• Facebook
• Twitter
• Email

ביום שישי (16.3) יעלה יונתן יוהאנס אסטפנוס בן ה-35 לבמה, אולי בפעם האחרונה בחייו, ויציג בפני הקהל את סיפור חייו רצוף הטלטלות והמכאובים: הבריחה מהכלא הצבאי באריתריאה, שם ישן מתחת לאדמה במשך חודשים, בלי אוכל כמעט, ידיו קשורות לרגליו האדומות והנפוחות מהצלפות; הבריחה דרך סודן למצרים, ההגעה אל הגבול הישראלי, שם קציני צה"ל הכריחו אותו לחזור למצרים, הלוך ושוב עד הכליאה בקציעות; השחרור מהכלא וניצנים של התחלה חדשה בישראל עם אישה שהכיר ואהב, הילדה שנולדה לו והפרידה מהן לאחר שהמדינה גירשה אותן לאתיופיה; והכליאה במתקן חולות ב־2015.

יוהאנס אסטפנוס הוא גבר גבוה ומרשים וממעט לדבר. את מה שיש לו לומר לישראלים הוא מעדיף לעשות על הבמה כסוכן של שינוי, בהצגה "תיאטרון מחוקק חולות" של קבוצת תיאטרון חולות, המורכבתממבקשי מקלטושחקנים ישראלים, שבה נחשפים חלקים מסיפורו ומסיפורם של מבקשי מקלט נוספים. ההצגה שתעלהבתמונעהיא מבית תיאטרון חולות שהקימו הבמאים והיוצרים אבי מוגרבי וחן אלון. הם החלו בפרויקט בשלהי 2013, ובמסגרתו הם באים אחת לשבוע במשך כמה שבועות להאנגר נטוש הסמוך למתקן הכליאה, מקימים עוד טפח ועוד טפח מקבוצה – שמאז כבר הפכה לקהילה פעילה ששמה לה למטרה להציג את הבעיות הקשורות בחייהם של מבקשי המקלט בישראל. בימים אלה, כשחרב הגירוש מתהפכת מעל ראשי השחקנים, סוגיית החיים והמוות הפכה לעניין מהותי, לא סתם הצגה.

עוד כתבות מעניינות:
6 מונולוגים של פליטים על מה שלא מספרים לכם
הישראלים שמסתירים פליטים בביתם
כך תוכלו לעזור למבקשי המקלט העומדים בפני גירוש

יוהאנס אסטפנוס כלל לא תכנן להיות שחקן. בזמן שישב בתא הכלא בחולות הוא ראה את חברו עוואד יוצא בצהריים וחוזר בערב. "שאלתי אותו לאן הוא הולך כל הזמן", הוא משחזר. "הוא אמר תיאטרון תיאטרון תיאטרון. שאלתי 'מה זה תיאטרון?', ויום אחד הוא אמר לי 'בוא איתי'". כשהוא עדיין כואב את הפרידה מאשתו ומבתו ומנסה להבין מה צופן לו העתיד, הרגע הראשון שבו דרך בהאנגר ופגש באלון ובמוגרבי היה רגע של אימה עבורו.

"חשבתי שכל הישראלים שונאים אותנו, וברגע שהגעתי לשם הם קיבלו אותי כאילו אנחנו מכירים 20 שנה וחיבקו אותי, זה היה מבהיל". לפני חולות הוא עבד במפעל סמוך לאשדוד, ובמשך שנתיים סירב לאכול בחדר האוכל מחשש שיספוג גזענות בגלל צבע עורו, "שלא יגידו לי 'לך מפה יא שחור'". אבל העבודה עם אלון ומוגרבי בתיאטרון שינתה אותו. כשהשתחרר מחולות הוא חזר למפעל. "אחרי שהכרתי את השחקנים ידעתי שיש שינוי, שיש אחרים, אז חזרתי ואכלתי שם עם כולם". בקשתו לקבלת מעמד פליט נדחתה עוד ב־2015, אך כמי שהתבטא נגד המשטר במדינתו גורלו גזור אם ישוב לשם. בינתיים – דרך אקטיביזם בתקווה לשינוי במדיניות הישראלית, ודרך ההצגה שבה הוא משחק את החיילים הישראלים והאריתראים שלא הביעו כלפיו חמלה – הוא מקווה לשנות לבבות.

בהצגה אתה משחק את החיילים שפגעו בך באריתריאה ואת החיילים הישראלים שהחזירו אותך למצרים. איך זה מרגיש?

"זה כואב".

אתה יכול לסלוח להם?

"אני מבין אותם, אבל בצד שלי אני גם רוצה להראות לאנשים… אם אהיה חלש אנשים לא יבינו, אני עושה משהו חזק כדי שיבינו כמה זה כואב".

אתה חושב על כך שזאת אולי תהיה ההצגה האחרונה שלך?

"מה שצריך לקרות קורה, מה שכתוב אין מי שימחק. לא ביבי ולא אף אחד. אף אחד לא יכול לשנות את מחר. אני מתפלל כל יום שיהיה טוב".

