"Naked Market", או בשמה המלא – "Naked market – מוצרים עירומים", קמה על חורבותיו של בר "המעוז" המיתולוגי בקינג ג'ורג'-בורוכוב. אנחנו מרגישות צורך לציין את זה, כי המקום, שפעם ודאי היה חשוך ואפלולי, וגם בטח נזרקו בו כוסות פלסטיק של בירה לכל עבר – הפך להפך הגמור. 'השוק העירום' הוא בעצם חנות צריכה, מעין מכולת אקולוגית מוארת ושלווה, בה לא תמצאו אריזת פלסטיק חד פעמית אחת.

"לפני שנתיים בערך, כשהתחלתי להיות במודעות לדברים שקורים בעולם מבחינה סביבתית, התחלתי לחפש איפה אני יכולה להפחית בצריכה שלי בפלסטיק ובפסולת נלווית", מספרת רונה צ'יש, הבעלים והמייסדת של החנות, "ראיתי שיש חנויות כאלה בכל העולם. אמרתי לעצמי – 'אפילו אם זה בקצה השני של העיר, אני אסע'. אבל לא היה כלום, שום חנות שאפשר לקנות מוצרי צריכה בסיסיים באופן לא מזהם".

היא החליטה לעזוב את העבודה הנוחה ב"קשת", ולהרים את הכפפה. "מעולם לא עבדתי בחנות, לא הייתי בעלים של עסק או עצמאית, החלטתי להתחיל מהבסיס", היא משתפת, "קודם כל – התחלתי לקנות מוצרים שמגיעים בכמויות גדולות של חמישה קילו ומעלה. כל מה שמתחת למשקל הזה לא באמת מפחית את הפסולת, בגלל כמות האריזות שצריך כדי לספק ממנו כמות גדולה".

ב-"שוק העירום", בתרגום חופשי, יש כמות גדולה מאוד של מוצרי צריכה – החל ממוצרי אוכל יבשים, תבלינים ואגוזים וכלה בטואלטיקה אקולוגית ושוקולד. הכל מסודר לראווה בדיספנסרים רב פעמיים משלל חומרים, כששמותיהם של המוצרים מוטבעים עליהם בכתב יד. את החנות עיטרה בקישוטיה האקולוגיים משהו האמנית והפעילה הסביבתית ורד גולדמן.

"עוד מטרה שהחלטתי ליישם בחנות היא עניין ה-food waste, אנשים קונים בכמות שהסופר מציע, והם לא צריכים כמות כזו אז הם זורקים. בחנות אפשר להביא מיכל מהבית ולמלא אותו בדיוק לפי הצורך, אפשר לקנות אצלי צנצנת ולמלא אותה לא עד הסוף, התשלום הוא לפי משקל. אני לא מכתיבה את הכמות. אם מישהו רוצה להכין עוגה וצריך כפית של תבלין מסוים – עדיף לי שיקנה את הכפית הזו אצלי ולא יקנה מיכל שלם של התבלין ולא ישתמש בו".

"רציתי שזה יהיה נגיש מכל הבחינות – גם מבחינת המבחר וגם מבחינת המיקום", היא מוסיפה, "אנשים בעיר לא מרחיקים, ומרכז העיר סוג של קרוב לכולם. מבחינת מה שאני מציעה כאן – אנשים לפעמים מתאכזבים, למשל, שלא הכול אורגני. כדי שיהיה פה מבחר שיהיה נגיש גם כלכלית וגם מחשבתית להרבה אנשים, הרגשתי שאני צריכה גם להביא מוצרים לא אורגניים, או לא טבעוניים, בנוסף לאלו שכן. אלה קרבות חשובים בפני עצמם – אבל אני לא יכולה להילחם את כולם".

