להתכונן לגרוע ביותר זה בוטנים. העניין הוא להתכונן לטוב ביותר

>> אודי שרבני הוא סופר שאנחנו במערכת "טיים אאוט" מאוד אוהבים, ו"כל קשר בין הדמויות" (פרדס הוצאה לאור) הוא ספרו החמישי, ואם מקליקים על הלינק הזה שדילגתם עליו אז אפשר לרכוש אותו לעצמכם או אולי בתור מתנה למישהו או מישהי או משהו

1. 

כתיבת ספר היא: שחקן קולנוע שלא נעזר בפעלולן, אלא עושה את כל הפעלולים בעצמו. 

2.

ספרים: לפעמים אני קורא ספרים כדי לא להיות מושפע מהם. 

3.

קוראים: לפעמים אתה רואה (ראית) מישהי ואתה אומר לעצמך: זאתי. אחרי זה יורד לך ממנה כי גילית מי האקס שלה ואז אתה אומר לעצמך: זאתי? ובכן, כל זה לא רלוונטי לגבי קוראים; שיבואו, גם הבני זונות. מצדך, שיריבו ביניהם אחרי זה. זה כבר לא שלך. 

4.

"מצב הספרות בעידן ה […]": נו, תן לי את הקטע שאתה לא יכול לקרוא "בגלל קשב וריכוז". נו, תצביע על הטלפון שלך ותגיד – כמו גבר שאומר בענווה מעושה "האישה קובעת" – שאתה עבד שלו […] טוב, סיימת? נתת את הארסנל הרגיל? יופי, עכשיו תפסיק לקפץ מולי כמו איזה חגב שמרוצה מהתקדמות העולם שמצאה לו הסתמכויות בדבר אי יכולת, ותעשה מה שאתה רוצה עם המשפט הבא: עיניים זה שריר, בדיוק כמו יד אחורית או רצועה צולבת; גם עיניים אפשר לאמן. עכשיו, לך תביא לנו משהו לשתות […] עליך, ברור שעליך; אין כסף בספרות (נכתב בלשון זכר, אבל וכו'). 

5.

קטע מתוך "כל קשר בין הדמויות": שׂדרות זאת מילה יפה. אף פעם לא הייתי מתקנת את זה שטעה בהגייה שלה. לא הרגשתי שמותר לי להזיז אנשים משפת אמם, לקחת מפיהם מילה לחדר ההנקה ולהחזיר להם אותה אחרת, שלווה יותר ומפויסת. בתוך כך, יש שאמרו את זה נוֹרְדַאוּ ויש שאמרו את זה נורדוֹ. גם את זה לא תיקנתי. למעשה, אני עצמי לא עמדתי על ההגייה הנכונה והשארתי את זה ככה כדי שיישאר לי פתח מילוט מלהיות בפנים, שכאילו תמיד אהיה מוכנה לאיזו אזעקה. היו לי כמה כאלה. יש לי עד עכשיו. עם כל הרצון, זה מפחיד להיות יותר מדי בפנים. 

אני מתגעגעת לשׂדרות נורדו. הנה, בחרתי. לפחות להיום, כל יום אחרת. עדיין. אני זוכרת כל עץ ועץ שהיה שם, במיוחד את זה שהיה ממול למרפסת שלי; בֶּקַע טבורי באמצעו, כמו סוחב את חייו עד לניתוח המיוחל. אהבתי ללכת לים, לחצות את דיזנגוף ואחרי זה את בן–יהודה, ואז עוד קצת, אל רחוב הירקון.