אתה חושב שאולי תצטרך לעזוב לרואנדה?

"אני לא יודע מה זה רואנדה, אני יודע מה זה סהרונים. בסהרונים אני לא אמות, עוד לא שמעתי שישראלים מכניסים לכלא והורגים בן אדם. אני לא יודע מה יקרה לי שם, אם ישחטו אותי. אני רוצה להגיע למקום שאני מכיר. אני אבחר בסהרונים".

אבל לא תוכל לשחק יותר.

"אני יודע שזה כלא. זה לא רק ההצגה, אני אפילו לא אוכל לנשום אוויר כמו בן אדם, אבל זה יותר טוב לי מרואנדה".

מה החשיבות של תיאטרון חולות?

"זה מסר לישראלים דרך תיאטרון. אני לא יכול לבוא לדירה שלך ולספר לך עלי, אבל דרך התיאטרון אני יכול לספר את הסיפור שלי".

מה החלומות שלך?

"שתשתנה המדינה שלי, לחזור לאימא שלי ולראות שוב את הילדה שלי".

"הוא עבר שינוי מאד גדול", מעיד אלון. "יש בו ביישנות מאוד גדולה מצד אחד ומצד אחר רצון מאוד גדול לדבר אל הישראלים מתוך אחריות".

אתה חושב על כך שחלק מהשחקנים לא יהיו עוד בתיאטרון?

אלון: "ברור. יש גם שחקנים אחרים שמועמדים לעבור למדינות באירופה לאיחוד משפחות. היחס של ישראל מגעיל כל כך, שכל 35 אלף האנשים שחיים פה עסוקים בלהגיע למדינות אחרות. אני מקווה בשבילם שהם יצליחו, שלא ילכו לא לסהרונים ולא לרואנדה ולא לאוגנדה. האיש הזה לא אמור לשבת בכלא כי הוא לא עשה כלום לאף אחד, הוא כבר ישב שנתיים בכלא, רק בארץ. רובם ככה. אני מאחל להם שיעברו למקומות שבהם יתייחסו אליהם יותר טוב מפה, לא אכפת לי שהתיאטרון יתפרק".

יש עכשיו אנרגיה אחרת?

"כן. אני מרגיש שאנחנו הרבה יותר קרובים עכשיו. יש יותר פעילות והרבה יותר ישראלים רוצים להצטרף. לא סגרנו את שערינו לא בפני מבקשי מקלט ולא בפני ישראלים, וכשיש סערה אנשים נצמדים".

"יש חרב מעל הראש, אבל זה גם מוציא מאיתנו המון אקטיביות", מסכם אלון. יונתן מביט ושותק, אולי הוא חושב על רגע הפרידה שבו יצטרך לוותר על חלק מחייו ולהתחיל מהתחלה. בינתיים, לפחות עוד פעם אחת, הוא וחן ייפגשו שוב על במת התיאטרון.

← "תיאטרון מחוקק חולות", תמונע, שונצינו 8 תל אביב, שישי (16.3) 13:00, כניסה חופשית בהרשמה מראש

• מתקן חולות
• מבקשי מקלט
• במה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

שלישי

6:30 | החדר במתקן חולות

נציגי משטרת ההגירה וסוהרים מהשב"ס העירו אותי בבת אחת. "אתה צריך לקום", אמרו לי, "סיימת איתנו כאן". לא הייתי בטוח למה הם התכוונו. "היית אמור לצאת אתמול בערב", הם המשיכו, "אבל עשינו לך טובה ואפשרנו לך לישון כאן עוד לילה". קמתי בעייפות ואספתי את החפצים שלי בשקט. בסך הכל שלושה תיקי גב יש לי, ובהם כל מה שאני צריך. נציגי משרד הפנים בחולות נתנו לי מיד ויזה ל־14 ימים.

7:15 | מחוץ לשערי מתקן חולות

נשמתי את האוויר של המדבר והוא היה שונה הפעם. הכל היה שונה. אני חוזר לחיים. ידעתי שזו לא חירות סופית, ובכל זאת, אני אדם חופשי שיכול להיות איפה שהוא רוצה. על הספסלים לצד שערי המתקן פגשתי את החברים שביקשו להיפרד. הם שמחו בשבילי, לחלקם זה נתן תקווה שגם השחרור שלהם אפשרי.

11:00 | בדרך לתל אביב

דריה באה לאסוף אותי. שני חברים מחולות לקחו איתנו טרמפ לדרום תל אביב. במשך יותר משעתיים וחצי של נסיעה דיברנו רק על החירות.

13:00 | מוקד הסיוע לפליטים ומהגרים

כשהגעתי למוקד בנחלת בנימין המוני אנשים הקיפו אותי. כתבים שאלו אותי איך התחושה, וההתרגשות הייתה גדולה. הודיתי לכל החברים שעבדו קשה כדי שאשוחרר. המשכתי משם לאכול בשוק בלוינסקי. קצת רזיתי בחודשים הרבים שהעברתי במתקן חולות, ואין כמו המאכל האהוב עליי (פסטה בשמנת) כדי להשמין קצת.

