עינת שחק היא עיתונאית, משוררת וסופרת שספר השירה הראשון שלה, "פירות ביאוסים", יצא לאור במהלך השנה האחרונה, ובו תמצאו לוקיישנים שונים בעיר שנכתבים כנקודות ציון לדייטים גרועים. ספר הפרוזה הראשון שלה, "נגמר הבית מלון" (כאן קוראים פרק ראשון וגם קונים) בהוצאת כנרת זמורה דביר, הגיע בימים אלו לחנויות ומציע לכם לצלול לקומדיה רומנטית שנונה שבועטת בחוקי הז'אנר, עם גיבורה אדריכלית שחולמת על הצלחה מטאורית בטוקיו לצד הקולגה הכריזמטי, אבל מקבלת בשורה רפואית בלתי זוהרת בעליל. למה? כי החיים הם שק של כיף נורא עם הפתעות פה, מה חשבתם? חוץ מזה, היאכתבה אצלנו לא מעט, ואנחנו אוהבים אותה כמעט כמו שהיא אוהבת לכתוב על דייטים גרועים.

>> נווה מדבר של יופי והפסל המקסים בעולם. העיר של עינת צרפתי
>> אווירת רוקנרול נכחדת וסלון שכונתי // העיר של איתי פיינגולד
>> המקום הכי אותנטי ביפו וחיבוק אימהי מהקהילה // העיר של ג'ול עבוד

1. ספסל על מלצ׳ט בורוכוב

אני לא יודעת מי האישה המופלאה עם הסטייל האדיר שגרה באזור ומורידה את כל המלתחה שלה לספסל, אבל אחות – אל תפסיקי לעולם. אלא אם בא לך שנחדל להשתמש בספסל כפרוקסי, ותתחילי להזרים לי פריטים ישירות לארון. ספסל מלא פנינים מתחום הגרדרובה וההום סטיילינג, ובניגוד לחיים עצמם הוא לא מאכזב כמעט אף פעם.

2. ג׳ימבורי תינוקים בסנטר

בניין A קומה 3, לפני שילב. מי ידע שאפשר לאהוב ככה משטח רך, מגלשת ספוג וצלחת פטרי של מחלות? ב-10:00 בבוקר זה ה-מקום להיות בו. מ(ז)ניחה את התינוק לחקור לבד את חוקי הג'ונגל, וגוללת באינסטה בפנאן, עונה למיילים, מרכלת עם המטפלות סביב ומנהלת דיונים ערים על חיסון לשלבקת חוגרת (מומלץ!). כמו משרד רק עם הפרשות רוק במקום פנסיה.
דיזנגוף 50, בניין A קומה 3 (במלחמה זה בבניין b בקומה -1)

3. גרציאני

סניף הדגל ביהודה הלוי נפצע אנושות במלחמה וזה על הפנים, אבל אני חסידה מושבעת של הפוך קטן שיבולת על מים באח הקטן בקינג ג׳ורג׳. קפה מעולה, הכל טעים, צוות מסביר פנים וגם בית הקפה היחיד שהצלחתי לשבת בו שעות ולכתוב.
קינג ג'ורג' 105, תל אביב

4. המנזר

איך אפשר לא לאהוב בר שמגיש בלאדי מרי אור ל-12 בצהריים? אי אפשר. המקום היחיד בו אפשר לשבת שעות וללרלר ועדיין לא להיות הכי תמהונית בחדר.
אלנבי 60, תל אביב

5. הנילוס

הייתי שמחה ללכת נגד הזרם אבל כל הסופרלטיבים שנשפכו על הבר הזה מוצדקים. זה מקום שעשוי מחומר של חתיך: גם אלגנטי, גם נונשלנטי, בקלאס עד הפרט האחרון ובלתי אפשרי לא להתמגנט אליו.
אלנבי 33 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר

קו 14.נשגב מבינתי איך קו שעובר במסלול כל כך נחוץ מקבל אוטובוס כל כך קטן. תמיד מפורק וצפוף, לא מותאם מבחינת ביקוש, בלתי נסבל לעגלות תינוק או כסאות גלגלים. דחוף להמיר לאוטובוס רגיל נורמלי.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
השתתפתיבערב שירה של הביזיוןבשיתוף עם אלה נובק, שזה חבורת פרחחים שהרימו מגזין תרבות חדש שנראה וואו ועושה דברים מאוד מעניינים לאחרונה. נתקלתי בערב הזה בכמה משוררים מעולים ומסקרנים שגרמו לי להפסיק לשנוא ערבי הקראת שירה. וגםליין המסיבות"עד 120"– אחת לכמה חודשים נדב רביד ולוטננט דן מארגנים מסיבה עם ביטים שלא עוברים את ה-120bpm. הקהל חמוד, למוד רחבות ולא מתלהם, האווירה צ׳יל וסטים שכיף להתמסר אליהם. המסיבות האלה הן נוכחות חובה מבחינתי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
״שין״ של דריה שועלי. נסחפתי לקריאה של הרומן שמתאר התאהבות בגיל מבוגר באדם הלא מתאים. יש שם אהבה שעולה על גדותיה מצד אחד בתוך קשר שהוא כל הזמן על סף מימוש, אבל יותר כבה מבוער. זו איזו היסחפות שכל אדם בוגר עבר, בטח בעיר הזו. הסוף של הספר הזה הוא אחד הסופים היפים שיצא לי לקרוא. זה נראה לי לרוב חולשה של ספרים – מגיעים לעמוד, חצי עמוד אחרון, וזה לא מתכנס, אבל בספר הזה ממש עצרתי, נפעמתי וקראתי את הסוף כמה וכמה פעמים.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
נוכחות מגינה. אם אי אפשר ליסוע לשטחים או מפחיד (זה מפחיד רצח) אז יש מגוון אפשרויות התנדבות גם מהבית. זה הדבר הכי נורא שקורה עכשיו בחסות מדינת ישראל, והפריווילגיה של אזרחים היא לנסות להגן על מי שלא זוכה לאותו מעמד, ומופקר לחסדי מקום שאין בו אלוהים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יש לי שניים:רעות ענברשבגדול דרכה אני צורכת חדשות. היא מפרשנת את המצב ומנסחת דברים שאחרת לא בטוח שהייתי מבינה, כמו מה האינטרסים או למה מה שמסריח הוא בעצם רקוב.השני הואבר פלגשפאקינג כותב את כל ״הארץ״ בעצמו. אני משתאה מהעבודה העיתונאית שלו, הוא מסקר הכל בכל מקום ללא לאות ובכל זמן נתון, אם זה חשיפות קטארגייט, כל זירת נפילה אפשרית במלחמה או הזרקור שמפנה על העובדים הזרים שנהרגים במלחמות שלנו. עיתונאי מטורף.

מה יהיה?
אפוקליפסה. עכשיו.

• העיר שלי
• סופרים
• סופרים צעירים
• משוררים
• המנזר

דן קרמר הוא סטודנט להוראת ספרות, אב ל-2 ותושב העיר שספרו הראשון, "בלעדייך אין הופעה" בהוצאת שתים, מספר על מפגש בלתי צפוי בין אנשים שבורים בבית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב, וממשיך בנסיעה לפסטיבל מוזיקה במדבר ולשמוע שם את הלהקה ששינתה את חייו של אחת הדמויות.כאן תוכלולרכוש את הספר, ולקרוא את הפרק הראשון בו.

>> בית חם בקפיטריה וקהילה מנחמת בקפה // העיר של ליאור שדמי שפיצר
>> בר שחוזרים בו בזמן וחלום על חנות ממתקים // העיר של נטע בכרך
>> קשר רגשי עמוק לחומוס ויחס מיוחד מהשף // העיר של רענן נוסל

1. הבארבי

קודם כל ולפני הכול, אני חייב לדבר על הבארבי. גם אחד משני גיבורי הספר שלי, אנדי, היה בבארבי, וצפה שם בלהקה ששינתה את חייו ומניעה את עלילת הספר. הבארבי (במיקומו הישן, אז הסאונד היה פחות טוב, וכמה היה כיף להיות אנין ומגניב להגיד את זה לאנשים) וגם במקומו החדש, תמיד יהיה מקום תל אביבי אפלולי שמתרחשים בו הדברים שמייצגים בשבילי את תל אביב. ואיזה להקות מדהימות היו מגיעות פעם להופיע בבארבי, וואו. אמן שיחזרו אלינו אמנים מחו"ל.
הנמל 1, תל אביב

2. הסלון של ענת (עינהר)

