צ'ארלס ואדווין הם בני נוער שמתו וסירבו להמשיך הלאה, כך שאת חיי הנצח שלהם כרוחות רפאים הם מבלים ביחד, ופותרים תעלומות בסוכנות הבילוש שלהם, המתמחה בפשעים על-טבעיים ולמעשה עוזרת לרוחות רפאים לפתור את העסק הלא פתור שלהם, ולהמשיך לעולם הבא. הצימוד המזוהה בקלות של "כוח" ו"מוח" נשען על דינמיקה בסיסית ומוכרת, אם כי זה לא מפריע כלל לסדרה. לצד קריסטל (מדיומית טינאייג'רית עם אקס שהוא גם שד שהשתלט על גופה) וניקו (נערה שנשלטת על ידיד שדוני פרח שן הארי. כן) הסוכנות מתרחבת, ואף צוברת כמה אויבים, כמו המלך החתול או מכשפה שאוכלים ילדים.

>>הקריפ דה לה קריפ: הקריפים הכי גדולים שהופיעו על מסך הטלוויזיה

אם הדמויות האלו נשמעות לכם מוזר, זה בגלל שהן – יחד עם הלוקיישנים, האפקטים והעולם של הסדרה – נלקחו מתוך היקום של "סנדמן", הנובלה הגרפית פורצת הדרך של ניל גיימן, שעליה מבוססת גם הסדרה המצליחה של נטפליקס (שצפויה לעלות לעונה שנייה ב-2025).זה אחד העולמות היצירתיים ביותר שראיתי בסדרת טלוויזיה. יש שם מראות כל כך מקוריים ורנדומליים, שכמעט תמיד מצליחים להשאיר את הצופה המום. ואלה הרגעים הטובים ביותר בסדרה – הרגעים הסוריאליסטיים שמרגישים כאילו צוות התסריטאים התמסטל ביחד בחדר וחשב: "אתם יודעים מה יהיה ממש מגניב? אם ניקח פטריה כזאת… כמו במייפל סטורי… ונעשה לה שיניים ממש מפחידות!" ואז מישהו עונה לו: "אחי, זה גאוני! בוא גם נעשה שהיא תזהר בחושך!".

וזה לא רק שהיוצרים ממש מרשים לעצמם להתפרע עם עיצוב העולם, הם גם מרעננים את ספר החוקים של רוחות רפאים בקולנוע ובטלוויזיה באופן ניכר. זה משמח לראות, כי כבר צפינו על המסך בכל כך הרבה סיפורי רוחות, עם כל כך הרבה חוקים בסיסיים, כך שכדי שסדרה על רוחות רפאים תעניין אותנו חייבים לעשות משהו חדש. וזה בהחלט חדש. עם זאת, יש תחושה שסטיב יוקיי, מי שעומד מאחורי העיבוד הטלוויזיוני, שם דגש גדול על כל מה שמסביב, ושכח לגמרי את הצורך לעבוד על הדיאלוגים, וזאת נקודת החולשה הכי גדולה של הסדרה. כמעט בכל דיאלוג יש פגם מסוים – זה יכול להיות הרגע בו צ'ארלס האופטימי והחייכן מכיר את קריסטל המרדנית, שמתנהגת אליו ברשעות, ואף אומרת לו "אני מרושעת", או בכל רגע בו ניקו (יויו קיטאמורה) זורקת הערה מיותרת שכל מטרתה להפוך למין אתנחתא קומית לא מוצלחת.

עם זאת, יש לסדרה הישג גדול אחד נוסף – היא מצליחה להביא למסך דמויות להט"ביות, מבלי שהדילמה המרכזית שלהם תעסוק בזהותם המינית. השיח המגדרי נמצא היום כמעט בכל פינה, גם בטלוויזיה ובקולנוע, וזה נדיר לראות דמות שמושא אהבתה הוא פשוט מושא אהבתה. כלומר, שזה לא סיפור יציאה מארון או דרמה יוצאת דופן, אלא פשוט מציאות. הדילמה של אדווין בנוגע למושא אהבתו לא נובעת ממחשבות של "אוי לא זה גבר עם גבר" – טוב אולי לרגע כן – אבל לא תקבלו פה מונולוג יציאה מהארון, והדילמה הזו רחוקה מלהיות החשש המרכזי של אדווין. הבעיה האמתית שלו היא בכלל הבעת הרגש – דילמה אנושית מוכרת, שהופכת את אדווין לדמות עם נטייה מינית, ולא דמות שנותנת לנטייה המינית שלה להגדיר אותה. זה נכון גם לגבי הדמות של ג'ני, בעלת הקצבייה שמאכסנת את סוכנות בלשי הרפאים, שלא מוגדרת על ידי המשיכה שלה לנשים, אלא על ידי הפחד האנושי שלה להיפגע.