16:00 | אצל חבר, במקום שיהיה לי בית

הגעתי לבית של חבר בשכונת שפירא שיארח אותי בימים הקרובים. יכולתי לנוח קצת לפני הימים הארוכים שצפויים לי, אבל משום מה לא הייתי עייף. ההתרגשות הניעה אותי. לא הייתי מודאג שאין לי בית, תוכניות או עבודה. כל מה שחשבתי עליו הוא השחרור.

20:00 | אזור התחנה המרכזית

15 חברים התאספו לארוחת ערב בבית של אחד החברים. השולחן היה מלא באוכל טוב: בשר, אורז. דיברנו על השחרור ועל השמחה. איך אפשר לדבר על משהו אחר? השארתי את החברים בארוחה, שאליה אחזור בהמשך הערב, ויצאתי לריאיון קצר בטלוויזיה.

רביעי

4:30 | על המיטה, מול המחשב

חזרתי הביתה ב־23:00. מאז אני עונה למיילים ועדיין לא הצלחתי לסיים הכל.

11:00 | לא מפסיק לעבוד

התעוררתי לבד בדירה. החבר יצא לעבוד ולי יש מלא תוכניות. עבדתי על המחשב, המשכתי לענות למיילים ולפייסבוק.

16:30 | משרדי האיחוד האירופי

נציג של האיחוד בירך אותנו. בכלל, הזרים תומכים בנו וממלאים אותנו בתקווה וכוח. הוא התעניין ונתן לי תחושה שאנחנו במאבק צודק.

17:40 | ארוחת ערב חגיגית

חזרתי לאזור התחנה המרכזית. הזמינו אותי לארוחת ערב אצל חבר אחר. 10־15 חברים בארוחה חגיגית במיוחד. זה מדהים, אחרי הרבה זמן שהייתי כלוא, להרגיש שאני בין חברים. בניגוד לאתמול, כבר התחלנו לדבר על מדיניות. כולם מרגישים איזו תקווה אבל לא סומכים על המדינה. בין הדיבורים הקשים על התנאים בחולות והמצב הבעייתי אנחנו יודעים גם להתבדח, ומספרים על הצחוקים והבדיחות שנהגנו לעשות עם הסוהרים. משם אני ממשיך לאיכילוב, לבקר מישהי מהקהילה שמאושפזת שם.

24:00 | חושב על ההורים

הגעתי הביתה, היה לי יום ארוך. רגע לפני שהלכתי לישון חשבתי שאני צריך להתקשר להורים ועדיין לא עשיתי את זה. אני לא בטוח שהם יודעים שהשתחררתי. זו לא פרוצדורה פשוטה, כי טלפון אליהם עלול לסכן אותם; וצריך למצוא דרך לעשות זאת שלא יידעו שאני בישראל. אבל בכל זאת אני מאושר לגמרי. עדיין לא מוטרד מזה שאין לי תוכניות לעתיד.

חמישי

9:30 | רוטינה של בוקר

קפה של בוקר במסילת ישרים.

13:30 | בגדים חדשים, הרגשה חדשה

הלכנו לאכול צהריים במסעדה באזור גינת לוינסקי. זה המקום הקבוע שלנו ומתחילים להתרגל לשגרה. חבר רחוק ראה אותי וקרא לי להיכנס לחנות שלו. הוא אמר לי: 'קח מה שאתה רוצה, מה המידה שלך?'. בחרתי בגדים ונעליים והרגשתי מדהים.

19:30 | מעלים זיכרונות

עוד ארוחת ערב עם חברים בבית ברחוב לבנדה. הפעם עלו הזיכרונות מדרפור. הסיפורים המצחיקים של הסבים והסבתות שלנו, התחושת משם.

שישי

13:00 | שיחה ראשונה עם אבא

העייפות של הימים האחרונים הכריעה אותי. ישנתי כל כך טוב ורגוע והתעוררתי מאוחר. טלפנתי לאבא מהסקייפ. דיברנו כמעט שעה בטלפון על 14 החודשים שהייתי בחולות. ההתרגשות הייתה ענקית. בפעם האחרונה דיברתי איתו לפני יותר משנה. המשפחה הופתעה שטלפנתי, הם לא ידעו שזה הולך לקרות. לצערי בגלל זה לא יצא לי לדבר עם אימא שלי, משום שלא הייתה בבית. יש לי חמישה אחים ואחיות, כולם בדרפור. הם עוקבים ושומעים ויודעים על הפעילות שלי, שומעים מחברים על המאבק. בהתחלה פחדתי שזה יפגע בהם אם מישהו שם יגלה שאני פעיל בישראל, אבל אבא שלי לא מפחד. הוא פוליטיקאי בעצמו ואיש חינוך, הדוגמה האישית שלי. הגיבור שלי, שתמיד ידע להתגבר על מצבים קשים. כשהייתי בן 10 בדרפור הוא לקח אותי לשיחה והסביר לי שאני צריך לדאוג לאחרים, להיות אמיץ ולא לפחד. בשיחת הטלפון הוא שאל אותי אם אני זוכר על מה היינו מדברים. אמרתי לו שלא שכחתי אף מילה ושנינו בכינו.

