• Facebook
• Twitter
• Email

לסרט החדש, החמישי במספר, בסדרת ג'ייסון בורן קוראים פשוט "ג'ייסון בורן". אבל מתברר שגם לכתוביות יכולות להיות פליטות פרוידיאניות, וכך בכתובית הפתיחה מופיע התרגום "ג'יימס בורן". אופס, מישהו חשב על הסוכן האחר האהוב בתולדות הקולנוע.

ב־2012 סדרת ג'יימס בונד חגגה 50 שנה להיווסדה עם "סקייפול", אחד הסרטים המהוללים בתולדותיה. לא שסרטי בונד אי פעם כיוונו לאוסקר, אבל "סקייפול" היה מפגן כוח שנועד להראות שגם בעידן הנוכחי, לג'יימס בונד יש משהו בשרוול שאין לאף אחד אחר: סטייל. אבל מפיקים בהוליווד לא יכולים להסתפק בדבר טוב. הם צריכים תמיד למשוך עוד קצת, וכך נולד "ספקטר": סם מנדז, הבמאי הראשון בתולדות בונד שכבר היה לו אוסקר על המדף, חזר לכיסא הבמאי מצויד בהרבה יותר כסף. רק שהפעם נראה שכבר תוך כדי תנועה הבינו המעורבים שזה לא יצליח; הסרט איבד גובה במהרה ונקטל על ידי המבקרים. הצופים התרגלו לבונד כשהוא חכם ולבונד כשהוא מטופש, אבל יש דבר אחד שאף אחד לא מוכן לסבול – בונד משעמם.

עוד כתבות שיעניינו אתכם:
ג'ייסון בורן: סוחף למרות התסריט הממוחזר. ביקורת
בונדינג: יצאנו לצפיית מרתון של כל סרטי ג'יימס בונד
"אם אעשה סרט בונד נוסף זה יהיה רק בשביל הכסף"

סוכנים חשאיים הם נדבך חשוב בתרבות שלנו. בשנות ה־60 בונד היה ההתגלמות לא רק של הסוכן של הוד מעלתה אלא של כל שליחותה: מלא בסטייל, יודע להסתנן לאן שצריך, יודע לזהות (בשיא המלחמה הקרה) מי טוב ומי רע, מי רוצה להרוס את העולם ומי רוצה להשיב אליו את השלום והסדר. מן הסתם אנחנו כבר לא חיים בעולם הזה. ג'ייסון בורן חי בעולם אחר לגמרי: הוא התגייס במטרה לשרת את המדינה אבל מצא את עצמו קורבן של ניסוי של הממשלה. הוא יודע שפות רבות ואת כל שיטות הקרב הידועות, אבל את כל היכולות שלו לימדו אותו רק כדי שיידע יותר טוב איך להרוג. בסרט הראשון בורן מוצא את עצמו עירום בלב ים, אבוד, בעולם מנוכר, מנסה להיזכר מאיפה בא ולגלות לאן הוא הולך. כמה זה רחוק מבונד, שבכל סרט (מתוך מאבק להישאר רלוונטי) ההיסטוריה שלו מומצאת מחדש רק כדי להראות שהוא נטוע, מחד, בהיסטוריה, ומאידך מביט למציאות ישר בעיניים.

גם "ג'ייסון בורן", הסרט החדש בסדרה, הוא סרט שבכלל לא היה אמור להיות קיים. אחרי "זהות אבודה" (2007), הודיעו מאט דיימון וגם הבמאי פול גרינגראס שמבחינתם זהו, נגמר. מרגע שבורן מבין מי הוא ושוב זוכר הכל, הם סיפרו את הסיפור שהם רצו לספר – סיפור על סוכן שמאבד צלם אנוש ומנסה לזכות בו חזרה. אחרי ניסיון ספין אוף מוזר וכושל של הבמאי טוני גילרוי והשחקן ג'רמי רנר, חזרו דיימון וגרינגראס לסדרה – והפעם בלי הבטחות. הם כתבו את התסריט תוך כדי תנועה וסיימו לכתוב את הסצנות האחרונות בזמן הצילומים עצמם. זה לא קרה אפילו בהיסטוריה הארוכה והמוזרה של ג'יימס בונד.

