תל אביב היא לא מה שהובטח לנו, אבל אם נשאל את נמרוד דוויק "מה קרה לתל אביב של ימי הזוהר", הוא יענה שיש לו שיר בדיוק על זה. אז ביקשנו ממנו להרחיב אותו לטור, וכל מה שיש לו להגיד לכם זה ששיקרו לכם, אבל זה לא אומר שצריך לוותר
נמרוד דוויק הוא אחד מאנשי האשכולות היותר מפתיעים שהכרנו. הוא סופר, מעצב משחקים, תסריטאי ופעיל חברתי שחתום בין היתר על הקמת תנועת "V15" וייסוד תנועת "דרכנו", אבל עוד לפני זה הכרנו אותו כדוויק מהפרברים רפיוג'יז, הרכב הגנגסטה-פאנק הנפלא והדפוק ממודיעין-מכבים-רעותששינה את הראפ העברי. לאחרונה הוא שב להוציא מוזיקה כאמן סולו, עם אלבום הספוקן וורד (וקצת ראפ) "תמונת מצב", שהופק על ידי רענן פוגל המוכשר – שהוא למעשה סנונית ראשונה של שירים מתוך ספר שירה שהוא עתיד להוציא באותו השם (וכאן אתם יכוליםלתמוך בגיוס ההמונים שלו). אחד השירים באלבום נקרא "מה קרה לתל אביב של ימי הזוהר", אז באופן טבעי ביקשנו ממנו להרחיב את השיר לטור. העיקר שלא יהיה בספוקן וורד.
העיר היא לא אותה עיר. הרחובות שאנחנו צועדים בהם, מוכתמים בשמן ופירות אזדרכת, הם אפילו לא הד לזיכרון של אותה עיר. כדי להבין את העיר צריך לחזור אחורה אל שברי נעורים, אל הזיכרונות. מי שלא שדד לו ה-THC את הזיכרון, מי שלא אבד לו העבר תחת מצע טראומות ודאגות חיים, מוזמן להרכיב את הסיפור. איך הוא חלם פעם על העיר, איך הוא רצה משהו אחר מהחיים, ואיך המציאות טפחה על פניו.
בכל עיר וישוב בארץ יושבים נעורים וחולמים. לעיתים בכיכר, לעיתים במרכז המסחרי, לעיתים על מגדל המים. המוזיקה מתנגנת מטלפונים, רמקולים קטנים מחריבים באסים גדולים. הם מדברים ועיניהם מביטות הלאה מהפריפריה. חלומות על עיר בה למרפסות יש סיפור והרחובות מלאים בחיוך ותקווה. אגדות על הטיול שאחרי הצבא, על צעדי קריירה ראשונים. על תשוקה ואהבה. שם ימצאו זוגיות ארוכת שנים, שם יגלו את עצמם. העיר היא חלום, היא עתיד ותקווה. צינור של נרגילה, בקבוק וודקה זולה או יין שדפקו מהארון של ההורים. הלשון משוחררת, העולם נפתח. יום אחד לא אגור פה. יום אחד אמצא את עצמי במקום אחר. תבואו איתי, אל תבואו איתי, זה לא משנה. שם אהיה מי שאבחר להיות, שם אשלם עבור כל הבחירות שלי, ואשמח.
מי ירחם על ילדים שגדלו לשברו של חלום? העיר עליה חלמו מעולם לא הייתה שם. פאטה מורגנה, הזיית תרבות פופ. העיר נשדדה מזמן על ידי הקבלנים, המתעשרים, הזמנים. רק תבחר. הסברים מה קרה לה יש בשפע. זה לא משנה. בעיר מצאו הילדים את יוקר המחיה, את הבדידות שכפתה המגפה, את צווי המילואים, את ההלם והכעס מול הבשורות הרעות בעיתון. הם יושבים בבתי הקפה, בברים, אוחזים בכוח באשליה של נורמליות בטוחה. ברחובות הולכים הזקנים וקוראים קריאות זעם. אישה עם מגפון צועקת עליהם "מדוע אינכם קמים? מדוע אינכם משתתפים?". מי יספר לה שאת מחיר העוול נגדו היא מפגינה, הם נושאים. מי יזכיר לה שלשנים ארוכות הם ישאו על גבם את מחיר המלחמה, את צלקות המגפה, ואת החובות לשנים שלקחה הממשלה.
לבד בחדר, במיטה, הם יביטו אל התקרה. מה קרה לחלום שהיה לי? ישאלו. איש לא סיפר שהעיר שחלמתי עליה לא כאן. יותר מזה, היא מעולם לא הייתה. הם צריכים לישון, ללכת לעבודה במשכורת סבירה מינוס, שתממן להם דירה וחופשה וקצת דרינקים ויציאות. הם רוצים תשובות, לא חלומות. הם רוצים שיביטו בהם בגובה העיניים ולשם שינוי לא ימכרו אשליות. שהתקווה לא תהיה חלום, אלא שיחה כנה.
כן, דפקו אתכם. את כולנו. כן, לקחו לכם את החלומות, תצטרכו להסתפק בשברים שלהם. עכשיו צריך לקחת אוויר ולבנות את העתיד כמו שתרצו. העיר היא לא אותה עיר. היא אף פעם לא הייתה. גם לגדולים מכם שיקרו. פשוט לכם שיקרו יותר. אל תוותרו. את החלום אפשר לחלום שוב, את הסיפור אפשר לכתוב. הוא שלכם כמו שהוא של מי שיבואו אחריכם.
לתמיכה בספר השירה של נמרוד דוויק