ענת עינהר היא עורכת וסופרת גדולה (שאגב, הספר החדש שלה מועמד לפרס ספיר!) שעזרה לי רבות למצוא את הקול שלי כסופר. סלון הכתיבה שלה בביתה הוא יותר תל אביב ממה שתל אביב אי פעם חשבה שהיא יכולה להיות. קיבוץ צבעוני ומדליק של כותבים מוכשרים במיוחד – שנונים, מצחיקים ומעניינים – שעובדים עם המאסטרית ברצינות רבה מאוד על סיפורים, כאילו אנחנו בתור ימי הזהב של הספרות העולמית. וכשאתה נמצא בסלון של ענת אתה נוטה לחשוב לרגע, שאולי אנחנו באמת בימים הטובים ביותר של הספרות, כי גם אם לא הרבה אנשים מתעניינים בנו כרגע, לתת כזה יחס ומקום לסיפורים זה הטוב ביותר שהעולם הזה יכול להציע.

3. היכל שלמה ומתחם האקספו

ממוזיקה וספרים אני נאלץ לרדת נמוך יותר, לגוף, לתחרות ולספורט. בהיכל שלמה ובמתחם האקספו צפיתי בכמה מתחרויות הספורט הכי מהנות בחיי (ואני חובב ספורט מושבע) – טורניר ווטרג'ן בטניס, אליפות אירופה בג'ודו, משחקי נבחרת ישראל בכדורסל, וכמובן היהלום שבכתר – אירוע הספורט האהוב עלי מכולם, נבחרת ישראל בטניס בגביע דיוויס! המשחק האחרון נגד יפן בהיכל שלמה היה אחת החוויות המהנות בחיי.

4. חנות "קצת אחרת"

החנות אמנם נסגרה ב-2012, אבל אני חייב לכתוב עליה משהו. כשהייתי נער בודד ודי במצוקה, חנות "קצת אחרת" האגדית הייתה מוקד עלייה לרגל שלי מרחובות, למפגשי הפורום האדיר "אגדות רוק". החנות, שייצגה באופן מושלם את הדמויות השרוטות של האנשים שהכרתי שם, צרובה לי בנשמה כמקום מפלט והייצוג המושלם במציאות לנחמה שמצאתי במוזיקה באותם הימים.

פיסת היסטוריה מוזיקלית מקומית. (צילום: מתוך האתר mitkadem.co.il)

5. הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, אוניברסיטת תל אביב

כנראה שמחילות הארנב אשר לתוכן אני יכול לברוח מהמציאות הן מוטיב חוזר בחיי, ואין מחילה יותר גדולה ומופרעת מהספרייה המרכזית באוניברסיטה. כמויות הספרים הם כמו היכל מראות של מילים וסיפורים, שאפשר ממש להשתכר ולהשתגע. אני זוכר את עצמי פוסע בין המסדרונות הרחבים, מחפש כתבי יד איזוטריים, מנסה לאתר בעיני את המספר הסידורי המשונה עם שלוש אותיות ומספר אחריהן, מגלה דברים שונים ומשונים לצד מה שחיפשתי ולבי מתמלא באושר רב.
אוניברסיטת תל אביב, חיים לבנון 55, תל אביב

מקום לא אהוב בעיר

האמת היא כשאני חושב על תל אביב אני בעיקר חושב על השכונה שלי, הדר יוסף, וקשה לי לחשוב על דברים שאני לא אוהב בשכונה הזו, כי היא פשוט קסומה ומהממת. אם אני בכל זאת צריך לחשוב על דבר שאני פחות אוהב בשכונה, זו העובדה שיש יותר מדי קקי של כלבים ברחובות ואין פיקוח. ואם להיות יותר ספציפיים, אז על סניטריה – המדרחוב שמוביל לגינת מארק – למה כל שבוע שוכבת שם יונה מתה?

