השורה התחתונה: זה לא זה. על משפט הפתיחה הזה חשבתי בערך בפרק הרביעי של "מאה שנים של בדידות" בגרסת נטפליקס. אבל אז הגיעו שני הפרקים האחרונים (מבין השמונה שמרכיבים את החצי הראשון של הסדרה), ויחסי אל העיבוד לספרו של גבריאל גארסייה מארקס החל להשתנות. היה זה השלב שבו הזרעים של הסכסוך הפוליטי שנזרעו קודם לכן החלו לפרוח, והדמויות הלא מוגדרות דיין החלו להתגבש. עד אז התרשמתי שבעיבוד הושקעה הרבה מחשבה ויזואלית, ושנעשה בו ניסיון מעורר הערכה להתמודד עם הנזילות של הזמן, אבל הדרמה נותרה שטוחה ולא ממש היה לי אכפת מאף אחת מהדמויות.

>> שורפות את המסך: 20 הסדרות הכי טובות שאתם צריכים לראות עכשיו
>> סרט ניצחון: 10 סרטי הקולנוע הכי טובים של 2024 (ועוד אחד לנשמה)

את "מאה שנים של בדידות" קראתי בנעורי, וזכרתי מעט מאוד מהעלילה, אך זכרתי תחושות שאפפו אותי במהלך הקריאה. זאת היתה חוויה מסעירה, מכשפת, מלאת תשוקה. לא כן הצפייה, שהרגישה כמו מארקס מדולל במים.אף עיבוד קולנועי ליצירה של הסופר הקולומביאני – שראיתי עד כה – לא התקרב לקסם של המקור. גרוע מכולם היה "אהבה בימי כולרה" דובר האנגלית מ-2007, עם חווייר בארדם בהופעה שהוא בוודאי מעדיף לשכוח. יש לציין שרודריגו גרסייה, בנו של מארקס, שהוא קולנוען לא מאוד מוכשר בפני עצמו ("דברים שאפשר לדעת עליה"), נמנע מלעבד את ספריו של אביו.

על פניו, ריאליזם מאגי אמור להתאים לקולנוע, שהוא מדיום אודיו-ויזואלי עם מסורת ארוכה של ריאליזם ושל פנטזיה. אבל השילוב המטאפורי של השניים הכשיל לא מעט יוצרים, מה גם שקולנוענים בעלי חזון לרוב נמנעים מהתמודדות עם יצירות ספרות גדולות, ומלאכת העיבוד מופקדת בידי קולנוענים פחותים. במקרה זה מדובר בשני במאים – לאורה מורה אורטגה הקולומביאנית, ואלכס גרסייה לופז יליד ארגנטינה – שאיני מכירה את עבודתם הקודמת.

מארקס, כך כתוב בכל מקום, סירב למכור את הזכויות ליהלום שבכתר יצירתו (אולי אחרי שצפה באימה בעיבודים ליצירות אחרות שלו) ורק אחרי מותו ב-2014 החליטו בני משפחתו לשתף פעולה עם נטפליקס. אך "מאה שנים של בדידות" עובד לקולנוע ב-1984 על ידי שוג'י טריאמה, שהעביר את הסיפור ליפן. אני לא מכירה את הסרט, אבל הטריילר (כאן למטה) מסקרן, ויכול להיות שהעתקת העלילה לרקע תרבותי שונה דווקא שחררה את דמיונו.

היתרון של סדרת טלוויזיה הוא כמובן האורך, שמאפשר לספר את הסיפור כולו בלי לוותר על דמויות ותתי עלילות. החיסרון הוא הגודל. קשה להישאב אל תוך עולם קסום בעל כללים וקצב משלו כשהוא מצומצם לממדי המסך הביתי. נטפליקס לא חסכו בהוצאות על התפאורה המשתנה של מקונדו, וצמד הבמאים לא חסכו בתנועות מצלמה מרשימות הנעות בעקבות הדמויות במרחבי הבית של משפחת בואנדיה (בולט במיוחד המעקב אחר ילד ערום) כדימוי לזרימת החיים. אבל, כאמור, הדרמה של הדמויות לא מתגבשת עד שלב מאוחר, וקולו של המספר תורם לכך שהדימויים היפים נחווים כמו איור לספר. יכול להיות שדיאלוגים יותר עשירים היו יכולים לתרום להחייאה של הדמויות.

