אנחנו דור מנומנם: ראיון עם רון פלדמן, יוצר הסדרה "רון"
במקום לשקוע בקלות הבלתי נסבלת של הקיום, רון פלדמן הפך אותה ל"רון", סדרה שכתב ובה הוא מככב. עם ים השוואות ללואי סי.קיי וקשר צמוד עם מודי בר און, פלדמן מספר למה הוא לא נוגע בפוליטיקה ומדוע הוא לא מתכוון לעזוב את חולון לטובת תל אביב
לא כל הסטודנטים לקולנוע במכללת ספיר זוכים להפוך את פרויקט הגמר שלהם לסדרת טלוויזיה. רובם מחלטרים בעבודות זמניות כמה שנים נוספות, ולבסוף, במקרה הטוב, משכילים לוותר על החלום ומשתלבים בתעשייה הזעיר־בורגנית כרפלקסולוגים או כאנשי מכירות. רון פלדמן כבר היה על המסלול הזה: בצעירותו הוא מכר מוצרי טיפוח בעגלות בארצות הברית, לאחר מכן טייל בהודו פעמיים, ובגיל 29, בעצת אחיו, החליט שבא לו ללמוד קולנוע בדרום. אך מה שהחל כסיוטה של כל אם עברייה, הפך בסופו של דבר ל"רון" – קומדיה מרעננת על גבר בן 33 שלא ממש יודע מה לעשות עם החיים שלו. כלומר, על כל מה שפלדמן יכול היה להיות אלמלא אנשי התוכן של yes היו שמים עליו את הז'יטונים.
בזמן שרוב הקומדיות הישראליות תקועות בעידן הפאנץ', "רון" עוסקת באבסורד, או במה שמכונה כבר באופן שחוק למדי "החיים עצמם". בתור לשירות הלקוחות של חברת סלולר, במשא ומתן מול שיפוצניק או בביקור ראשון בחדר כושר – רון כלוא בתוך הסיטואציות הבנאליות המרכיבות את המסד של ההוויה הישראלית. כמו ב"לואי", שהוזכרה בכל הביקורות שנכתבו על הסדרה עד כה, לרון אין שליטה אמיתית על מה שקורה לו בחיים; הוא מתגלגל מסיטואציה אחת לאחרת, ואלו מוגשות מנקודת המבט שלו בצורה אטית וללא נרטיב מקשר. במקום להלאות אותנו בעוד גבר ישראלי פוסט טראומטי, "רון", במילותיו של פלדמן עצמו, מציגה לנו גבר ישראלי במשבר מסוג "פוסט הודו": צ'קים מההורים, באנגים בסלון וחיים ללא עתיד, תקווה או חלום.
ההבדל היחיד בין פלדמן למקבילה הבדיונית שלו, כפי שמתברר תוך זמן קצר, הוא שלראשון יש סדרת טלוויזיה. בתחילת הראיון הוא מספר לי על המפגש ההזוי שהיה לו עם הצלם הגאון איליה מלניקוב, שהצליח לשכנע אותו בקלות יחסית להצטלם ללא חולצה, עם בלוק תלוי מצווארו. "רק כשיצאתי משם הבנתי מה לעזאזל קרה", הוא מספר לי. לאחר מכן הוא יסביר שהדימוי הזה משקף את מצבו "כיוצר שסדרה שלמה מונחת לו על הכתפיים, וגם מתכתב עם הדמות בסדרה, שמופעל עליה מכבש של לחצים למצוא כיוון בחיים".
איך מתמודד יוצר מתחיל עם כל הלחץ הזה?
"זה מפחיד, אבל תמיד היה לי ברור בדיוק מה אני רוצה לעשות. כיוצר אתה חושש שככל שתיכנס יותר עמוק לתעשייה, תאבד את עצמך ואחרים יכתיבו לך מה לעשות, אבל כבר מהפיילוט הרגשתי שאני יכול לעשות את זה".
לאורך הדרך נעזר פלדמן במודי בר און, שחנך את פרויקט הגמר שלו במכללת ספיר, ישב לצדו בפגישות המכריעות שהגיעו לאחר מכן ושימש כעורך התסריט של הסדרה. "הפרויקט סקרן אותו והייתה בינינו כימייה מעולה", מסביר פלדמן. "הוא היה כמו זרקור שעוזר לכוון אותך, אבל לא דוחף את עצמו יותר מדי".
אפשר להגיד שהגשמת את החלום של כל סטודנט לקולנוע וטלוויזיה. למה דווקא אתה?