אז איך זה בעצם עובד? "אנשים יכולים להביא כל כלי שירצו מהבית ולמלא אותו, או לקנות ממני צנצנת שיש כאן בשלל גדלים. אני שוקלת את הכלי, רושמת עליו את המשקל שלו, והלקוח יכול למלא אותו במה שירצה ובאיזו כמות שירצה", מפרטת רונה, "בקופה אני מחסירה את המשקל של הכלי הריק מהמשקל של הכול יחד, ומשלמים רק על התוכן שלו. בפעם הבאה הם יכולים להשתמש כמובן בכלי שקנו כאן או בכל כלי אחר".

"הרבה אנשים פשוט לא מודעים לאופציות הצריכה האקולוגיות, גם הלקוחות וגם הספקים. יש פחות מודעות בארץ, היה קשה מאוד למצוא ספקים שיהיו מוכנים למשל לקחת כלי חזרה ולמלא לי אותו במקום להביא אחד חדש – כי אף אחד מעולם לא ביקש מהם את זה. הישן טוב, למה שארצה עוד אריזה?", היא מעידה, "כשאנשים שומעים למשל שאני מוכרת ומשתמשת בשמפו מוצק – הם בהלם. זה בדיוק אותו דבר רק בלי המים ובלי אריזת הפלסטיק. אני רוצה להכיר לאנשים את האופציות, לאפשר לאנשים לשפר את תהליך הקנייה שלהם".

"לפעמים עלתה לי בראש, במהלך התהליך של הפתיחה, השאלה – 'כמה הבדל אני כבר עושה כאן?'. אני חנות אחת, בעיר אחת, אנשים יבואו לקנות – אבל מה זה כבר יעשה?", היא מספרת, "אבל כל פעם שהמחשבות האלה עלו הזכרתי לעצמי שאפילו הקיום שלנו משפיע על אנשים בסביבתי ובכלל – אלה לא החברות והמפעלים הגדולים עדיין, לא המדינה, אבל מעגלי ההשפעה גדלים. חברים שלי עוברים לטואלטיקה מוצקה או משנים את אופן האריזה בעסק שלהם, הספקים שלי מנסים להטמיע צריכה אחרת בחיים שלהם אחרי שהם שומעים מה אני עושה פה. אני רוצה שהאדוות האלו יגיעו לעוד מקומות באגם הזה שנקרא ישראל".

החנות כבר פתוחה, אך תיפתח באופן רשמי על שלל מוצריה (ואולי גם הנחות שוות, כך שמענו), ביום ראשון הקרוב, ה-1.8. "זו בסופו של דבר חווית קנייה חדשה, שיש בה שליטה במוצר, שום דבר כאן לא ייבאתי, אני עובדת עם ספקים מכאן, ומקווה עוד להרחיב את המגוון כשכל יום נוספים עוד ועוד מוצרים", אומרת רונה, "אני תמיד פתוחה לשיתופי פעולה עם ספקים שהיו רוצים למכור כאן, ואם יש ספקים שהיו רוצים לשנות את אופן האריזה שלהם ואז למכור כאן – מה טוב".

"זה דבר מדהים לדעת שאת עושה את הקניות שלך ממקום של מודעות. אני בוחרת לעשות איקס, כי וואי הוא פחות טוב, מזיק, או תורם למשהו שאני מתנגדת לו", מסכמת צ'יש. "אני מרגישה שאנשים מסתכלים רק על המאה אחוז – על האנשים בחו"ל ששמים את כל הזבל שלהם בארבע שנים בצנצנת וחיים בלי פסולת בכלל – ואומרים 'אין מצב, זה לא אפשרי לי'. חשוב לי שאנשים יבינו שהם לא צריכים להיות במאה אחוז, זה באמת קשה ומאיים, תסתכלו אחורה – על כמה התרחקתם מלא לעשות כלום כדי להשפיע על הסביבה, על כמה אתם צורכים יותר טוב ממה שצרכתם דקה לפני".

