>> מגי אוצרי (תעקבו דחוף) היא סופרת מוערכת, פובליציסטית, ד"ר למשפטים ואלילת טוויטר שמחרפנת את הימין הביביסטי בפיד, גרה בתל אביב עם בן זוגה ובתם. ספרה החמישי, "ורק אנחנו נדע", עוסק במערכת יחסים אובססיבית שמובילה את גיבורת העלילה למקומות מסוכנים.אתם רוצים ויכולים לקרוא אותו.

>> קפה על גלגוליו ומחילת ארנב ליקום קסום // העיר של סנונית ליס
>> פאב הדייטים הנצחי והמקום שנסגר במלחמה // העיר של נגה קדם
>> חוף לשחייה לילית וחנות להרגיש בה מכשפה // העיר של אוקסנה פרוב

1. סינמטק תל אביב

המקום הכי הכי אהוב עליי בעיר. המקום שבו קורה הקסם, וכמו שחנוך לוין כתב פעם, אני יכולה להיכנס לאולם חשוך ולהנות מ"שעתיים של אמת בתוך השקר של חיינו". מאז שעברנו לבית הנוכחי שלנו, שזה לפני שש שנים ככה, הסינמטק הוא בית שני והוא ממש במרחק חציית כביש. אני מנויה ובבית הקפה שם כבר מכירים אותי בשמי. אני פריקית של סינמטקים וסינפילית מושבעת, וגם כשהייתי נערה הייתי מנויה לסינמטק בחיפה, וזה היה אחד המקומות שהייתי הכי מאושרת בהם בתקופת נעורים די מורכבת. אז תודה לסינמטקים ותודה לקולנוע.
הארבעה 5 תל אביב

2. הפיקוק

יש מיליון ברים בתל אביב, ואיכשהו אני הולכת תמיד לאותו אחד. לא משנה כמה מקומות יותר מעוצבים ויותר טרנדיים יש, עבורי הפיקוק הוא הכי קרוב לגרסה הישראלית של "חופשי על הבר" – ובסוף You wanna be where everybody knows your name. האמת שהפיקוק כל כך מרכזי בחיי הפנאי שלי שהוא גם מופיע כמה וכמה פעמים בספר החדש שלי, "ורק אנחנו נדע". אסיה, הדמות הראשית, די שורצת שם ובניגוד אליי מאד נהנית מהאקשן שיש שם בשירותים. אגב אם אתם רעבים תזמינו את המסבחה.
מרמורק 14 תל אביב

3. פארק קריית ספר

מעבר לזה שזו פינת טבע קטנה וסמויה בתוך האזור הכי עירוני (שלא לומר ליד סמטת הסחלה שבין סעדיה גאון לקרליבך), יש שם קהילת עופות די מפותחת שכוללת ברווזים, אווזים (מה ההבדל בעצם? אין לי כוח לבדוק) וגם לפעמים תרנגולות. בעיתות ברכה כל אלו מטילים ביצים, ואין דבר יותר חמוד מברווזונים ואפרוחים שפשוט מטיילים להם בשמש.

4. השניט

כיכר גבעון נמצאת מטר מהבית שלנו, ככה שיוצא שאנחנו מבלים בה מלא, וכמעט תמיד בשניט. יש שם את הבירות הכי טעימות בעולם במגוון מתחלף, והם מכינים אותן ממש שם. יש שם פחיות צבעוניות שמקשטות את המרחב, ותמיד מלא שם ותמיד יש שם חיים. בפנים תמצאו ערימה של משחקי חברה של פעם, ככה שאפשר לבוא עם הילדים ולשחק טאקי בשישי. יש מלא אופציות לצמחונים ולטבעונים, ובשבת יש גם גחנון.
הארבעה 12 תל אביב

5. הרחובות של תל אביב

הכי בעולם אני אוהבת פשוט לטייל בעיר הזו, לא משנה איפה. העיר הזו היא הכי בית שיש, וכל הליכה ברחוב היא עבורי מלאת תגליות. אף פעם לא משעמם. תמיד אני מגלה איזה מקום חדש, אנשים מעניינים, ולפעמים שומעת שברי שיחות שאני מכניסה לספרים שלי. מכייסת לי. בעיקר, ההליכות האלה מאפשרות לי לחלום ולדמיין דברים ולחשוב על רעיונות ולהיות עם עצמי ולנהל שיחות עם עצמי. ופשוט לחיות ברגע. איזה כיף.

מקום לא אהוב בעיר:

