עם הסחורה לאחת ממסעדות הדגים המעולות שעל החוף.

אם בתל אביב יש תמיד תחושה שאיש אינו עובד כי כולם בבית הקפה, כאן הסיבה היא הטברנה. במרכז סטינגה, בסמוך לבית הספר המקומי, עומדת טברנה חסרת שם (פשוט קוראים לה כאן "הטברנה") שבשעת הצהריים הופכת מקדש לגברים המקומיים, שרשרת חרוזים בידם האחת וכוס המשקה המקומי, הסומה (Souma, כוהל ענבים חזק במיוחד), בידם השנייה. יש פה אך ורק גברים מקומיים, אך נשים זרות מתקבלות גם הן בברכה. שירי ואני הזמנו בירה (עם הקלות מס, האלכוהול ברודוס הוא בין הזולים ביותר ביוון) וצלחת זיתים מתובלים בפלפל צ'ילי חריף. סמוך לשולחננו שיחקה חבורת גברים מבוגרים בשש בש. נראה כי התפקידים כאן ברורים: שניים משחקים, שלושה צופים ואחד באמצע (בדרך כלל המבוגר ביותר) הוא השופט. המשחק מתנהל בדרך כלל בשקט, שמדי פעם מופר כשאחד השחקנים מתפרץ על ה"שופט". הצעקות רמות ונדמה כאילו עוד שנייה תתפתח כאן תגרה אבל אז, כאילו כלום, חוזר השקט והמשחק ממשיך. "מאיפה אתם?", שאל אחד הגברים שצפו במשחק. היו לו עיניים כחולות ובורקות וזיפים קצרים שהקנו לפניו ארשת גברית ורצינית. "ישראל", ענינו. "שלום", ענה בעברית וקם כדי להתיישב בשולחננו. הוא הציג עצמו כיאניס, וסיפר שכיהן כרב-חובל של ספינת סוחר במשך 30 שנה והיה מבקר בחיפה לעתים קרובות. לאחרונה המשבר הכלכלי החריף של יוון אילץ גם אותו לפרוש לגמלאות. "אני אוהב מאד לחיות כאן, אבל לא קל… בייחוד לצעירים". הוא סיפר על מחירי מחיה ודיור גבוהים ועל הקושי של צעירים בוגרי אוניברסיטה למצוא עבודה ביוון כולה לרבות ברודוס, אי המתבסס ברובו על חקלאות או על תיירות עונתית. הבעיות נשמעו לנו מוכרות ממחוזותינו שלנו. "יש לי מזל. יש לי כאן חברים ונחמד. אבל אתם, החבר'ה הצעירים… לכם אני דואג", אמר במה שהיה נראה כצער אמיתי. כהמשך ישיר לשיחה הוא התעקש לשלם לנו על המשקאות ולא עזר כל סירוב מצדנו. הודינו לו על קבלת הפנים, וכשקמנו ללכת חזר לשולחן המשחק. הוא אמר משהו לשופט ושוב כמעט שעלה השולחן בלהבות.

איש תחת גפנו

_________________________________________________________________

• מסע אחר
• מסעות

• Facebook
• Twitter
• Email

משה מלל, בן 54 מרמת ישי, מנהל בחברת בנייה באפריקה:

"במסגרת עבודתי באפריקה אני נחשף למראות, לנופים ולאנשים מיוחדים מאוד. הדחף לצלם ולתעד הוא בלתי נשלט ואני מקפיד לצלם כמה שיותר.

התנאים לצילום הם קשים וכמעט בלתי אפשריים, בעיקר כאשר מדובר בפורטרטים. המקומיים לא אוהבים להצטלם ופוחדים להתייצב מול המצלמה, וחלקם אף מאמינים שהמצלמה גונבת להם את הנשמה.

אני משתדל לתעד את חיי היומיום של המקומיים החיים חיי עוני בלתי נסבלים. בכפרים רבים עדיין אין חשמל ומים, תפקיד הילדים לשאוב מים מהבאר בעזרת דלי וחבל והרחצה מתבצעת בחצר במים קרים או במים שחוממו על מדורה. לילדים אין מגרשי משחקים ורובם מעבירים את זמנם במשחקים בחצר הבית, עם רהיטים ישנים, חול, צמיגים ישנים, גרוטאות, פחיות שימורים ריקות, חוטים וחבלים.

אחת המדינות המרתקות לצילום פורטרטים היא ניגריה, משום שעל פניהם של רוב המקומיים יש סימונים וחתכים שונים שנעשים מיד לאחר הלידה ומסמנים את שיוכם לשבט זה או אחר".

• מסע אחר
• מסעות