אז למה הוליווד לחוצה כל כך להביא למסך עוד ועוד סוכנים חשאיים? זה לא רק מפני שהם עושים הרבה מאוד כסף. זו הצהרה פוליטית של האולפנים. בשנות ה־60־70 הראו האולפנים את נאמנותם למערב ולמלכה, שתשמח כל פעם מחדש להרים טלפון ולהודות לבונד על כך שהציל את העולם. אבל אצל ג'ייסון בורן האויבים והממסד – כולם חלק מאותה סמטוחה. הממסד לא מתעניין כלל בבורן האדם ובחיפוש שלו אחר גאולה, אנושיות ופיסות מהנשמה שלו. אלו הם במקרה הטוב הסחת דעת ובמקרה הרע איום על הממסד עצמו. גרינגראס, שבא מעולם העיתונות, החדיר בסדרת "בורן" את הטון הפרנואידי המובהק שלה. הסרטים מבוימים כאילו הבמאי עצמו מנסה לצוד את בורן. השוטים מצולמים מרחוק, בעדשה סגורה, כאילו אנחנו מציצים מחלון על המתרחש. אין בסרטים האלה טיפת אינטימיות (בונד מוצא תמיד כמה דקות לאינטימיות עם נערת בונד מתחלפת), רק מרדף.

בורן הוא סוכן בעולם שבו כולם הם הרעים. הממשלה מושחתת, מסואבת, עוברת מכיבוי שרפה אחת לאחרת. ארגוני הטרור חכמים, תאבי בצע וכוח אבל גם לא ניתנים לשליטה, מבחוץ או מבפנים. בורן, כמו בונד, עובר מעיר לעיר, אבל כל עיר היא מלכודת חדשה. לבונד, לעומתו, יש סטייל: עד "קזינו רויאל" יש משהו שהוא לא איבד מעולם, גם לא כשהיה שנה וחצי בשבי בצפון קוריאה: הוא ידע תמיד מי הוא ומה הוא אמור לעשות. לכן סדרת הסרטים המאותחלת של בונד, עם דניאל קרייג, קצרה בסופו של דבר הצלחה חלקית בלבד, בעוד בורן כל כך טבעי בנוף הקולנועי העכשווי. אין לו צעצועים מיוחדים, אין לו כריזמה מיוחדת, הוא לא בולט בקהל ולא מהסס לברוח כשצריך.

הסרט החדש בסדרת "בורן" הוא, למרבה הצער, גם המשעמם שבה. הוא גם הסרט שהכי משתדל להיות רלוונטי בנושאים שלו: דעאש, סנודן, ביטחון אישי, פרטיות. יש מנכ"ל חברת טכנולוגיה סטייל גוגל האוספת נתונים על האזרחים אבל מבטיחה שהכל מוצפן ושמור; יש ראש CIA שרק רוצה לפתח תוכנית מעקב חדשה כי הוא פטריוט גדול; ויש ג'ייסון בורן שכבר לא ממש ברור מה הוא רוצה. ככה זה תמיד – מרוב רצון להיות חדשני ורלוונטי, הסרט נראה פתאום קצת מיושן. לפחות על בונד אפשר לסמוך שלא ישתנה יותר מדי.

"ג'ייסון בורן", מחמישי (28.7) בקולנוע

• סוכן חשאי
• פול גרינגראס
• סם מנדז
• מאט דיימון
• ג'ייסון בורן
• סקייפול
• ספקטר
• ג'יימס בונד
• הוליווד
• סוכנים חשאיים
• סרטים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

כמו כל מיתוס טוב, ג'יימס בונד נולד מן הים. אמנם הפעם הראשונה שבה הוא נגלה לעינינו היא ביבשה – שון קונרי משחק קלפים בקזינו, שאנן, קליל ובז'קט לבן, מפלרטט במיומנות עם אישה יפה – אבל עד אמצע הסרט הראשון בסדרה, "ד"ר נו" (1962), הוא סתם סוכן מיוחד רגיל. קצת יריות, קצת מכות, קצת נשים יפות, אבל רק כשהוא עושה בהצלחה את דרכו לאי האסור של ד"ר נו – המדען הסיני המרושע והפלגמטי עם ידי המתכת, מעין עדכון של שנות ה־60 לנבל הסיני האיקוני פו מאנצ'ו – בונד נולד. הוא נולד כשהאני ריידר (אורסולה אנדרס), נערת בונד הראשונה, עולה מן המים בביקיני לבן וסכין גדולה חגורה למותניה. זהו הפריים האיקוני הראשון של הסדרה (להוציא הפתיח הקבוע שבו בונד יורה אל עבר המצלמה, המוצפת מיד בדם). זהו הדבר החשוב ביותר שיש לדעת על ג'יימס בונד: הוא נולד לא מתוקף הדמות שלו, אלא מתוך העולם שאותו הוא מאכלס ואותו הוא מציל פעם אחר פעם. כל מאפייני האופי שלו הן פונקציות: הוא קשוח, הוא שרמנטי, הוא קר רוח.