והחלום הגדול? להשפיע על אנשים נוספים באמצעות הניסיון שלה לפתוח עסקים דומים, על מנת להגיע להיצע גדול יותר של חנויות צריכה ללא פסולת – כמו מעבר לים. "אנשים אמרו לי 'זה כל כך תל אביבי' או 'זה יעבוד רק בתל אביב' – אני ממש לא מאמינה בזה. 'זה פלצני', הם אומרים – אורז זה פלצני? לא חושבת. אתה פשוט משנה את איך שאתה צורך אותו. את רוצה להמשיך לקנות שמפו תעשייתי אבל לשנות את איך שאת צורכת את האוכל שלך? לפחות עשית משהו טוב יותר", היא מדגישה, "וחוץ מזה – אני לגמרי חווה שיש רצון וביקוש לזה גם מחוץ לעיר ומקווה שהצעד שלי יהפוך אנשים לאמיצים יותר ויעודד אותם לעשות בחירות פרטיות או עסקיות כאלו. אני מקווה שלא אהיה היחידה לעוד הרבה זמן".
בורוכוב 1.לדף הפייסבוק של החנות,ולעמוד האינסטגרם

• הבועה
• איכות הסביבה
• סביבה
• אקולוגי
• מחזור

עבוריכחוקרת ופעילה סביבתית,כל יום הוא יום הסביבה. אני פותחת את הבוקר שלי ברכיבה על האופניים אל המשרד, במשרד אני יושבת עם חברי לקואליציית האקלים ומתכננת איתם איך להשתלט על העולם (כלומר "אסטרטגיה סביבתית מדינית"), משם אני חוזרת הביתה, להכין לילדים ארוחה טבעונית ובערב אני כותבת את הדוקטורט שלי שעוסק באופנה וצדק סביבתי. בין לבין אני גם מכניסה כמה שעות התנדבות לטובתמתלבשות על נובמבר– התנועה לקידום אופנה הוגנת בישראל ובלא מעט ערבים אני מרצה על צדק אקלימי ואופנה.

זה לא תמיד היה ככה, רחוק מזה. אם מישהו היה אומר לי לפני חמש שנים שאחתל בחיתולים רב פעמיים ואמנע מלהיכנס לזארה הייתי צוחקת לו בפנים ושולחת אותו לחבק עץ. הרבה מים מזוהמים היו צריכים לעבור בנהר בשביל שאתחיל לשאול מי זיהם את המים ומה החלק שלי בסיפור.הכניסה שלי לעולם הסביבה הייתה בזכות עולם האופנה. אופנה תמיד הייתה חלק משמעותי מהחיים שלי, תמיד אהבתי בגדים, שופינג היה מבחינתי תחביב לגיטימי, לתקופה מסוימת אפילו עבדתי בעולם האופנה ולמרות שהיה לי ארון גדול פי כמה וכמה מכל הארונות של החברות שלי, הסתובבתי באופן קבוע בתחושה שאין לי באמת מה ללבוש, מה שהוביל אותי לרצות לקנות עוד ועוד בגדים.

התחדשתי על בסיס שבועי ובכל זאת התחושה שאין לי מה ללבוש לא הרפתה. ולא רק זה, ככל שהעמקתי, גיליתי שמסביבי אנשים רבים מרגישים אותו דבר – ככל שאנחנו מתחדשים יותר, ככה יש לנו פחות.בשלב הזה החלטתי להצטרף לאתגר #ישלימהללבוש ולא לקנות בגדים במשך 40 יום. הייתי בטוחה שזה הולך להיות קלי קלות, הריי לי יש ארונות לעוד ארבעים נשים, אז מה זה ארבעים יום. אבל לא רק שזה לא היה קל – לא הצלחתי בניסיון הראשון, לא בשני וגם לא בעשירי וחמור מכך, בכל פעם שנשברתי (אחרי 20 יום במקרה הטוב או 10 ימים במקרה השכיח), הייתי מפצה את עצמי וקונה כל מה שלא קניתי וקצת יותר. היה לי ברור שאני צריכה לעשות שינוי, אבל עדיין לא היה לי את הלמה.