הצומת של קפלן.כאילו, היא חצי המקום השנוא עלי, כי אני אמביוולנטית וזה מורכב והכל. אני הכי אוהבת אותה כי היא מסמלת בעיניי רגעים של תקווה, כמו ליל גלנט, וההפגנות האלה שבהן עוד הייתה לנו אמונה, לפני שבעה באוקטובר, שאם רק נצא לרחוב הכל פה יכול להשתנות ושמישהו ישים עלינו (ובכן, פחות קרה). מצד שני, היא מזכירה לי את מפח הנפש כשהבנתי שיש פה ממשלה שלא משנה לה כשמפגינים נגדה ותעשה הכל כדי להשתיק אותנו. יותר מכל, היא מזכירה לי את היום שבו ההפגנות עברו מתקווה לייאוש ולתחינה להשבת החטופים. את הנאומים הכואבים. את הדמעות ואת השקט המרסק הזה שהיה יותר רועם מכל זמבורה. מעבר לזה, ברמה העירונית מדובר בזוועת הזוועות. סיוט ללכת שם ולא רק אני אומרת – תשאלו גם את נעמה ריבה, והיא אחת שיודעת.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הספר "צער ואושר". התחברתי אליו גם ברמה האמנותית (כתיבה חכמה ומושחזת ומצחיקה ושופעת תובנות), וגם ברמה האישית, כי הוא עוסק באישה עם מוגבלות נפשית שמנסה לשרוד את החיים שלה למרות שכולם כל הזמן כועסים עליה ולא מבינים, ולמרות שכל הרופאים מאבחנים אותה לא נכון, וזה קצת כמוני. כשהספר הסתיים בכיתי שעה ככה, והייתי צריכה כירבול רציני עם בן הזוג שלי כדי להירגע.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הדבר הראשון שעשיתי אחרי שראיתי את "מרטי סופרים" היה ללכת ולקנות תליון של מגן דוד. אני אתאיסטית מושבעת, אבל הסרט הזה מדגים כל כך יפה את ערכה של סולידריות. כמה שאנחנו הכי לבד כשאנחנו לא מושיטים יד זה לזה, וכמה שאנחנו, כעם דפוק ורדוף, יכולים לשרוד אך ורק אם נהיה סולידריים. בשנים האחרונות גנבו לנו את היהדות, שהיא לא רק דת (שהפכה בשנים האחרונות למפגן מופרע של פנאטיות, שנאת נשים וגזענות) אלא גם לאום, פולקלור ובעיקר – קהילה. הסרט הזה הזכיר לי את זה ונתן לי תקווה, שיום אחד נצליח להשיב לעצמנו את הקהילה הזו. את התליון קניתי כדי שאם אלך בחו"ל ויהודים (שסובלים היום מהמון אנטישמיות) יראו אותו הם אולי ירגישו פחות לבד, וכדי שכשאלך פה ברחוב, כל האנשים שמטיחים בי ברשת "במה את יהודיה בעצם?" (מעניין שאת סבא שלי שאיבד רגל בפוגרומון במוסקווה לא שאלו את זה) יזכרו שאני לא פחות יהודיה מהם ושהיהדות שלי, המיטיבה, המכילה, הטובה, היא זו שתנצח בסוף.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לחטופים, כמובן, וגם לארגונים שמחלצים כלבים מהרבעות. אני לא יודעת אם אנשים מבינים את חומרת התופעה, אבל ממש בזמן שאנחנו חיים פה, ישנם מחנות ריכוז (סליחה, אבל אין מילה אחרת) שבהם כלבות מוחזקות בכלובים זעירים, מטונפים, בלי טיפול רפואי, נתונות להתעללות בלתי פוסקת, והכל כדי להשתמש בהן כרחם לייצור גורים למכירה. מספיק לגגל קצת ולראות מה המצב שלהן. כשהן מסיימות את תפקידן זורקים אותן לפח (ליטרלי, בשקית). חלקן מאבדות איברים, הופכות לנכות, נדיר שמישהי מסיימת את התהליך הזה עם שיניים. עוד מקרה שבו אני שואלת – איפה הממשלה?

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
נטע ריסקין ואתי ציקו. יש פה יסוד נפוטיסטי כמובן, כי שתיהן חברות תל אביביות אהובות, אבל הן גם אמניות מדהימות. בנטע אני מאוהבת כשחקנית עוד מהתפקיד הראשון שלה ב"להוריד את הכלב", אבל נהיינו חברות בשנה האחרונה בעקבות דברים נרגשים שכתבתי על "ננדאורי" שעוסק בארץ המוצא של ההורים שלי – גרוזיה. היא נותנת שם תפקיד שאם היה צדק בעולם היא הייתה מקבלת עליו אוסקר, ובכלל זה סרט מדהוז שתסיימו אותו בדמעות. אז אם לא ראיתם את "ננדאורי", זה הזמן.

מה יהיה?
כמו שחברה של חברה שלי אמרה לה פעם ברגע של ייאוש – "יהיה קצת בסדר בלא בסדר, ויהיה הרבה לא בסדר בבסדר, וזה בסדר"

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• סינמטק תל אביב
• פיקוק
• שניט
• קריית ספר
• ❤ תל אביב

צריך להגיד גם את זה: הניסיון לחזור לשגרת חיים תוך כדי מתקפת טילים יומיומית הוא אקט של טירוף. זה לא מעיד על חוסן, זה מעיד על היעדר רשתות ביטחון כלכליות וחוסר היערכות של הממשלה, כמו שזה מעיד על ההפקרה הכללית של העורף והאזרחים במלחמת איראן המתמשכת. הניסיון להחזיר מופעי תרבות והקרנות קולנוע בקפסולות של 50 איש הוא מאוד חמוד ונוגע ללב, אבל לא באמת מחזיק מים משום בחינה כלכלית וקהילתית. למרבה הצער, גם בסינמטק תל אביב הגיעו עכשיו למסקנה הזו.

>> "פרויקט הייל מרי" נראה כמו מארז סרטים לחג. זאת לא מחמאה
>> בואו לאכול ממתק: סביב השולחן הזה יושבת הישראל שיכולה להיות

אחרי ניסיון קצר והירואי לפתוח מחדש את שעריו של סינמטק תל אביב לציבור הרחב להקרנות מצומצמות על פי הנחיות פיקוד העורף, בישר הסינמטק הבוקר (שלישי 7.4) למנוייו כי הוא סוגר שוב את הקופות ואת הדלתות עד להודעה חדשה.