סיפרתי לו מה קרה כשהייתי במתקן חולות. זו הייתה תקופה קשה מאוד, התבלבלתי קצת ולא ידעתי מה לעשות. לא יכולתי לדבר איתו אז. פחדתי להדאיג אותו, ואני מודה שלא סיפרתי לו את כל האמת. אמרתי לו שחולות זה מחנה פליטים ולא מתקן כליאה, וכשהוא שאל אותי על הגזענות שיקרתי ואמרתי שאין גזענות ושהכל בסדר.

עזבתי את דרפור ב־2003 ומאז לא ראיתי אותם. אחותי הקטנה הייתה אז רק בת שנתיים. אם היא תראה אותי ברחוב היא לא תדע מי אני. השיחה הזאת בשישי עם האחים והאחיות כמעט שברה אותי. לראשונה ב־12 השנים שאני בישראל חשבתי על האפשרות לחזור לדרפור, אבל אני יודע שאם אחזור אסכן את חיי המשפחה שלי.

13:00 | מתכוננים לארוחת שישי

עשיתי קניות לקראת ארוחת הערב. תכננתי לנסוע למתקן חולות לארוחה עם חברים מחוץ לשערי המתקן, ולשם כך קניתי תמרים, ענבים, תפוחים ובננות.

18:50 | שוב מחוץ למתקן חולות

הגענו לחולות לארוחת רמדאן. פגשתי את החברים שם לפני הספירה של הערב, שמסתיימת בעשר. יש לנו שלוש שעות לבלות ביחד. במתקן הם הכינו אוכל סודני, וכל השיחה התנהלה על השחרור שלי. אמרתי להם שהם חייבים להיות אופטימיים ולא להישבר. אם אני שוחררתי אחרי 14 חודשים, גם אחרים ישוחררו. אני משוכנע בכך שהצדק ינצח.

21:30 | בחזרה לעיר

כשהם חזרו למתקן הכליאה נעצבתי. זה לא קל לראות אנשים חוזרים לכלא. הם חפים מפשע וכלואים ללא משפט ולתקופה בלתי מוגבלת. כשהגענו לעיר ישבנו בבית של חבר בדרום העיר. בכל יום אני פוגש מישהו אחר. כל החברים התגעגעו וביקשו לבלות איתי, גם כאלו שלא ממש הכרתי לפני כן.

שבת

12:30 | נווה שאנן

פגישה של פעילים דרפורים במרכז קהילתי בשכונה. ניסינו לחשוב איך לארגן את הקהילה למען האנשים שנמצאים שם, בדרפור. אני ממשיך משם למסעדה סודנית באזור, קיסרה (אוכל סודני ביתי) לארוחת צהריים עם חברים.

15:30 | פגישה פוליטית, בית קפה

עוד פגישה למען הקהילה הדרפורית. התחושה הזאת יוצאת דופן. מצד אחד אני כמעט לא חושב על תוכניות אישיות ועל העתיד, מצד שני את הפעילות החברתית אני לא יכול להפסיק, היא ממש חלק ממני.

19:30 | קונצרט בגן העיר

המוקד לפליטים ומהגרים ארגן קונצרט למען המאבק נגד סחר בבני אדם. באירוע השתתפו ישראל גוריון ואסף אמדורסקי, ומשום שהגעתי באיחור קל פגשתי את החברים רק בסיומו. גם אנשים שמעולם לא ראיתי פנים אל פנים, אלא רק בפייסבוק, באו להגיד לי שלום. זה היה מדהים.

22:30 | כתיבה

יצאנו מגן העיר וחלק מהחברים הלכו לשבת בבר. אני חזרתי הביתה כי היו לי כמה דברים לעשות: לכתוב מאמר ולנסח מכתב ארוך למשפחה שלי. התחלתי לכתוב את שניהם במקביל, האחד בערבית והשני בעברית.

24:00 | המחשבות שלפני השינה

הדבר היחיד שקצת מטריד אותי הוא מה ללמוד: ממשל או משפטים. לפני הכניסה לחולות כבר השלמתי את כל התהליך ועשיתי פסיכומטרי, אבל הכליאה עצרה את התוכניות שלי. אני חושב שאצליח לקבל מלגה אבל בכל זאת איאלץ לעבוד במקביל ללימודים. זה לא מפחיד אותי.

ראשון

9:40 | מפגש עם אסיר משוחרר

הלכנו לשתות קפה במסילת ישרים, לא רחוק מהבית. הגיע חבר שרק ביום חמישי יצא מסהרונים אחרי שלושה חודשים שהוא ריצה שם בלי משפט. אנחנו לא יודעים למה עצרו אותו.

11:30 | כביסה בבית

שטפתי במים ובסבון את החולצה הלבנה שלי. עוד לא פרקתי את כל התיקים מחולות. כנראה אני עדיין לא מאמין שיצאתי לחופשי. אני מרגיש בנוח אצל החבר למרות שאנחנו חולקים דירת חדר. כבר עשינו את זה בעבר.