ואז התחלתי לשאול שאלות: מי עומדות מאחורי הבגדים שלי? מה נדרש בשביל לייצר כל אחת מעשרות החולצות שיש לי בארון? לאן החולצות שלי מגיעות כשנמאס לי מהן? ואיך יכול להיות שבכל שבוע יש בחנויות קולקציות חדשות שאני יכולה לקנות? התשובות שגיליתי הממו אותי. את הרוב הגדול של הבגדים שלנו מייצרות נשים וילדים מתחת לגיל 12 שמועסקות בתנאי עבדות קשים מאוד עבור פחות מ2 דולר ליום. על מנת לייצר חולצת אחת יש להשתמש ב-150 גרם של קולטי חרקים, 8,000 סוגי כימיקלים רעילים שונים ו-2,700 ליטרים של מים (כמות שאדם ממוצע שותה במשך שנתיים וחצי). הבגדים שאנו "תורמים" לחנויות יד שנייה מגיעים לרוב לאפריקה, שם הם נטמנים באדמה ומזהמים את המי תהום או נשרפים ומזהמים את האוויר והסיבה לכל זה היא תחלופת טרנדים אולטרה מהירה של 52 קולקציות בשנה, כך שבכל שבוע קולקציה חדשה יוצאת לשוק ואנחנו, הצרכנים, נדרשים לקנות כל הזמן ולנסות לעמוד בקצב.

ברגע שבלעתי את הגלולה האדומה והבנתי מה המחיר האמיתי של הבגדים שלי, לא יכולתי להסתכל לאחור. פתאום כשראיתי שלט המכריז על סייל – ראיתי מולי את התופרות במפעלים הסובלות מאלימות על בסיס קבוע ורשימת המשאלות שלי בasos היתרגמה לי בראש לליטרים של מים מבוזבזים, פליטות פחמן ובצורות בהודו. אחרי שסיימתי לתרגם את הבגדים שלי, התחלתי לתרגם כל פעולה אחרת. פתאום הרכב, המזון, החופשות וכל מה שהיה מסביבי קיבלו תג מחיר סביבתי, יחד עם ההבנה מי עתיד לשלם את המחיר (החלשים ביותר בחברה).

מרגע שהבנתי את זה החיים שלי השתנו ללפני ואחרי.אני עדיין אוהבת מאוד אופנה, אופנה היא אומנות לבישה, כלי תקשורת שפתוח לכולם, שפה פוליטית שמדגישה את היופי ועוד הרבה יותר. אבל כשאוהבים משהו מתייחסים אליו בכבוד ורוצים אותו קרוב אלינו לתמיד. היחס שלנו לבגדים (ובכלל למוצרים שלנו) הפך חד פעמי, אנחנו קונים מוצרים זולים באיכות ירודה. משתמשים בהם פעמים ספורות ומטמינים אותם באדמה, מבלי לעצור לחשוב מי ישלם את המחיר. היחס שלנו אל הסביבה חייב להשתנות והצעד הראשון הוא בדפוסי הצריכה. בתוך הארון שלנו.

>> הכותבת היא מרצה ודוקטורנטית למדיניות ציבורית החוקרת צדק סביבתי ואופנה בת קיימא, ממייסדותמתלבשות על נובמבר- התנועה לקידום אופנה הוגנת בישראל

• משבר האקלים
• קיימות
• אופנה
• איכות הסביבה
• אקולוגי
• סביבה

• Facebook
• Twitter
• Email

בין סמטאות הבטון, שלוליות השתן, מגדלי היוקרה הנישאים אל על ובניינים הממתינים בסבלנות לתמ"א 38, בינות למוסכים ומסגריות רועשות מדרום ונחשולי פקקים מצפון, קמו להן במהלך השנים גינות ירק של ממש עם ערוגות ודחלילים, חסה וברוקולי, אפונה ריחנית, ואף מיני צמחי מאכל אקזוטיים ששמותיהם מהלכים על התל אביבי הממוצע קסם: סמבוק שחור, קייל רוסי, אסקליפאס. לא מדובר בגינה פה ערוגה שם. כאלף פעילים רוחשים בארבעים וחמש גינות קהילתיות המפוזרות בכל העיר.

