לכאורה, שכונת שפירא אמורה להיות מיקרוקוסמוס מוקצן ובוער של המתחים בחברה הישראלית. בפועל היא משמרת את הרוח האנרכיסטית-יצירתית המכילה של תל אביב יותר מכל מקום אחר בעיר. בספרו החדש, "כשלי הפרוגרסיביות", מסביר ד"ר יריב מוהר מדוע הומניזם מעשי הוא הפתרון שהשמאל מחפש // טור דעה
>> ד"ר יריב מוהר הוא סוציולוג ופעיל חברתי, תושב דרום תל אביב ומחבר הספר החדש "כשלי הפרוגרסיביות – קריאה להומניזם מעשי", לפיוהומניזם מעשיהוא צורך בוער בעידן מואץ של הקצנה, נטישת האנושיות והתרחקות מפיתרון בעיות ומהלך רוח מעשי, ונוגדן להלך רוח קולקטיבי של קיטוב, הטרלה והטלת רפש באחר בשירות האלגוריתם של הרשתות החברתיות. בספרו מציע מוהר "לקדם מודלים וכלים מעשיים לשינוי חברתי שכבר נוסו בהצלחה ברחבי העולם, ולהתרחק משקיעה בשיח מוסרני שעוסק אובססיבית באשמה, בזהות וביחסי כוח – מבלי לערער אותם כלל ומבלי לפתור את בעיות חיינו".תמכו בפרויקט ההדסטארטהמלווה את הספר ורכשו אותו כאן.
>> היום שאחרי נתניהו: מחנה שלם פיתח בו תלות. ולא המחנה שחשבתם // דעה
>> מאחורי החנוכיה של חב"ד מסתתרים איתמר בן גביר ועוצמה יהודית // דעה
!["כשלי הפרוגרסיביות – קריאה להומניזם מעשי" / יריב מוהר](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2025/12/WhatsApp-Image-2025-12-25-at-12.51.42-1000x746.jpeg ""כשלי הפרוגרסיביות – קריאה להומניזם מעשי" / יריב מוהר")
אני גר לא רחוק משכונת שפירא ומבלה בה הרבה. לכאורה שפירא אמורה להיות מיקרוקוסמוס מוקצן ובוער של המתחים בחברה הישראלית: גרים בה מצד אחד חרדיםוגרעין תורני שנע בין החרד"לי לדתי-לאומי, אוכלוסייה ותיקה בוכרית\מזרחית שנוטה למסורתיות ולימין, ואז אוכלוסייה חדשה, בעיקר של חילונים ליברלים, ביניהם הרבה מאוד אקטיביסטים מהשמאל הרדיקלי ומהפגנות בלפור ודומיהן, שמהגרים לשכונה על גלי ג'נטריפיקציה המאיימת על הוותיקים.
על השבר הזה תוסיפו אוכלוסייה גדולה של מבקשי מקלט ומהגרי עבודה ואפילו קצת ערבים, וסוכני שנאה מקומיים כשפי פז, ותקבלו פוטנציאל נפץ מוגבר. והנה, למרות שהשכונה היא לא בגדר אידיאל נטול בעיות ושנאות, שפירא מתאפיינת בגדול בהרבה יותר הרמוניה ממה שהיינו מצפים. הלוואי שישראל בכללותה הייתה כזו.
"ברגעיה הטובים הרוח ההומניסטית-מעשית עושה את המאבק החשוב בדיכוי, הדרה, אפלייה וגזענות בדרך אחרת: מיזמים מעשיים ששמים אנשים במרכז, שמושכים קהילות פחות פרוגרסיביות וליברליות כדי לקרב אותן אלינו במקום להסתפק רק בניגוח והוקעה שלהן"
מה עובד שם בשפירא? למה רוחה של שפי פז עם היד על התחתונה דווקא בהקשר כה נפיץ? מדוע אקטיביסטים לוחמניים יכולים להקים דוכן בשוק המקומי של חוות תל-חובז עם מאמות בוכריות ולשבת במעגל שירה עם חרדיות ומדוע מבקשי מקלט נצפים לא פעם יושבים ביחד עם ותיקי השכונה, משחקים שש-בש, שותים בירה וצוחקים? תשובה אחת, כמעט מובנת מאליה, היא העובדה שבמפגש מקומי, פנים אל פנים, יש פחות שנאה לעומת תקשורת מתווכת, למשל דרך האלגוריתם חובב העימותים של הרשתות החברתיות.
אבל לדעתי זה לא ההסבר השלם: בשפירא גם מתקיימים מערכים שלמים של קהילתיות שמה שמאפיין אותם הוא שימת בני אדם במרכז יחד עם התייחסות לשיקולים מעשיים, הנוגעים לחייהם.