את הטקסט הטוב ביותר שנכתב על ג'יימס בונד – המאמר "על מבנים עלילתיים אצל פלמינג" (איאן פלמינג, מחבר סדרת הרומנים על בונד שעליה התבססו הסרטים, לפחות בהתחלה – ע"ק) – כתב אומברטו אקו. המוח הבונדולוגי האובססיבי יציין מיד שכעבור 20 שנה יככב שון קונרי בעיבוד הקולנועי לרומן המפורסם ביותר של אקו, "שם הוורד".

אקו טוען במאמר: "מ'קזינו רויאל' (הספר הראשון בסדרה – ע"ק) נשארים הצלקת על הלחי, החיוך האכזרי מעט, החיבה לאוכל טוב וכמה מאפיינים משניים המתועדים קצרות ברומן הראשון בסדרת הספרים. אך בונד נוטש את העולם הבוגדני של ההרהורים המוסריים והכעס הפסיכולוגי, על כל הסכנות הנוירוטיות שהם צופנים. בונד מפסיק להיות סובייקט פסיכיאטרי ונותר לכל היותר האובייקט הפיזיולוגי – מכונה מופלאה, שלה מייחלים המחבר והקוראים".

אקו פרסם את המאמר ב־1966 – בין הסרט הרביעי – "כדור הרעם", לסרט חמישי – "אתה חי רק פעמיים", אבל קשה לדמיין מילים מדויקות ונבואיות יותר מאשר "מכונה מופלאה" לתיאור מותג הענק שהוא ג'יימס בונד. והדרך הכי טובה לבדוק מה מכונה באמת יודעת לעשות הוא לנסות לשבור אותה. אז בתור הכנה לצאתו של "ספקטר", הסרט ה־24 בסדרה, החלטתי לצפות בכל 23 סרטי בונד (בסך הכל 48 שעות ו־33 דקות) הקודמים בסוף שבוע אחד.

עקרון הרצף

ג'יימס בונד הוא הגבר של חיי. הוא ואני זה לנצח. את "ד"ר נו" ראיתי לראשונה כשהייתי בן 9. "גולדן איי", הסרט הראשון בכיכובו של פירס ברוסנן, עמד לצאת למסכים, ובערוץ 1 שידרו במשך ארבעה חודשים את 16 הסרטים הקודמים.

משבוע לשבוע הראש שלי התפוצץ. בונד היה קדוש עד כדי כך, שכמה שנים מאוחר יותר ראיתי מישהי מזמינה וודקה מרטיני בבר, ואפילו ששתקתי, בפנים נדהמתי: איך אפשר? זה לא המשקה שלך, הוא של בונד. עם השנים דהתה הילת הקודש מעט. לאלוהים שלי יש פגמים. לפעמים בדמות סרטים שלמים (קשה למצוא תירוצים ל"מונרייקר" או ל"למות ביום אחר"), פעם אחת בדמות בונד שלם (טימותי דלטון אמנם מנסה כמיטב יכולתו, אבל נותר יבשושי מדי. יש לו פרצוף של אציל בריטי, לא של רוצח מקצועי). אבל זה לא משנה, וזה נעשה אפילו פחות חשוב כשרואים אותם ברצף (גם במרתון עם תנאים הומניטריים יותר מזה שכפיתי על עצמי).

