Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
מסיבות הענק המתוכננות מראש ומצריכות גם הרשמה מוקדמת באינטרנט, חוסכות למבלים את העמידה ואת המבט המאיים של הבחור בכניסה, את התחנונים לסלקטורית ואת הסמסים הנושאים לשותף החבר, אבל גם מעביר למרחב הווירטואלי את תהליך הסלקציה והופך אותו למטרידה עוד יותר למבלים. לאחרונה יותר ויותר ליינים מבקשים מהקונים להזין בתהליך ההרשמה גם את פרופיל הפייסבוק שלהם. כעת מתחילים המבלים לשאול – מה בדיוק מחפשים שם, ואיך בדיוק הפרופיל מסייע לסנן את מי שבאמת צריך?
השבוע פרסם פעיל הימין הקיצוני "הצל" מקרה של בחור שהזמין כרטיס למסיבה בליין מונוכרום וקיבל הודעה שהזמנתו לא אושרה. העובדה שהוא ממוצא אתיופי עוררה את חששו שזו הייתה הסיבה לדחייה. במונוכרום מיהרו להציע להמון הזועם ולנו הסבר אחר: "האירוע סגור לחברי מונוכרום ומוגבל במספר המשתתפים בהתאם לרישיון שנותנת המשטרה. מעל 2,000 הזמנות נדחו ואיננו מעוניינים להרחיב את מעגל החברים".
גם בליין מסיבות הענק E-BODED מבקשים בעת ההרשמה את פרופיל הנרשמים, "אני והחברים שלי תמיד מזמינים כרטיסים מראש", מספר ניר מלר, שניסה להירשם גם למסיבת פורים של E-BODED. "כשנכנסתי להירשם, ראיתי שהם מבקשים להזין את הפרופיל. בשאלות ובתשובות של האתר נכתב שהמארגנים ביקשו 'לראות את הקהל'. יש פה ריח חריף של סלקציה, וזה מקומם בעיניי. מה, עכשיו נתחיל לחסום את הפייסבוק שלנו כשאנחנו קונים כרטיסים?".
איתן, מבעלי הליין, אומר שהכוונה מבחינתם טהורה: "אנחנו לא מגדירים את עצמנו כמסיבה סגורה, אנחנו מסננים רק אנשים שאנחנו יודעים מראש שהם בעייתיים. זה נדיר, אבל זה קורה. אנחנו עושים את הסינון הזה רק כשאנחנו יודעים ב-100% שלבן אדם יש היסטוריה של הטרדה, אגרסיביות או אלימות. בנוגע לפרטיות – גם מי שאין לו פייסבוק או לא רוצה לשתף את החשבון שלו איתנו, מצליח להגיע ולקנות כרטיס".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הגיע הזמן להודות: אנחנו גזענים. מה עושים עם זה עכשיו?
אכיפת הסלקציה בכניסה למועדונים הוכיחה את מה שכבר ידענו: אנחנו גזענים. איזה שינוי יצרה מחאת האתיופים, מה המצב בעולם והאם בכלל יש דבר כזה סלקציה לגיטימית?
בסוף השבוע שעבר התפרסמה בחדשות ידיעה קצת משונה: מבצע משטרתי חשף דפוסי גזענות נגד יוצאי אתיופיה בכניסה למועדונים. עכשיו באים?
בואו נדבר קצת על תזמון. בתחילת שבוע הבא יתפרסמו מסקנות הצוות הבין משרדי למיגור גזענות כלפי יוצאי אתיופיה. בראש הצוות עומדת מנכ"ל משרד המשפטים אמי פלמור, וחברים בו נציגי משרדי הממשלה ונציגים מקהילת יוצאי אתיופיה. אחד מהם הוא אבי ילאו, פעיל חברתי וחבר בפורום חשיבה משותף למאבק בגזענות. "מדובר בקמפיין, ספינים של המשטרה והממשלה. הם מודאגים מהדו"ח, ולכן התזמון ממש לא מקרי", הוא טוען. במשטרה לא הסכימו לחשוף בפנינו את הטריגר למבצע. "אספנו יותר מ־50 המלצות שאם יתקבלו, יהיה אפשר לדבר על שינוי אמיתי. אבל מוקדם מדי לדבר על הצלחה".
