>> בשנה האחרונה אבישי כהנא הוא המנהל האמנותי של סינמטק תל אביב, אך לפני כן כיהן כסגן דיקן הפקולטה לאמנויות בסמינר הקיבוצים, היה מנהל פסטיבל קולנוע דרום ושנים לפני כן, גם מנהל פיתוח התוכן של הסינמטק, כך שהוא בסך הכל חזר הביתה.

1. כפר שלם

חברים שלי כבר יודעים: אם לא יצאתי בשישי ואני קם מוקדם בשבת, אני נוסע לשם לסיבוב אופניים תמהוני. בבוקר של שבת, מזרח העיר וכפר שלם מרגישים כמו… ואללה, כמו כפר. בלי רחובות מסודרים, לפעמים יש סוסים, ויש שקט שאני זקוק לו כמו אוויר. מקום שהקפיטליזם עוד לא סיים לבלוע. וברור שגם זה רגע זמני, שכונה שעוד רגע משתנה לי.

2. גן צ’רלס קלור

הרבה לא יודעים, אבל הייתה שם מלחמה. מנשייה הייתה שכונה שנמחקה במלחמת 48’, מקום טעון, בלי זכויות בטאבו ועם היסטוריה שלא נעלמה, אלא שינתה צורה. ומה שיש שם היום הוא כמעט ההפך מאנדרטה: חיים, ים, אנשים, תנועה, נשימה. בלי מונומנטים כבדים שמקבעים מוות, אלא מרחב שמאפשר להמשיך. בעיניי, ואני יודע שלא כולם אוהבים לשמוע את זה, ככה צריך להתנהל פה. לא עוד גבעת התחמושת, אלא מקום שבו חוויות טובות הופכות לתשובה לזיכרון. חיים מעורבים ומעורבבים, עם שקיעה ואופק. זה לא מחיקה של נרטיב, וגם לא הטלת ספק בו, אלא מרחב לחלום מחדש.

3. הקאנטרי העלייה

על פניו עוד קאנטרי עם בריכה עירונית, אבל בפועל עבורי זה אחד המקומות הכי קהילתיים בעיר. יש שם רוב של יחידים ומשפחות קשת, נקודת מפגש מרכזית של הקהילה הלהט״בית. בשבילי, כהומו שמתבגר בתוך העיר הזאת, זה מקום נדיר שאפשר פשוט להיות בו: להרגיש לבד אבל לא בודד, להרגיש את הגוף, לנהל איתו דיאלוג, ולחזור אליו. יש שם גם מתח עדין בין חופש לגבולות, בין ציבורי לפרטי. מין הבנה שקטה בין אנשים. זה חלק מהקסם.
העלייה 28, תל אביב

4. סינמטק תל אביב

בשבילי הוא חלק מרשת של מוסדות תרבות בעיר שהם בית מיון לרגשות ובית הבראה לנפש. מקומות שאפשר להיכנס אליהם טעון לגמרי ולצאת עם איזו בהירות. הסינמטק הוא הדוגמה הכי מדויקת: הוא מתיר לכעוס, לאהוב, להתפרק דרך קולנוע. בתקופות כאלה זה לא מותרות. זה צורך. תל אביב יודעת להחזיק רגש דרך תרבות, וזה אחד הדברים הכי חשובים שהופכים אותה למה שהיא.
הארבעה 5, תל אביב

5. קפה קאנה

קפה קטן, אולד-סקול, מהסוג שלא סופר לך זמן ישיבה על לפטופ. יש בו משהו לא מתאמץ, לא “אינסטגרמי”, שפשוט נותן לך לנחות. בשבילי הוא מרגיש יותר תל־אביבי מהרבה מקומות אחרים בעיר.
פרנקל 56, תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

רחוב קפלן.איכס. מכל הסיבות של הקושי שהוא מזכיר. אין שם צל, וזה מרגיש כמו רגע מדברי באמצע תל אביב – חשוף, קשוח, לא אנושי. ובתוך כל זה, לצידו יושבת הקריה, מתחם צבאי סגור. טירה זרה בלב העיר. יש שם נתק בין עיר חיה ונושמת לבין אזור שלא מדבר אותה ואיתה. זה מקום שצריך לחשוב עליו מחדש, ובעיקר לדמיין איך בעתיד אולי הוא לא יהיה נחוץ.

