• Facebook
• Twitter
• Email

אנחנו נוטים לזלזל בו, להמעיט ביכולותיו ולהתכחש לקיום שלו, אבל תרצו או לא – החורף כאן, ומתברר שהוא לא פראייר בכלל. השלג שהואיל בטובו לנחות סוף סוף בחרמון הזניק את עונת התיירות הקרירה ועמה את מסכת החישובים והאסטרטגיות: כיצד לצלוח את פקקי התנועה? ספוילר: אי אפשר. מתוך ההבנה העסקית הזאת נברא ככל הנראה כפר הנופש רימונים בנווה אטי"ב. אם כבר להיתקע, אז לפחות בבקתת עץ עם ג'קוזי. היישוב הזעיר המתנשא לגובה של 1,030 מ' מעל לפני הים הוא הדבר הכי קרוב לעיירת סקי שיש ללבנט להציע, בייחוד כשבקתות העץ המשולשות מתכסות בלבן. כפר הנופש החמים אידיאלי לחופשה רומנטית, ובתום יום טיולים מושלג תוכלו להפשיר מול ההסקה או בג'קוזי הגדול והמפנק הסמוך לבריכה המחוממת. משפחות יוכלו להצטנן ולהתפנן אף הן בבקתות הגדולות שיכולות להכיל משפחה של עד שש נפשות. רוכבי האופניים ישמחו לגלות כי יש כניסה לכלי תחבורה דו גלגלי ואף תנאים מיוחדים לאירוח רוכבים, כולל שירותי תיקונים. ובפן הקולינרי? אם לא חשקה נפשכם במטעמים דרוזיים תוצרת מג'דל שמס הסמוך, תוכלו לרפד את הקיבה בארוחה קלילה בלובי בעלות הוגנת של 35־60 ש"ח.

מחוץ לבקתה

הכביש המטפס ליישובי צפון הגולן – נווה אטי"ב, נמרוד ומג'דל שמס – הוא יפה ומלהיב גם בלילות ובימים שאינם לבנים. בתפאורה המתחלפת יש פסגות עוצרות נשימה, עמקים מוריקים ומטעים ורדרדים. על הדרך מומלץ לעצור במקומות נוספים שהחורף מחמיא להם. מיטיבי לכת? נסו את הנחלים חזורי וג'ובתה המתפתלים מטה מנווה אטי"ב לעמק החולה. אתגרים סלעיים חלקלקים מובטחים.

תצפית מפל סער

כביש 99 המטפס אל נווה אטי"ב עוקב אחר מסלול הזרימה של נחל סער ומפליו וטומן בחובו נקודת תצפית מרשימה במיוחד. במרחק פסיעה קלה מהכביש תוכלו להשקיף על צמד מפלים שוצפים וגועשים, התמיר שבהם מתנשא לגובה של 18 מטר. בימים סוערים המראה מסעיר אף יותר.

בריכת רם

בדרך למג'דל שמס עוצרים בבריכת רם: כתם כחול וקסום במרומי הגולן שהופך נאה מהרגיל בימים של שלג, אז הוא מתכסה בלובן חורפי מלכותי. למעשה מדובר באגם טבעי, ככל הנראה תוצר של מכתש געשי, וביומיום הוא משמש מאגר מים להשקיית היבול באזורים הסמוכים.

יער אודם ושביל הג'ובה הגדולה

שמורת היער הגדולה בגולן, המקיפה את המושב בעל אותו השם, רצופה בג'ובות – שקעים עגלגלים שגם הם תולדה של פעילות געשית. גם השביל המוביל אל הג'ובה הגדולה, העטור עצי אלון ובעלי חיים, יפה מתמיד כשהוא עוטה לבן. אפשר גם לטפס על הר אודם הסמוך, אבל אם אתם שואלים אותנו, פשוט לכו לאיבוד בין העצים ותדמיינו שאתם ביבשת אחרת.

