קליטה משובשת

ההפגנה של יוצאי אתיופיה בכיכר רבין וגם זו שקדמה לה בירושלים היו צלצול השכמה – ולא רק עבור המשטרה, אלא גם עבור רבים שהשקיפו על האירועים ברחוב, עקבו אחריהם ברשתות החברתיות או ניזונו מהדיווחים המתגלגלים במהדורות החדשות. 30 שנה של שקיפות התפוצצו על מדרכות הערים.

איך זה שאני לא מכיר אף אתיופי? גדלתי ולמדתי בבת ים, עשיתי שירות צבאי ביחידה לא מי יודע מה אקסקלוסיבית ועברתי כמה מקומות עבודה. הכרתי ערבים, דרוזים, רוסים, צברים מזרחים וצברים אשכנזים, מהגרי עלייה מאירופה ומדרום אמריקה, אבל לא הכרתי אתיופים. ייתכן שזה פספוס מקרי למדי, אבל יש בו כדי להעיד על היחס כלפיהם מצד החברה האשכנזית, ה"לבנה".

הזדהיתי עם חלקים רבים של המאבקים על הזהות המזרחית כי עלו מהם תחושות שמזכירות את מה שעבר על יוצאי ברית המועצות לשעבר וגם עליי: מחיקת הזהות הראשונית בניסיון ליצור זהות אחרת, צברית וישראלית, שמסתירה – לפעמים מתוך בושה – מבטאים, מנהגים ושפה, העיקר לעמוד בסטנדרט אמורפי שיקרב אותך לקונצנזוס וינפץ את תחושות האאוטסיידריות. לעומת זאת, על מחאת האתיופים ועל הגזענות כלפיהם לא יצא לי לחשוב, בטח לא להזדהות. ידעתי שהיא קיימת, אבל היא הייתה רחוקה מהבית, רחוקה מפיד הפייסבוק; ובעצם תפסה מקום נישתי, מחוץ לתל אביב ומחוץ לשיח המיינסטרימי.

כנראה היה צריך להשליך חפצים, לנפץ זגוגיות ולהפוך מכוניות כדי שכולם יתוודעו למצוקה, להדרה וליחס המזלזל. המחאה הזאת, שיש לקוות שלא תגלוש שוב לפסים אלימים, הוכיחה שגזענות מתמשכת יכולה להתקיים גם באופן פסיבי לחלוטין, על ידי התעלמות ולא רק על ידי נקיטת מעשים כמו סלקציה במועדונים, אפליה בקבלה למקומות עבודה או מכות חזקות יותר משוטרים שמרשים לעצמם. אמנם אני – ולמיטב ידיעתי אף אדם שאני מכיר – לא פעלנו באופן שהכשיר את הגזענות כלפי אתיופים, אבל ברור לי ללא שום ספק שעד היום לא עשיתי שום דבר כדי למנוע אותה.