למרות הפגמים הלא מעטים – ואפילו לא הזכרתי את זה שהשחקנים לא נראים בכלל כמו בני נוער – "בלשי הרפאים" מצליחה להיות סדרה מהנה ומקורית, במיוחד בבניית העולם שלה. היא אמנם מכילה המון שורות דיאלוג שהיה אפשר בקלות לשכתב, או לפחות לוותר עליהן, ושחקנים שנראים הרבה יותר מבוגרים מהדמויות אותן הם משחקים כאילו מדובר בסרט משנות התשעים והאלפיים המוקדמות (הנה, הזכרתי), אבל היא מכילה עולם עשיר ביצורים קסומים בעיצובים מקוריים, ויותר מכך, מצליחה להנכיח דמויות להט"ביות אנושיות, שלא עוסקות אך ורק בנטייה המינית ובהגדרת המגדר שלהן. וזה דבר מעניין בפני עצמו. כנראה שבעולם מיוחד כזה, זה אשכרה אפשרי.
בלשי הרפאים, עכשיו בנטפליקס

• המסך
• סדרות
• נטפליקס
• סנדמן

אם תבקשו מחובבי קומיקס למנות יצירות מומלצות לקוראים בוגרים, "סנדמן" יהיה אחד השמות הראשונים לעלות. סדרת הקומיקס שכתב נייל גיימן החל מ-1989 היא יצירה מוזרה, מפחידה ומפוצצת המצאות והפתעות, ששינתה לחלוטין את תעשיית הקומיקס והרומנים הגרפיים, ועל הדרך הפכה את גיימן ("אלים אמריקאיים" ועוד) עצמו לכותב מבוקש, של קומיקס, רומנים ובהמשך גם תסריטים לקולנוע ולטלוויזיה. עכשיו, אחרי שנים של ניסיונות להביא את הקומיקס שהתחיל הכל למסך השבוע זה סוף סוף קרה, בעונה בת 10 פרקים מבית נטפליקס שגיימן השתתף ביצירתה.

"סנדמן" עוקבת אחרי מורפיאוס/חלום (טום סטארידג'), בחור עגמומי למדי עם לוק של ילד סנטר, האמון על תפעול החלומות של בני האדם. בראשית המאה ה-20 הוא נכלא על ידי מכשף אנושי תאב בצע ונכלא בכדור זכוכית למשך עשורים רבים. כשהוא סוף סוף מצליח להשתחרר הוא יוצא למסע שיקום של ממלכתו המתפרקת, אבל גם לאסוף חלקים ממנה שזלגו ל"עולם הערות" ובכך מסכנים את בני האדם. לא מעט שינויים נעשו בדרך לנטפליקס – אזכורים לדמויות של המוציאה לאור די.סי (כמו נבלי בטמן) הושמטו, איפיוני דמויות פיזיים או אישיותיים השתנו, תקופת ההתרחשות התעדכנה לימינו, סיפורים קוצרו או הודבקו יחד לפרק אחד. השינוי המשמעותי ביותר הוא כנראה הז'אנרי. העונה הראשונה לסדרה מבוססת על שני הכרכים הראשונים בסדרה, "פרלודות ונוקטורנים" ו"בית הבובות", סיפורי אימה עם כמה רגעים מצלקים ממש. במעבר אל הטלוויזיה והמאה ה-21 הרבה רגעי גועל קיצוניים נעלמו, ואיתם גם הרבה אזכורים שהיו כמעט-אגביים בקומיקס: פגיעה עצמית, אלימות גרפית, סמים, אונס ושאר טובין. כל זה לא אומר שהסדרה לא אפלה – את רגעי השיא ואת הגרעין הסיפורי היא שומרת בלי חשש – אבל המינונים והטון של ההגשה השתנו.

