חופי הנודיסטים בישראל הם שמועות רחוקות ומוכחשות על עירום חופשי ומשוחרר במדינה שנכנעה לשמרנות. עדי סמריאס יצא למסע בעקבותיהם. מה תודה? תתפשטו
זה היה סוף שבוע אחד ארוך, בן אלף קילומטרים של נסיעה בכבישי הארץ ולחופי הים המסתתרים לצדם, והמטרה הייתה אחת: לחפש עירומים ועירומות. נודיסטים. נטוריסטים. האנשים שמפקירים את גופם עירום ועריה לחסדיהן של קרני השמש וגלי הים המלוח. העולם מלא בהם. ישראל פחות. יצאנו לחפש את מי שוויתרו על בגד הים ובחרו בטבע, ברצועות החוף המבודדות, היכן שהכישוף השחור של הקונפורמיזם והמוסכמות החברתיות אינו חל, וכל מה שיש זה רק גופים איברים חשופיםומשוחררים וחול וים וחופש. חיפשנו וחיפשנו.
עוד כתבות מעניינות:
איך נשמעת לכם מסיבה עם אברי מין חשופים?
למה הישראלים כל כך מפחדים מעירום?
שמונה תל אביבים שלא מפחדים להיחשף לגמרי
אכזיב: סופיה לורן אינה עונה
מספרים שכאן הכל התחיל. נודיזם כחול־לבן. אלי אביבי, שנפטר לפני שלושה חודשים, הקים את כפר הנופש אכזיב בשנות ה־70 למרגלות רצועת החוף הקסומה. לכאן הגיעו אנשי הבוהמה, התמהונים וגם השחקנית האיטלקייה סופיה לורן. ב"מדינת אכזיב" שאביבי הכתיר עצמו להיות נשיאה, הותר ואף היה רצוי להתהלך בעירום. אומרים שאביב היה חלוץ הנטוריסטים בישראל. בתחנת הדלק הסמוכה מוכרת חביבה בחנות הנוחות עונה "לא" קצר והחלטי – בתשובה לשאלתי האם נודיזם זה עדיין עניין שגרתי בסביבה. באספרסו בר "טוק טוקי" הצמוד, תשובתם של שני הגברים מבטיחה יותר: "תשאל איפה הצרפתים".
על השער של מדינת אכזיב תלוי שלט "אין כניסה" גדול שנכתב בכתב יד. המקום, המתפקד גם כמוזיאון, שומם למדי, ושריקה מתוך הבית מבהירה לי להתחפף כי אין לי מה לחפש פה. את הבוהמה החליפו המנגלים והמטיילים המגיעים אל "גן לאומי אכזיב" הצמוד. ליד הקופות אני פונה אל אחד העובדים במקום – שזוף, גילו נושק ל־60 ועיניו תכולות. ניכר שהוא מכיר את אכזיב עוד מהתקופה של סופיה לורן ולפני בואם של המנגלים.
איפה הצרפתים?
"פספסת אותם באיזה 20 שנה. פעם היו פה זמנים טובים".
אז כבר אין פה נודיסטים?
"תמשיך לנסוע צפונה, לפני חוף בצת, תמשיך לנסוע ותראה ציצי יפה".
חוף בצת: הולה הופ של אכזבה
הנה רצועת חוף מרהיבה ביופיה. בנקודות מסוימות שלה גם מבודדת. מלבד אישה המגרדת את פטמתו של גבר שעיר ועב כרס היושב על כיסא פלסטיק בתוך המים, אין זכר להבטחתו של ההיפי שהפך לעובד הרשות מאכזיב. מאכזב. שלוש בנות באזור שנות ה־20 המאוחרות של חייהן נופשות על החוף. אחת מהן מפליאה בכישורי הולה הופ. הן באו מכרמיאל ("בשביל השקט"). בחופים המבודדים שבין נהריה, מדינת אכזיב וראש הנקרה, הנודיזם לא מבקר בשעות הצהריים של סוף השבוע. יש שקט אבל אין עירום – "בכל זאת, אנשים מגיעים לפה, עם משפחות, עם ילדים".