בערך לאחר הסרט השביעי או השמיני בסדרה, הסרטים מתחילים להתרופף ולבסוף להיפרם. תקופות שלמות חולפות על המסך. הבונדים מזדקנים והופכים למישהו אחר )זה בולט במיוחד, כמובן, אצל רוג'ר מור, שכיהן בתפקיד מ־1973 עד 1985 (. המלחמה הקרה והאיומים הגרעיניים מתחלפים בראול סילבה, הנבל הנהדר של "סקייפול" בגילומו של חביאר ברדם, שהיה גרסה שרירית של ג'וליאן אסאנג' – הרשע העדכני ביותר ל־2012 – או באליוט קארבר, טייקון התקשורת ב"מחר לנצח" המעוניין להצית מלחמת עולם בשביל להעלות את הרייטינג של חברת החדשות שלו. גם הוא היה אויב מדויק ועדכני לשעתו, 15 שנה לפני כן.

אבל העלילות עצמן נמסות זו לתוך זו. בצפייה זהירה בחלוף יותר מ־50 שנה, אי אפשר לטעות: המודעות העצמית הקומית, המזוהה בעיקר עם תקופת רוג'ר מור, הייתה שם מאז ומעולם. הטון המבודח – שהושתק יחסית בסדרה החל משנות ה־80 המאוחרות ולבסוף נזרק
החוצה לחלוטין ב"קזינו רויאל" – הוא מרכזי לסרטי קונרי. פעם אחר פעם הסרטים האלו עושים תרגיל מצוין על הצופים. פעם אחר פעם הם משכנעים אותו שהם פחות חכמים משהם באמת. כי לסרטים טיפשיים מותר הרבה יותר מאשר לסרטים חכמים: הם יכולים לתת לדמויות שמות מגוחכים כמו פוסי גאלור או אודג'וב, זה בסדר גמור שיהיו בהם מכוניות שפורשות כנפיים וממריאות, ואף אחד לא יתפלא אם הנבל חוטף בסיום קליע מלא באוויר דחוס, מתנפח כמו בלון, ממריא לתקרה ומתפוצץ.

לפעמים בונד מרשה לעצמו כמובן יותר משצריך. קשה להתעלם מהעובדה שהמשפט הראשון שיוצא לבונד מהפה ב"גולדפינגר" הוא "את יכולה ללכת? שיחת גברים", בצירוף פליק על התחת לבחורה שאנחנו לא רואים שוב. בהתחשב בגורל הנפוץ של נערות בונד – כ־30 אחוז מהן מוצאות את מותן לפני תום הסרט – אולי זה לטובה. גם אלו שנשארות בחיים לא חוזרות לעולם (כל סרט בונד, בעיקרון, צריך להתחיל בסצנה שבה הוא מסנן את הבחורה
מהסרט הקודם). הוא שמח גם לסטור לנשים אם יש הזדמנות (רק לנשים שמשתפות פעולה עם האויב, כמובן). בשלבים מאוחרים יותר של הסדרה, אגב, מושג הג'נטלמניות משתנה ובונד מפסיק לסטור לנשים ומתחיל – רק מדי פעם ורק כשממש צריך – להרוג אותן. כך יוצרים שוויון מגדרי בעולם של 007. כל זאת מבלי להגיד מילה על הגזענות האגבית נגד יפנים ("אתה חי רק פעמיים" כולל מאהבת יפנית עם השם הבלתי נשכח קיסי סוזוקי), שחורים ("חיה ותן למות"), והסצנה שבה בונד כולא גמד בתוך סל קש ותולה אותו מתורן אונייה ("האיש בעל אקדח הזהב"). לפעמים נדמה שבונד החדש, זה של דניאל קרייג, הוא רציני כל כך כי בונד יודע להיות קומי בדרך אחת בלבד – ואת זה כבר אסור לו לעשות.