"לא באופן מהותי. התודעה הציבורית והממסדית בישראל אמנם הפכה לעמוקה יותר, אבל בשטח עוד לא מרגישים שינוי. כקהילה שההתייחסות אליה היא כאל קולקטיב הגמוני, אנחנו חווים גזענות באופן יומיומי גם בלי שנחוש אותה על בשרנו. מפרסמים ידיעות על האתיופי הראשון בתפקיד כלשהו כאילו זה עניין גדול, כל דבר בנאלי הופך להישג. המשטרה עושה פרופיילינג ותיקים נפתחים במספרים לא מידתיים ביחס לגודל הקהילה. אני יכול להגיע למועדון עם חברים, וגם אם אני הרבה יותר מוצלח מהם אשאר בחוץ, כי אני שחור. סלקציה היא גזענות פר אקסלנס".
מה השתנה? מחאת יוצאי אתיופיה החודש (צילום: אורן זיו)
מועדון חברים
חוק הסלקציה בישראל אוסר אפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. אתם מכירים את הפזמון: גזע, דת, לאום, מוגבלות, אפילו נטייה מינית – כולנו שווים בפני החוק. מהיום שהוא נחקק – רק בשנת 2000, מיינד יו – יכלו נפגעי אפליה לתבוע את עלבונם בבית המשפט, ולפעמים זה גם הצליח. אבל בעלי מועדונים עוקפים את המכשול בקלילות ומשאירים בחוץ מבלים בתואנה שהמסיבה סגורה, מייבשים אותם בהמתנה ועושים הכל חוץ מלהגיד: שרשראות זהב נוצצות מדי על עור כהה, לך הביתה פוראח.
מה קורה בחו"ל? מבט על הברגהיין, המועדון הכי מצליח בברלין ובין הבולטים בעולם, רומז כי ישראל לא יוצאת דופן. אל המבנה הענקי, שמאכלס מסיבות של שלושה ימים, אי אפשר להיכנס עם מצלמות וסלולרים והסלקציה בכניסה קשוחה מאוד. שם אף אחד לא יטרח להסביר לכם למה נשארתם בחוץ: אולי באתם בקבוצה גדולה מדי, לא נראיתם מגניבים מספיק או סתם לא ידעתם מי מנגן הלילה.
מועדון הברגהיין (צילום: Marcheur1976, מתוך ויקיפדיה)
המתנגדים לסלקציה אולי השתלטו על השיח, אבל יש לה גם לא מעט תומכים המאמינים שלגיטימי שבעל עסק ירצה ליצור אווירה מסוימת במקום הבילוי. קשה לדמיין מקום באלנבי שייצא בשלום מהתנהלות ברגהיינית – בעיקר כי חיי הלילה פה עוד לא בליגה של הגדולים – אבל האם כולם חייבים לקבל שירות? "סלקציה היא דבר מבורך שמעולם לא נעשה בדרך מפלה, אלא על פי אינטואיציה של אדם מנוסה שיודע מי עלול לעשות בעיות. זה מנע מהרבה בריונים להיכנס למועדונים ולהטריד נשים", מנמקת דנה פרימן, אשת יח"צ ודי.ג'יי.
מה תגידי לאנשים שטוענים שלא הכניסו אותם בגלל צבע העור?
"אני לא מאמינה להם. המדד היחיד הוא התנהגות בכניסה. היום יותר מתמיד אין שום אפליה על רקע מראה חיצוני. הכל מקובל, אין יפה ולא יפה, הנורמות השתנו".
ברהנו (32), תושב תל אביב, דווקא הצליח, מכורח זוגיותו עם אישה בהירת עור, לבחון את העניין מקרוב. "כשאני יוצא לבלות עם בת הזוג שלי אני נכנס לכל מקום. מפני שהיא לבנה יש משהו שגורם להם להרגיש בטוחים. אבל כשאני יוצא עם החברים שלי מתחילות הבעיות. 'זה מקום סגור', 'רק למוזמנים'. בחלק המקרים אי אפשר להתעמת ולשאול שאלות כי יש מאבטחים שעלולים לפרק אותך במכות".