18:00 | וולפסון 57, אספה לחוצה

נפגשנו במרכז לקידום פליטים אפריקאים אבל לא הרבה אנשים הגיעו, רק 15. דחינו את האספה הכללית לפעם אחרת. יצאתי קצת עצבני מהפגישה ויושב ראש המרכז ביקש שנשב.

21:15 | חושבים על העתיד שלי

ברחוב גורדון נפגשתי עם עורכי הדין שמנהלים את המוקד לפליטים ומהגרים ויעזרו לי לקדם את עניין הלימודים. אני רוצה להתחיל באוקטובר הקרוב. לימודי המשפטים מתקיימים בעברית וזה יקשה עליי לעבוד במקצוע מחוץ לישראל. בכל מקרה, את הבקשה אגיש השבוע. כשחזרתי הביתה סיפרתי לחברים על ההתלבטות שלי, והם אמרו: אתה לא תגור בישראל כל החיים, לך ללימודי ממשל בבינתחומי. סימסתי לעורכי הדין: אלמד ממשל.

שני

10:00 | מכתב הביתה

סיימתי את המכתב למשפחה. ניסחתי מכתב ארוך אבל לא חתמתי בשמי, ביקשתי מהם להגיד אם הם מזהים את כתב היד שלי. נראה לי שהם יאהבו את המכתב. פירטתי בו את הגעגועים וההתרגשות והקדשתי לכל אחד מבני המשפחה פסקה אישית.

12:45 | קפה אלבי

החבר ואני החלטנו לעבוד על המחשבים שלנו בקפה ולא בבית. ישבנו שם עד אחרי הצהריים. אני כתבתי, הוא מילא בקשות ללימודים בחו"ל. בין לבין פגשנו חברים ואנשים שאנחנו מכירים.

18:40 | מדברים על מדיניות הגירוש

פגישה באמנסטי אינטרנשיונל ברחוב קיבוץ גלויות. אני חבר בוועדה המייעצת ודיברנו הפעם על השחרור שלי ועל מדיניות הגירוש של ישראל. אנחנו מודאגים מהאפשרות שבית המשפט יאפשר את הגירוש. בינתיים מחכים.

21:15 | א־לה רמפה

נפגשנו עם חברים בבר. באמת ניסינו להשאיר הפעם את הפוליטיקה בצד, אבל איכשהו זה תמיד עולה.

23:30 | בבית

סרטונים של אובמה ולישון.

שלישי

9:00 | שבוע חדש

בדיוק שבוע עבר מהרגע שבו הייתי מחוץ למתקן חולות. כמעט כל הלחץ של הימים הראשונים עבר, ועכשיו אני מתחיל לחשוב ברצינות מה התוכניות האמיתיות שלי לעתיד, מה אלמד, במה אעבוד. אני באמת בחוץ.

• אנשים
• פליטים
• מתקן חולות
• מבקשי מקלט
• מוטסים עלי

• Facebook
• Twitter
• Email

בשבוע שעבר נערך דיון בבג"ץ על גרסתו השלישית של חוק המסתננים, שמכוחו מוחזקים כ־2,000 מבקשי מקלט במתקן הכליאה חולות לתקופה של שנה ושמונה חודשים. חולות הוא לכאורה מתקן פתוח, אבל המיקום המדברי הנידח שלו (בפתחת ניצנה, סמוך לגבול עם מצרים), העובדה שהוא מנוהל על ידי השב"ס והחובה להתייצב לספירה מדי יום הופכים אותו לכלא לכל דבר. מירי רגב ופוליטיקאים אחרים מהימין איימו לקצץ בכוחו של בית המשפט אם יעז לפסול שוב את החוק, ונראה שהסוגיה כולה הפכה מדיון מהותי על עתידם של כלל מבקשי המקלט או תושבי דרום תל אביב לקרב הורדות ידיים בין הכנסת לבג"ץ.

החודש החלו קבוצת “עוטף תחנה מרכזית" ו"המרכז למדיניות הגירה" בקמפיין פייסבוק של סרטונים שבהם מתואר המצב בשכונות הדרום. מי שגר בתל אביב ומסתובב באזור התחנה המרכזית לא צריך כמובן הדגמות: ההזנחה, הקטטות והצעקות ברחוב בלילות, תחושת חוסר הביטחון – אלה דברים מוחשיים ואמיתיים מאוד. לעומת זאת, כליאה ללא משפט של מי שלא ביצעו שום פשע אינה הפתרון.