"מלבד הקשר אל הטבע והעובדה שהגינה מושכת אליה מגוון חיות – קיפודים, פרפרים, דבורים וציפורים – שחשובות לאיזון האקולוגי, זו אפשרות לאנשים להיפגש, לעשות משהו ביחד", אומרת שרון גרינבלט, רכזת הגינות הקהילתיות בעיריית תל אביב־יפו. "ועבורנו בעירייה הגינות מאפשרות תקשורת שהיא לא סביב חובות, דוחות וקנסות, אלא סביב עשיה ובניה משותפת".

נועה שטרייכמן, ילידת קיבוץ יטבתה, המכונה בעליצות "הדיקטטורית של הגינה", היא אחת מן הפעילים המובילים את הגינה הוותיקה בעיר בשכונת מעוז אביב. "יום אחד, לפני 12 שנה, עלינו על השטח. עשינו שביל תיחמנו ארבע ערוגות. העירייה נכנסה כמה שנים אחר כך. בהתחלה עשינו הכל לבד", נזכרת שטרייכמן בערגה, ניצוץ חלוצי בעיניה. היום הגינה היא מרכז קהילתי המשמש למעלה מ־30 משפחות שנהנות משטח ירוק רחב ואפילו לול תרנגולות עם ביצים אורגניות.

"הקצב של הגינה הוא לא הקצב של העולם ב־2019", היא מסבירה את המשיכה של השכנים, כולם משפחות עם ילדים, אל המקום. "את שותלת חסה באוקטובר וקוטפת בדצמבר, דברים קורים פה לאט ובשיתוף פעולה. זה מצריך מחויבות, נוסף על העבודה והמטלות היום יומיות, אבל התמורה הנפשית היא עצומה".

הגינות מהוות גם מקום למפגש ולשיתוף פעולה בין תושבים ומוסדות עירוניים: אילת אבידור, מהגינה בנאות אפקה ב', מוציאה בהתנדבות את גני הילדים בשכונה לעבוד בגינה, שנים לאחר שבנה, היום בן 10, עזב את הגן. גם תלמידי תיכון ליידי דיוויס, בהם תלמידי כיתה של ילדים בעלי צרכים מיוחדים, מגיעים אל הגינה כדי לאכול ולעבוד בה. "בהתחלה הילדים לא רצו לגעת באדמה," היא אומרת. "היום המורות מספרות כמה הילדים רגועים אחרי שהם עובדים בגינה, שחשובה להמון אנשים בשכונה". הגינה המרוחקת מאפשרת חיי כפר של ממש, עם מסיק זיתים ואפילו עם לינה משותפת בטבע.

ראש אינדיאני

השטחים הרחבים יחסית ותחושת הקהילתיות והמעורבות המאפיינים את הגינות בקצוות הכרך, אינם נחלתם של תושבים ממרכז העיר שבכל זאת מעוניינים ליהנות מאיזה ציץ פורח. גינות אלה סובלות מאי יציבות, הנובע ממחסור בפעילים וממיקומן בתוך מרקם החיים הסואן; העירייה לא מאפשרת גידור כדי להותיר את האזור פתוח לכולם, וכך ניטעים בדלי סיגריות וצואת כלבים לצד שיחי הכוסברה העדינים.

אורן ענבי מצא את עצמו מתחזק לבדו את גינה 668 שליד רחוב השופטים, לאחר שהילדים של המשפחות המעטות ששיתפו עמו פעולה, גדלו ואיבדו עניין. "אנשים באזור לא ממש מתעניינים בחקלאות ויותר מחפשים משהו שיפעיל את הילדים לאיזו שעה", הוא אומר. "ויש בעיה קשה של צואת הכלבים שאנשים לא מנקים, כי זה מרחיק אנשים אחרים ולא מאפשר להשתמש בירק". למרות הבדידות הוא ממשיך לטפח את הגינה לבדו, ומאמין שיגיעו עוד שניים שלושה אנשים שיאמינו כמותו בחשיבות וביופי שבפעילות המשותפת סביב האדמה והטבע.