השביל התלוי בבניאס

מערכת הגשרים התלויים בנחל הבניאס תקרוץ לחובבי האתגרים, אך גם לכל חובב יופי פראי שלרשותו 45 דקות פנויות. השביל, החוצץ בין אדמה, שמים ומים אטרקטיבי בעיקר בחורף עם עליית מפלס המים, אז הטבע מתגלה במלוא עוצמתו. הכניסה כרוכה בתשלום של 29 ש"ח למבוגר ו־15 ש"ח לילד. הכניסה חופשית למנויים של רשות הטבע והגנים.

כפר הנופש רימונים, החל מ־500 ש"ח ללילה, שדרות סיירת אגוז, נווה אטי"ב

• עמק החולה
• תיירות
• חופשה
• נמרוד
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

בשבוע שעבר הושק אחד הפרויקטים הגדולים שנעשו בשנים האחרונות במחוזותינו – מקבץ תערוכות מחווה לאמן הגרמני יוזף בויס, שנראה שעולם האמנות הישראלי מעולם לא שבע ממנו. הפרויקט שאצר ליאב מזרחי מבקש לעמוד על השפעתו ועל חשיבותו של האמן הגרמני על האמנות הישראלית. הפרויקט נפרש על פני חמישה חללים בתל אביב ועוד שניים מחוצה לה (בגלריה הלימודית של מכללת ספיר ובגלריה אגריפס 12 בירושלים). ההומאז' השאפתני לבויס מטיל צל גדול על נושא תערוכות המחווה באמנות הישראלית: האם מחווה ספקטקולרית כזאת יכולה להיעשות כאן גם לכבודו אמן ישראלי? האם יש בכלל מקום לדיאלוג בין אמנים צעירים ל"אבותיהם ואמותיהם", המייסדים?

בימים אלו מוצגות שתי תערוכות המציינות את מורשתם של שני אמני קלאסיקה ישראלית וששופכות מעט אור על הבעייתיות בתערוכות מחווה: "מחווה לים האדום" במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד ו"דיוקן עצמה" של לאה ניקל במוזיאון הרצליה הן תערוכות קטנות, מינוריות וזניחות למדי. "מחווה לים האדום" היא השנייה משתי תערוכות מחווה למרסל ינקו שמציינות 120 שנה להולדתו (החלק השני של התערוכה, "קווים לדמותו", הוצגה בקיץ במוזיאון הנגב והתמקדה בהיבט הפיגורטיבי של יצירתו). התערוכה בעין הוד כוללת עבודות של 37 אמנים, שניים מהם התארחו בתוכנית השהות בכפר. האמנים התבקשו ליצור עבודה חדשה על בסיס גיליונות הדפסי אופסט של ינקו בסגנונו המאוחר, מעין מופשט ביומורפי בסגנון אסכולת ניו יורק. הבחירה בסוג כזה של דיאלוג נראית מאולצת, ילדותית ומשמימה. ניכר כי רוב האמנים לא גילו עניין רב בפרויקט ויצרו עבודות כלאחר יד. יותר מאשר "תערוכת מחווה שאמורה לבחון בצורה מעמיקה את השפעתו של האמן על האמנות העכשווית", במילותיה של האוצרת, התערוכה נראית כמקבץ עבודות שנאספו מסדנת יצירה לילדים.

שתי עבודות בתערוכה מייצגות במובהק את הניתוק והיחס המזלזל של אמנים כלפי הדורות שקדמו להם: "למה מי מת" של יובל שאול ו"בתיאבון" של קבוצת תו. עבודות אלה מגחיכות את שוק הליטוגרפיות של אמני הקלאסיקה, שנחשב זול, נחות ולא ראוי להצגה מוזיאלית. שאול מסגר את ההדפס של ינקו במסגרת יוקרתית והוסיף לה חריטת לייזר מוזהבת (מעין שי גנרי לחובב האמנות המרושש), וקבוצת תו הפכה את הליטוגרפיה של ינקו לפלייסמט מעוצב. לא מדובר בעבודות מתוחכמות או מסקרנות במיוחד, אבל הן בהחלט משקפות את התחושה מכמירת הלב שלתערוכות מחווה מעמיקות באמנות הישראלית אין מקום של ממש.