השאלון:

איזה אירוע תרבות סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
״שדה 21״ של נהרין ובת שבע,שעלתה מחדש. לקחתי את כל המחלקה שלי לראות את זה. זו לא יצירה שמסדרת את הראש – להפך. היא מפעילה את הגוף, את העצבים, משהו מאוד ראשוני. יש בה אלימות, תשוקה, קצב שלא נותן לנוח. אבל דווקא בתוך זה קורה משהו, נפתח מרחב שמאפשר להרגיש בלי להסביר הכול. בתקופה כזאת, זה הרגיש כמו הדבר הכי נכון לעשות יחד.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
“ואם פרידה” של דיקלה. אני איכשהו תמיד בתדר של פרידה, חי כאילו הכול עוד רגע יכול להתהפך. ודיקלה מזכירה לי שאפשר גם אחרת להישאר רגע, לתת לדברים להשתנות.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מסעדת “לשובע” שלעמותת לשובע ברחוב צ’לנוב. אני מתנדב שם לפעמים בארוחות שישי בערב בדלת, ואז ממלצר, מפנה שולחנות, פחי זבל. אני ממליץ על זה מכל הלב. יש בזה משהו שמוחק רגע את הזמן: אתה נכנס לאיזה אוטומט, אבל אוטומט של תדר שמנקה לי את הבפכונו. במיוחד בתקופה כזאת, זה מחבר חזרה לבני אדם לחשוב על מזל גורל למי יש למי פחות.

מי התל אביבי/ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רעות ענבר. פרשנית פוליטית עצמאית ברשת. מחזיקה מציאות. מקורקעת, עם עיניים על הכדור. ישירה, בהירה, בסטייל – ואיכשהו גם לא מתנשאת. ויש על מה.

מה יהיה?
לא טוב, ואז טוב, ואז שוב לא טוב, ואז טוב. הכול חולף. וטוב שכך.

• העיר שלי
• סינמטק
• סינמטק תל אביב
• פארק צ'ארלס קלור
• כפר שלם

צריך להגיד גם את זה: הניסיון לחזור לשגרת חיים תוך כדי מתקפת טילים יומיומית הוא אקט של טירוף. זה לא מעיד על חוסן, זה מעיד על היעדר רשתות ביטחון כלכליות וחוסר היערכות של הממשלה, כמו שזה מעיד על ההפקרה הכללית של העורף והאזרחים במלחמת איראן המתמשכת. הניסיון להחזיר מופעי תרבות והקרנות קולנוע בקפסולות של 50 איש הוא מאוד חמוד ונוגע ללב, אבל לא באמת מחזיק מים משום בחינה כלכלית וקהילתית. למרבה הצער, גם בסינמטק תל אביב הגיעו עכשיו למסקנה הזו.

>> "פרויקט הייל מרי" נראה כמו מארז סרטים לחג. זאת לא מחמאה
>> בואו לאכול ממתק: סביב השולחן הזה יושבת הישראל שיכולה להיות

אחרי ניסיון קצר והירואי לפתוח מחדש את שעריו של סינמטק תל אביב לציבור הרחב להקרנות מצומצמות על פי הנחיות פיקוד העורף, בישר הסינמטק הבוקר (שלישי 7.4) למנוייו כי הוא סוגר שוב את הקופות ואת הדלתות עד להודעה חדשה.

"בימים האחרונים ניסינו לקיים פעילות מצומצמת של הסינמטק, בהתאם להנחיות ומתוך רצון לאפשר מעט שגרה ונשימה", כך נכתב בהודעה, "לאחר הערכת מצב משותפת עם העירייה, הגענו למסקנה שלצערנו לא ניתן להמשיך גם במתכונת הזו בשלב זה. הבטיחות של הקהל שלנו עומדת מעל הכול, ולכן קיבלנו את ההחלטה הזו בזהירות ובאחריות. אנו מייחלים לרגע שבו נוכל לחזור ולהיפגש באולמות בקרוב".

המלחמה המתמשכת באיראן מרסקת את עולם התרבות, שסגור כבר כמעט חודש וחצי וספג ואובדן הכנסות דרמטי בפורים ובפסח. מצד הממשלה נראה שהמלחמה היא תירוץ טוב לייבש את עולם התרבות, ועד כה טרם הוצע סיוע ממשלתי כלשהו לעשרות אלפי עובדי הענף. מוסדות תרבות כמו מוזיאון תל אביב, קולנוע לב, מרכז ענב ועוד מנסים בשבועות האחרונים לקיים פעילות במתכונת חירום מצומצמת כדי לשמור על גחלת התרבות בוערת ועל איזו אפשרות לנחמה, אך החלטת הסינמטק לסגור מחדש את שעריו משקפת את המצב לאשורו.