הילה הראל מהגינה הקהילתית בפלורנטין מספרת על שיתוף פעולה שנוצר דווקא מתוך הצפיפות והעומס: קשר מיוחד נרקם בין הפעילים בגינה, למטופלים במרכז לבריאות הנפש שנמצא מולה. "המטופלים התחילו לעבוד אתנו בגינה, והמשמעות של המילה "קהילה" באה לביטוי בצורה מרגשת מאוד, כי המרכז מנותק מהסביבה שלו-– אנשים באים לקבל טיפול וחוזרים אל החיים הקשים שלהם, ובאמצעות העבודה המשותפת הם הפכו להיות מעורבים בשכונה. לנו זה נתן הצצה לתוך מורכבות של חיים שאנחנו לא פוגשים בדרך כלל".

הקשר שנוצר הפך את המרכז לבריאות הנפש ממקום מרתיע למקום של שיתוף וצמיחה תרתי משמע: פעילים מן הגינה החלו לעבוד במרכז, והגינה פרחה ומשכה אליה אנשים נוספים: זוג זקנים שהתחיל להגיע לעבוד, נגר שבונה עבור הגינה ספסלים ושולחן, ואפילו זוג שהגיע משכונה אחרת כדי להתחתן.

מיכאל וקסלר, מגינת הגר"א שבנווה שאנן, דווקא אינו מוטרד מן העובדה שבגינה ארבעה פעילים בלבד: "יש הרבה דברים שאני רוצה לחקור, שקשורים למה שהאדמה יכולה לתת ולא למה שקורה בין האנשים", הוא אומר. "למשל שיטת גידול אינדיאנית: שותלים תירס, לידו שעועית שתטפס עליו אפונה וליד בטטה. התירס גדל, השעועית שמטפסת עליו נהנית מהיציבות שלו וגם שומרת עליו, השורשים של הבטטה מניעים את האדמה וכל הצמחים נהנים מהקרבה ביניהם". בשכונת נווה שאנן שבה אוכלוסייה מורכבת, אין כרגע קהילה מגובשת סביב רעיונות של טבע וקיימות. אולי התירס, הבטטה והאפונה יצליחו ליצור סביבם את הקהילה שתהנה מפירות של שיתוף ועזרה הדדית.

למפת הגינות הקהילתיות של תל אביב

• אקולוגיה
• גינה קהילתית
• סביבה
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

הגדרות הגבוהות ותלוליות העפר בכל רחבי האוניברסיטה טומנות בחובן רעיונות גדולים למבנים חדשניים, בדגש על קיימות ובנייה ירוקה. בחוג לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב מבינים שהעתיד הוא ירוק, ואדריכלי העתיד לומדים על כך במסגרת קורס "קיימות עירונית ובנייה ירוקה", שמעבירה ד"ר חופית יצחק בן שלום, מרצה באוניברסיטת תל אביב ובמכללת סמי שמעון.

הצטרפתי לסיור יחד עם תלמידי ותלמידות החוג לאדריכלות בשלושה מבנים חדשים, שעתידים לשנות את פני הקמפוס בתוך מספר שנים: בניין ננו טכנולוגיה, בניין לורי לוקי ובניין צ'ק פוינט. את הסיור הובילה נעה חקאק, שותפה וראש צוות מחלקת קיימות ב-WAWA, חברה לייעוץ לאדריכלות ובנייה ירוקה. החברה מלווה באופן צמוד את התכנון והבנייה של שלושת המבנים. חקאק עצמה היא בוגרת אוניברסיטת תל אביב בתואר ראשון בביולוגיה ותואר שני בביה"ס ללימודי סביבה ע"ש פורטר.