גם סדרי העדיפויות של הסרטים השתנו משמעותית. הסרטים המוקדמים, בעיקר אלו שצולמו על ידי הגאון טד מור, הם חגיגה לעיניים. כל פריים ופריים בהם יפה כמו ציור ובעל פרופורציות מדויקות. הסרטים האלו הונדסו בקפידה כדי להרהיב: חיילי האויב עונדים מדי טכניקולור בוהקים ויש להם שתי תכליות – למות ולשמח את העין. כשהם מתפוצצים, הגופות שלהם עפות באוויר בסנכרון מושלם. הבונדים המוקדמים הם בי־מוביז שמכבדים את הצופה ורואים בו אסתטיקן גדול, ששם לב לפרטים הקטנים. סצנות האקשן בהם ארוכות, נמתחות לקצה גבול היכולת, והסרטים המוקדמים מתגאים בכל פעם בלוקיישן אחר: "גולדפינגר"? בונד באוויר. "כדור הרעם"? בונד מתחת למים. "בשירות הוד מלכותה"? בונד בשלג. "מונרייקר"? בונד בחלל. קשה להבין זאת ממרחק של עשרות שנים, אבל סצנות שגרתיות לעין מודרנית – כמו הקרב התת ימי רב המשתתפים, עתיר הצלצלים ובלוני החמצן המנוקבים ב"כדור הרעם" – היה בשנות ה־ 60 גאווה קולנועית וטכנולוגית, מהסוג שמוכר כרטיסים לקולנוע כשם ש"אווטאר" עשה לפני כמה שנים. ככל שבונד הולך וממצה את החזיתות החדשות שהוא יכול לכבוש, האקשן שלו נעשה תכליתי יותר וראוותני פחות. הוא בונה יותר על קצב מהיר, על עושר ושפע מאשר על כושר המצאה.

מתישהו בשנות ה־80 , בערך לאחר "רצח בעיניים", הסרט האחרון בהשתתפות רוג'ר מור, מישהו מאחורי הקלעים של בונד – אולי אלברט ברוקולי עצמו – מתעורר ונזכר שהוא מפורסם. מותג הבי־מובי הקליל הפך למותג קולנוע שאין שני לו (אולי רק "מלחמת הכוכבים"). ג'יימס בונד הגיע למעמד שהוא לא ציפה לו ונאלץ להתבגר לתוכו. היה פער גדול בין התדמית הציבורית של בונד כמין ג'נטלמן מושלם – גם בקרב אלו שמעולם לא ראו אפילו סרט בונד אחד – לבין החגיגה הקאמפית שהתרחשה על המסך. בונד, שעד כה נגרר אחר אופנות (סרטי קונג פו ב"אתה חי רק פעמיים", בלאקספלויטיישן ב"חיה ותן למות", מדע בדיוני ב"מונרייקר"), נאלץ להתחיל לקבוע אותן. זהו מעמד בעייתי כי בונד, כאמור, הוא לא ממש דמות אלא תגובה לעולם, בעיקר לפחדים שמהלכים אימים על המערב. בתחילת "גולדן איי" המפקד הוותיק של בונד, M, מתחלף ב־M חדשה (ג'ודי דנץ') שמטיחה בו שלל האשמות
מבוססות היטב, שמשקפות גם את הלך הרוח של פלגים הולכים וגדלים מהקהל: בונד הוא שוביניסט, היא גורסת, דינוזאור. זו מעין הכאה על חטא והכרה באחריות הבאה עם המעמד. עוד עלבון ש־M הייתה יכולה וצריכה להטיח בבונד: אגואיסט. כן, אגואיסט מוחלט. אין לו, כאמור, תכונות אופי (מלבד אלו הנחוצות למשימה). הוא איד טהור. הוא חותר להציל את העולם בדיוק כפי שהוא חותר לבחורה הבאה, למשקה הבא ולארוחה הבאה. ב"האיש בעל אקדח הזהב" בונד מתמודד עם אויב מסוג חדש: המתנקש פרנציסקו סקרמנגה (כריסטופר לי), שנבדל מרוב נבלי בונד בכך שהוא גבר נאה (אבל בעל אות קין, סימן לכך שמשהו בו לא בסדר – פטמה שלישית). סקרמנגה חולם על דו קרב עם בונד, היות שהוא חושב שהם דומים, אם לא זהים (בונד כמובן מכחיש בתוקף). בסוף הסרט התסריטאים דחסו במאמץ איזו מזימה של סקרמנגה לעשות משהו נורא, אולי בשביל להסיט את המבט מכך שהוא צודק. הם באמת דומים מאוד, אם לא זהים.

העולם לגמרי מספיק

אקו טוען שבסיפורי ג'יימס בונד אין סצנות, אלא מהלכים, כמו במשחק לוח: הנבל עושה מהלך ומציג את עצמו לבונד (לעתים באופן סמוי), האישה עושה מהלך ומציגה את עצמה לבונד, הנבל מענה את בונד (עם או בלי האישה), בונד מנצח את הנבל (הורג אותו, לוכד אותו או מסייע בהריגתו). סדר המהלכים משתנה, אך המשחק תמיד קבוע: בונד מנצח את הנבל ומשיג את הבחורה בשמונה מהלכים. "ניתן להשוות רומן של פלמינג למשחק כדורגל", כתב אקו, "שבו אנחנו יודעים מראש את המיקום, את מספר השחקנים, את זהות השחקנים, את החוקים ואת הידיעה שהכל יתרחש על מגרש גדול – רק שבכדורגל אנחנו לא יודעים עד הסוף מי ינצח".