אאורליו בואנדיה (קלאודיו קטניו), שפניו הן הראשונות שנחשפות לצופים בתחילת הסדרה, במקביל להקראת המשפט הפותח של הספר על ידי המספר בפסקול, הופך לדמות מעניינת רק בפרק השביעי, כשהוא מכתיר את עצמו לקולונל בצבא המורדים הליברלים. לפני כן הוא דמות פרווה למדי, והתאהבותו העקשנית בילדה שתהיה לאשתו, אינה מניבה ניצוצות. כך גם אחיינו ארקדיו, שהופך מילד דחוי חובב צילום למושל עריץ. המהפכים הקיצוניים של שני הגברים הרכים האלה אמורים לספק בוקסים רגשיים, אבל זה לא קורה כי כל עוד הם רכים הנוכחות שלהם חיוורת מדי, כמעט שקופה.

קראתי תלונות שהסדרה מעט איטית מדי, ואני דווקא חשבתי שאולי היא ממהרת מדי ומרפרפת על פני הדמויות. זה בלט לי בתיאור ההתפשטות של מגיפת האינסומניה, שגורמת לאבי המשפחה לשכוח את אשתו – עוד רגע מפוספס מבחינה רגשית.

התשוקות הסוערות מהספר, שחלקן מוקראות על ידי המספר, מתורגמות לסצנות סקס קונבנציונליות שאינן מצליחות להבעיר את המסך, לפחות עד חזרתו של האח הבכור והסקסי חוזה ארקדיו (אדגר ויטורינו). גם הנשים הותירו אותי די אדישה לאהבותיהן ולסבלותיהן, עד שאם המשפחה אורסולה (מרליידה סוטו המצוינת) תפסה את ההובלה והפכה לגיבורה עזה ומרשימה. אורסולה היא בסופו של דבר הדמות הכי מורכבת ומעניינת בסדרה.

הסיפור על העיירה מקונדו – מעין אוטופיה חילונית שמוקמת בלב ביצה הרחק מהציוויליזציה, עד שהציוויליזציה מגיעה אליה ומשחיתה אותה – נושא הדים של אלגוריה פוליטית. כשחיילים עם רובים מתחילים לשטוף את המסך, האקשן מלווה בדרמה מוסרית ופסיכולוגית והכל נעשה יותר טעון ואפקטיבי. העונה הראשונה מתוך שתיים מסתיימת בקליף האנגר שנועד להחזיר את הצופים לעונה הבאה. זה רגע טוב לסיים בו גם מבחינה רעיונית, בהותירו מסר מהדהד באוויר. אבל אחרי שמונה פרקים, "מאה שנים של בדידות" היא עדיין גרסה לא הכרחית של הספר שנחשב לאחת מיצירות המופת הגדולות של כל הזמנים. עם כל ההשקעה, זאת אפילו לא הסדרה הכי טובה של נטפליקס.
>> "מאה שנים של בדידות" // A Hundred Years Of Solitude // חלק ראשון, שמונה פרקים // עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• קלאסיקות
• ספרות עולם

• Facebook
• Twitter
• Email

"הכל קורס" מספר על אוקונקוו – גבר מכובד ומפורסם בכפר אומואופיה שבמזרח ניגריה. אוקונקוו הוא מתאבק לשעבר. לפני 20 שנה ניצח מתאבק שאיש לא ניצח. זה היה מזמן, וכיום הוא אחד מעשירי ומכובדי הכפר. אמנם מדי פעם הוא לא שולט ביצריו ומכה את בני משפחתו, אך יש צורך במשמעת. בנו נוויה מעדיף את המוזיקה ואת סיפורי הנשים על הצב הערמומי על פני סיפורי הגברים על קרבות ואלימות. אוקונקוו חושש שנווייה יהיה חולמני ורך כמו אביו, המוזיקאי השיכור והבטלן, ולכן הוא נוהג בו בקשיחות.