• מלחמת איראן
• ❤ תרבות
• סינמטק תל אביב
• סינמטק
• עיריית תל אביב

ביום האישה של הקפיטליזם המאוחר נהוג לקבל הנחות לסבונים בללין או הרצאות יבשושיות של "נשים חזקות", אבל לסינמטק תל אביב יש מסורת קצת יותר משמעותית שלא מסתפקת רק ביום עצמו, אלא מתפרשת למשך שבועיים של קולנוע של נשים ועל נשים – תוכנית "מבט נשי 2026", שתתקיים בין ה-4.3 ועד ל-18.3, וכוללת הקרנות טרום בכורה, סרטי ביכורים מסקרנים, זוכי פסטיבלים, מחוות, הקרנות מיוחדות וחגיגת קולנוע עלילתי ודוקומנטרי של המגדר הנבחר. והשנה יתמקדו בכמה נשים נהדרות שהפכו את הקולנוע שלנו למה שהוא היום.

במרכז התוכנית תערך מחווה מיוחדת לשחקנית הבכירה, המוערכת והמשפיעה יבגניה דודינה, עם הקרנות של מיטב מיצירותיה – "סיפור חצי רוסי", "שבוע ויום", "לא רואים עלייך", "מות המשוררת" והסדרה "אתי" של חגי לוי – כאשר האירוע יגיע לשיא ביום ב' ה-9.3, אז יוקרנו ברצף שני סרטים חדשים בכיכובה בטרום בכורות: "בתים" של ורוניקה ניקול טטלבאום, ו"מאמא" של אור סיני, שהוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל קאן, ויכלול גם מפגש עם דודיניה עצמה.

חוץ מהאירוע המרכזי הזה, התוכנית גם תציג מחווה מיוחדת לציון 85 שנה למותה של ורג'יניה וולף עם הקרנות של הסרטים "אורלנדו" ו"השעות", וגם מחווה לזכר דיאן קיטון עם הקרנת הקלאסיקות "הרומן שלי עם אנני" ו"תעלומת רצח במנהטן" של וודי אלן (נו, מה לעשות – אי אפשר בלי במחווה לקיטון), וגם "הסנדק" של פרנסיס פורד קופולה. עוד יתקיימו הקרנה והרצאה לציון 80 שנה לסרט "גילדה", הקרנה פעילה לנוער של הסרט "ברבי" והרצאה של ריימונד אמסלם עם הקרנת הסרט האירופאי-מרוקאי "כולם אוהבים את טאודה".

מעבר לכך, יתקיימו מספר טרום בכורות נוספות, כמו הסרט המצופה "כי את מכוערת" של שרון אנגלהרט, "בגידות קטנות", "שמיים וארץ" וגם אירוע של "טרום בכורה בהפתעה", שזה בדיוק כמו מה שנשמע – אתם מגיעים לראות סרט בטרום בכורה מבלי לדעת מהו. עוד הקרנות מסקרנות כוללות את הסרט "רובינא: היה רע לתפארת" על שושלת משפחת רובינא; מחווה לציון שנתיים לפטירת נילי טל, מהיוצרות התיעודיות הפוריות בקולנוע הישראלי; שלוה סרטים של יוצרות בדואיות שילווה בשיח איתן; הקרנות של הסרטים "אימגו" ו-"פרננדה וברנרדה: אחיות הפלמנקו" מטעם פסטיבל סאונדטראק ועוד מגוון רחב של הקרנות מיוחדות. רק נשי, ותהני.
לתוכניה המלאה והזמנת כרטיסים

• המסך
• סינמטק
• יום האישה

>>פרסום ראשון: 13.11.22 // עדכון אחרון: 10.1.26
ג'ארת. תומאס ניוטון. פונטיוס פילאטוס. אנדי וורהול. זה לא משחק של "שבץ נא" – אלו רק חלק מהדמויות שלקח על עצמו המוזיקאי דיוויד בואי בקריירת המשחק שלו בת ארבעת העשורים. זו לא הפתעה שהאיש שהפרצוף, הלבוש והאיפור שלו תמיד שימשו חלק מהמוזיקה שלו – ושהקולנוע חדר לשיריו – יעשה את המעבר בסופו של דבר למסך הגדול.