בחזרה ברכב אני מנסה להבין עם חברי טל שהתלווה למסע – מה מפחיד כל כך אותנו הישראלים בעירום. באירופה זה מקובל הרי, משפחות שלמות מבלות עירומות על החוף כעניין שבשגרה, או לפחות לא עושות עניין מעירום של אחרים. אז למה לא בישראל? חלק מהמין האנושי החליט שהגוף שלנו הוא דבר מחריד שצריך להתבייש בו. ישראל השמרנית-מסורתית הצטרפה אליו בלי לשאול שאלות.
עתלית ונחשולים: אין חרמנים בעיר האוהלים
אנו חוצים בחזרה את נהריה, חולפים על פני מה שנראה כחיקוי לגשר המיתרים, בדרך אל היעד הבא: רצועת החוף הנמתחת בין עתלית לנחשולים, לאורכה חופים בתוליים ושמורות טבע. ברוב חלקי ישראל, הגישה אל הטבע עוברת דרך אוטוריטה – "רשות הטבע והגנים" שמשמרת ומתחזקת נכסי טבע וגובה כסף עבור הגישה אליהם. במצב הטבעי של הישראלי הממוצע, עירום הוא גס/סוטה/מפריע/פוגע ברגשות הדתיים, אבל להשליך אשפה ולזהם את הטבע נחשב כנורמה. לא רחוק מהמרכז המסחרי בעתלית אנחנו מבחינים בגזלן שמציע שניצל, פלאפל, המבורגר וגם שתייה קרה. המוכר, בשנות ה־50 המאוחרות לחייו, וילד-קקה על אופניים חשמליים משוחחים בנחת.
מוכר (נוסטלגיה ניכרת בעיניו): "נודיסטים? פעם היו פה למטה, ליד המבצר".
ילד-קקה על אופניים חשמליים: "תסעו לחוף דור. שם יש".
מוכר (בשאלה מכשילה): "מה זה בכלל אומר נודיסטים?"
ילד-קקה (יורה בפסקנות): "חרמנים".
הגזלן מכוון אותנו לשער צהוב הסמוך לקיבוץ נווה ים, ממנו ממשיכים שמאלה על דרך כורכר. לרצועת החוף הבלתי מוכרזת. גם אם יש כאלה שאכן נוהגים להשתכשך כאן עירומים – מתחוור לנוו שהדבר אינו אפשרי כעת. על החוף הוקמה עיר אוהלים – ציליות וגנרטורים, זולות, מנגלים, וודקה רדבול. בהתחשב בעצימות הקריוקי, מסיבות הרווקים ומסיבות טראנס סוג ד' – לנודיזם אין כאן סיכוי. המשכנו בנסיעה לאורכה של רצועת הכורכר,לצד פסי הרכבת המקבילים לכביש 2 עד לחוף דור.
תרבות הצריכה של המערב מחנכת אותנו לקנות כנקודת מוצא, כולל בגדים וחופשות וגם גישה לטבע. הרעיון של להניח פיסת ישבן חשופה על רצועת חוף מבודדת הוא כפירה בסדר הקיים ובמבנה החברתי. מה שטוב לשבטים באמזונס ובאפריקה, מה שהיה טוב לאבות אבותינו הקדמוניים, נחשב מוזר ואקסצנטרי כיום. אני מדדה בחום הכבד אל הבוטקה של "רשות הטבע והגנים", שם מקבלת את פני בחיוך אדיב בחורה נעימת הליכות עם מבטא אנגלוסכסי.
הבנתי שיש פה חוף שאפשר להתרחץ בו עירומים?
"פה לא, זה יותר מקום למשפחות".
אבל הבנתי שיש פה נודיסטים באזור.
"יותר באזור של חוף הסירה או ליד תל דור. סוף השבוע עכשיו וחג הקורבן. באת בזמן לא טוב. אם זה קורה – זה יותר במהלך השבוע בשעות הערב המאוחרות. זה פשוט מושך סקרנים ועלול לפגוע ברגשות הדתיים".
הלאה אל תל דור. רצועת החוף מתגלה כמדהימה, אך נטולת נודיזם. צרובים משמש ואכזבה, בחרנו להתנחם בחומוס ובשר במסעדת "אבו עלי" בפוריידיס. החומוס טעים והבשר עשוי היטב. אחר כך ברחוב בן עטר בתל אביב, חוצים שני שיכורים בלי חולצה את הכביש. זה הכי קרוב לנודיזם שראינו היום.