אי אפשר לראות 23 סרטים ברצף, קשה לראות אפילו חמישה. לראות 23 סרטים ברצף זה יותר "עינוי בתרבות", כמו הסיפורים על מרתפי גוואנטנמו, שבהם משמיעים לעצורים את מטאליקה או את סלייר בפול ווליום, שעות על גבי שעות. אני נרדם ומתעורר והסרטים ממשיכים לרצד על המסך. שליחי אוכל באים והולכים. אבל הנה הדבר המופלא ביותר שלמדתי על ג'יימס בונד מצפייה רצופה במשך 48 שעות: שגם זה לא מסוגל להמאיס אותו עליי.

ובכל זאת, למה לעשות את זה לעצמך? למה לראות ברצף 48 שעות של משהו? למה להסתגר יומיים בבית, לבהות מבעד לעיניים שלושת רבעי עצומות ב"סקייפול", להעמיד פנים כאילו אתה מסוגל לעקוב אחר תפנית עלילה כלשהי, כאילו כל הדמויות עדיין לא הפכו לעיסה חסרת פשר? כי באהבה עושים דברים משוגעים. כי אני אוהב את בונד, והוא לא אוהב אותי בחזרה. הוא לא אוהב אותי לא מפני שהוא מעולם לא התגבר על הרצח של אשתו, טרייסי (הם היו נשואים במשך כשעתיים, בסוף "בשירות הוד מלכותה"), אלא כי הוא גיבור
מהסרטים, ולסרטים אין רגשות. ככל שהאהבה לאובייקט תרבותי גדלה ויוצאת מפרופורציות – וזה קל יותר כאשר יש 24 סרטים לאהוב – יש הרבה אהבה, ולבונד אין שום אהבה להחזיר. הדרך היחידה להחזיר לעצמך אהבה לאובייקט תרבותי הוא לאהוב אותו פעמיים – פעם אחת בשבילך, פעם אחת בשבילו.

לצפות בבונד ולמות

כאשר המוזיקאי וורן זיבון אובחן כחולה בסרטן סופני, הוא אמר לתקשורת שיש לו שתי מטרות: להקליט אלבום אחרון ולהספיק לראות עוד סרט בונד אחד. אפשר להבין אותו. ג'יימס בונד הוא לא רק הדופק של העולם המערבי, הוא גם השעון שלו. הביג בן מצלצל, המונדיאל מתקיים פעם בארבע שנים ויוצאים סרטים חדשים של ג'יימס בונד. ההמשכיות של העולם היא בלוף גדול: אפשר להיכנס לתרדמת, לצאת ממנה ולשאול "מי נשיא ארצות הברית?" או "מי נמצא במקום הראשון במצעד של גלגלצ?" ולקבל תשובות זרות, עתידניות. אבל אלא אם זומבים, חייזרים או דאע"ש ישתלטו פה על הכל – יהיה בונד. כמו כל מיתוס טוב, ג'יימס בונד נולד מן הים, וזו הזדמנות טובה להיזכר בעוד מיתוס שבא מן הגלים: הספינה של תזאוס. זהו פרדוקס שמציע ההיסטוריון היווני פלוטרכוס: תזאוס ואנשיו שטים בספינת עץ ישנה שקורותיה מרקיבות. בזו אחר זו הם מחליפים את הקורות, עד שלבסוף הוחלפו כל הקורות בספינה. האם הספינה היא עדיין אותה ספינה? אם לא, מתי היא הפסיקה להיות הספינה והפכה למשהו אחר? ג'יימס בונד מציע אדפטציה מפתיעה לחידה הפילוסופית: לא בונד, לא אויביו, לא נערותיו, לא המפקד M, לא מזכירתו מאניפני, לא יצרן הגדג'טים Q, לא המלחין
ג'ון בארי, לא המפיק האגדי אלברט ברוקולי – איש ממי שהיה מעורב ב"ד"ר נו" כבר לא נותר בסדרה ורובם כבר לא בחיים. ובכל זאת, המכונה המופלאה ממשיכה לתקתק בזכות הצופים. רובנו נולדנו לתוך עולם שבונד היה בו, ואם הכל ילך כשורה, כשנמות, הולוגרמה תלת ממדית של שון קונרי תשלוף מהמותן וולטר PPK , תתקע כדור בראש של איזה טיפוס מפוקפק ותזמין, כאילו כלום, וודקה מרטיני.