הכול היה לידי, כל החיים היו פרושׂים לפניי. אחרי זה לחזור ברגל, כשהחול מתייאש מגופי עם כל צעד ונושר, לאט-לאט. בערבים הייתי הולכת לראות סרטים. לפעמים לבד ובפעמים אחרות רק עם עצמי. הייתי מוצאת את עצמי מלטפת את העורף שלי, תנועה מרגיעה שחזרה אליי מילדותי לפני השינה. אהבתי לצאת אחרונה מאולם הקולנוע, הייתי נשארת לשבת ומסתכלת על מי שהיה איתי באותו אולם. לפעמים, בהצגות צהריים, זה היה רק אדם אחד. רציתי לראות את מי שראה את הסרט, איך נראו הפנים שלו, ולנסות לזהות – אפילו בלי שאני יכולה לדעת – אם במהלך הסרט הפנים שלו השתנו. אהבתי לשוטט אחרי זה, מאריכה את דרכי בכוונה, להסתכל על שמות הרחובות ולבדוק, יום למחרת, מי הם האנשים שמהם נכנסתי ויצאתי. אהבתי גם לשמוע אנשים מדברים כשהייתי מחכה ברמזורים. הייתי מחכה שהם יחצו את הכביש, ואז נכנסת לתוך המשפטים שלהם כמו אל שובל בושם. בבקרים היה לי בית קפה קבוע שבו הייתי יושבת לעבוד. אני חושבת שמה שמעיד על אדם מקומי זה שיודעים בבית קפה את ההזמנה שלו בלי לשאול. זה, ולחצות רמזורים אדומים. 

אף פעם לא חציתי באדום אצלכם.

6.

יח"צ: סטנדאפיסטים שקופצים על כל סיבה בשביל למשוך זמן במופע אלתורים. 

7.

מכתבים אל משורר יהיר: כל מקלחת, גם בחורף הכי מחורף, יש לסיים עם מים קרים. 

8.

תרגום: הייתי רוצה שהספרים שלי לא יוכלו לצאת מעבר לגבולות ישראל מרוב שהם עברית. זוהי כמובן גחמה שוּפוּנית, אבל הנה רעיון עתידי לפתיחת מחזה שאני מוכן לכישלונו בעולם: מישהו שומע דפיקות בדלת, פותח וצועק לשותף שלו בדירה "אדגר, אלן פה". 

9.

קטע מתוך "כל קשר בין הדמויות": מתחת לדירה שלהם, עדיין הדירה שלהם עד שיעברו, הנרקומנים של רחוב העלייה מגונדרים בעליבותם, נשארים עם יד פשוטה; אין יד אחרת מולם. ושקט. מעברי החציה פרוסים כפרודיה תיאורית של כבישים, אין הולך ואין נוסע עליהם, ובשל כך צבעם הלבן זוכה בהפקר בעוד זמן חיים עתידי. ושקט. תחנות האוטובוס אומרות: אין נסיעות בקרוב, וחיות הבר לומדות את אור היום ומרשות לעצמן לצאת ממחבואן ולהתעמת, אחרי שנים, עם השמש. כמוהם גם הפליטים שקיבלו ארץ חדשה, נקייה מאדם, שכמעט ושייכת עכשיו רק להם; הולכים ללא חשש, ללא מבחני אמונה. ושקט. העיר השוקקת שותקת, משילה את דבר המפרסם שבה, את מה שהתעקשה ועמלה עליו כל חייה. ושקט. שקט על פני בטון. רק חלונות הדירות מוארים כקוביות הונגריות – כל אהיל סלון וצבעו הוא – לכדי סדר, איזשהו סדר. מדי פעם מישהו יוצא עם כלב, מדי פעם מישהו פוגש אחר שהוא מכיר – גיבורי מלחמה שיצאו מהשוחות – והם מהנהנים לשלום מובך. יש לקחת בחשבון את תנועת לחיצת היד שתצטרך בעתיד להמציא עצמה מחדש. הנה, כבר עכשיו. בינתיים, ההומור מחליד והמבט תופס פחות ופחות מקום באישוני האנשים. זה כאן וזה עכשיו. יש רצועה סודית, מוחבאת, אחרי השיר האחרון. צריך לחכות כמה זמן וזה מפציע. סודו ששייך רק לו.

10. 

עריכה: אני זוכר את הרגע שהבנתי שאם אנחנו חמישה (ארבעה אחים ואחות), אז ההורים שלי עשו לפחות חמש פעמים סקס. 

11.

אקו"ם: כשזמרים רואים אותי הם עוברים מדרכה כי אני תמיד מציע להם טקסטים.

12.

קטע מתוך "כל קשר בין הדמויות": בעבר זה היה מתחיל אצלו כבר בערביים של ימי רביעי. אז, לאט-לאט, היה מתחיל להשיל. לא משהו מוחשי היה משיל. היה בעיקר מתחיל להיות חבר של האף אחד והאף אחת.