"בימים האחרונים ניסינו לקיים פעילות מצומצמת של הסינמטק, בהתאם להנחיות ומתוך רצון לאפשר מעט שגרה ונשימה", כך נכתב בהודעה, "לאחר הערכת מצב משותפת עם העירייה, הגענו למסקנה שלצערנו לא ניתן להמשיך גם במתכונת הזו בשלב זה. הבטיחות של הקהל שלנו עומדת מעל הכול, ולכן קיבלנו את ההחלטה הזו בזהירות ובאחריות. אנו מייחלים לרגע שבו נוכל לחזור ולהיפגש באולמות בקרוב".

המלחמה המתמשכת באיראן מרסקת את עולם התרבות, שסגור כבר כמעט חודש וחצי וספג ואובדן הכנסות דרמטי בפורים ובפסח. מצד הממשלה נראה שהמלחמה היא תירוץ טוב לייבש את עולם התרבות, ועד כה טרם הוצע סיוע ממשלתי כלשהו לעשרות אלפי עובדי הענף. מוסדות תרבות כמו מוזיאון תל אביב, קולנוע לב, מרכז ענב ועוד מנסים בשבועות האחרונים לקיים פעילות במתכונת חירום מצומצמת כדי לשמור על גחלת התרבות בוערת ועל איזו אפשרות לנחמה, אך החלטת הסינמטק לסגור מחדש את שעריו משקפת את המצב לאשורו.

• מלחמת איראן
• ❤ תרבות
• סינמטק תל אביב
• סינמטק
• עיריית תל אביב

>> נעם שוס, תל אביבית בלב ובנפש. היא כנרת בארוק מהמובילות בארץ, מורה ומנצחת, כנרת ראשית של תזמורת הבארוק ירושלים. בחודש הבא היא תשתתף בפסטיבל באך העשירי (11.3-5.3 בירושלים, תל אביב וחיפה), שם תוביל את התזמורת במגניפיקאט של באך ועוד יצירות מופת פרי עטו בקונצרט שיתקיים בהיכל התרבות בתל אביב (7.3), ותנגן גם בתכנית הקאמרית "באך והתנ"ך" באולם ימק"א הירושלמי הקסום (10.3).פרטים וכרטיסים באתר הפסטיבל

>> מקום קבוע לארוחת שישי ומעוז של תרבות ושפיות // העיר של לי גאון
>> עץ שראה אינספור נשיקות ותל אביב להתאהב בה // העיר של דליה שימקו
>> קפה של שלווה והשראה ושכונה שרוקמת סאונד. העיר של שי סול

בוידאו: סונטה אופוס 2, מס' 3 לכינור וויולה דה גמבה מאת בוקסטהודה (במאי ועורך: יורם רון)

1. גינת דבורה

גינת שעשועים עם גינה קהילתית ומקלט עירוני שמהווה מרכז לנגמלים מסמים. עברתי לא מעט חוויות משמעותיות בגינה הזאת עם הבת שלי. בימי הקורונה העליזים כשהתחילו לפתח את הגינה הקהילתית, זה היה התירוץ שלנו לצאת מהבית פעם ביום לראות מה גדל שם ומה מצב הגינה. בדיוק קניתי לה מצלמה אמיתית בה היא תיעדה את השינויים בגינה לאורך תקופה ובשעות שונות של היום. הזמן המיוחד הזה של הקורונה איפשר זמן להסתכלות מקרוב על הטבע ומה שמתחולל בו כל הזמן – גם בימי מגיפה. יצא כל כך יפה ששלחתי צילום שלה לתחרות של הנשיונל ג'אוגראפיק. בימי המלחמה עם איראן רצנו כמו כל השכונה למקלט בגינה. היה קשוח – ארבע דקות ריצה ואז הצטופפות עם כל התל אביבים על כלביהם וטפיהם. אז האובססיה שלי היתה לצלם את הכלבים השונים.
סמטת גור אריה 6 תל אביב

2. בתי הקולנוע במרכז העיר

אחרוני המוהיקנים – הסינמטק, קולנוע לב וקולנוע יפו. מאפשרים חוויה תל אביבית של צלילה לעולם אחר במרחק הליכה או באופניים, גם בשבת. מציעים תרבות שהיא לא תמיד רק הלהיט האחרון. מתגעגעת לימים שבכל העיר היו קולנועים – כל אחד עם הסגנון שלו. קולנוע פריז, קולנוע תל אביב, גת, פאר ועוד.. זוכרת את ההתרגשות בה צעדתי לכל אורך רחוב בן יהודה לקולנוע "תכלת" לראות את הסרט "דקה לחצות" של ברטראן טברנייה המבוסס על חייו של הסקסופוניסט לסטר יאנג.