"אני חושב שזה קשור לעובדה שהתחלתי ללמוד בגיל 29 ובאתי עם יותר ניסיון חיים. בפרויקט שלי היה משהו בוגר ומשופשף יותר. חוץ מזה, התעקשתי ללכת בדרך לא קונבנציונלית. לימדו אותנו לספר סיפור בצורה מסוימת, והחלטתי לספר אותו אחרת לגמרי; לימדו אותנו לצלם באופן מסוים וצילמתי כמו שאני רוצה; אמרו לי שלא כדאי שאני אשחק בסדרה של עצמי ועשיתי את זה בכל זאת".
בטח נמאס לך מכל הדיבורים על "לואי". אתה יכול להבין למה אנשים עושים את ההשוואה הזאת?
"בכל תקופה עולה סדרה שמשנה את כללי המשחק. הצופה הולך ונהיה חכם יותר, מחפש סיפורים מעניינים יותר ומשהו שיחרוג מהתבנית המוכרת. אני וענת אורן, שמשחקת לצדי בסדרה וכתבה אותה איתי, הבנו את השינוי הזה. כשיצרנו את הסדרה, 'לואי' שימשה לנו מקור השראה, וחשבנו איך להשתמש בשפה החדשה הזאת בהקשר ישראלי. אבל רון הוא לא לואי. לואי הוא גרוש בן 40 עם שתי ילדות. בסדרה עצמה הוא כבר סטנד־אפיסט מצליח. רון הוא לא מישהו שהצליח, והוא עדיין לא יודע מה לעשות עם עצמו. הוא פשוט לא יודע מה לעשות עם עצמו".
במהלך הראיון עוצרים לידינו בחריקה שני נערים על אופניים חשמליים ומספרים לפלדמן שהם מתים על הסדרה שלו. "זה מדהים שאני מקבל תגובות כאלה גם מצעירים וגם ממבוגרים", הוא אומר. "אתמול גבר בן 70 התנפל עליי בחיבוקים ונשיקות. 'רון' היא מהסדרות האלה שאתה יכול לאהוב ממש או לא לאהוב בכלל. אין אמצע".
אף שכבר מזהים אותו ברחוב, לפלדמן, המתגורר בחולון, אין כוונה לעבור לתל אביב ולהשתכשך בביצה. "גם הסדרה עצמה צולמה בחולון", הוא מסביר. "סדרות על תל אביבים זה סבבה, אבל הרעיון היה להציג משהו קצת שונה. היה לי חשוב לנסות להעביר את הדברים שאני באמת מרגיש, ולא את מה שמגניב".
[interaction id="553746dda39598ff055f472a"]
מה רצית להראות?
"הרעיון היה לעסוק בכאן ועכשיו ולהציג את הדברים בלי לנסות לבקר אותם. רון הוא חלק מדור מנומנם. הדמות הזו היא תופעה, והיא שם כדי להסתכל עלינו ולהעמיד בפנינו את הדברים שאנחנו לוקחים היום כמובנים מאליהם. פוליטיקה, נגיד, פחות מעניינת אותי ביצירה. מה שחשוב בהומור זה לבטא התנהגות אנושית. היא זו שתמיד נשארת רלוונטית ומצחיקה, בזמן שהאקטואלי חולף מטבעו".
יש לך כבר תוכניות לעתיד? אתה רואה את עצמך ממשיך לסטנד־אפ?
"סטנד־אפ בא לי פחות בקלות, אבל זה כן משהו שמעניין אותי. זה פורמט שעוזר לך להוציא באמת את מה שאתה רוצה להגיד – זה הכי ראשוני והכי טהור מבחינת אמנותית, בלי מתווכים. בזכות החשיבה הסטנד־אפיסטית היה לג'רי סיינפלד וללואי סי.קיי ברור לחלוטין איך הם רוצים שהיצירה שלהם תיראה. השאיפה שלי היא כן לעלות על במות, גם אם זה לא בהכרח אומר שאני הולך להיות סטנד־אפיסט. בעוד כחודשיים נדע אם תהיה עונה שנייה ל'רון'".
אז אפשר להיות אופטימיים לגבי העתיד של הקומדיה המקומית?
"אני אופטימי מאוד. יש פה דור חדש של קומיקאים, כמו החבורה של תומר פישמן, ניב מג'ר וירמי שיק בלום, שהולך לתפוס את הבמה בגדול, בדומה למה ש'ארץ נהדרת' עשו לפני 15 שנה. הדור הזה הולך להעיף לאנשים את הראש".
"רון", yes Comedy, ראשון 23:00 וב־yes VOD