קחו לדוגמה את קו העלילה בכיכובו של מגרש השדים ג'ון קונסטנטיין, שהפך בגרסה החדשה לג'ואנה (ג'נה קולמן), אולי כדי להתרחק מעיבודים קודמים (וכושלים) של הדמות, שהגיעה מסדרת הקומיקס Hellblazer (של מורו ורבו של גיימן, אלן מור) בגילומם של קיאנו ריבס ומאט ראיין. הסיפור של מגרש.ת השדים קונסטנטין בקומיקס דומה מאוד לזה הטלוויזיוני, עם אקסית שהופכת לנרקומנית של החול המכושף של מורפיאוס. אך בעוד ג'ון מצא את אהובתו לשעבר בחדר חי עם קירות מכוסים דם ובשר, מוקפת שדים מחליאים, בגרסת 2022 החול יוצר בועת חלום בתוך המציאות שמעמתת את ג'ואנה עם טעויות העבר שלה. זה לא בהכרח טוב יותר או פחות, זה פשוט שונה. וזה נכון לעונה כולה, בעצם – היא תופסת את רוח המקור אבל מעניקה לו פרשנות אחרת, מספיקה שונה כדי להרחיק חלק מהמעריצים, אבל גם כדי למשוך קהל חדש. היא משחזרת בנאמנות ורגישות כמה מהרגעים האיקוניים בסדרת הקומיקס, כולל פריימים מרהיבים שכמו הועתקו למסך, אבל יותר חשוב לה לתפוס את הרעיון הכללי מאשר ליצור עיבוד אחד לאחד.

https://www.youtube.com/watch?v=83ClbRPRDXU

אם נעזוב את ההשוואות בין שתי הגרסאות ונתמקד רק בסדרה עצמה, נגלה עונה עם מבנה מעט לא סטנדרטי. החצי הראשון הוא אפיזודיאלי, אפילו כמעט אנתולוגי באופיו, עם מיני-סיפורים על מורפיאוס, יצורים פנטסטיים שונים והשפעתם על עולמנו. בחצי השני העלילה יותר המשכית ומתמקדת בשני איומים על ממלכתו של חלום – סיוט נמלט עם פיות במקום עיניים וצעירה עם יכולת לשנות ולנוע בין חלומות של אחרים. גם הטון נעשה קצת יותר קליל והומוריסטי.

קל להישבות בקסם של העולם העשיר ושפע הדמויות המעניינות שהסדרה מציגה, אבל באופן אירוני אחת מנקודות החולשה שלה היא הגיבור. זה לא שהוא משעמם או גרוע כמו שפשוט סטארידג' הוא שחקן אנמי למדי שהצלחתו תלויה ביכולות של השחקן שמולו. למרבה המזל, רוב השחקנים האחרים בקאסט נהדרים – ביניהם דיוויד ת'וליוס (רמוס לופין מ"הארי פוטר"), סטיבן פריי וקירבי האוול בפטיסט, שעושה קסמים אמיתיים בתפקיד מוות. בסופו של דבר אנחנו לא צופים או קוראים את "סנדמן" בשביל מורפיאוס הדמות אלא בשביל הסיפורים המשוגעים שהיא מספרת – והאנשים שמאכלסים אותם.

הסדרה מתעקשת להעניק מידה של אנושיות גם למי שבקומיקס היו המפלצות הכי מפלצתיות, רעות וזהו בערך. לכל דמות יש רקע ספציפי מאוד ונסיבות שהביאו אותה לשם, אבל זו לא הומניות ילדותית או נאיבית ללא תנאים אלא שיקוף של האנושות כפי שהיא – מסובכת, אבל מרתקת. כל זה מתחבר היטב לתהליך הרגשי שהגיבור בכל זאת עובר איכשהו בין סיפור לסיפור לאורך העונה. בן האל מוות המריר חייב ללמוד להבין אחרים, לאהוב אחרים, כדי להשתקם מהטראומה שלו ולחיות באמת, לא כי צריך אלא כי אפשר. העושר העצום של העולם, הדמויות והרעיונות הופכים אותה ליצירה ראויה, שכנראה לא תשחזר את ההישגים של המקור, אבל עדיין שווה להשקיע בה כמה שעות.

• המסך
• נטפליקס
• ניל גיימן
• סנדמן
• בינג'
• קומיקס