חוף געש: גייז, קונדומים ודאבל מקרויאל
בניגוד לאזור הצפון בו הנודיזם הוא עניין חמקמק, חוף געש אליו אנחנו יוצאים למחרת (או "געש חוף הנודיסטים גייז", כפי שמצוין ב־Waze) הוא ברירת המחדל הפופלרית לנודיזם ישראלי. כה פופולרית שבשנה שעברה דאגה משטרת ישראל לעצור שני גברים ואישה שפקדו את החוף עירומים בחשד ל"מעשה מגונה בפומבי והתנהגות פסולה במקום ציבורי". המגונה והפסול עדיין קורה בגעש. טוב שכך.
לפני חוף געש עצרנו בסניף מקדונלד'ס במרכז המסחרי. אני משתף את מנהל המשמרת בכוונתי לפקוד את החוף הנודיסטי. "יש שם רק זקנים", הוא מזהיר. הירידה אל החוף חסומה בגדר. לידינו נעצר רכב וממנו יוצא מי שנראה כיוצא סיירת ומשתחל דרך פרצה בגדר, ואנחנו בעקבותיו. על החוף עשרות גברים עירומים, שריריים ומגולחים ברובם המוחץ. העירום מרגיש מוקפד וראוותני. כדי להיכנס לאווירה פשטתי את בגד הים, אך אל מול תוצרי חדרי הכושר אני מתקשה שלא לחשוב על הדאבל מקרויאל עם אקסטרה גבינה ורוטב חריף שאכלתי.
דרומה מגעש, באופק, מזדקרות להן דירות הפנטאהוז של העיר נתניה (אולי הצרפתים מאכזיב גרים שם עכשיו). בדרך אנו מבחינים בזוג, גבר ואישה, שניהם עירומים. במרחק עשרה צעדים מהם יושב גבר על כיסא פלסטיק של "כתר", גם הוא ערומקו, ונראה כנהנה מהשלל הוויזואלי שנפל בחלקו. זה מחזה מכמיר לב ומעורר אי נוחות בו זמנית. בדרכנו חזרה לרכב, על השביל, ממש ליד הסימון המורה ש"כאן עובר שביל ישראל" נחה לה בנחת ונהנית משאריות השמש של סוף היום – חבילת קונדומים.
מצוקי דרגות: ארץ ההיפים והפליט משועפאט
היי דרומה. שתינו קפה בפונדק אלביס בנווה אילן, דהרנו על כביש 1 והתחברנו ל־90, בדרך ראינו התנחלויות ופזורות בדואיות עם עזים ודגל פלסטין תלוי בצדן בעליבות. ירדנו אל ים המלח, כשמוניות צהובות חולפות במהירות על פנינו, עד שהגענו למחסום הצבאי רגע לפני העלייה להתנחלות מצוקי דרגות, שבגוגל מוגדרת גם כיישוב אקולוגי.
"ההיפים פה למטה", מכוונים אותנו החיילים הנחמדים. דילגנו באלגנטיות מעל שולי הכביש וירדנו אל החוף. ריח גופרית ומלח הכה באפינו וכיאה למושבת היפים, התוודענו לזולות מפוזרות ומושקעות. חבורה שנראית עירונית למדי, מכוונת אותנו להמשיך אל המעיין. צעדנו עד שהגענו אל נקודת הכינוס הבלתי מוכרזת, בין קני סוף, זולות ואוהלים בודדים.
יובל, תושב גבעתיים בשנות ה־50 לחייו, וקעקועים לגופו המעידים על כך שזכה להכיר את תרבות הטראנס בישראל בשנותיה היפות – מקבל את פנינו. "מה אתם מחפשים?", עוד לא הספקנו לעכל וחברו הקירח והשמן צועק: "הם מחפשים ציצים". כן, במצוקי דרגות יש עירום, וכיאה למקום בו חיים אלה שהחליטו לפרוש מהציוויליזציה – זה עירום לא מתנצל. או מגולח. כזה שמגיע במיני צורות, צבעים וגדלים. ססגוני כמו הטבע. "גם פה, שתדע, זו יכולה להיות בעיה".