אחת מתגובות הנגד שנוצרו היא יותר ויותר מקומות בילוי שנפתחים על ידי יוצאי הקהילה האתיופית ולמענם. "מוזר לי להגדיר את זה ככה, אני לא אוהב את ההפרדה הזאת", ממשיך ברהנו. "אבל זה חייב לקרות כדי שלא נחווה אפילו לרגע תחושה של חוסר שייכות".
זוכרים את יוסף סלמסה? מחאת יוצאי אתיופיה החודש (צילום: אורן זיו)
"מי שעוצם עיניים הוא חלק מהבעיה"
מהרטה ברוך, סגנית ראש עיריית תל אביב־יפו, מאמינה שהתרומה העיקרית של המחאה בשנה שעברה היא שינוי תודעתי אצל צעירי העדה האתיופית, אך בהחלט ייתכן שאותה תודעה מתחזקת היא שאפשרה מלכתחילה הוצאה ספונטנית של אלפים לרחובות. "הצעירים כבר לא במקום פסיבי של שתיקה. מה יעשו עם זה בפועל? אני עדיין לא רואה מהלכים שיכולים לשנות את המצב".
כנציגת ציבור את חווה גזענות?
"אני לא רוצה לשים את עצמי במקום קורבני, אבל גזענות קיימת בכל מקום ובכל סיטואציה. לפעמים זה בסאבטקסט ולפעמים בצורה ישירה. הגעתי לאירוע של העירייה, אבל לא האמינו שאני סגנית ראש העיר והייתי צריכה להוכיח את זה. במקרה אחר נסעתי לאירוע מוניציפלי יחד עם העוזר שלי, וכשהגענו הוא הודיע שסגנית ראש העיר פה. השומר הציץ לתוך הרכב ושאל, 'איפה הסגנית?'".
החוק לא עוזר והשיח מתמוסס במהירות בכל פעם. מה אפשר עוד לעשות?
"אני רוצה לפנות לציבור המבלים: אם אתם נכנסים למועדון ורואים שמאחוריכם עומדים אנשים שלא מצליחים להיכנס, אל תעצמו עיניים. תאמרו: אנחנו לא מבלים במקום שבו יש אפליה וגזענות. מי שמתעלם משתף פעולה עם התופעה".
בילי ג'ין (צילום: אביב פרסבורגר)
בצד השני של המחיצה: אותן תגובות, אותם תירוצים
כששמענו על הפרשה החדשה כבר ידענו בדיוק איך ייראו תגובות המועדונים. אתם יודעים, "אין אצלנו שום גזענות", "המתלוננים לא היו בגיל הנכון" וכמובן הקלאסיקה "זה מועדון חברים". מי חבר שלכם בכלל? זו הרי לא הפעם הראשונה שמועדון מואשם בגזענות, ונשאיר למשטרה ובית הדין להחליט מה קרה או לא קרה, אבל לנו נמאס לנו לראות את אותן התגובות שוב ושוב. אז רצינו לדבר על גזענות עם בעלי ארבעת המועדונים שהואשמו על ידי המשטרה. אתם יודעים, בטלפון. כמו בני אדם. בהצלחה לנו, אה?
הראשונים לענות היו בעליבילי ג'ין. כלומר, לענות שהם לא רוצים לדבר. הם היו אדיבים אך התעקשו לענות רק במייל ולקלוע לכל הקלישאות שצפינו. "עקב הוראות המשטרה אנחנו מנועים מלדבר על החקירה, רק נגיד שהבילי ג'ין הינו מועדון חברים והכניסה למקום מותנית בהזמנת מקום/היכרות עם הבעלים או אחד העובדים במקום. מעולם לא הפלינו אף אדם על בסיס מוצאו ו/או צבע עורו, ואנו ממתינים לתוצאות החקירה ולאמת שתצא לאור". שמעתם? אם אתם לא מכירים את הבעלים, תוותרו על לבוא.
שנית היו אלוהאיסמי סלמהלענות, ואחרי דין ודברים, זכינו סוף סוף לשוחח בטלפון עם אחד מהבעלים. למרבה האכזבה גם השיחה הזאת כללה תגובה לקונית לנושא מורכב. "במועדון שלנו לא היה ולו לרגע אחד דבר שכזה ויש לנו גלריות של תמונות שתומכות במה שנאמר. מעבר לזה לא אוכל להרחיב מכיוון שהנושא נמצא בחקירת משטרה, ואנחנו מכבדים את זה וניתן למשטרה לעשות את העבודה שלה". נקסט.