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אז אולי כקונטרה מסוימת למגניבות התל אביבית ששצפה את החלק הראשון של הראיון, אני אבחר בסיור ב"יד ושם" שהייתי בו במסגרת העבודה בשבוע שעבר. היינו עם מדריך עם מבטא צרפתי בשם שלמה שהיה פשוט איש משכמו ומעלה. לפני מוצגים קשים הוא ממש התנצל על כך שאנחנו צריכים לצפות בהם, דבר קטן שמראה על אופיו הטוב. ובגדול יותר – השילוב בין עממיות ושורשיות יהודית שבאדם יחד עם סובלנות וערכים אוניברסליים פשוט קנו את עולמי ועוררו בי השראה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ספר עב כרס גדול ופשוט אדיר שסיימתי ממש לא מזמן הוא "חירות" של ג'ונתן פראנזן. מעולם לא קראתי ספר כזה. היכולת של המספר לתאר דמויות לפרטי פרטים שחושפים את האנושיות הפגיעה והשברירית של כולנו, בעצם עד כדי כך שאתה מרגיש שאתה מכיר אותן טוב מעצמך, ולגולל סיפור כה רחב יריעה שמצד אחד הוא אוניברסלי מאוד, ומצד שני נכנס לאיזוטריה עלילתית שאי אפשר להתיק ממנה את המבט הזכירה לי במובנים מסוימים את ש"י עגנון.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני חושב שהעוסקים בבריאות הנפש בימים אלו צריכים לקבל חיזוק ותמיכה. יש כל כך הרבה מעגלים ופגיעות שונות מהמלחמה ומהמציאות הקשה שאנחנו חיים בתוכה, שמי שעוסק בריפוי והחלמה בעולם שכזה חייב להיות עם הראש מעל המים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אולי קצת לא פייר כאבא לשני ילדים קטנים להגיד, אבל אני רוצה להרים להורים התל אביביים, ולהורים הישראלים בכלל. הורות יכולה להוציא ממך את הרע ביותר, והיא גם יכולה להוציא ממך ממש כמה רגעים אחרי את הטוב ביותר. וההורים שמצליחים לנווט בתור הסערה שאנחנו חיים בה ובעצם להעניק לילדיהם לפי מיטב כוחותיהם ראויים לחיבוק גדול.

מה יהיה?
יהיה טוב, ויהיה גם רע. אני משתדל לא לתת לאופטימיות המובנית שלי יותר מדי לפנטז על איזה טוב גדול כי אז אני אברח מההווה ולא אחווה אותו. אני מאוד מקווה שאחרי מה שעברנו במלחמה נקבל כמה שנים רגועות וטובות יותר.

• העיר שלי
• סופרים
• בארבי

יובל אברמוביץ' הוא סופר ומרצה שחיבר את סדרת ספרי "הרשימה" וספרים נוספים שהפכו לרבי מכר, ואת הפנים שלו אתם בטח מכירים כשחקן וכמנחה טלוויזיה. הוא גם מוביל את הפודקאסט "המעבדה להגשמת חלומות", ופועל כיזם חברתי. ספרו החדש, "מחר יהיה אחרת", ראה אור לאחרונה והפך גם לערב אינטימי בסלונים ברחבי הארץ,וכאן תוכלו למצואאת כל הפרטים על איך להשיג את הספר או למצוא ערב סלונים שכזה.

עטיפת הספר

1. גן יעקב

יש פינות בעיר שהן כמו עוגן לנשמה. גן יעקב, הצמוד להיכל התרבות (וקצת חבוי לו עם מרפסת בקומה השנייה), הוא המקום שלי לנשום. אני מגיע לשם בימים של עצב, מתיישב על ספסל עם אוזניות, נותן למוזיקה ולצמרות העצים לערבב מחשבות ולרקום עלילות לספרים הבאים. תל אביב רועשת מסביב, ובתוך השקט הירוק הזה אני מוצא שלווה, השראה, ואולי גם קצת תקווה.

2. ספסל אקראי בעיר

יש לי תחביב מוזר והוא לשבת על ספסל אקראי בתל אביב ולדמיין את סיפורם של העוברים והשבים. ההוא שנראה ממהר אולי בעצם מאחר לאהבה, והיא שמדברת בטלפון אולי מתרגשת מהזדמנות חדשה. העיר הזאת היא תסריט שלא נגמר, ואני הצופה הסקרן שמחבר קווים בין זרים, מחפש תשובות על החיים דרך פרטים קטנים. דברים רבים שראיתי ברחובות העיר השתרבבו אל תוך הספרים הראשונים שלי.

3. רחוב חיסין

לפני טריליוני שנים הייתי הכתב הראשי של "טיים אאוט תל אביב", ובמסגרת כתבת שער בשם "הסודות של תל אביב" גיליתי את רחוב חיסין. פיסת עבר שקטה מול הבימה ומובלעת קסומה של בתים ישנים וחדשים, גינה קטנה, ורוח נוסטלגית. יש שם גם בית נטוש בכניסה לרחוב שמספר בשתיקה את ההיסטוריה התל אביבית כולה. אי של שלווה בלב הסואן.

