יום אחד אולי יצנזרו את הספר שלי. המחשבה מעלה בי חיוך קל

נסו לדמיין לרגע: ארבע שנים אחורה, השנה היא 2019 והעולם עוד לא חווה את הקורונה, את ההתהפכות הכמעט סופית של האקלים עלינו וזוועות אחרות. בקפה השכונתי שעוד הרשה עבודה של שעות בלפטופ ישבתי כמעט מדי שבת (ולפעמים גם באמצע השבוע) וכתבתי את מה שיהיה הספר "איברים פנימיים" שיצא עכשיו לאור. לספרים אורך נשימה משלהם.

"הניסיון המר של אנשי תרבות ויוצרים במדינות כמו הונגריה, פולין ורוסיה היא השתלטות המחשבה הטהורה על השיח החברתי. שם הספרים מכוסים בכוח, מודרים מהמדפים או סתם מצונזרים בשלבי המייל של עורכי ההוצאות"

אל התמימות ההיא – גבר יושב לשולחן עם קפה וסלט וכותב את מה שבוער בו: פגישה אי שם באירופה עם גבר אחר שסחרר אותו וגרם לו לחשוב אחרת על המרווח שבין שני אנשים – קשה להביט עכשיו. הסיטואציה ההיא כמעט מסנוורת מרוב זרות ותום. ובכל זאת, הספר הזה יצא לאור, אבל לעולם אחר לגמרי מהעולם שבו נכתב: בעיצומו של שבוע הספר, כשהענף נלחם שוב על חייו ומשווע לכספי הקוראים ולמימון ציבורי שבחלקו לא הועבר, ובעיצומה של מחאה שעוד לא הייתה כמותה בישראל.

רומן להט"בי שנולד לתוך מדינה סף-דיקטטורית. צעדת הלהט"ב, 15.4.23 (צילום: ג'ק גואז/AFP/גטי אימג'ס)

במצב עניינים שכזה, אנסה לתאר לכם את התחושות שמלוות הוצאה של ספר כמו "איברים פנימיים" אל מדינה שנמצאת על סף דיקטטורה שלטונית ואיבוד הדעת. מה זה "ספר כזה"? אולי פרוע. חסר כל רסן. כפי שכתבתי אותו, כך כמעט בשלמותו הוא הודפס. יש גיבור, זה יוני, יש אופוריה ונפילה. יש סקס והפרשות גוף ותיאורים פלסטיים שמראש הוציאו אותו מתיוג מיינסטרימי כלשהו. ואל תשאלו איך יוצאים מזה כשהחברות של אמא שלך בקיבוץ מבקשות עותק לקריאה. 

בתמימותי הרבה חשבתי שמותר לכתוב הכל. אבל אפילו אז, אי שם ב-2019, אסור היה לכתוב על הכל. יש פי.סי ומישהו עלול להיפגע. והשאלה הגדולה היא תמיד, האם יש קוראים למשהו שאולי אפשר לקרוא לו אוונגרד. והחרדה שמציפה אותי מאז צאתו לא קשורה לנוכחות בחנויות או לכמות הקוראים והרוכשים, אלא יותר לעתיד שיש לספר כזה בעתיד הקרוב שלנו.

בתמימותי הרבה חשבתי שמותר לכתוב הכל. עטיפת הספר "איברים פנימיים"

הניסיון המר של אנשי תרבות ויוצרים במדינות כמו הונגריה, פולין ורוסיה היא השתלטות המחשבה הטהורה על השיח החברתי. תמיד יש תא משפחתי לשאוף אליו, אידיאלים שמישהו עלול לזהם, תחושות קמאיות ביחס לאחר שבכל מקרה שכנו עמוק בבטן ומקבלות ביטוי. שם הספרים מכוסים בכוח, מודרים מהמדפים או סתם מצונזרים בשלבי המייל של עורכי ההוצאות.

הניסיון הפחות מר מלמד גם שספרות מחזיקה מעמד כמו שורשי פיקוס עיקשים. תשרפו אותם והם יחזרו. תכסו אותם והם יזהרו כמו הכתם על הקיר של אבידן. יש לה כושר הישרדות מופלא גם במשברים הקשים ביותר. במשטרים הכי חשוכים הסתובבו עותקים פיראטיים ומכונות דפוס ביתיות עבדו ידנית במרתפים. לעתים המשטר הוא זה שהופך את היצירות ה"אסורות" לקלאסיקות על זמניות.

עומרי חורש (צילום: רועי מאור)

לכן אין בי חשש לספר עצמו. אם וכאשר נגיע לתהום שהיא צנזורה אקטיבית של ספרות עברית, כשאסור יהיה להציב בישראל על המדף ספר ובו תיאורים של אהבה חד מינית, הספר ינצח בדרך כזו או אחרת. חשש לבריאות היוצרים עצמם זה כבר משהו אחר לגמרי. נתמודד גם איתו. המחשבה על הספר שלי מצונזר דווקא מעלה בי חיוך קל. זה אומר שכתבתי משהו שנמצא בצד המואר של ההוויה האנושית. עד אז, נעשה הכל כדי שזה לא יקרה.
>> עמרי חורש הוא סופר ישראלי. ספרו השלישי, "איברים פנימיים", ראה אור לאחרונה בהוצאת פרדס