אבל הופעותיו הקולנועיות, שלרוב מתפרשות בציבור (או אפילו בקרב חובבי הקולנוע) בתור הופעות אורח שוליות ותו לא, העניקו למדיום את הזיקית הגדולה ביותר שלה – לא בשל הקלישאה על החלפת דמויותיו התכופה, אלא דווקא בגלל הפתאומיות בתפקידים שבחר לעצמו בפינצטה. אז במלאת עשור למותו – לעזאזל כמה שהעולם גרוע בלעדיו – הנה מחווה לכמה מההופעות של האיש שהיה טילדה סווינטון עוד לפני טילדה סווינטון.

1. הקלאסית – "האיש שנפל מכוכב אחר" (1976)

על סרטו של הבמאי הבריטי חובב האבסורד ניקולס רוג מ-1976 כבר חפרתי, אבל אי אפשר לכתוב על בואי בקולנוע מבלי להזכיר את הסרט העל-זמני הזה. אחרי שצפה בדוקומנטרי אודות הזמר "Cracked Actor" מ-1974, רוג ראה בבואי החיוור וההרוס מהתמכרות חריפה לסמים וממאיסה בחיי הפרסום – את ההתגלמות "המושלמת" של תומאס ניוטון, חייזר שמגיע לכדור הארץ בשביל למצוא מים לכוכבו שבבצורת ומוצא את עצמו נופל ל-"לב המאפליה" האנושית, כשהוא מתמכר לכוח, פרסום, מין ואלימות.

בואי צועד יד ביד עם רוג ויחדיו הם מרימים את העלילה המעט שחוקה של ספרו של וולטר טביס ("גמביט המלכה") לרמת מאסטרפיס צבעוני ואפל, שמטשטש את הגבולות בין מציאות לדמיון (בואי הודה מאוחר יותר כי לא זכר כמעט שום דבר מצילומי הסרט) , ושואל אותנו מה היא אותה אחריות בלתי נראית שאנו מייחסים לאנשים שאנחנו מעריצים?

2. הקאמפית – "רק ג'יגולו" (1978)

אם "האיש שנפל מכוכב אחר" הוא ה-הגדרה לסבנטיז, אז ההופעה הבאה של בואי על המסך הגדול – "רק ג'יגולו" מ-1978 – היא ההגדרה האחרת (והפחות מודעת לעצמה) לעשור. מה שתוכנן כדרמה אירונית על ימי פוסט-מלחמת העולם הראשונה בגרמניה, תמונת מראה לבואי הנוכחי שהשתקע בברלין (ושם יצר את "טרילוגיית ברלין" הנודעת שלו, לא מעט בהשראת סרטו של רוג) ,פלוס התפקיד שהוציא את האייקון הכי גדול של המדינה האירופאית – מרלן דיטריך – מפרישה (דיטריך, שהייתה אז בת 77, זכתה ל-250,000 דולר פר יומיים של צילומים) – הפך למלודרמה סטייל "אהבה מעבר לפינה", עם תלבושות שנות ה-20 ושירי "וילג' פיפל".

בואי, שנכנס לצילומים מתוך מחשבה שמדובר ב-"קברט" הבא, וכי הוא עומד לפגוש את מרלן דיטריך, הצטרף זמן לא רב אחרי יציאת הסרט למלעיזיו: "תדמיינו איך אני מרגיש", אמר הזמר בקריצה ב-1980, "זה כל 32 סרטי אלביס פרסלי שלי מקובצים לאחד". למרות הסצנות המשותפות, את דיטריך, אגב, בואי מעולם לא פגש – כשהכוכבת המבוגרת דקלמה את שורותיה בעיר מגוריה פריז, ו-"קסם העריכה" עשה את שלו.

למרות שבואי מגלם קצין פרוסי בשם פול אמברוזיוס וון פרזיגודסקי, הוא עדיין מצליח לשמור על פנים חתומות. ולמרות שאת רוב הסצנות שלו הוא חולק בעיקר עם קים נובאק מ-"ורטיגו", "רק ג'יגולו" שווה צפייה לו רק בזכות קפסולת הזמן שהוא – זמן שבו קולותיהם של "מנהטן טרנספר" נשמעו בחדווה לצד דיונים על קומוניזם ובקבוקי בירה ענקיים הלכו בשלג (לא, לא לקחתי משהו).

