הפילוסוף העירוני ג'רמי פוגל יצא לחקור את המטבח של המקרא בסדרת הדוקו המצוינת "הצלחת של הארץ המובטחת" (כאן 11), וחזר עם מבט צלול על ההבדל בין העבר המדומיין של סמוטריץ' להיסטוריה, הבנות על ניכוס תרבותי ומסקנות חותכות על הריסון שהמין האנושי חייב לאמץ כדי לשרוד // ריאיון מיוחד
בשנת 2026, בישראל ובעולם כולו, השיח על אוכל מתמקד בדבר החם הבא. אנו רודפים אחרי טכניקות בישול מתוחכמות מפריז או טעמים אקזוטיים מטוקיו, אבל שוכחים שמתחת לשכבות הפירוטכניקה הקולינרית מסתתר מטבח עתיק, שהיה כאן הרבה לפנינו.
>> ימה יאמי: מה עושה שף יובל בן נריה בביג פאשן גלילות?
>> האשכנזי, היפני וזה עם הפחמימות: בראנצ'ים חדשים בתל אביב
בסדרת הדוקו המצוינת "הצלחת של הארץ המובטחת" (כאן 11) שיצר עופר עין גל ("אנחנו על המפית"), ושידרה את הפרק האחרון שלה השבוע, מתמקדים שף אסף דוקטור והד"ר לפילוסופיה ג'רמי פוגל במטבח הלואו-טקי של תקופת המקרא – ההפך המוחלט מתכניות הריאליטי בישול התזזיתיות. אוכל שלא נולד בראשו של שף תחת אורות ניאון, אלא צמח מתוך האדמה המקומית לאור חוקים דתיים ומגבלות גיאוגרפיות, שעיצבו דרך הצלחת את התרבות.
"העניין שלי, כמי שעוסק בפילוסופיה ותרבות יהודית, הוא לזכות להצצה ממשית להיסטוריה העתיקה שלנו", מבאר פוגל את מקומו. "אנו חיים בתרבות ובמדינה שבהן יש להיסטוריה העתיקה חשיבות אדירה. אנשים רצים לכנסת על ידי הבנה, או יותר נכון אי הבנה, של ההיסטוריה העתיקה. אין מסורת שמגיעה כל כך רחוק. זהו תמיד שילוב של מקורות ואדפטציות", הוא מסביר, וקורץ התייחסות לדבריו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שאמר לפני כיומיים שלא יעודד את בתו להתגייס בגלל "עולם ערכים של כמה אלפי שנים".
"כמו שיש מדע בדיוני של העתיד, יש מדע בדיוני של העבר. דרך האוכל מקבלים הצצה ממשית להיסטוריה האמיתית, ואפשר להתחיל לחשוב מה היה כאן באמת. ומה שיכול להיות מטריד, ואפילו סכנת נפשות, זה שהאופן שבו העבר נתפס כחזון קיומי לאינדיבידואלים, תנועות ומדינה שלמה שנותנת לסמוטריץ' להוביל אותה – הוא עבר מדומיין שמתווך על ידי מיתולוגיות".
בבסיס הסדרה עומדת נקודת הנחה שהתנ"ך אינו משקף את המציאות המדעית או החומרית של התקופה שבה נכתב. לכן היא נשענת על יסודות אמפיריים ומחקריים – במיוחד על ספרה המקיף של ד"ר טובה דיקשטיין, "מסע שורשים". "בתנ"ך יש דברים יפים מאוד, חזונות מוסריים גדולים ועוד, אבל אין בו היסטוריה", פוגל מפרט. "אי אפשר לצפות מספר שמתארך את תולדות העולם לפני 5,787 שנים שידייק בפרטים ההיסטוריוגרפיים. ברגע שבוחנים את הטקסט הקאנוני באמצעות מחקרים מדעיים, מקבלים הצצה למציאות החומרית הממשית של איך אנשים באמת חיו כאן".
כדי לבחון את הסוגיה נבחרו חמישה אבות מזון בסיסיים מהתפריט היהודי העתיק, שכל אחד מהם משקף תמה חברתית רלוונטית. בשר, כחומר גלם יקר מפז בתקופת המקרא, נבחן בהקשר של טוהרה וטומאה כסמל לשחיתות שלטונית. "בספרו 'לגנאלוגיה של המוסר' כותב ניטשה שכאשר אנו באים לבחון תרבויות עתיקות במושגים סמליים כמו טוהרה וטומאה, צריך להבין שבראשיתם הם היו כנראה גסים, ארציים וחומריים מעבר למה שאנו מסוגלים לדמיין, ובעיקר לא סמליים".
"בעולם המקראי, טומאה וטוהרה הופכים להיות מושגי מפתח בהלכות, אבל אם נלך עם ניטשה – שמאוד משכנע אותי – בתכלס זוהי חונטה כוהנית שנתפסת כטהורה ועובדת את השם. כדי לזכות להקריב קורבן צריך לטבול ולעבור היטהרות סמלית, תפיסה שהיא אנכרוניזם עכשווי פוסט רבני של אירוע קדום. 'תביא לי את מיטב הדברים שבזיעת אפיך הוצאת מהאדמה, אבל תתקלח לפני כן, אחרת אלוהים לא יסלח לך אם תבוא טמא'. זוהי התנהלות של אליטות מאז ועד היום. הון-שלטון-סטייק וול דאן".
