• Facebook
• Twitter
• Email

אחד הדברים המרגיזים במבצע צוק איתן הייתה הקלות שבה חזרו הדברים לשגרה. נהוג לומר שהחיים חזקים מהכל, אך מלבד אלה שנפגעו באופן קרוב או אישי, הייתה בציבור הרחב תחושה של אנחה קולקטיבית לא נעימה. עכשיו, כשברור שהמלחמה הזו לא תרמה לדבר, העדר המחאה על כך הוא צורם במיוחד. זה בולט כמובן גם בחזית האופנתית, שכן אופנה היא בהגדרתה שיקוף של רוח הזמנים, אך ייתכן שדווקא ההתעלמות הכמעט גורפת מהנושא בקולקציות החורף שנחשפו עד כה (רובן היו בשלבי עיצוב ויצור בסטודיו בזמן האזעקות) היא הדבר שמייצג נאמנה את הלך הרוח בישראל של סוף 2014, או לפחות את חששות המעצבים ״ללכלך״ את היופי במעורבות פוליטית שעלולה לעלות להם בלקוחות, במיוחד אחרי תקופת המלחמה שפגעה משמעותית במצב השוק.

אלה שלעולם לא חוששות מהצהרה פוליטית הןנשות קום איל פו, שמצאו העונה דרך יפה ועדינה באופן יוצא דופן להחזיר לתודעה את הרגשות שהיו לכולנו לפני כמה חודשים. קולקציית החורף של המותג כבר הייתה מוכנה טרם המלחמה והצלמת נטלי זריקר כבר הספיקה לערוך את תמונות הקטלוג הסופיות, כמה ימים לפני היציאה למבצע.

"פתאום, לא היה שום היגיון בפרסום קמפיין אופנה על רקע מה שהתחולל בחוץ״ נזכרות בדיעבד מעצבות המותג, שיחד עם מעין גולדמן ומיכל שמיר החליטו להחדיר בדיעבד את אותות המלחמה לצילומים, אך בדרך עדינה ומיוחדת, אולי העמדה הפוליטית הנוגעת ביותר שנקט המותג עד כה. כל עמוד מהמוצר המוגמר נשלח לאחד מקבוצת אמנים ואמניות ישראליים ופלסטינאים, שהתבקשו לחבל בהם כפי שחיבלה המלחמה במציאות של כולנו.

לא כולם בחרו להפריע לצילומים בעזרת דימויים מיליטנטיים, ודווקא אלה שלא נעזרו בכנפי טיס או אש התותחים לוכדים את המורכבות של המצב ועצם הבחירה להגיב במדיום שכזה, כפי שמסביר האמן להב לוי בטקסט המלווה את התרומה שלו לפרויקט: "הדיכוטומיה של המעשים היום-יומיים, של אלה מבינינו המנסים לקיים כאן אורח חיים נורמטיבי ובה בעת להיאבק על זכותם של אחרים לאותם חיים של אלו שנשלל מהם חופש התנועה, שאינם מעלעלים סתם כך בקטלוג אופנה". בנוסף לפרויקט, בחרו לייצר בחברה חולצת טי במהדורה מיוחדת שבאמצעים טיפוגרפיים מבקשת להטיח בפנינו את התדרדרות השיח הציבורי בעקבות המלחמה והדרור להסתה שקיבל לגיטימציה תחת המעטה האנונימי של הרשתות החברתיות. הן מבקשות לעודד את הלקוחות הרוכשות את החולצות להעלות את התמונות שלהן לובשות אותן לאותן מדיות שיתופיות כתגובת נגד, או כסוג של מראה.

מעצב נוסף שבחר להגיב ל"מצב" באמצעות חולצות ושמלות טי בהדפס מקורי הוא נדב פינק (גילוי נאות- כותב לשעבר במדור זה). "טי שירטים תמיד היו הדרך המועדפת עליי להעברת מסר" מספר המעצב הצעיר, שהחליט לייצר את אלה בעקבות האכזבה מחוסר התגובה הציבורית. בדפוס משי הוא החסיר את קו מפת ישראל מתוך בלוק מרובע של צבע, אך בצורה שבה כמעט נדיר לראות אותה בזכרון הקולקטיבי – בשילוב גבולות הקו הירוק. על פניו הדבר לא נראה רדיקלי במיוחד, אך למי שהתחנכו בישראל טרם ההחלטה של שרת החינוך לשעבר יולי תמיר בשנת 2006 לשלב את הקו בתוכנית הלימוד של מפת הארץ, הדבר יבלוט בעין, ובשל כך ישרת את המסר שפינק ביקש להעביר. את המפה ליווה המעצב בכיתובים "KNOW YOUR LIMITS" ו-"LESS IS MORE" שרלוונטיים לתחומים יצירה וחיים אחרים אבל הופכים משמעותיים פי כמה בהקשר המדיני-לאומי.