3. בתי קפה ותיקים

בתי הקפה שמחזיקים עדיין עיתון יומי ופיל שכונתי. קפה מסריק, טורטה דלה נונה. לא יכולה לצרוך חדשות ממסך הטלפון. יושבי הקפה הקבועים כבר מכירים אחד את השני. חלקם מגיעים לקונצרטים שלי באופן קבוע.
>> טורטה דלה נונה / מלכי ישראל 13 תל אביב // קפה מסריק / שדרות מסריק 12 תל אביב

4. Bike 73

חנות האופניים השכונתית בפרישמן. הכי נחמדים ואמינים. חיכיתי הרבה זמן שיפתחו חנות אופניים באזור.
פרישמן 73 תל אביב

5. ת"א תרבות דה וינצ'י

מקום שמאפשר לאומנים מרחב יצירה במחיר שפוי. נותנים תחושה שבאמת יש רצון לתמוך ולטפח אומנות ועשייה. בערב הראשון של המלחמה עם איראן היתה לי שם חזרה. כמה שעות אחר כך, המקום הופצץ. המשך הפרויקט כמובן לא התקיים. לשמחתי מאז הם חזרו לעבוד. לא מזמן עשיתי שם חזרות לראשונה מאז סוף המלחמה. סגרתי מעגל.
דה וינצ׳י 14 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

שבילי האופניים באבן גבירול ובארלוזרוב.השביל מתחיל, פתאום נפסק, פתאום ארון חשמל או עמוד חשמל באמצע השביל או מישהו יורד מהאוטובוס ישר לתוך השביל. בלגאן… שיסדרו את זה כבר. האופניים הם הבייבי של תל אביב, לא?

השאלון:

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
כשהבן שלי, שהיה סדירניק קרבי במלחמה, היה יוצא הביתה, היינו לפעמים רואים יחד סרטים קלאסיים. בין השאר סרטים של קובריק – "אודיסאה בחלל: 2001" ו"התפוז המכני". סרטים מעוררי מחשבה עם אסתטיקה חד פעמית ושימוש גאוני במוזיקה. הסתכלות על האנושי ועל העל-אנושי. שם מראה על כמה מסוכן לתת כח רב למישהו או משהו. ההשחתה שבאה עם הכח אורבת שם תמיד.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
צריך להרים לתל אביבי הממוצע מרובע 3, שגר בבניין ללא חניה ובכל זאת ממשיך לחיות, לפעול ולבלות בעיר ולגרום לה להיות חיה ובועטת. בכאוס תחבורתי וללא תקווה לתמ"א ברובע (עקב מגבלות "העיר הלבנה") קל להתייאש ולעזוב, אבל בכל זאת העיר שוקקת ומלאה בפעילות, ביוזמה וביצירתיות, בצעירים, במשפחות ובמגוון אנושי נדיר. זה לא מובן מאליו.

מה יהיה?
יש מחזוריות ולכן יהיה עוד מאותו הדבר ואז להיפך. וחוזר חלילה. יהיו עוד ריבים ומלחמות, ואז שלום וכמיהה לשלווה. עד שמישהו שוב ייזכר שבעצם מגיע לו יותר.בתור ילדה ובצעירותי זכיתי לחיות בתקופה של הסכמי שלום היסטוריים והתפתחות מטאורית של ישראל ושל תל אביב בפרט. עכשיו אנחנו שוב בתקופה של גלי מלחמות וכמעט כאוס. מקווה שעוד בחיי אספיק להנות מעוד גל של רגיעה ואופטימיות. המחזוריות קורית עכשיו מהר יותר, לא צריך לחכות 50 או 100 שנה לשינוי. אשאר עם תחזית פחות מעוננת לעתיד.

• העיר שלי
• מוזיקה קלאסית
• גינת דבורה
• קולנוע יפו
• קולנוע לב
• סינמטק תל אביב
• בתי קפה
• אופניים
• שבילי אופניים
• ת"א תרבות דה וינצ'י

>> קרן אלכסנדר (כדאי שתעקבו) היא במאית ועורכת סרטים, דור שלישי של תל אביבים (מהצד של אבא), סטודנטית לתואר שני באמנות בבצלאל. ויוצרת הסרט "עיר המתים" המשודר בכאן 11, זוכה פרס הצילום בתחרות הישראלית בפסטיבל דוקאביב, זוכה פרס סרט הביכורים בפסטיבל קולנוע דרום, זוכה פרס הצילום בפורום היוצרים הדוקומנטרים ומועמד לפרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר.אתם רוצים לראות אותו.

>> שריד מעידן הקרח ושלוחת פלורנטין בצפון הישן. העיר של איל חלפון
>> גן עדן של ממש בתוך העיר וברושים מרגשים. העיר של תמר סון

1. הספה של הפורום

בסינמטק תל אביב בקומה השניה שוכן הפורום הדוקומנטרי. מהחדר הקטן הזה מתנהל ארגון שהוא בית אמיתי ליוצרים. מכאן יוצאות יזמות מעניינות ומאבקים חשובים ולכאן אפשר לבוא להתרסק לשנ"צ הגון על הספה או להתפרק בבכי בנפילת המתח שאחרי שבוע הקרנות אינטנסיבי. תמיד יהיה מי שיקשיב, או מי שיתן לך רגע לעצמך, מי שיציע קפה ומשהו מתוק ולעיתים אפילו בירה קרה.

2. צופי-ים יפו

אני אוהבת לקום מוקדם בבוקר ולרדת לנמל יפו לספוט שלי על המסלעה שליד צופי-ים. אני אוהבת את המגע של הסלעים בכפות הרגליים, את האוויר הטוב שיש רק בים מתובל במלח שממתיק את הקפה, ואת הקרוולים העגונות המזכירות לי נעורים (בצופי ים תל אביב). בוקר מושלם הוא כזה שמתחיל שם – פרק או שניים בספר ובהייה ממושכת בכתמי הצבע של המים, רגע של שקט לפני שאני מטפסת חזרה לחדר החשוך שלי לעוד יום עריכה.