מה ניתן להסיק מכך לגבי המצב במדינה כיום?
"לא תמיד אני מסכים עם מרקס, אבל הוא צדק כשאמר שאחד התפקידים שיש למערכות דתיות הוא להמשיך ולקיים סדר חומרי כלשהו. ומה יותר טוב לאליטה כוהנית מאשר לשכנע אנשים שאם הם לא יקריבו את רכושם היקר, האל יפיל עליהם את זעמו? ותוך כדי כך אותן אליטות זוכות לאספקה סדירה של בשר. זהו מבט מפוכח ונחוץ לתרבות הישראלית, ששואפת להנחיל ערכים מהעבר, ולכן חשוב לדבר עליו ולהבין אותו. לפני שמקימים את בית המקדש, בואו נבין מה טבעה של חברה שמתקיימת בצורה כזו".
השיחה על אוכל ארץ ישראלי ומקורותיו מתקשר ישירות לניכוס. ברור שתושבי ארץ ישראל הקדומה ניזונו מתנובת הארץ, אבל השאלה למי שייך החומוס הייתה ונותרה נפיצה. פוגל מסביר שאותנטיות מושגת בתהליכים שאורכים מאות שנים, כמו הפסטה שמרקו פולו הביא מסין והתאזרחה באיטליה. "ניכוס חומוס הוא מעין קוץ בטוסיק של הגסטרונומיה הישראלית", הוא צוחק, ומבהיר שתופעה מסוימת יכולה להתפרש כניכוס תרבותי או כהשראה – תלוי בהקשר כמובן.
"הריב על החומוס הוא סממן לכך שמשהו לא בריא קורה מבחינת יחסי כוחות, ובהינתן גובה הלהבות בקונפליקט הישראלי-פלסטיני כרגע, מובן שיש ביקורת בנקודה הזו. כשנינה סימון משלבת אלמנטים מבאך במוזיקה שלה, אנו רואים בכך השראה. לעומת זאת, כשאלביס מנגן מוזיקה שחורה והכסף הולך אליו, ולא לאנשים שיצרו את המוזיקה הזו, נוצרת בעיה. השראה הופכת לניכוס תרבותי כשיש אסימטריה של כוח".
"זאת גם האבן בנעל של אסף, שכמסעדן ישראלי עם פרויקטים בחו"ל נתקל בעוינות ובהאשמות ניכוס", מסביר פוגל על חברו לתוכנית. "כאדם שנולד כאן, חשוב לו לקבל את הגושפנקא לאוכל המקומי, אך בגלל האסימטריה הזו לחומוס יש טעם מר. צריך לשאוף למצב שבו נראה ניכוס תרבותי כהשראה. כל עוד מתקיים חוסר הדדיות בין הזכות שאנו מממשים להגדרה לאומית ועצמאות לבין היעדר הזכות הזו בקרב הפלסטינים, הניכוס יחלחל לכל מגע עם העולם, ולא משנה אם זה חומוס, אירוויזיון או אולימפיאדה".
איך השפיע על החברה הישראלית המעבר ממטבח דל בתקופת המקרא לתרבות שפע?
"תזונה היא משהו בסיסי, המכניזם הביולוגי שמקיים את החיים שמהם צומחת התרבות שלנו על רבגוניותה. שאלת האוכל היא חלק מתרבות של צריכה מואצת, שנובעת מהשיטה הכלכלית ששולטת כיום בעולם, שגם הורסת אותו. זה לא נשמע מאוד אופטימי, אבל אני חושב שכדי להציל את הציוויליזציה, המין האנושי יידרש לרסן, מסיבות מוסריות ואתיות, אפשרויות כלכליות הדוניסטיות ופיננסיות. כלומר נצטרך לצרוך פחות מהכול – לבוש, חפצים, אוכל מיובא – כדי להמשיך ולחיות על האדמה שמחזיקה אותנו בצורה בת קיימא".
"כרגע נראה שאנו מתעדפים רווח לטווח קצר והנאה מיידית על פני קיימות, ובמובן זה אוכל משקף את החולי הכלל-עולמי. אנו מתעדפים אכילת זבל טעים מאוד שהורג אותנו על פני צריכה עדינה, מתונה, חכמה ומאוזנת, שיכולה להועיל לנו לטווח ארוך. ישראל סובלת פחות מארה"ב מהשמנת יתר וממחלות הכרוכות בה, אבל מאכזב לראות שלמרות שאנו יודעים מה נכון וראוי, ומה בזוי וחושב לטווח קצר – עדיין איננו מסוגלים לנווט את עצמנו לכיוון הנכון. מי שאינו יודע להבדיל בין היסטוריה לבין מיתולוגיה בעבר, לא יידע להבדיל בין מציאות לבין הזיות משיחיות בהווה ובעתיד. אנו חיים בעידן של בולשיט ולכן חשוב שנתבונן בעין מפוכחת בהיסטוריה. בשקר יש כבוד כלשהו לאמת, אבל בעידן הבולשיט כבר לא חשוב מה אמת ומה שקר. הכול שאלה של אינטרסים ואג'נדה".
"הצלחת של הארץ המובטחת", 5 פרקים, עכשיו ביוטיוב ובכאן BOX