אנחנו שואלים את השאלות הלא נכונות. ימין ושמאל עסוקים במאבק על בית המשפט ומנפנפים בססמאות על דמוגרפיה מול זכויות אדם, אף על פי שזכויות יש גם לתושבים הוותיקים ושאין משמעות דמוגרפית ל־30־40 אלף מבקשי מקלט ביחס לכלל תושבי מדינת ישראל. השאלה החשובה היא איך מסייעים לתושבים הוותיקים לשמור על איכות חייהם, על זכויותיהם ועל הנכסים המעטים שלהם, ומנגד מאפשרים קיום בכבוד למבקשי המקלט עד שהמצב באריתראה ובסודן ישתנה. מירי רגב או גלעד ארדן (שהחליף את גדעון סער במשרד הפנים אבל המשיך את המדיניות העלובה שלו) לא מציעים שום פתרון אמיתי, ואילו מפלגות השמאל־מרכז פשוט מתעלמות מהבעיה. על חולדאי באמת שאין מה לדבר.

בזמן האחרון אני מרגיש שלא רק שהעירייה והמדינה אינן מוטרדות מהסיטואציה בדרום העיר, אלא שהן אפילו די מרוצות ממנה, כל עוד הבלגן לא נשפך כמה מטרים צפונה, לאזור העיר הלבנה ושדרות רוטשילד. בסופו של דבר, הזנחה ועוני הם קרקע פורה למשקיעים ול"התחדשות עירונית", ולכולם ברור שהתחנה המרכזית וסביבתה הן האזור היחידי במרכז העיר שעוד יכול לעבור פיתוח דרמטי. בשבועות האחרונים כבר החלו עבודות במגרש של התחנה הישנה, שבו יוקם בקרוב אחד הפרויקטים הגרנדיוזיים בעיר. בקצב הזה, נראה שמי שיסלקו גם את מבקשי המקלט וגם את התושבים הוותיקים מהאזור הם הג'נטרפיקציה והקפיטליזם. יקראו לתהליך הזה “שיקום", ובסיומו המשוקמים כבר לא יהיו בסביבה, כמו תמיד. בינתיים, בעיית דרום תל אביב לא נעלמה רק כי העיתונים הפסיקו להתעסק בה. בתוך מערכת הבחירות המקושקשת והמטופשת הזאת, היה טוב אם כמה מועמדים – ולא רק מהימין הקיצוני – היו מגיעים לדרום העיר. אם לא בשביל להציג פתרון טוב יותר, אז לפחות כדי להראות לתושבים שעוד אכפת להם.

• אנשים
• מבקשי מקלט
• בג"ץ
• בחירות 2015
• חוק המסתננים
• מתקן חולות
• מסתננים
• דרום תל אביב
• עיריית תל אביב
• רון חולדאי
• טורים אישיים ובלוגים
• המרכז למדיניות הגירה
• תחנה מרכזית תל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

חלק מאיתנו קם הבוקר לפיד גדוש בציטוטים של מבקשי מקלט סודנים ואריתראים המתארים את מצבם הקשה במתקן חולות: "הגשתי בקשת מקלט לפני שנה ועד היום לא קיבלתי החלטה" (י', מבקש מקלט מסודן, כלוא בסהרונים), "השנים הראשונות בישראל היו לא קלות, אבל יכולתי לעבוד ולפרנס את עצמי, להרגיש שיש לי כבוד עצמי, למדתי עברית, למדתי אנגלית, היו לי חברים, הלכתי לכנסייה, כשהגעתי לחולות הרגשתי שלקחו לי הכל" (מוברטם, מבקש מקלט מאריתריאה, כלוא בחולות) ועוד.

לא מדובר בהשתלטות עוינת של האקרים מאמנסטי, אלא בקמפיין חדש בשם"קולות מחולות"המעודד גולשים להעתיק ציטוטים מתוך מאגר ולהפיץ אותם בפייסבוק ובטוויטר לצד ההאשטאגholotvoices#. "אלפי מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודן כלואים במתקן 'חולות' שבנגב, רק כי נמלטו מרצח עם, רדיפות ועינויים בארצם וביקשו מקלט בישראל", כותבים מארגני הקמפיין באתר. "עזרו להם להשמיע קול".

ישראל היא מדינה של פליטים, אני לא מאמין שככה היא מתנהגת לפליטים שמגיעים אליה (טוולדה, מבקש מקלט מאריתריאה, כלוא בחולות)#HolotVoices

— Yaniv Shoshani (@yanivro81)January 4, 2015

הדבר שתמיד החזיק אותי זו התקווה שיש עתיד. כאן בחולות, אני כבר לא רואה את זה. (חסן, מבקש מקלט מסודן, כלוא בסהרונים)#HolotVoices— Asaf Masada (@asafmasada)January 4, 2015

כל פעם שיש למישהו בעיה רפואית מביאים לו את אותו דבר, סתם כדור שהם שולפים מהכיס. (א', מבקש מקלט מאריתראה, כלוא בסהרונים)#HolotVoices— Roy Chicky Arad (@chickos99)January 4, 2015

גם אנחנו בני אדם, כמוכם בדיוק, תסתכלו עלינו, בני אדם, (גברהיווט, מבקש מקלט מאריתריאה, כלוא בחלות)#HolotVoices

— Rut shapira (@Rutshapira)January 4, 2015

אנחנו לא פושעים. זה מה שיש לי להגיד. (אבדום, מבקש מקלט מאריתריאה, כלוא בחולות)#HolotVoices