3. האירוטית – "הרעב" (1983)

בואי לא היה רק בררן בתפקידים שברר לו, אלא גם בבמאים איתם בחר לעבוד, שהיו לכל הפחות לא רגילים. טוני סקוט ("אהבה בשחקים", "רומן על אמת"), שליהק את בואי לסרט הערפדים "הרעב" ב-1983 – היה לחלוטין במאי כזה: כאח הצעיר של רידלי סקוט, הוא נמנע מהשוואות נמשכות לסרטיו של אחיו, ופיתח לעצמו סגנון אחר לגמרי, עם פחות רצינות תהומית – כזה שמודע לצדו המוגזם והפומפוזי, אבל גם חושף את הפטישיזם בתרבות הפופולרית.

"הרעב", סרטו הראשון, גולל את סיפורם של זוג ערפדים ותיק (בואי וקת'רין דנב) שמנסים לפתות חוקרת זקנה (סוזן סרנדון) להצטרף אליהם לנצח. הוא עסק באותו התפר שסקוט כה אהב – בין תרבות המחתרת לבין הפופי והמוחצן. בואי, שהיה בדיוק אחרי "היוולדותו מחדש" ככוכב "ניו-ווייב" עם "Let’s Dance", התחבר שוב למצבו בעולם האמיתי והעניק בהופעתו בסרט משמעות אחרת ואפלה לליטוש המצועצע הזה של האייטיז. הביקורות קטלו את השילוב הביזארי הזה, אבל הסרט פיתח לעצמו חיים משלו – בעיקר בסצנת הגותים – ובצדק: כל סרט שנפתח עם בואי ודנב רוקדים במועדון לצלילי "באוהאוס" ומתחילים עם זוג היפסטרים הוא לחלוטין משהו אחר.

4. הדרמטית – "חג שמח, מיסטר לורנס" (1983)

באותה שנה שניגן צ'לו עם פאת מוצרט לטוני סקוט ב-"הרעב", בואי בחר בתפקיד הכי רחוק מכך – והכי דרמטי שלו – בסרטו של נגיסה אושימה, "חג שמח, מיסטר לורנס". ב-"מיסטר לורנס", בואי מגלם את מייג'ור סליירס, חייל דרום אפריקאי שמשרת באינדונזיה במלחמת העולם ה-2 (בואי אוהב כנראה מלחמות עולם) ונלקח בשבי היפני האכזרי. בשבי, משמש סליירס כדמות מנהיג לשבויים האחרים (ביניהם מיסטר לורנס עצמו, טום קונטי) וכמושא לאובססיה – ספק אפלטונית, ספק רומנטית – למפקד המחנה יונוי (ריוצ'י סקאמוטו, שגם כתב את נעימת הנושא המהפנטת, שהפכה יותר מאוחר לדואט בינו לבין דיויד סילביאן, סולן "Japan").

כמי שתמיד ג'ינגל בין זהויות מיניות, בואי משתמש ב-"חג שמח, מיסטר לורנס" כדי לעסוק במיניות עצורה מול גבריות מרדנית, בסביבה כה אלימה ומאיימת – הרבה לפני בנדיקט קאמברבאץ' ו-"כוחו של הכלב". ההופעה העוצמתית שלו ושל חברי הקאסט הפכה את הסרט הזה לקאלט של ממש, ולאחד הסרטים האהובים על אחד בשם אקירה קורסאווה.

5. האייקונית – "המבוך" (1986)

כשחושבים על בואי בקולנוע, לרוב האנשים עולה תמונה של הזמר עם פאת "שושי זוהר", כפפות בצבע שחור, כדורים בצבע שחור שהוא ממשמש בצורה מחשידה למדי וטייץ מידה סמול. זהו כמובן תפקידו כמלך הגובלינים ג'ארת בסרט הפנטזיה של ג'ים הנסון, "המבוך" (1986). במסגרת מפגש הענקים בין המוחות היוצרים – יוצר "החבובות" ו-"רחוב סומסום" ג'ים הנסון על הקונספט, ג'ורג' לוקאס על ההפקה ויוצא "מונטי פייתון" טרי ג'ונס והבמאית המוערכת איליין מיי (למרות שלא ניתן לה קרדיט) על התסריט – בואי הגיע בשלב מאוחר יחסית לפרויקט.