3. אטלס בר

האטלס כיכב במדור הזה לא פעם ולא בכדי. זה בר שכונתי עם חצר נהדרת וקהל נאמן. האווירה שם בדיוק נכונה, מלנכולית מספיק כדי שיהיה אפשר להרגיש בבית אבל עמוסה באנשים טובים שתמיד יעלו לך חיוך. זה המקום עם השיחות הכי מעניינות בעיר, לצד אוכל ומוזיקה פשוטים וטובים. עבדתי שם שלוש שנים ואני כולי געגועים (לא רן, אני לא באה הערב למשמרת).
מסילת ישרים 15 תל אביב

4. הכולל

במהלך המלחמה בית פנורמה הפך לעיר המקלט שלי. המבנה הכעור הזה הוא מקום מרתק שאפשר לשוטט בו שעות. מתקיימים בו עולמות. אבל לב ליבו הגועש הוא בית הספר לציור עכשווי "הכולל" של הציירים המופלאים רן טננבאום וגיא אביטל. השניים האלה הם לא רק ציירים נהדרים אלא מורים בחסד, שמטפחים באהבת אינקץ קהילה חיה של צייריםות ויודעים איך לעזור לכל אחת למצוא את הצבע הייחודי שלה, מבלי לנסות לדחוף אותה לתוך קונבנציות או חוקים. את השפיות שלי (האמנם?) אני חבה למקום הזה, שלמרות השם וחבל לא מקבל מימון מהממשלה.
בן צבי 84 קומה 6 תל אביב

5. הספריה של מגזין III

ברחוב עולי ציון יש פנינה קטנה שגיליתי לאחרונה,ספריית "ספרי אמן" למכירה או דפדוף מהופנט. זה מקום של אוצרות מקומיים קטנים בכריכות מגוונות שמגרה את הדמיון והחשק, מדגדג בקצות האצבעות. אפשר למצוא שם את הסכמי אוסלו (על נייר טואלט) של אנדי ארנוביץ ומכתבים מהכלא של רוזה לוקסמבורג (ופרח) שיצרו אורי יואלי וננה אריאל. החנות-ספריה נמצאת בתוך גלריה יפה שהיא שלוחה של המוזיאון לאמנות עכשווית בשטוקהולם, ובה תוצג בעוד חודש (פתיחה ב-12.3) תערוכה של חברי המוכשרים לספסל הלימודים בתואר השני לאמנות בבצלאל.
עולי ציון 34 יפו (שוק הפשפשים)

מקום לא אהוב בעיר:

מאז שנגנב לי הטוסטוס, כל מקום שלא במרחק עשר דקות רכיבה על אופניים או על קו הרכבת הקלה הוא מבחינתי אזור עוין שיש להימנע ממנו בכל מחיר. הרכבת באמת נהדרת ואילו רק הייתה פועלת בסופי שבוע היה אפשר לרגע לדמיין שאנחנו חיים במדינה נורמלית. אבל מכיון שלא – יש למישהו כיוון לטוסטוס קטן משומש במחיר מציאה?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
התערוכה "סוף היום: מאה שנים לתנועת האובייקטיביות החדשה" במוזיאון תל אביב מציגה עבודות מהאוסף הפרטי של יאן פישר וכוללת אוצרות נהדרת, תפאורה מושקעת ועבודת סאונד מצוינת של ד"ר נועם גל, האוצר המחונן. אלו עבודות שנעשו בצל מלחמה, ערב אחת התקופות החשוכות ביותר בתולדות גרמניה, עידן של אי ודאות ושל חברה מתפרקת – תזכורת מצמררת לניחוח הפשיסטי שהולך ומציף את רחובות חיינו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
כשהתחילה המלחמה הדבר היחיד שהייתי מסוגלת לעשות זה לצייר ולהקשיב לאביב גדג'. בהתחלה חרשתי בלופים את "מנועים קדימה" המופתי, עד שיצא "עולם מופלא איפה אתה" שכמו נכתב במיוחד עבור השביעי באוקטובר. באופן כללי, אביב גדג' הוא אחד האמנים שכותבים הכי כואב את המקום הזה: כל מילה שלו וכל יללת גיטרה מפלחת לי את הקישקע. לא סתם הקהל שלו הוא הכת היחידה בארץ שמצליחה לאגד בתוכה נערי גבעות באפטר מהצבא ורוקרים תל אביבים מזדקנים. הופעה שלו בבארבי (מתי??) היא תופעה תרבותית (לסקרנים), חוויה מיסטית (לרוחניים) ורגע של חיבור קורע-נפש למקום הדפוק והאהוב הזה.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ארגון 255(כמספר החטופים בעזה בשבעה באוקטובר) הוא ארגון שהמטרה שלו היא להעניק בית ותמיכה לחטופים, לחטופות ולמשפחות שעצרו את חייהם לטובת המאבק להשבת האהובים שלהן הביתה, חיים או מתים. הארגון פועל ליצור מעטפת של שיקום ותמיכה עבור החטופים ובנות ובני המשפחה ממעגלי קרבה שונים, שרבים מהם לא מוכרים על ידי המדינה, כדי לסייע להם להתמודד עם האתגרים שבחזרה לחיים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אודי ירדן, נהג מונית תל אביבי עם פנקס ההמלצות המוזיקליות הכי מגניב בעיר ומעבר לה. נסיעה במונית שלו זו הזדמנות להכיר להקות ישראליות שוות ("היללה") ולשתף באובססיה חדשה (הפסקול הגאוני של קלרה הקדושה). אודי אוסף המלצות מנוסעים, מאזין להן במלוא תשומת הלב וממליץ הלאה כשמשהו מרשים אותו. עמוד הפייסבוק שלו הוא מקום נהדר לחפש את האלבום הבא.