— Itamar Sha'altiel (@itamars)January 4, 2015

אני מבקש מכל הישראלים לחשוב טוב אם הם רוצים לחיות במדינה ששמה פליטים כמונו בכלא. (גברהיווט, מבקש מקלט מאריתריאה, כלוא בחולות)#HolotVoices

— מתי שמואלוף (@AbuMati)January 4, 2015

• פליטים
• מתקן חולות
• קולות מחולות
• מבקשי מקלט
• אינטרנט

• Facebook
• Twitter
• Email

בחודש מרץ האחרון עמד ליאב מזרחי על במת בצלאל בכנס מחווה לתערוכה המיתולוגית "דלות החומר" שנערכה במוזיאון תל אביב ב־1986. בעוד המשתתפים דיברו בשבחה של האוצרת שרה ברייטברג־סמל שטבעה את המונח, מזרחי פצח בנאום "אני מאשים" ובסופו הקריא רשימה ארוכה של אמנים שלטענתו היא ובני דורה מידרו מהשדה האמנותי במשך שנים. המקרה הזה מאפיין במידה רבה את העשייה האמנותית של מזרחי; כאמן הוא לא מתמסר לסגנון אחד, וכאוצר הוא סולד ממה שהוא מכנה "שדה הכוח" ומנסה לפרק ולאתגר אותו ואגב כך נהנה מהחופש שמאפשרת האוצרות העצמאית.

השנה האחרונה הייתה עמוסה במיוחד עבור מזרחי (37, יליד חיפה), אמן, אוצר ומורה. בתחילת השנה זכה בפרס האמן הצעיר ולאחרונה זכה במלגת "אמן בקהילה". אחת העבודות הגדולות ביותר שלו עד כה מוצגת במוזיאון פתח תקווה, ובמקביל הוא מתכונן לקראת תערוכת יחיד בגלריה דנה ביד מרדכי. מלבד זאת, לפני שבוע נפתחה בבית האמנים תערוכת יחיד שאצר לאמנית חוה ראוכר, והיום (חמישי) תיפתח בגלריה קונטמפוררי ביי גולקונדה התערוכה הקבוצתית "חולות" שאותה הוא אוצר. הרזומה המרשים של מזרחי כולל (תנשמו עמוק) לימודי תואר ראשון באמנות באוניברסיטת חיפה, תואר ראשון נוסף במדרשה, לימודי המשך באקדמיה לאמנות בדיסלדורף ותואר שני בבצלאל ובחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב.

ספר קצת על התערוכה החדשה.

"הרעיון לתערוכה התחיל, כמו רעיונות רבים שעולים לי – מהשם. המילה 'חולות' מאוד עניינה אותי וכמובן שגם המתקן עצמו. כשהתחלתי לשחק עם המילה ולקרוא על המקום, הבנתי שחולות זה גם 'נשים חולות' ואז התחלתי לתפור תערוכה שמקשרת בין כלא פיזי לכלא נפשי. שני הרעיונות האלו משתלבים בצורה מאוד חופשית, כמעט אסוציאטיבית".

אוצרוּת אסוציאטיבית היא לא בעייתית? התערוכה עלולה להיות לא מובנת.

"כן ולא. במקרה הזה נראה לי שפחות, כי הפירוק של המילה יכול ליצור משהו מעניין. המתקן ושאלת הפליטים תהיה שם, מרחפת, ותהיה גם נוכחות מסיבית של כוחניות. זה לא צריך להיות הדבר עצמו, אבל זה נמצא שם".

אבל אתה כופה על אמן נושא שהוא לא בהכרח מתחבר אליו.

"יכול להיות, אבל האוצרות שלי היא מעשה יצירה שרק אני חתום עליה. אני מתייחס לעבודות האלו כאילו הן העבודות שלי. אני בעצם בונה מהן משהו חדש לגמרי".

אין לך בעיה לאצור תערוכה בנושא חברתי שכזה בגלריה שבעליה ידוע בעושרו המופלג?

"ממש לא. אנשים לא מבינים את רוני (פורר, בעל הגלריה ואיש עסקים – מ"ר) נכון. אני בדיאלוג מדהים איתו. יש משהו נהדר בפתיחות שלו. התערוכה באמת יכולה להיראות קצת בעייתית ומתנשאת – גלריה כזו יוקרתית פתאום מציגה תערוכה על פליטים. אבל התערוכה היא לא באמת על פליטים אלא על מצבים שהאדם כלוא בהם פיזית או נפשית. חולות הוא מתקן כליאה אחד מתוך כמה בתי כלא שמופיעים בתערוכה. אני יכול להבין את הסוגיה שאת מעלה, אבל מה האלטרנטיבה? לא לעשות? לא להגיב? אני לא יכול".

התערוכה מציגה ספקטרום רחב של אמנים – מהאבות המייסדים כמו יצחק דנציגר וכוכבים כמו סיגלית לנדאו ועד אמנים לא מוכרים. זו גישה אוצרותית די נדירה במחוזותינו.