"מה שהתורם רוצה, זה מה שיקרה"

אחד מהאתגרים המרכזיים שעומדים בפני פרויקט של בנייה ירוקה באוניברסיטה, הוא השטח המוגבל. כרי הדשא והצמחייה הולכים ומצטמצמים לטובת בניינים: "היכן שנמצא היום בניין צ'ק פוינט, היה דשא ענק", מספרת חקאק, "אנחנו מצמצמים את השטחים הפתוחים באוניברסיטה וצריך לראות איך אנחנו מפצים על זה. במקרה של צ'ק פוינט, החניון שהיה ליד הקרקע של המבנה יהפוך למדשאה עם עצים". נקודה מאתגרת נוספת אליה התייחסה חקאק היא חדשנות למול אחידות בנוף: "כל פקולטה באוניברסיטה רוצה להיות משהו 'אחר', כל בניין חדש שבונים צריך להיות 'אחר'. יחד עם זאת, יש צורך בקנה מידה דומה מבחינת הגודל, בכדי שתהיה הרמוניה בין המבנים".

ההדמיות של הבניינים מעוררות התפעלות, אך התוצאה לא תמיד נאמנה לחזון הנוצץ. חקאק מסבירה כי בחיים כמו בחיים, תכנונים לחוד ומציאות לחוד: "הבניינים באוניברסיטה מבוססים על תורמים ולא תמיד יש לנו כסף לעשות דברים שאנחנו רוצים. מה שהתורם ירצה זה מה שיקרה. בדרך כלל התורמים רוצים את המבנים שלהם טובים וירוקים, אך הקול של הבנייה הירוקה מתגמד בהשוואה לקול של התורם והיוזם. בנוסף, הטכנולוגיות משתנות ומתייקרות בשנים שעוברות משלב התכנון ועד הביצוע". ד"ר יצחק בן שלום מוסיפה: "צריך לשים לב לאן הולך כל שקל כדי שהדברים יתבצעו, כי הרבה פעמים הכסף נגמר".

מה בתכנון?

בניין ננו טכנולוגיה

אדריכלים:מישל רמון, י. גרנות

שטח:6,500 מ"ר

גובה:3 קומות + קומה טכנית ומרתף

ייעוד:הנדסת ננו טכנולוגיה

סטטוס:בתכנון, הבנייה טרם החלה

אלמנטים ירוקים:

• המעבדות בבניין צריכות להיות יבשות ונטולות לחות, עובדה שמצריכה שימוש במערכות אוויר צח ומסננים. בבניין יותקנו חיישני פחמן דו-חמצני, שיגרמו למערכות לפעול רק בעת הצורך.
• תאורה טבעית: מעטפת הבניין תהיה מזכוכית בכדי לאפשר תאורה טבעית, בצירוף אלמנטים של בטון/פלדה ליצירת צל.

בניין לורי לוקי

אדריכלים:גוטסמן שמלצמן אדריכלים

שטח:5,000 מ"ר

גובה:5 קומות

ייעוד:פקולטה לניהול

סטטוס:חפירה ודיפון (תמיכה של הקרקע)

אלמנטים ירוקים:

• תאורה טבעית: פתחים עגולים שחוצים את שתי הקומות העליונות, מאפשרים זרימה של אור טבעי. בנוסף, מתוכנן פטיו עם חלונות זכוכית בקומות התת-קרקעיות, שיאפשר זרימה של אור טבעי גם לקומות אלו.
• שימוש בתוואי השטח: במקום לשטח את השיפוע בקרקע, שתי הקומות התחתונות ייבנו פתוחות מצדן האחד, וסגורות מצדן השני.

בניין צ'ק פוינט

אדריכלים:קימל אשכולות

שטח:6,000 מ"ר

גובה:5 קומות

ייעוד:בניין למדעי המחשב, שישרת גם קהילות מחוץ לאוניברסיטה (כמו נוער שוחר מדע) אחרי שעות הלימוד.