• יהלומים לנצח
• חיה ותן למות
• המרגלת שאהבה אותי
• מונמייקר
• לעיניך בלבד
• אוקטופוסי
• רישיון להרוג
• מחר לנצח
• למות ביום אחר
• שון קונרי
• ג'יימס בונד
• ספקטר
• קזינו רויאל
• קוואנטום של נחמה
• סקייפול
• רוג'ר מור
• ד"ר נו
• מרוסיה באהבה
• טימותי דלטון
• סרטים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

פעמיים אספרסו כפול עם דבש, ביצה עלומה על טוסט ועוד אספרסו כפול לקינוח. או לסיכום: קפאין, קפאין ועוד מלא קפאין, עם קצת דבש וביצים כדי לרכך את המכה. ככה ג'יימס בונד – סליחה, דניאל קרייג – מתחיל את היום. קרייג אכן צריך את כל הקפאין הזה על הבוקר. את הריאיון ערכנו ביולי, ארבעה ימים בלבד אחרי שהשחקן הבריטי בן ה־47 חתם שמונה חודשי צילום רצופים ל"ספקטר" – הסרט החדש בסדרת ג'יימס בונד. האיש מותש. זהו סרטו הרביעי של קרייג בתפקיד בונד, וזו הפעם השנייה שמביים אותו הבמאי סם מנדז ("אמריקן ביוטי"). סרטם הקודם יחד, "סקייפול", היה הצלחה מסחררת והכניס לא פחות ממיליארד דולר ברחבי העולם. אבל בלי לחץ. אפשר בבקשה עוד אספרסו כפול?

קרייג עייף אך דרוך. הוא מגיע לסטודיו שבו הוא מצטלם ל־Time Out בג'ינס, טי שירט, ז'קט עור וכובע בייסבול של היאנקיז. זרועותיו השריריות מעידות על אימוני הכושר האינטנסיביים שמתלווים לתפקיד 007. במהלך השיחה הוא צוחק:

"האם אני מתפשט בסרט? כן. ביליתי בחדר הכושר במשך חצי שנה, ברור שאני מתפשט!". הוא מותש, אבל גם בהיי עקב שנתיים של עבודה אינטנסיבית. הוא עבד על עלילת הסרט צמוד למנדז, לתסריטאים ולמפיקי הסרט. אחר כך התחילו הצילומים, שבהם דילג בין אולפני פיינווד ליד לונדון לבין מקסיקו סיטי, מרוקו, האלפים האוסטריים ורומא. הוא חושב – חושב – ש"ספקטר" יהיה סרט בונד טוב, מסוגנן וקלאסי, וקרייג הוא לא שחקן שמחרטט. הוא בוטה, הוא מהורהר, הוא נזהר מאוד לא להיות נחמד, אבל די ברור שהוא גם חושש מהרגע שבו ייצא הסרט לעולם. בשלב כלשהו בשיחה הוא מפסיק לדבר, ומבט של אימה חולף בעיניו הכחולות והנוקבות. "אלוהים, היבריס זה דבר מזעזע בעסק הזה", הוא אומר ומרסן במודע את ההתלהבות שלו. "אני פשוט מתפלל שהסרט יהיה מצוין".

תיארת את "סקייפול" כ"בונד בריבוע". איך היית מתאר את הסרט החדש הזה של בונד? אותה עוצמה בסיפור אחר?