הנסון, שרצה מוזיקאי כריזמטי כדי להוות מכשול – ועניין – לגיבורת הסרט שרה (ג'ניפר קונלי בתפקידה הגדול הראשון), חשב קודם על סטינג, פרינס, מייקל ג'קסון ומיק ג'אגר לפני שהגיע לבואי, ועדיין כשהרעיון עלה לראשו הוא הבין, לדבריו, ש"הבגרות, המיניות, הצד המטריד של בואי – כולם מתארים בצורה הטובה ביותר את עולם המבוגרים".

וכך, למרות הביצועים המאכזבים והביקורות הקוטלות (עוד סימן היכר – לצערנו – לסרטיו של בואי) שגרמו להנסון לפרוש מבימוי עד למותו בטרם עת 4 שנים מאוחר יותר, הוא הצטרף לשורה ארוכה של יוצרים שהבינו את הכוח הוויזואלי שטמון בלתת לבואי להיות הוא עצמו – מספיקים כמה שוטים של המוזיקאי צוחק עם בובותיו או מפזז על מדרגות כדי להבין למה "המבוך" הוא סרט ששמו הולך לפניו עד היום.

6. הופעת האורח – "טווין פיקס: אש הולכת איתי" (1992):

את הסרטים של דיוויד לינץ' אפשר לתאר בצורה דומה לשירים של דיויד בואי – ללא היגיון פנימי – או יותר נכון, ללא היגיון בכלל; אבסורדיים ולפעמים סתם שם "בשביל הקטע", אבל באותה מידה – ממכרים לחלוטין. לכן, אין זו הפתעה כשלינץ' ניגש לעשות פריקוול קולנועי לסדרה שהגדירה את תחילת הניינטיז – "טווין פיקס" – הוא חשב על בואי כדמות מושלמת מהעיירה המטרידה ההיא.

הסיפור מוכר – ההפקה הייתה בעייתית (לדוגמה, סירובו – לתקופה – של קייל מקלאכלן לשוב לתפקידו כדייל קופר מחשש לטייפקאסטינג) והתגובה הציבורית הייתה בעייתית עוד יותר (המיתוס גורס ששריקות בוז נשמעו בפרימיירת הסרט בפסטיבל קאן באותה השנה). אבל דווקא תפקידו של בואי כסוכן FBI דרומי שמופיע פתאום במשרדו אחרי שנעלם כשנתיים – מוציאה מהסרט סצנה אפקטיבית ביותר: הגמד שמדבר אחורנית, קוף מתחבא מאחורי מסיכת פינוקיו לבנה, איש שנראה כמו דה-וויקנד ב-"Blinding Lights" ובואי צורח מול המצלמה שוב ושוב.

בואי, לעומת זאת, לא התרצה ממש מביקורו הקצר ביותר על הסט ("הם דחסו אותי", אמר מאוחר יותר) או מהמבטא המאולץ שלו, וכשלינץ' רצה מאוד בחזרתו להמשך שהוציא לתוכנית ב-2017, בואי סירב בנימוס והותיר שימוש בחומרי ארכיון שלו – רק אם קולו ידובב על ידי "דרומי" אמיתי. מספר חודשים לאחר מכן, הסוכן ג'פריס כבר באמת לא הגיח שוב.

https://www.youtube.com/watch?v=-BUPUxplvdU

7. הלא-מוערכת – "באסקיה" (1996)

בואי, היה יותר מכל, איקונה בפני עצמו, שנכח בלא מעט צמתים חשובים בתרבות הפופולרית של המאה ה-20 – מיחסי החברות/שנאה עם מארק בולאן, הסגידה לסופר "הביט" וויליאם ס. בורוז והבייבסיטר לעת מצוא של ג'ון לנון. וככזה, שימוש בו בסרטים נתן להם מידה מסוימת של רפלקסיביות ואינטרטקסטואליות (ושאר מילים מפוצצות). לצערנו, לא רבים השכילו לעשות זאת, אבל דווקא ב-"באסקיה" (1996), סרטו של הצייר שהפך לבמאי ג'וליאן שנאבל ("הפרפר ופעמון הצלילה"), על חברו האמן הנודע ז'אן מישל באסקיה (שמגולם בסרט ע"י ג'פרי רייט) – קיבל בואי סוף סוף הזדמנות להשתמש ב-"קשרים" שלו עצמו.