סטטוס:בבניה

אלמנטים ירוקים:

• חיישני אור שמדליקים את האור רק בתאורה נמוכה, וחיישני נוכחות לכיבוי אוטומטי של תאורה ומיזוג בכיתות ובמעבדות.
• פתח בתקרה (אטריום) שמאפשר הוצאת אוויר חם מהגג וגורם לאוורר טבעי טוב יותר.
• מעטפת הבניין מצופה בחמישה סוגי פיקסלים בגודל 40X40 ס"מ, שהשקיפות והרפלקטיביות שלהם משתנה באמצעות טכנולוגיה של הדפס קרמי. הפיקסלים מאפשרים כניסה של אוויר ורוחות לתוך הבניין.
• ההשקייה של הגינה הגדולה שתיבנה מחוץ לבניין תבוצע כולה באמצעות מי מזגנים.

רואים רחוק, רואים ירוק

בנייה ירוקה לא מסתכמת בשלב הבנייה, אלא דורשת תחזוקה והכרה לעומק של מכלול המערכות: "בבניינים כאלה עם מערכות מיוחדות, אב הבית במבנה צריך להיות משכיל עם ידע והבנה – והוא צריך להשתלב כבר בשלב הבנייה, בכדי להכיר את התשתיות", אומרת ד"ר יצחק בן שלום, "קשה להשיג תקן לאב בית בבניין שאפילו לא קיים".

האם הקמפוס יהפוך את פניו בשנים הקרובות? המבנים מתוכננים בצורה בת-קיימא מ-א' ועד ת', אך הצמחייה מצטמצמת, הביצוע מורכב והתקציב תלוי בנדיבות התורמים. על כל פנים, המגמה היא ברורה ונראה כי אלו הם פני העתיד: בנייה מזווית חדישה, חסכונית באנרגיה וידידותית לסביבה.

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• סביבה
• מגמה ירוקה
• קיימות
• אקטיביזם ירוק
• ידידותי לסביבה
• בר קיימא
• בנייה ירוקה
• עירוני
• אוניברסיטת תל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

מזה כמה שבועות נתקלים תושבי תל אביבי בגינות מיניאטורית המשתלטות על כל אותן משטחי אדמה חשופה שהותירו לבני מדרכה סוררות. למרבה הצער, לא מדובר בקבוצת גמדונים שביקשה לרומם את מורל התל אביבים עם בוא החורף, אולם מאחורי היוזמה עומד מאמץ מתוק לא פחות. השותלת הינהקורל ביסמוט(24), מוזיקאית ועובדת משתלה, השואפת לחבר בין אהבתה למוזיקה, לצמחים ולרחוב. באמצעות הגינות הקטנטנות היא מקדמת את השקת אלבומה "חיות העיר". כיום פזורות ברחבי תל אביב 17 גינות, מנווה צדק ועד שדרות בן גוריון, ועד ההשקה מתעדת ביסמוט לשתול 50 לפחות.

"החיבור לרחוב התחיל במסע של הופעות רחוב שקיימתי אחרי שהשתחררתי. בכל הופעת רחוב יש לי כלי ענק של חמניות שאני מחלקת לאנשים שעוברים", אומרת ביסמוט. "כמוזיקאית עצמאית חשבתי איך לקדם את האלבום, ומשם החלה היוזמה".

>> כל הדברים שאפשר לעשות כדי להציל את העולם

מה מחבר בעינייך בין צמחים, מוזיקה ורחוב?

"החיבור בין מוזיקה וצמחים נראה לי טבעי, כי אלה שני דברים מאירים, דברים חיים הבאים מהנפש.בכל פעם שאני רואה אדמה חשופה זה נראה לי כמו מקום טהור לשתול בו צמחים, בין אם בבית ובין אם ברחוב, שם אני מרגישה הכי בנוח. גם כשאנשים לוקחים את החפצים שאני מניחה בגינות – גדרות, שולחנות קטנים וכן הלאה – זה בסדר, כי זו הדינמיקה של הרחוב. אני רואה בזה סוג של נתינה. אני הולכת בעיר ומחפשת כאלה אדמות ממש כמו שאני מחפשת לוקיישנים להופעות".

השקת "חיות העיר" תתקיים ב-20 בדצמבר בפפאיתו

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• סביבה
• עירוני