עירום?
"כן, נו באים אנשים, מחפשים את זה. נגיד חבר שלי, הקירח, הוא בן 70, יש לו פה מלוכלך, לא נעים לי, בחיי לפעמים לא נעים לי ממנו".
מה לא נעים, יעני מעיר הערות, צועק דברים?
"בחיי, אם זאת הייתה בת דודה שלי נגיד, שתי אבנים הייתי מוריד לו לפרצוף".
בכניסה לאוהל המשקיף אל הים מתפנן לו בעירום וואסים, גופו עגלגל ושעיר. הוא מגיע לכאן ממחנה הפליטים שועפאט בכל סופשבוע. "אתה מבין אחי, אני מוריד את הבגדים, ואיתם יורדים גם הלחצים". לא רחוק ממנו רובצת שרון מפרדס חנה, בת 44, ללא חלק עליון וללא מניירות, רק היא והמעיין וים המלח. "אני מרגישה בנוח עם הגוף שלי". שרון מסבירה שדווקא בסופי השבוע אנשים כאן נוהגים ביתר צניעות. נזהרים מאלה המוצאים את העירום כאטרקציה, או מפרשים אותו כחרמנות, כפי שפסק הילד-קקה מעתלית. "אם אני מרגישה אנרגיה מינית, אני אתלבש וזה יכול לקרות גם פה".
אבל את מרגישה בנוח עם הגוף שלך.
"אני מרגישה בנוח, אבל יש כאלה שלא. אני גם לא אהיה עירומה בחופים מוכרזים, ברומא התנהג כרומאי".
נווה מדבר: שני גברים עירומים ופרידה
הנקודה האחרונה במסע. כאן קיווינו למצוא את גן העדן הנודיסטי. לאחר בידוק ביטחוני אני נעמד ליד הקופה, "שישים שקלים", מבשרת פקידת הקבלה. "יש פה נודיסטים?", אני מנסה לדובב והיא בסרט משלה, מכחישה בתוקף.
"אין פה דבר כזה".
אבל קראתי באינטרנט שיש.
"אם יש כאלה שמחליטים ללכת איפה שאין חוף מוכרז ולעשות שם דברים – זאת לא בעיה שלי".
אז את בעצם אומרת שיש פה חוף נודיסטים לא מוכרז.
"לא (עולים הטונים), אין פה חוף".
שילמתי את 60 השקלים. דווקא יש פה חוף וזה הגיוני כי יש פה ים. יש גם מנגלים, וקריוקי ומציל שצועק. אני צועד דרומה, מהמקום שבו נגמר ההמון – בתקווה למצוא נווה מדבר של עירום. לפני ניצב שלט המורה על סיומה של רצועת החוף המוכרזת. מכאן אני ברשות עצמי. אני ממשיך בלב מלא תקווה בין בורות הגופרית והמלח. במרחק אני מבחין במה שנראה כפיסת חוף המעוטרת בשמשיות ודקלים. הגעתי. לאחר שלושה ימים של חיפושים אני מרגיש בנוח לפשוט את בגד הים. חגיגה של עירום אין פה. רק שני גברים עירומים. אני מציע למבוגר מביניהם להצטלם. הוא דוחה אותי בנימוס. "מה, אני לא יודע איך התחת שלי נראה?".
בין חוף לחוף, אנשים שפגשנו סיפרו נרגשים על פלמחים ומכמורת, אשר לדבריהם הם חופי הנודיסטים הלוהטים נכון לרגע זה. אבל לאורך שלושת הימים הללו, הקילומטרים הרבים והקרינה האולטרה סגולה, מתברר שנודיזם הוא לא חוף מסוים. נודיזם זאת פוזיציה, שמועה ארעית בשוליים, רחוקה מצפיפות ההמון בבגדי הים, בשמורות הטבע ובחופים המוכרזים. עירום ישראלי נדיר כמו שתחושת החופש פה נדירה – אבל הוא יכול ומתקיים פה בכל חוף ובכל זמן, כשהאדם מבקש להיות עירום, להיזכר מהיכן הגיע ולהיווכח לאן יחזור בסוף, איפה שאין רשות וקיים רק טבע, עירום גם הוא כתוצאה מהשחתת ידיו של אדם.