בעליהחתול והכלבעוד היו ישירים בהרבה. יום וחצי אחרי שפנינו לראשונה הם הסכימו לענות לנו. כלומר, ענו שהם מעדיפים לא לענות. בכלל. סבבה.
האחרונים היו בעליהברקפסט. אחרי שהשיחה נדחתה שוב ושוב, כבר חששנו שהם ייעלמו לעולם שכולו ללא תשובה, אבל הם דווקא עמדו במילה שלהם ושוחחו איתנו. בטלפון! ובדיאלוג! "הברקפסט עובד חמש פעמים בשבוע ואנשים מכל דת גזע ומין נכנסים למועדון באופן קבוע. אני מבין את הטענות והבעיה הכללית, בכלל בעולם ולא רק במדינת ישראל. אבל הקשר של הברקפסט לזה הוא מקרי ורחוק. יש כללים מאוד ברורים מי יכול להיכנס ומתי, ואנחנו שומרים עליהם".
יש לכם מישהו בכניסה שהעבודה שלו זה להחליט מי נכנס או לא נכנס?
"יש לנו בחור בכניסה שזה התפקיד שלו. הוא צריך לשמור על הכללים שהמועדון קבע. אלו בעצם כללים שנקבעו על פי החוק במדינה".
ומה הכללים?
"קודם כל מדובר על רשימות ולקוחות קבועים. מי שרשום נכנס ומי שהוא לקוח קבוע שסביר להניח מכיר את הבחור בכניסה ולהפך. חוץ מזה, לפני שני הדברים האלה אדם צריך להיות במצב צבירה נורמלי שזה אומר לא שתוי ולא אגרסיבי. זה דברים שמזהים אותם מיד ובלילה נתקלים בהם הרבה".
לא, לא הרבה חדש תחת השמש. התגובות אותן תגובות והנפנוף אותו נפנוף. לפחות בברקפסט באמת טרחו לדבר איתנו. זה אומר שעכשיו אנחנו ברשימות?
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הבליינים:רינת (37) ועידן (40) מגן יבנה הלוקיישן:החתול והכלב החלום ושברו:"מצאנו סידור לילדים והיינו חייבים להתפרק. אנחנו פה 20 דקות ומאמינים שתכף ניכנס". למה דווקא לכאן?“זה המועדון הכי חזק בעיר". לאן תמשיכו מפה?"בדיוק חבר התקשר שנבוא לראות את ‘האח הגדול' בשידור חוזר".
החתול והכלב
2. חי בסרט שלא ניכנס
הבלייניות:סיוון ודורין (24) משוהם הלוקיישן:הפסאז' החלום ושברו:“יש קצת תור אבל אנחנו לא דואגות, מקסימום נסמס למישהו שיכניס אותנו. אף פעם לא קרה שנשארנו בחוץ". למה דווקא לכאן?“יש היום היפ הופ ואנחנו אוהבות לרקוד". אם לא תיכנסו?"אין מצב שלא ניכנס".
הפסאז'. צילום: גוני ריסקין
3. העיקר שיש לנו מעיל יפה
הבלייניות:לין והדר(20) מהרצליה הלוקיישן:בוקסא החלום ושברו:“אמרו לנו שאנחנו צעירות מדי. תיארנו לעצמנו שזה יקרה. לא נורא, נמצא מקום אחר". למה דווקא לכאן?“היינו כמה פעמים וזה מקום ממש מגניב". לאן תמשיך מפה?“נסתובב עד שנמצא. אבל תראה איזה מעילים יפים יש לנו".
BUXA. צילום: גוני ריסקין
4. "יאללה כפרה"
הבליינים:עידן (30) וג'ון (32). עידן מתל אביב וג'ון משפילד, אנגליה הלוקיישן:ברקפסט החלום ושברו:“המקום מפורק לגמרי. אני לא מכיר אף אחד, מבאס, מרגיש שאני מאכזב אותו". למה דווקא לכאן?“נפגשנו בטיול בהודו, ורציתי להראות לו את חיי הלילה של העיר". לאן תמשיך מפה?“אני חושב שנלך לבלוק, אמור להיות שם משהו טוב היום ואני מתאר לעצמי שנצליח להיכנס. יקר, אבל יאללה, כפרה".