"דיוקן עצמה" במוזיאון הרצליה מציינת עשר שנים לפטירתה של הציירת לאה ניקל ומציגה אסופת ציורים חלשה למדי של הקולוריסטית הנפלאה, שמעולם לא נתפסה כקלאסיקה מיושנת שעבר זמנה. אף שלא נס לחה של ניקל גם עשור לאחר פטירתה, התערוכה במוזיאון הרצליה נראית כמו נטע זר במוסד שמתיימר להציג אמנות צעירה ובועטת. בצד תערוכת הווידיאו הפוליטית "שירת המקהלה" שאצרה מעין שלף, התערוכה של ניקל נראית מיושנת ולא רלוונטית בעליל. אוצרת התערוכה איה לוריא הייתה עושה בחוכמה לו ביכרה כיוונים אוצרותיים מרעננים יותר על פני עיסוק באחד הנושאים הטרחניים והלעוסים באמנות – הדיוקן העצמי בציור המופשט. היה יכול להיות מעניין לבחון היבט חדש ביצירתה של ניקל או לשלבה עם ציירים עכשוויים, כפי שהשכילה לעשות נעמי אביב ז"ל בתערוכה המופתית "במרחק השחור" ב־2010 במוזיאון אשדוד. אביב יצרה שם דיאלוג מרתק בין ניקל ובין חן שיש הצעירה, והתמקדה בעבודות של שתי האמניות המבוססות על שחור.

התערוכות לכבוד ניקל ולכבוד ינקו מדגישות ביתר שאת כי שימור מורשתו של אמן היא עבודה בלתי פוסקת וכלל לא קלה. בשנים האחרונות נעשו כמה ניסיונות לקיים דיאלוג מעמיק בין האמנות העכשווית לקלאסיקה, רובם ככולם על ידי אוצרים בוגרים, בהם כאמור נעמי אביב ז"ל בתערוכה שאצרה לניקל ושיש, גדעון עפרת בתערוכה "הנמרודים החדשים" שבחנה את השפעתה של אחת היצירות האיקוניות בתולדות האמנות הישראלית – הפסל "נמרוד" של יצחק דנציגר, ועבודת האוצרות המצוינת של מוניקה לביא ושל טלי תמיר, קודמתה במוזיאון נחום גוטמן שבנווה צדק. שתי האוצרות הצליחו לקשור בעשרות התערוכות המתחלפות מדי שנה בין השפה "הגוטמנית" התל אביבית, המתיילדת והססגונית לבין האמנות העכשווית, שלמראית עין אין לה דבר וחצי דבר עם יצירתו של גוטמן שנתפס בעיקר כאמן של מזכרות לתיירים.

טיפוח מורשתו של אמן היא בעלת חשיבות רבה ללא צל של ספק, על אחת כמה וכמה כשדורות האמנים מתחלפים בקצב מהיר ואף אחד מהם לא מביט אחורה בערגה על קודמיו. גם על האוצרים הצעירים מוטלת המשימה לצאת ממסגרת האמנות העכשווית והצעירה שהם נאחזים בה בקנאות, ולהעז לגעת בחומרים שכמעט ולא נחשפים אליהם בבתי הספר לאמנות.

"מחווה לים האדום", מוזיאון ינקו דאדא בעין הוד, עד 29.11; "דיוקן עצמה", מוזיאון הרצליה, עד 26.12

• לאה ניקל
• קווים לדמותו
• יוזף בויס
• נמרוד
• טלי תמיר
• מחווה לים האדום
• מוזיאון הרצליה
• ינקו דאדא
• אמנות
• תרבות