הוא אהב את ימי חמישי של העיר הגדולה. יש כבר שיר, הוא היה מתקבע על שיר שהוא ישמע שוב ושוב. הוא אוהב את טקסיות האוזן; צועד בתוך העיר כשזה חוזר על עצמו, לגלות כל פעם משהו חדש מאותו הדבר. זה היה אצלו בכיס מהצהריים, כבר בצהריים החלה להתגבש ההחלטה: השיר הזה. ואז היה יוצא לבדו, עם השיר באוזניות, מְקַדש זיכרונות של מתים. מדי פעם – וזה דבר נרכש, או יותר נכון עניין של אימון – מישהו ברחוב היה צועד בדיוק לפי קצב הבס, או שמכונית הבהבה לפי התופים .לכול נמצא פסקול. טקסיות האוזן הייתה המטרה למענה היה יוצא מהבית.

מה שנים זה כבר? שנים. פעם קראו לזה "פוקד מקומות". שפה מקומונית שנבלה עם הזמן. מה הוא עושה כשהוא לבד? הוא רק שותה את המשקה שלו, מסתכל על עצמו מהצד, כמעט מצביע על עצמו ואומר "עוד פעם זה". הוא עוד פעם זה. בתוך כך הוא יודע, כמעט באופן מבהיל, שגם מי מהנוכחים שאומר עליו "עוד פעם זה", הוא גם "עוד פעם זה". כוס אלכוהול נופלת ביער. ואכן, קורה שמדי פעם –  וזה עניין של סבבים בהתאם לתחלופה המהירה של המקומות בעיר – מישהו היה בא אליו ואומר, במעין האשמה מחויכת, משהו כמו "כל פעם שאני פה אני רואה אותך". הוא היה אומר לו: אותו דבר.

הוא אוהב את הרחש של העיר. הוא אוהב את תנועות הגוף של הרחוב, את המפגש, את הדיבורים. הוא אוהב את נסיעות האוטובוס, את ההליכה הבטלה, הכמעט מוחצנת בסבילותה כאשר אור היום נכנע וחלונות הראווה – עם רדת החשכה – מתכהים ומפרישים, חתיכות-חתיכות, את האנשים ההולכים במקביל אליהן לכדי צורה אחת מובנת, ככתם רורשאך שאין ממנו דרך חזרה לאחר גילוי העיניים. כמו אומרים: אדם, זהו אדם. הוא אוהב את העיר באמת. הוא אוהב גם את הכלום; את הסחות הדעת, את מבצעי ההנחות שהאנשים שמים בפיהם במפגש עם האחר. הוא אוהב את תזוזות העיניים, הרגליים, הידיים, הבטנים. את חוסר האונים. הוא מעולם לא התאכזב מהעיר; העיר מעולם לא הייתה מאופּרת כי בא אליה ממנה. נולד בה ושם ימות. לא בא לכבוש, גם לא היה תמים או שחצן. תמיד חזר להתבונן. ההתבוננות הצילה אותו בהרבה מצבים. לא נפל. יכול היה ליפול. היא ידעה שימי חמישי שייכים לו. לא הרבה זמן אחרי שבאו בברית הזוגיות, הוא הבהיר לה את זה.

13.

קודם חץ, אחרי זה מטרה: פעם רציתי שיהיה לי עורך אחד לכל הספרים, אחרי שזה לא קרה אמרתי לעצמי שזה טוב שיש לי עורך אחר לכל ספר כי ככה יֵצאו ממני דברים אחרים שקיימים בי. עוד באותו נושא: מלבד בחירת אבטיח וסחיבה לכפיים במקומות ציבוריים, אני גם טוב בשכנוע עצמי. 

14.

הפרינט חי: אני זוכר ששער גיליון 50 של "טיים אאוט" עוצב כך שקערת המרק התאילנדי של הג'ירף תשמש כאפס של הספרה 50. אני זוכר עיקומי אף של חלק מאנשי המערכת. אני לא יודע למה אני זוכר את זה. אני לא יודע למה אני זוכר דברים כאלה. מעצב/ת יקר/ה לשעבר: אני מתנצל אם אני מעורר אצלך שדים מהעבר, אבל את/ה אצלי כפרינט שחי לעולמים; היה עדיף לך אחרת? 

15.

כתיבה: סיור לוקיישנים של מילים. 

16.

חיים כתיבתיים: לפעמים, כשמבקשים ממני משהו ואין לי כוח לעשות אותו, אני עונה: בארטלבי. 

17.