כזהו בית הספר הממלכתי המקומי שיוצא מגדרו לקלוט טוב את ילדי מבקשי המקלט, ולשלבם עם הילדים הוותיקים, תוך כדי שמירה על יחסים טובים גם עם בית הספר הדתי שחולק איתו חצר בה משחקים יחד ילדים מכל שבטי מלחמת התרבות הישראלית. כזוהי החווה החקלאית בתל חובז שגם משולבת בפרויקט של המטבע המקומי – לירה שפירא – המאפשר רכישת "הון" באמצעות מסירת זבל אורגני למערכת קומפוסטרים שכונתית שהופכים את הנודלס הנשכח במקרר שלנו לדשן מזין ולמערכת מסחר אקס-קפיטליסטית; כזהו קומפלקס הדיור בר-השגה בשכונה שמאפשר לרבים שידם אינה משגת להישאר ולגור בה.
שפירא היא דוגמא מובהקת במיוחד, אבל הרוח הזו המשלבת אנושיות ומעשיות – הומניזם מעשי – מאפיינת את תל-אביב במיטבה גם באופן רחב יותר. על אף הביקורת שלי על העירייה, ועל אף שלטעמי ניתן לעשות עוד, בכל זאת צריך להודות שהעיר עושה הרבה יותר מהמדינה, למשל, כדי לתמוך ולקלוט היטב מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, לסייע לדרי רחוב, לתמוך בפרוייקטים של קיימות, לקדם בנייה ותפעול של דיור בר השגה לשכירות (מהמידע שהצלחתי להגיע אליו, בהיקף שעולה על זה של ערים גדולות אחרות בישראל), לתמוך בתרבות ואמנות (שלפעמים גם צומחת לעצמאות כלכלית ולהצלחה באמצעות החממה התומכת), ובלא מעט יוזמות חברתיות נפלאות – מיוזמת "לילה טוב" למאבק בהטרדות מיניות בסצינת חיי הלילה ועד לחללי עבודה חינמיים למי שאין ידם משגת לשכור משרד. חלק מהיוזמות מטעם העירייה וחלקן צמחו מלמטה, מהקהילות.
ללא ספק יש בתל אביב גם רוח אחרת – דורסנית, קפיטליסטית, לאומנית ומדירה לפרקים, ובכל זאת הרוח ההומניסטית-מעשית עוד מפעמת בה, גם אם נדחקת דרומה לאט לאט. והתל אביב הזו לא רק שונה מאוד ממרבית המרחב התרבותי-פוליטי בישראל, הנוטה לימין, אלא במיטבה היא שונה גם ממה שמקובל בשמאל ואפילו בשמאל הפרוגרסיבי. ההיגיון של ביוש, החרמה, מישטור השפה וציד גזענים שמאפיין את תרבות הווק קיים גם פה, אבל ברגעיה הטובים הרוח ההומניסטית מעשית עושה את המאבק החשוב בדיכוי, הדרה, אפלייה וגזענות בדרך אחרת: מיזמים מעשיים, אינקלוסיביים (מעודדי הכללה), ששמים אנשים במרכז, שמושכים קהילות פחות פרוגרסיביות וליברליות כדי לקרב אותן אלינו במקום להסתפק רק בניגוח והוקעה שלהן.
ההתמקדות בניגוח מובילה פעמים רבות לאפקט הפוך וכושלת בהכתמה גורפת ולעיתים מוגזמת של בני אדם מרקע שונה. אז במקום רק להוקיע את שפי פז כגזענית – כפי שראוי – הרוח ההומניסטית של השכונה ממוקדת בלייצר מבנים קהילתיים שמכילים ומפגישים את כולם, כך שפגיעתה במרקם החיים המשותף מינימלית יחסית.
בספרי "כשלי הפרוגרסיביות – קריאה להומניזם מעשי" (הקיבוץ המאוחד), אני מנתח, כסוציולוג וכמי ששימש בתפקידים בכירים בארגוני זכויות אדם ושינוי חברתי, את הכשלים הרבים בתחביר הפרוגרסיבי הרווח – מהתגובה המעוותת לטבח השבעה באוקטובר ועד לפרקטיקות ביוש שמסייעות למנהיגים פופוליסטים הרבה יותר מאשר למאבק בסקסיזם, בהומופוביה ובגזענות.
הפעילות המעשית יחד, שיכולה לחבר קהילות ולערער חומות, שנאות והסתה, היא פיתרון הרבה יותר טוב למארג הדיכוי סביבנו בהיותה מעודדת "חיכוך חיובי". והסביבה האורבנית יכולה להיות מעבדה מוצלחת ומואצת למודלים כאלו שצומחים מהשטח וחלקם יכולים לעלות לאחר מכן לרמה הארצית (לפחות בהינתן ממשלה נורמלית). כמובן, הזירה האורבנית יכולה להיות גם זירת מלחמה מואצת לשנאות הכי קמאיות – כפי שראינו למשל בלונדון, בעימותים החל משנות ה-90' בין עובדי צווארון כחול למהגרים. שכונת שפירא – אולי השכונה המשמרת הכי טוב את הרוח האנרכיסטית-יצירתית של תל אביב – מציגה באופן המובהק ביותר את המודל האחר.