מה יהיה?
יהיו בחירות. זה הרגע המכריע. זה הזמן להתפקד למפלגות, להצטרף לאיגודי עובדים ובאופן כללי להתחיל להרים חזרה את הראש. בעידן ובדור שיודע בעיקר לשתוק, גם מאבק קטן ולכאורה בלתי חשוב מייצג התנגדות למדרון החלקלק של חיסול התרבות החופשית ושאריות הדמוקרטיה.

• העיר שלי
• דוקומנטרי
• כאן 11
• סינמטק תל אביב
• נמל יפו
• אטלס בר
• מגזין III

>>פרסום ראשון: 13.11.22 // עדכון אחרון: 10.1.26
ג'ארת. תומאס ניוטון. פונטיוס פילאטוס. אנדי וורהול. זה לא משחק של "שבץ נא" – אלו רק חלק מהדמויות שלקח על עצמו המוזיקאי דיוויד בואי בקריירת המשחק שלו בת ארבעת העשורים. זו לא הפתעה שהאיש שהפרצוף, הלבוש והאיפור שלו תמיד שימשו חלק מהמוזיקה שלו – ושהקולנוע חדר לשיריו – יעשה את המעבר בסופו של דבר למסך הגדול.

אבל הופעותיו הקולנועיות, שלרוב מתפרשות בציבור (או אפילו בקרב חובבי הקולנוע) בתור הופעות אורח שוליות ותו לא, העניקו למדיום את הזיקית הגדולה ביותר שלה – לא בשל הקלישאה על החלפת דמויותיו התכופה, אלא דווקא בגלל הפתאומיות בתפקידים שבחר לעצמו בפינצטה. אז במלאת עשור למותו – לעזאזל כמה שהעולם גרוע בלעדיו – הנה מחווה לכמה מההופעות של האיש שהיה טילדה סווינטון עוד לפני טילדה סווינטון.

1. הקלאסית – "האיש שנפל מכוכב אחר" (1976)

על סרטו של הבמאי הבריטי חובב האבסורד ניקולס רוג מ-1976 כבר חפרתי, אבל אי אפשר לכתוב על בואי בקולנוע מבלי להזכיר את הסרט העל-זמני הזה. אחרי שצפה בדוקומנטרי אודות הזמר "Cracked Actor" מ-1974, רוג ראה בבואי החיוור וההרוס מהתמכרות חריפה לסמים וממאיסה בחיי הפרסום – את ההתגלמות "המושלמת" של תומאס ניוטון, חייזר שמגיע לכדור הארץ בשביל למצוא מים לכוכבו שבבצורת ומוצא את עצמו נופל ל-"לב המאפליה" האנושית, כשהוא מתמכר לכוח, פרסום, מין ואלימות.

בואי צועד יד ביד עם רוג ויחדיו הם מרימים את העלילה המעט שחוקה של ספרו של וולטר טביס ("גמביט המלכה") לרמת מאסטרפיס צבעוני ואפל, שמטשטש את הגבולות בין מציאות לדמיון (בואי הודה מאוחר יותר כי לא זכר כמעט שום דבר מצילומי הסרט) , ושואל אותנו מה היא אותה אחריות בלתי נראית שאנו מייחסים לאנשים שאנחנו מעריצים?

2. הקאמפית – "רק ג'יגולו" (1978)

אם "האיש שנפל מכוכב אחר" הוא ה-הגדרה לסבנטיז, אז ההופעה הבאה של בואי על המסך הגדול – "רק ג'יגולו" מ-1978 – היא ההגדרה האחרת (והפחות מודעת לעצמה) לעשור. מה שתוכנן כדרמה אירונית על ימי פוסט-מלחמת העולם הראשונה בגרמניה, תמונת מראה לבואי הנוכחי שהשתקע בברלין (ושם יצר את "טרילוגיית ברלין" הנודעת שלו, לא מעט בהשראת סרטו של רוג) ,פלוס התפקיד שהוציא את האייקון הכי גדול של המדינה האירופאית – מרלן דיטריך – מפרישה (דיטריך, שהייתה אז בת 77, זכתה ל-250,000 דולר פר יומיים של צילומים) – הפך למלודרמה סטייל "אהבה מעבר לפינה", עם תלבושות שנות ה-20 ושירי "וילג' פיפל".

בואי, שנכנס לצילומים מתוך מחשבה שמדובר ב-"קברט" הבא, וכי הוא עומד לפגוש את מרלן דיטריך, הצטרף זמן לא רב אחרי יציאת הסרט למלעיזיו: "תדמיינו איך אני מרגיש", אמר הזמר בקריצה ב-1980, "זה כל 32 סרטי אלביס פרסלי שלי מקובצים לאחד". למרות הסצנות המשותפות, את דיטריך, אגב, בואי מעולם לא פגש – כשהכוכבת המבוגרת דקלמה את שורותיה בעיר מגוריה פריז, ו-"קסם העריכה" עשה את שלו.