4. גן הפסגה ביפו העתיקה

בילדותי, בשנות השמונים, גן הפסגה היה המקום שסבא שלי שהיה סוחר בשוק הפשפשים היה לוקח אותי על מנת לאכול אבולעפיה בסופו של יום עבודה. שנים עברו, והזמן כמעט לא נגע בו. עדיין יש שם את אותה בריזה טובה, את הירוק שלא נגמר ואת התצפית היפה בעיר. המקום הזה נשאר תקוע קצת בעבר, לטוב ולרע, מזכיר לי שפעם הכול היה פשוט יותר וגם קצת יותר תמים. בימי הקורונה זה היה מקום המפלט והמסתור של הבנות שלי ושלי. לא הייתה שם משטרה ולא היו שם הגבלות. גם לא היו אנשים. כל הגינה הייתה שלנו ושל דובי הכלב.

5. מלון נורמן

יש רגעים שבהם אני פשוט צריך להרגיש שאני בלונדון בלי לעזוב את תל אביב. בשביל זה יש את מלון נורמן. אז אני מתיישב בבר הספרייה לשתות קפה, נושם אלגנטיות ומביט באורחים מסביב. לפעמים זה כריס מרטין, לפעמים זה גד אלמליח, ולפעמים זה פשוט אדם אלמוני שמספר לי סיפור בעיניים. המקום הזה מזכיר לי שלכל יום יש טעם של חו"ל גם באמצע רחוב נחמני.
נחמני 23-25, תל אביב

מקום לא אהוב בעיר

לא מדובר במקום, אלא בתהליך. נדמה שכל תל אביב הפכה לאתר בנייה אחד גדול. אני נהנה מהרכבת הקלה, במיוחד מהקו האדום שמתחיל ליד ביתי בנווה צדק, אבל לפעמים כשאני הולך בעיר המאובקת, הפקוקה והסתומה, אני מרגיש כאילו מישהו חתם על מיליון אישורי שיפוץ בלי לעצור לחשוב על נשימה. העיר הזו, שפעם התנהלה בקצב של הולך רגל, הפכה למרוץ של מנופים, בטון ופקקים. אני אוהב את השיפוץ ואת העתיד להיות כאן, אבל מתגעגע לשקט שבין הפטישים.

השאלון

1. איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט "אורנה ואלה" של תומר היימן. אני אוהב את תומר עוד מהסרט הראשון שלו, יש בו משהו רגיש ואנושי, כזה שמצליח לחדור פנימה מבלי להרים את הקול. הצפייה בו הייתה בשבילי כמו סיבוב נוסטלגי ברחובות תל אביב של פעם. הדירה הראשונה שלי בעיר שכנה מעל בית הקפה אורנה ואלה, ברחוב שינקין 33. הייתי יושב שם שעות, כותב, צופה באנשים, סופג חיים. ובסוף כל יום היינו מקבלים, אני והשותפות שלי, את שאריות הלחמים והמאפים. זה היה יומי המתוק, תרתי משמע. יש ימים שאני מתגעגע לריח ההוא של לחם חם ולתחושה שהכול עוד פתוח לפניי.

2. איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הספר "קארמה – מדריך של יוגי לעיצוב גורל" בהוצאת "ידיעות אחרונות". יש בו משהו מרגיע ומחזיר נשימה. הוא מזכיר בעדינות, בלי דרמה מיותרת, שגם בתוך הכאוס הכי גדול יש מקום קטן שבו יש לנו שליטה. אולי לא על העולם, אבל כן על איך שאנחנו בוחרים לראות אותו. הספר הזה הזכיר לי שבכל יום יש לנו אי משלנו: הבית שלנו, המחשבות שלנו, הבחירות שלנו. ואם נצליח לנהל את האי הזה היטב, אולי העולם שמסביב גם יירגע טיפה.

3. לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לעמותת חמניות. העמותה הזו מעניקה ליווי ותמיכה לילדים שאיבדו הורה, והיא עושה את זה ברוך, בצניעות, בלי רעש. זה מסוג המקומות שמזכירים לך שהחיים קצרים, אבל האהבה שאנחנו משאירים אחרינו יכולה להיות ארוכה מאוד.