מועדון הברקפסט
5. “באנו לתפוס בנות"
הבליינים:אור, בן, יותם ושרון (20), חיילים מכפר סבא הלוקיישן:בילי ג'ין החלום ושברו:שרון: “באנו לנסות לתפוס קצת בנות". יותם: “עזבו, בואו לבר פה ממול, נראה סבבה". בן: “אחי, סגרתי שבועיים עכשיו, אני מת שיכניסו אותנו". שרון: “מקווים שנצליח להיכנס, בינתיים זה לא ממש עובד. תגיד, איך את הבחורות תמיד מכניסים?".
בילי ג'ין. צילום: אביב פרסבורגר
6. “פשוט התעלמו ממני"
הבליין:נאור (29) מתל אביב הלוקיישן:רדיו EPGB החלום ושברו:“חיכיתי 45 דקות. כשהגעתי לכניסה אמרו שהמקום מלא ושאין מה לחכות יותר. שאלתי את הסלקטור למה אנשים נכנסים, ופשוט התעלמו ממני". למה דווקא לכאן?“בעיקר בגלל המוזיקה והאווירה". לאן תמשיך מפה?“אולי לחתול והכלב, אולי אלך לאכול משהו".
בילי ג'ין. צילום: אביב פרסבורגר
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
ההפגנה של יוצאי אתיופיה בכיכר רבין וגם זו שקדמה לה בירושלים היו צלצול השכמה – ולא רק עבור המשטרה, אלא גם עבור רבים שהשקיפו על האירועים ברחוב, עקבו אחריהם ברשתות החברתיות או ניזונו מהדיווחים המתגלגלים במהדורות החדשות. 30 שנה של שקיפות התפוצצו על מדרכות הערים.
איך זה שאני לא מכיר אף אתיופי? גדלתי ולמדתי בבת ים, עשיתי שירות צבאי ביחידה לא מי יודע מה אקסקלוסיבית ועברתי כמה מקומות עבודה. הכרתי ערבים, דרוזים, רוסים, צברים מזרחים וצברים אשכנזים, מהגרי עלייה מאירופה ומדרום אמריקה, אבל לא הכרתי אתיופים. ייתכן שזה פספוס מקרי למדי, אבל יש בו כדי להעיד על היחס כלפיהם מצד החברה האשכנזית, ה"לבנה".
הזדהיתי עם חלקים רבים של המאבקים על הזהות המזרחית כי עלו מהם תחושות שמזכירות את מה שעבר על יוצאי ברית המועצות לשעבר וגם עליי: מחיקת הזהות הראשונית בניסיון ליצור זהות אחרת, צברית וישראלית, שמסתירה – לפעמים מתוך בושה – מבטאים, מנהגים ושפה, העיקר לעמוד בסטנדרט אמורפי שיקרב אותך לקונצנזוס וינפץ את תחושות האאוטסיידריות. לעומת זאת, על מחאת האתיופים ועל הגזענות כלפיהם לא יצא לי לחשוב, בטח לא להזדהות. ידעתי שהיא קיימת, אבל היא הייתה רחוקה מהבית, רחוקה מפיד הפייסבוק; ובעצם תפסה מקום נישתי, מחוץ לתל אביב ומחוץ לשיח המיינסטרימי.
כנראה היה צריך להשליך חפצים, לנפץ זגוגיות ולהפוך מכוניות כדי שכולם יתוודעו למצוקה, להדרה וליחס המזלזל. המחאה הזאת, שיש לקוות שלא תגלוש שוב לפסים אלימים, הוכיחה שגזענות מתמשכת יכולה להתקיים גם באופן פסיבי לחלוטין, על ידי התעלמות ולא רק על ידי נקיטת מעשים כמו סלקציה במועדונים, אפליה בקבלה למקומות עבודה או מכות חזקות יותר משוטרים שמרשים לעצמם. אמנם אני – ולמיטב ידיעתי אף אדם שאני מכיר – לא פעלנו באופן שהכשיר את הגזענות כלפי אתיופים, אבל ברור לי ללא שום ספק שעד היום לא עשיתי שום דבר כדי למנוע אותה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