למרות רצונו, אוקונקוו לא תמיד שולט בעצמו והתפתחות העלילה מובילה למשבר. אנו מצפים לאסון שיבוא, וברור שיבוא, ואכן החלק הראשון של הספר מסתיים בגלותו של אוקונקוו מכפרו לכפר של משפחת אמו. אך בניגוד לציפיות, לא זו הקריסה שלה ציפינו. אוקונקוו בנה את עצמו פעם אחת והוא יבנה את עצמו שוב. האסון מגיע ממקום אחר וכבדרך אגב, בהופעת האדם הלבן, המסיונר רך הלשון, לתשעת הכפרים.

החלק הראשון של "הכל קורס" נדמה לעוד ספר מהז'אנר הפופולרי הקרוי "ספרות עולם". זו עלילה צבעונית על כפר ועל נפילתו של האדם החזק בכפר. אבל "הכל קורס" הוא הרבה יותר מספר על אורות וצללים באפריקה. זה לא סיפור מורכב שמראה גם את הטוב וגם את הרעב באפריקה הקדם קולוניאלית. עניינו לא בתמונה אידילית או מורכבת של החיים בניגריה לפני הופעת האדם הלבן. הוא מתוחכם ומוצלח בהרבה.

העניין שאליו חותר הספר קשור להתבדות הציפיות שנבנו בחלק הראשון, לשאלות תיאולוגיות של שכר ועונש ולציפיות ספרותיות ותרבותיות. שאלת החטא והעונש פועלת בכל רבדי הספר, בנו כקוראים ובחייו של אוקונקוו. אנו דוחים את ההסברים התיאולוגיים האפריקאים, אבל גם הציפיות הספרותית שלנו מבוססות על מערכת תיאולוגית, וגם היא נכזבת. חלקו הראשון של הספר נקרא דרך עיניו של אדם המצפה שאדם ייענש או יקבל שכר בהתאם למעשיו, אך לא כך קורה. פלישת הלבנים מפרה לא רק את אורח החיים של בני הכפר, אלא גם את הציפיות שלנו.

לכאורה, אוקונקוו הוא הדגם של הפרא האפריקאי הפרימיטיבי, המאמין באמונות תפלות ועובד עץ ואבן. אבל הוא גם הדגם של הקפיטליסט הפרוטסטנטי המושלם. מי שבנה את עצמו במו ידיו, מקיים את מצוות האלים, לא נכנע לחולשה ולמשברים, משלם את חובותיו ועל חטאיו ומקפיד על משמעת במשפחתו. ובכל זאת הוא מתרסק. הכול קורס.

כשאוקונקוו גולה לארצה של אמו, קרוב משפחתו הזקן מנסה ללמד אותו את חשיבותה של האמהות. אבל אוקונקוו מסרב ללמוד. הוא גם בז לסיפורי הנשים שאינם יאים לגברים. אין פתרון לקטסטרופה שנחתה על ניגריה, אבל אצ'יבה רומז שלו ההיסטוריה הייתה שונה, לו היטיבו הגברים ללמוד מהנשים, לו היה נוויה יכול להמשיך להאזין לסיפורי אמו ולמוזיקה שאביו נטש אולי היה נשאר נאמן לדרכי אבותיו. המוזיקה של הבטלנים.

השורה התחתונה:ספרות עולם, גרסת החיים עצמם

"הכל קורס" – צ'ינואה אצ'בה, מאנגלית: אביעד שטיר, ספרי עליית הגג, 248 עמ'

• ביקורות
• ביקורות ספרים
• צ'ינואה אצ'בה
• ספרות עולם
• ניגריה
• תרבות