ב-"באסקיה", בואי מגלם את אנדי וורהול, מי שהפך לחברו הקרוב ולמנטור של באסקיה, לא כחיקוי נפוח מחשיבות עצמית (כפי שנהוג לתפוס את אמן הפופ-ארט בציבור), אלא כדמות שמשלבת קאמפ וציניות וחושפת בעורמה את הרדידות של עולם "כוכבי האמנות". חלק מההנאה והכנות של בואי בגילומו של וורהול הוא סיפורו האישי שלו עם האיש והפאה: כמי שראה בו מודל לחיקוי והקדיש לו שיר (שאת הפתיח שלו "גנב" שנים אחר כך מני בגר ל-"זה היה ביתי" – איפה התמלוגים, מני??) באלבומו "האנקי דורי", בואי זכה לפגוש סוף סוף את וורהול בשנותיו הראשונות כמוזיקאי, ואף ניגן לו את שירו – אך וורהול, בהיותו ה-טיפוס שהוא, לא פצה את פיו או אפילו הנהן בחיוב, אלא בהה כמה דקות באוויר ועזב את החדר.

מאז אותה תקרית מוזרה, נתקל לא פעם בואי בוורהול האניגמטי בחוגי הברנז'ה הניו-יורקיים והמשיך לשאוב ממנו השפעה, גם אם בחצי קריצה. לתפקידו ב-"באסקיה" כבר הצליח להשאיל המוזיקאי את פאתו, משקפיו והז'קט של וורהול המנוח – ובכך סגר את המעגל לאותו זמר צעיר פעור עיניים שחיכה לאישור מאלילו. ואולי זה הסיפור של דיויד בואי – אדם שדמותו חורכת הקול והמסך אינה תלויה בזמן או באופנה מסוימת, אלא תישאר תמיד כחלק מהתרבות העולמית.

• המסך
• סינמטק
• סינמטק תל אביב
• דיוויד בואי

החדשות הרעות הן שדיוויד בואי עדיין מת. זה בלתי נתפס, אבל איש בעולם אינו עושה שום דבר בקשר לזה. לא טכנולוגיות החייאה חדשניות, לא AI מהפכני, לא שיבוט פורץ דרך. כלום. פשוט מת. זאת בושה למין האנושי שלא הצלחנו לשנות ת"א רוע הגזירה, ולא נותר לנו אלא לציין זאת מדי שנה בהרכנת ראש.

>>חשבון הלטרבוקסד של "מיקי זוהר" הוא הבדיחה הנכונה של הרגע
>>הולכים לעיבוד: 15 ספרים אדירים שיגיעו אל המסכים ב-2026

עשור שלם עבר מאז מותו בטרם עת של בואי, האיש והאגדה שהייתה באמת, וחסרונו מורגש מאוד לא רק בזירה המוזיקלית, אלא גם בהבלחותיו הנדירות יחסית אך איכותיות כמעט תמיד בקולנוע ובטלוויזיה. לרגל היארצייט העגול יציג סינמטק תל אביבסדרת הקרנות מיוחדת (17-14 בינואר 2026)סביב חייו, יצירתו והופעותיו הקולנועיות של האייקון שהשפיע על תרבות הפופ לאורך חמישה עשורים.

בואי, שנודע בכישרונו הרב וביכולתו הפנומנלית לעצב דמויות וזהויות רבות, הצליח לשבור גבולות ולהחדיר חידוש וקסם בכל פרויקט בו נטל חלק, מהקריירה המוזיקלית המפוארת והחלוצית שלו שבה החליף זהויות כמו זיקית לפני שזה היה טרנדי – למעשה, הוא די המציא את הטרנד – ועד לתפקידים קולנועיים בלתי נשכחים.

במסגרת התוכנית יציג הסינמטק סרטים בהם בואי כיכב או שהנציחו את חייו ויצירתו, החל מקלאסיקות כמו "האיש שנפל מכוכב אחר" ו"המבוך", דרך הסרט האיקוני "חג שמח מיסטר לורנס", ועד לסרט התיעודי מרחיב הלב והאישונים "דיוויד בואי: Moonage Daydream" שחושף את חזונו היצירתי ואת המוזיקה שהפכה אותו לאגדה עולמית. אבל האם זה יחזיר אותו לחיים? לא, זה לא. גרוע מאוד, אנושות, גרוע מאוד.
>>עשור למותו של דיוויד בואי, סדרת הקרנות מיוחדות,17-14 בינואר 2026, סינמטק תל אביב.כרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• המסך
• דיוויד בואי
• סינמטק