"אני עובד עם אמנים שהעבודות שלהם מעניינות אותי. תהליך העבודה שלי לגמרי מנוטרל משמות, זה קשור קודם כל לדימויים. אני מאוד אוהב לעבוד עם אמנים פחות מוכרים, לגלות אותם. האוצרות שלי היא לקטנית".

אתה עובד עכשיו עם האוצרת רווית הררי על תערוכת יחיד. איך ההרגשה להיות בצד השני?

"יכול להיות שיש לי סכיזופרניה, אבל כשאני על משבצת האמן אני מרפה, נותן מקום לאוצר לדבר ולנהל את הדיאלוג. אני יודע שבסופו של דבר האוצרות היא מלאכת מחשבת של יצירה. אני עושה הפרדה מאוד ברורה בין האוצרות לבין האמנות שלי. באיזשהו מקום אני גם מרגיש יותר ביטחון בתור אוצר. מאמנות אני מתייסר ומאוצרות אני נהנה".

העבודות שלך די אקלקטיות.

"נכון. אני מרגיש שעוד לא מצאתי את המדיום שלי. אבל אני לומד לחיות עם חוסר הסגנון. רק מי שמתבונן בעשר שנות עבודה שלי מבין מה אני עושה".

רובנו ככולנו, אנשי האמנות, חיים בתל אביב ופעמים רבות אנשים מבחוץ מאשימים אותנו בשמאלנות יפת נפש.

"אמנם אנחנו חיים בבועה הזו, אבל יש צד שלישי ודומיננטי בחיים שלי, ההוראה. אני מלמד חמישה ימים בשבוע עשרות בני נוער, גם משכונות מצוקה וגם ילדים מהאליטה של תלמה ילין. ככל שאני נכנס לעולם ההוראה כך אני יוצא מתוך הבועה שנקראת 'עולם האמנות'. אני מרגיש שהתרומה החברתית שלי דרך החינוך גדולה מאוד. אמנות יכולה להקנות כלים לפתיחות חברתית, לקבלת השונה והאחר. וזה קורה. לאהוב את האחר הפך להיות מילה נרדפת לשמאלנות וזה לא נכון. אני מלמד גם ערבים – אני לא חושב שהם שמאלנים".

במקביל ל"חולות", מזרחי עובד על פרויקט שאפתני במיוחד – תערוכת מחווה ענקית לאמן הגרמני ג'וזף בויס, שלפי המיתוס היה טייס בצבא הנאצי. התערוכה תחלוש על שלושה חללים ברחבי תל אביב ותכלול עשרות אמנים ואסופת מאמרים מרשימה. מזרחי חוקר בלהט את הנושא, והשאלה שמלווה אותו היא מדוע דווקא אמן גרמני זכה לכל כך הרבה הערכה באמנות הישראלית. התערוכה קורמת עור וגידים כשברקע מתנהל דיון סוער בין אנשי אמנות צעירים לבין נציג הדור הבוגר, המבקר והאוצר גדעון עפרת, שמאשים את האמנות הצעירה בטיפשות ובבורות.

אולי גדעון עפרת צודק. אולי בגלל שאוצרים כמוך עובדים עם יצירות ולא עם אמנים, לא נוצר נרטיב באמנות. אולי אם אוצרים יטפחו וילוו אמנים קבועים יהיו כאן תערוכות משמעותיות כמו "דלות החומר".

"אני לא מסכים. אני ממש לא חושב שאוצר צריך לקדם את אותם אמנים שוב ושוב. זה מה ששרה ברייטברג־סמל עשתה. כשהתכוננתי לכנס על 'דלות החומר' גיליתי שהיא אצרה עוד חמש־שש תערוכות מאוד דומות עם אותם אמנים, לקח לה כמה שנים לנסח את צמד המילים הזה. היא בעצם עבדה עם אותם אמנים כמה שנים על אותה תערוכה, וזה עצבן אותי. יש לי הרבה ביקורת כלפיה וכלפי רפי לביא. הפעולה שלו סירסה והרסה את עולם האמנות. במשך 30 שנה הוא הדיר מאות אמנים, בעיקר נשים. הן היו מביאות לו עבודות פיגורטיביות או ריאליסטיות והוא היה אומר להן 'לכי תציגי את זה בסלון שלך'. מי שלא הלך אחריו סורס ונעלם. חוץ מזה, כשברייבטרג־סמל וגדעון עפרת עבדו בשנות ה־70 וה־80 לא היה פייסבוק. לא היה אינטרנט, טלפון נייד, 50 גלריות בתל אביב וסצנת אמנות צעירה בירושלים. לא נראה לי שאפשר להשוות, כי אני לא חושב שקיים היום נרטיב בעולם. לא קיים זרם אחד, יש המון תתי־קבוצות וזרמים. זה שאין זרם זה אולי הזרם".

"חולות" תיפתח בגלריה קונטמפוררי ביי גולקונדה היום (חמישי) 20:00, ותוצג עד ה־28.2

• מתקן חולות
• תערוכה קבוצתית
• ליאב מזרחי
• גלריה קונטמפוררי ביי גולקונדה
• אמנות
• תרבות