למרות שבואי מגלם קצין פרוסי בשם פול אמברוזיוס וון פרזיגודסקי, הוא עדיין מצליח לשמור על פנים חתומות. ולמרות שאת רוב הסצנות שלו הוא חולק בעיקר עם קים נובאק מ-"ורטיגו", "רק ג'יגולו" שווה צפייה לו רק בזכות קפסולת הזמן שהוא – זמן שבו קולותיהם של "מנהטן טרנספר" נשמעו בחדווה לצד דיונים על קומוניזם ובקבוקי בירה ענקיים הלכו בשלג (לא, לא לקחתי משהו).

3. האירוטית – "הרעב" (1983)

בואי לא היה רק בררן בתפקידים שברר לו, אלא גם בבמאים איתם בחר לעבוד, שהיו לכל הפחות לא רגילים. טוני סקוט ("אהבה בשחקים", "רומן על אמת"), שליהק את בואי לסרט הערפדים "הרעב" ב-1983 – היה לחלוטין במאי כזה: כאח הצעיר של רידלי סקוט, הוא נמנע מהשוואות נמשכות לסרטיו של אחיו, ופיתח לעצמו סגנון אחר לגמרי, עם פחות רצינות תהומית – כזה שמודע לצדו המוגזם והפומפוזי, אבל גם חושף את הפטישיזם בתרבות הפופולרית.

"הרעב", סרטו הראשון, גולל את סיפורם של זוג ערפדים ותיק (בואי וקת'רין דנב) שמנסים לפתות חוקרת זקנה (סוזן סרנדון) להצטרף אליהם לנצח. הוא עסק באותו התפר שסקוט כה אהב – בין תרבות המחתרת לבין הפופי והמוחצן. בואי, שהיה בדיוק אחרי "היוולדותו מחדש" ככוכב "ניו-ווייב" עם "Let’s Dance", התחבר שוב למצבו בעולם האמיתי והעניק בהופעתו בסרט משמעות אחרת ואפלה לליטוש המצועצע הזה של האייטיז. הביקורות קטלו את השילוב הביזארי הזה, אבל הסרט פיתח לעצמו חיים משלו – בעיקר בסצנת הגותים – ובצדק: כל סרט שנפתח עם בואי ודנב רוקדים במועדון לצלילי "באוהאוס" ומתחילים עם זוג היפסטרים הוא לחלוטין משהו אחר.

4. הדרמטית – "חג שמח, מיסטר לורנס" (1983)

באותה שנה שניגן צ'לו עם פאת מוצרט לטוני סקוט ב-"הרעב", בואי בחר בתפקיד הכי רחוק מכך – והכי דרמטי שלו – בסרטו של נגיסה אושימה, "חג שמח, מיסטר לורנס". ב-"מיסטר לורנס", בואי מגלם את מייג'ור סליירס, חייל דרום אפריקאי שמשרת באינדונזיה במלחמת העולם ה-2 (בואי אוהב כנראה מלחמות עולם) ונלקח בשבי היפני האכזרי. בשבי, משמש סליירס כדמות מנהיג לשבויים האחרים (ביניהם מיסטר לורנס עצמו, טום קונטי) וכמושא לאובססיה – ספק אפלטונית, ספק רומנטית – למפקד המחנה יונוי (ריוצ'י סקאמוטו, שגם כתב את נעימת הנושא המהפנטת, שהפכה יותר מאוחר לדואט בינו לבין דיויד סילביאן, סולן "Japan").

כמי שתמיד ג'ינגל בין זהויות מיניות, בואי משתמש ב-"חג שמח, מיסטר לורנס" כדי לעסוק במיניות עצורה מול גבריות מרדנית, בסביבה כה אלימה ומאיימת – הרבה לפני בנדיקט קאמברבאץ' ו-"כוחו של הכלב". ההופעה העוצמתית שלו ושל חברי הקאסט הפכה את הסרט הזה לקאלט של ממש, ולאחד הסרטים האהובים על אחד בשם אקירה קורסאווה.

5. האייקונית – "המבוך" (1986)

כשחושבים על בואי בקולנוע, לרוב האנשים עולה תמונה של הזמר עם פאת "שושי זוהר", כפפות בצבע שחור, כדורים בצבע שחור שהוא ממשמש בצורה מחשידה למדי וטייץ מידה סמול. זהו כמובן תפקידו כמלך הגובלינים ג'ארת בסרט הפנטזיה של ג'ים הנסון, "המבוך" (1986). במסגרת מפגש הענקים בין המוחות היוצרים – יוצר "החבובות" ו-"רחוב סומסום" ג'ים הנסון על הקונספט, ג'ורג' לוקאס על ההפקה ויוצא "מונטי פייתון" טרי ג'ונס והבמאית המוערכת איליין מיי (למרות שלא ניתן לה קרדיט) על התסריט – בואי הגיע בשלב מאוחר יחסית לפרויקט.

הנסון, שרצה מוזיקאי כריזמטי כדי להוות מכשול – ועניין – לגיבורת הסרט שרה (ג'ניפר קונלי בתפקידה הגדול הראשון), חשב קודם על סטינג, פרינס, מייקל ג'קסון ומיק ג'אגר לפני שהגיע לבואי, ועדיין כשהרעיון עלה לראשו הוא הבין, לדבריו, ש"הבגרות, המיניות, הצד המטריד של בואי – כולם מתארים בצורה הטובה ביותר את עולם המבוגרים".