את הקטלוג וחולצות קום איל פו ניתן להשיג בחנויות המותג

את החולצות והשמלות של נדב פינק ניתן לרכושדרך האתר

• נדב פינק
• צוק איתן
• קום איל פו
• אופנה
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

בחודש מאי התקיים נשף הגאלה המסורתי של מוזיאון המטרופולין בניו יורק, כשהשנה, בהתאם לתערוכה שמוצגת בו בימים אלה, קוד הלבוש היה פאנק. אחד מקווי הביקורתּ המרכזיים שלה זכה האירוע הוא שלמרות שהבגדים שעטו עליהם המוזמנים היו מופת של יישום יסודות הּפאנק – ניטים ואביזרי מתכת גסים, בדים משובצים, עור שחור והרבה עור חשוף – הדבר לא יכול היה להיות רחוק יותר מרוח הּפאנק, שקוראת בקול רם לאנטי־ אופנה ולמרד בכל מה שנתפס כממסדי וכמיופייף. אותו העיקרון פעל גם על תצוגת קולקציית חורף 2013־2014 של קסטרו, שהוצגה השבוע בגני התערוכה. הנושא העיקרי היה שנות ה־90, ובמרכזן הגראנג'. הקולקציה, שאליה עוד נגיע בהמשך, הייתה לא רעה בכלל, ולרגעים אפילו מצוינת, אולם הניסיון לייצר אווירה שתתמוך בה, ואולי אף תרים אותה, הצליח בעיקר לייצר תחושה סינתטית עזה. הבחירה התמוהה בלהקת מטרופולין כפסקול חי לתצוגה הייתה רחוקה שנות אור מלהיות רלוונטית או קשורה איכשהו לּפאנק, ושימשה כהסחת דעת לא רצויה. התפאורה, שהורכבה ממספר מכולות משא שהונחו אחת על השנייה ומביניהן יצאו הדוגמנים אל המסלול, יכולה הייתה לעבוד בצורה נפלאה לו הייתה נעשית באותנטיות, כזו שלא כוללת מסלול שחור מבריק ואינספור נקודות תאורה, כמו למשל בתצוגות של ריק אוונס, שללא ספק קיים בתודעתו של המותג, אם לשפוט על פי נעלי הגברים.

אם נתעלם מתמונת הפתיחה של ארבעת הפרזנטורים של המותג – המסמלים את ההפך המוחלט מחספוס, מגראנג' ומכל מה שרלוונטי לשנות ה־90 – התצוגה נפתחה בכמה ממערכות הלבוש המשכנעות והמדויקות ביותר שהציגה קסטרו לנשים בשנים האחרונות. מעיל צבאי רחב שנלבש על גופייה גזורה ומחוררת בשילוב חצאית פאייטים בעלת שסע נדיב במיוחד, גרביוני רשת, מגפוני עור שחורים וקילו וחצי של בלינג מוקפד, יצרו לוק שלא היה מבייש את אחרונת הפאשניסטות, והצליח סוף סוף לייצר את הוואו פקטור שהיה כל כך חסר באגף הנשים של קסטרו. בדי משבצות אדומים, הדפסים מנומרים, ג'ינסים שטופים ועור שחור בגזרות נשיות במיוחד בחלקים התחתונים וגבריות בחלקים העליונים, יצאו למסלול והצליחו, בעזרת עבודת סטיילינג מדויקת, ליצור סיפור אמיתי, שאמנם התחקה בצורה די ברורה אחר הקולקציה האחרונה של הדי סלימאן לסאן לורן, אבל הצליח במידה רבה לעבור את הטרנספורמציה הנדרשת כדי להיות לביש עבור הקצה האופנתי של השוק הישראלי.

באגף הג'ינס נרשמה הצלחה מסחררת בשני הקווים, כאשר אצל הנשים שודרגו פריטים כמו מעילי טרנץ', טוניקות רחבות וחצאיות עתירות בד על ידי הדפסים שבטיים וחיתוכים גרפיים, ונלבשו עם סריגים גסים ועם פריטי עור שיצרו מראות מרשימים. אצל הגברים נרשמו בחירות נועזות לא פחות בדוגמת שילובי דפוסים קיצוניים, שימוש בעור ומנעד צבעוני רחב שכלל לא רק כחולים אלא גם שחור־לבן. בקולקציית הגברים נראה שלא היו יותר מדי נקודות שיא, אולם פתאום ניתן היה לראות איך קסטרו־מן הפכה לקו אופנתי אחיד ומגובש, שמצליח ליצור אופנה גברית מסחרית מעניינת ולבישה בלי ליפול ליותר מדי קלישאות. אחת הבעיות שבדרך כלל מאפיינות לרעה רשתות מסחריות בארץ ובעולם היא היכולת ליצור בגדים "אמיתיים" – כאלה שלא רק נראים כמו מוצר נחשק אלא גם מרגישים כך, והעונה הראתה קסטרו שהיא בהחלט מסוגלת לכך, כשהיא מציגה אוסף של מעילים, סריגים, חולצות אריג ופריטי דנים שיכולים לעמוד בגאון מול אלה של הרשתות הזרות.

• נדב פינק
• אופנה
• החיים היפים