חיים: להתכונן לגרוע ביותר זה בוטנים; העניין הוא להתכונן לטוב ביותר (אני מוכן, סוף-סוף אני בשל). 

18.

ישראל השלישית: כשאני כותב משהו ורק אחרי זה – או במהלך הכתיבה – אני מגלה שמישהו כבר כתב את זה בעבר, אני שואל את עצמי מה חשוב יותר: זה שהגעתי לזה לבד, או שזה ייחשב כגניבה ספרותית. בסוף, מה שמנצח זה שהגעתי לזה לבד. עוד באותו נושא: כשהתראיינתי לספר הראשון שלי סיפרתי לעיתונאית שראיינה אותי ששקלתי למחוק קטע על קריאה בקפה כי במהלך הכתיבה גיליתי במקרה שיר של דוד אבידן שמתאר קריאה בקפה; העיתונאית לא הכירה את השיר הזה של אבידן וכשהשמעתי לה אותו מהאייפוד שלי (אז היו אייפודים) היא התלהבה שאני מאזין לאבידן קורא שירים בעודי מדווש באופניים, אבל אז, בשביל לאזן, אמרתי שאני גם שומע זוהר ארגוב, ומה שקרה זה שהיא התלהבה עוד יותר כי היא הבינה שהיא יכולה לעשות אותי דמות יותר עגולה. ביקשתי ממנה שהשיחה הזאת, כולה, לא תיכנס לראיון. זה אכן לא נכנס בסוף והבור שחפרתי לעצמי – מישהו שבאייפוד שלו יש גם אבידן וגם זוהר ארגוב; אין פתטי מזה – כוּסה. 

19.

סינסתזיה ספרותית כפויה: אף פעם לא הבנתי למה דווקא "סגלגל" הוא הצבע השגור ביותר בספרים לתיאור עשן סיגריה.

20.

גול עם השפיץ של הנעל: מדי פעם אני חושב על כך שייתכן שמשוררים מתורגמים לא יודעים שבשפה המתורגמת יצא להם חרוז בלי שהם התכוונו. 

21.

עתיד ספרותי: מדי פעם אני חושב על כך שיש ספרים שאין על השדרה שלהם את הספרה 1 כי הסופר עדיין לא ידע שהוא כותב סדרת ספרים כשהוא כתב את אותו ספר ראשון. 

22.

חמש דקות ואני שם: לפעמים צריך לא להרים את הראש אל המסך בזמן שאתה כותב רק כדי להצליח לנסח נכון. 

23.

אבהות: זה הספר הראשון שלי כאבא. גם לפני כן שנאתי כל הקבלה בין הוצאת ספר ללידה, אבל עכשיו ביתר שאת. בכל לילה, אני מסתכל עלייך ולוקח שוב ושוב את אותה החלטה לגבי המחר: לחבק אותךְ כמו גרוש שמגיע כל שבת שנייה. כל יום. 

24.

מוזיקה: כל זמר שאני שומע, אני מראיין אותו בראש. לסופרים אני נותן להיות דמויות. 

25.

כריכות: ניתוחי אף עושים אותי עצוב.

26.

חרטות: אני שונא את הרגעים בהם רקדתי בפרודיה על אנשים שרוקדים. 

27.

פוליטיקה: אני לא סופר כזה גדול לכדי כתיבה של מאמרים פוליטיים (מה גם שזה תמיד נראה לי כמו ניסיון מגושם לדחוף את עצמך ל"ליגה של הגדולים"), ומצד שני, אני לא סופר כזה קטן לכדי מאמרים אנטי-פוליטיים. עוד באותו נושא: לא מזמן הייתי צריך לירוק ובמקרה זה היה ליד אנדרטת הזיכרון של רבין, אז הייתי צריך לשמור את זה בפה.

28.

אלמינציה: אני מפחד כשאני רואה "תנועות לא" לא רצוניות אצל ראשים של זקנים. 

29.

הרגע עצמו: כשאני נתקל במילה מנוקדת בספר פרוזה אני חושב על חוסר הביטחון של הסופר ביחס לקוראיו.

30.

כתיבה היא: חוסר האונים שנובע מהאיסור לכתוב את שמו המפורש של אלוהים כדי להדגים מה אסור לכתוב. 

31.

התרגשות: התרגשות היא התרגשות היא התרגשות.