4. מי התל אביבי שצריך להרים לו כרגע?
לכל בעלי ובעלות העסקים הקטנים, שממשיכים לפתוח דלתות גם כשהעיר מתפוררת מסגירות, חפירות ופקקים. אני מצדיע להם. הם אלה שמזכירים לנו שהעיר הזו חיה. כל מי שעדיין מאמין שיש בשביל מה לפתוח עסק חדש ובשביל מי לחייך בבוקר הוא בעיניי גיבור עירוני.

5. מה יהיה?
יהיה טוב. ברור שיהיה. או כשם הספר החדש שלי, "מחר יהיה אחרת". עם סימן קריאה. אולי כמה סימני קריאה. אבל אני מודה, אני כותב את זה במאמץ. נשחקתי. השנתיים האחרונות הרגישו כמו ריצה במרתון שלא נגמר, והנשימה קצרה. לפעמים נדמה לי שאין מי שמחזיק את ההגה. אבל אז אני נזכר במשהו שאמרה לי פעם אמא שלי: “גם כשהעולם מתפרק תבנה פינה קטנה של תקווה. היא תגדל לבד". אז זה מה שאני מנסה לעשות. כל יום מחדש… פינה קטנה של תקווה.

• העיר שלי
• ❤ תל אביב
• סופרים
• מלון נורמן

אולי נדלג על ההקדמה שתמיד עושים בידיעות כאלו, על כך שאנחנו כבר יותר בסטורי מאשר בספרים ושכמה חבל שאנחנו לא נוגעים יותר בדפים עם דיו מכתים. כלומר, הכל נכון, אבל בשלב הזה כבר נמאס לחזור על זה – במקום, בואו נתלהב ישר מ"פסטיבל הסופרים", חגיגה שנתית לאנשי הספר ואוהביהם שמתקיימת זו השנה השלישית בנמל יפו החל מהערב (29-31 במאי), וירכז ליד המזח את כל האהבה למילה הכתובה שרק תוכלו להכיל.

>>יסמין רביב ("קיקי מלינקי") חזרה עם אלבום חדש וזה ממש לא אותו דבר

"פסטיבל הסופרים" יתקיים במחסנים המחודשים של נמל יפו, נולד ביוזמתם של שני הסופרים אסיף אלקיים ותה (לא, עדיין לא נרגענו משם הבמה הזה), שהחלו את דרכם כסופרים עצמאיים, ורצו ליצור דרך לאפשר לסופרים ויוצרים לפגוש את קהל הקוראים באופן נטול אמצעים, וכן לספק להם להציג את ספריהם לקהל הרחב ללא תלות בהוצאות הספרים הגדולות. הפסטיבל כולל מפגשי סופרים, הרצאות, סדנאות ופאנלים בנושאים שונים עם יוצרים מובילים, לצד עשרות דוכני ספרים למכירה ולחתימה על ידי הסופרים. הפסטיבל מתקיים בזכות תמיכת נמל יפו ועיריית תל אביב-יפו, לצד תרומה נוספת מטעם חברת בוקפוד.

השנה יתקיימו אירועים ופאנלים בהשתתפות אשכול נבו, שידבר על המהדורה המחודשת של "משאלה אחת ימינה" ועל כתיבה בימים של כאב, נועה מנהיים בשיחה על ההשראות מאחורי "סיפורה של שפחה", שלמה קווס ורחלי פלנט רוזן – עורכי "אם אתם קוראים את המילים האלה", שאוצר 49 מכתבים אחרונים של נופלי חרבות ברזל, בשיחה פתוחה על יצירה ספרותית-דוקומנטרית – ועוד יוצרים וכותבים רבים, ביניהם דרור משעני, יאיר אגמון, ערן אפרת, איגי דיין (כן, האיגי דיין הזה) וטל גורדון וגם יתקיימו ערב שירה בחסות אגודת הסופרים העבריים וסדנה לסופרים עצמאיים מבית 'בוקפוד'. זמן טוב להניח את הטלפון בצד לסופ"ש אחד, ובמקום לראות סטורי לבוא ולקרוא סיפור.
פסטיבל הסופרים השלישי, נמל יפו. הכניסה לאירועים במחיר סמלי שנע בין 5 ל-60 ש"ח.לתוכניית האירוע ורכישת כרטיסים

• ❤ תרבות
• נמל יפו
• שבוע הספר
• סופרים
• סופרים צעירים