וכך, למרות הביצועים המאכזבים והביקורות הקוטלות (עוד סימן היכר – לצערנו – לסרטיו של בואי) שגרמו להנסון לפרוש מבימוי עד למותו בטרם עת 4 שנים מאוחר יותר, הוא הצטרף לשורה ארוכה של יוצרים שהבינו את הכוח הוויזואלי שטמון בלתת לבואי להיות הוא עצמו – מספיקים כמה שוטים של המוזיקאי צוחק עם בובותיו או מפזז על מדרגות כדי להבין למה "המבוך" הוא סרט ששמו הולך לפניו עד היום.

6. הופעת האורח – "טווין פיקס: אש הולכת איתי" (1992):

את הסרטים של דיוויד לינץ' אפשר לתאר בצורה דומה לשירים של דיויד בואי – ללא היגיון פנימי – או יותר נכון, ללא היגיון בכלל; אבסורדיים ולפעמים סתם שם "בשביל הקטע", אבל באותה מידה – ממכרים לחלוטין. לכן, אין זו הפתעה כשלינץ' ניגש לעשות פריקוול קולנועי לסדרה שהגדירה את תחילת הניינטיז – "טווין פיקס" – הוא חשב על בואי כדמות מושלמת מהעיירה המטרידה ההיא.

הסיפור מוכר – ההפקה הייתה בעייתית (לדוגמה, סירובו – לתקופה – של קייל מקלאכלן לשוב לתפקידו כדייל קופר מחשש לטייפקאסטינג) והתגובה הציבורית הייתה בעייתית עוד יותר (המיתוס גורס ששריקות בוז נשמעו בפרימיירת הסרט בפסטיבל קאן באותה השנה). אבל דווקא תפקידו של בואי כסוכן FBI דרומי שמופיע פתאום במשרדו אחרי שנעלם כשנתיים – מוציאה מהסרט סצנה אפקטיבית ביותר: הגמד שמדבר אחורנית, קוף מתחבא מאחורי מסיכת פינוקיו לבנה, איש שנראה כמו דה-וויקנד ב-"Blinding Lights" ובואי צורח מול המצלמה שוב ושוב.

בואי, לעומת זאת, לא התרצה ממש מביקורו הקצר ביותר על הסט ("הם דחסו אותי", אמר מאוחר יותר) או מהמבטא המאולץ שלו, וכשלינץ' רצה מאוד בחזרתו להמשך שהוציא לתוכנית ב-2017, בואי סירב בנימוס והותיר שימוש בחומרי ארכיון שלו – רק אם קולו ידובב על ידי "דרומי" אמיתי. מספר חודשים לאחר מכן, הסוכן ג'פריס כבר באמת לא הגיח שוב.

https://www.youtube.com/watch?v=-BUPUxplvdU

7. הלא-מוערכת – "באסקיה" (1996)

בואי, היה יותר מכל, איקונה בפני עצמו, שנכח בלא מעט צמתים חשובים בתרבות הפופולרית של המאה ה-20 – מיחסי החברות/שנאה עם מארק בולאן, הסגידה לסופר "הביט" וויליאם ס. בורוז והבייבסיטר לעת מצוא של ג'ון לנון. וככזה, שימוש בו בסרטים נתן להם מידה מסוימת של רפלקסיביות ואינטרטקסטואליות (ושאר מילים מפוצצות). לצערנו, לא רבים השכילו לעשות זאת, אבל דווקא ב-"באסקיה" (1996), סרטו של הצייר שהפך לבמאי ג'וליאן שנאבל ("הפרפר ופעמון הצלילה"), על חברו האמן הנודע ז'אן מישל באסקיה (שמגולם בסרט ע"י ג'פרי רייט) – קיבל בואי סוף סוף הזדמנות להשתמש ב-"קשרים" שלו עצמו.

ב-"באסקיה", בואי מגלם את אנדי וורהול, מי שהפך לחברו הקרוב ולמנטור של באסקיה, לא כחיקוי נפוח מחשיבות עצמית (כפי שנהוג לתפוס את אמן הפופ-ארט בציבור), אלא כדמות שמשלבת קאמפ וציניות וחושפת בעורמה את הרדידות של עולם "כוכבי האמנות". חלק מההנאה והכנות של בואי בגילומו של וורהול הוא סיפורו האישי שלו עם האיש והפאה: כמי שראה בו מודל לחיקוי והקדיש לו שיר (שאת הפתיח שלו "גנב" שנים אחר כך מני בגר ל-"זה היה ביתי" – איפה התמלוגים, מני??) באלבומו "האנקי דורי", בואי זכה לפגוש סוף סוף את וורהול בשנותיו הראשונות כמוזיקאי, ואף ניגן לו את שירו – אך וורהול, בהיותו ה-טיפוס שהוא, לא פצה את פיו או אפילו הנהן בחיוב, אלא בהה כמה דקות באוויר ועזב את החדר.

מאז אותה תקרית מוזרה, נתקל לא פעם בואי בוורהול האניגמטי בחוגי הברנז'ה הניו-יורקיים והמשיך לשאוב ממנו השפעה, גם אם בחצי קריצה. לתפקידו ב-"באסקיה" כבר הצליח להשאיל המוזיקאי את פאתו, משקפיו והז'קט של וורהול המנוח – ובכך סגר את המעגל לאותו זמר צעיר פעור עיניים שחיכה לאישור מאלילו. ואולי זה הסיפור של דיויד בואי – אדם שדמותו חורכת הקול והמסך אינה תלויה בזמן או באופנה מסוימת, אלא תישאר תמיד כחלק מהתרבות העולמית.

• המסך
• סינמטק
• סינמטק תל אביב
• דיוויד בואי