"בדיוק, זה מושלם! התשובה המורכבת, בלי שאצטרך לחשוב על איזו אמירה מתוחכמת, היא ש'סקייפול' הצליח מאוד, שבר כל מיני שיאים והיה הצלחה גדולה, אז היינו חייבים לעשות עוד אחד – ולכולנו, כולל הבמאי סם מנדז, זה היה מפחיד מאוד. ברגע שהתחלנו הבנו שאנחנו לא יכולים לחשוב על 'סקייפול', אלא על הסרט הבא. אז אם 'סקייפול' היה בונד בריבוע, בסרט הזה יש עוד יותר מהכל. הרגשנו שזה מה שנכון לעשות. החזרנו את הדמויות של מאניפני ו־Q, ועכשיו רייף פיינס מגלם את M. אמרנו: קדימה, נכניס את כולם לסיפור. הדברים התחילו להיבנות משם. כולם מדברים איתי כל הזמן על הגדג'טים ושואלים איפה הגדג'טים. לפני כן לא הרגשנו שזה מתאים. לא שבסרט הזה השקענו המון בגדג'טים, אבל הכנסנו המון דברים. אז כן, זה יותר עוצמתי!".

תכננת לגלם את תפקיד בונד בפעם הרביעית? עברו עשר שנים מאז שהתחלת.

"בחוזה שלי התחייבתי לעוד סרט אחד, כך שידענו את זה מראש, אבל באולפנים רצו לעשות את זה כמה שיותר מהר. למעשה התקיימה שיחה שבה אמרו לי: 'בואו נצלם שני סרטים ברצף', ואני אמרתי: 'השתגעתם לגמרי!', בצורה הכי נחמדה שאפשר, כמובן. אלה סרטים גדולים מדי".

אתה יכול לדמיין את עצמך בסרט בונד נוסף?

"עכשיו? הייתי מעדיף לשבור את הכוס הזאת ולחתוך לעצמי את הוורידים. לא, לא כרגע. בכלל לא. זה בסדר, הספיק לי. סיימנו. כל מה שאני רוצה לעשות זה להמשיך הלאה".

לעזוב את בונד לתמיד?

"לא חשבתי על זה. לפחות למשך שנה או שנתיים אני לא רוצה לחשוב על זה. אני לא יודע מה הצעד הבא. אין לי מושג. אני לא מנסה להיות מסתורי. מי לעזאזל יודע? כרגע סיימנו את הסרט הזה. אני לא מדבר עם אף אחד על שום דבר. אם אעשה עוד סרט בונד, זה יהיה רק בשביל הכסף. כל רעיון שאי פעם היה לי לסרט בונד, הכנסתי לסרט הזה. הכל נכנס. בנק הבונד שלי התרוקן. אתה שואל מה הייתי עושה בסרט בונד נוסף? אין לי מושג. לצאת לחלל? בואו נעשה את זה! אה, כבר עשו את זה. בואו נעשה את זה שוב!".

היה יותר הומור ב"סקייפול" מאשר ב"קזינו רויאל" או ב"קוונטום של נחמה". האם זה ימשיך ב"ספקטר"?

"זה היה מודע, אשקר אם אגיד שלא. יש להומור מקום, בייחוד שמי שעומד בראש הסרט הוא סם מנדז. סם הוא כמו משטרת האמת, וגם אני כזה. אנחנו שואלים ללא הרף 'האם זה אמיתי?' ואז ההומור יכול להיכנס. אבל זו לא כתיבה בשביל צחוקים, אלה לא הסרטים שאני רוצה לעשות. יש כמה בדיחות ממש טובות, אבל יש מעטות כאלה בסרט. יש תסריטאים כאלה, אבל הם נדירים. תראה את סת' רוגן והאנשים שעושים סרטים כאלה, הרבה מזה אלתור. הם אנשים מצחיקים, ואני לא רגיל לעשות דברים כאלה, אבל יש לנו אנשים כמו בן ווישו ורורי קיניר שקל להם יותר עם הומור. אבל כן, התשובה הקצרה היא שניסינו להכניס יותר הומור לסרט הזה".

האם היית מעורב בכך שסם מנדז נבחר לביים שוב?

"כן, התחננתי בפניו. התחננתי. הציעו לו המון כסף, כמובן, אבל גם התחננתי בפניו. הם רצו לעשות את הסרט מהר מאוד בהתחלה, והוא אמר שהוא לא יכול, פשוט לא היה לו זמן. הוא עבד על שלוש הפקות תיאטרון במקביל: 'צ'ארלי בממלכת השוקולד' וגרסאות חדשות ל'קברט' ו'המלך ליר'. איך הוא פאקינג עושה את זה – אין לי מושג. הם אמרו לו שחייבים להתחיל לקדם את התסריט, והוא אמר שהוא פשוט לא יכול".

היית מאוכזב כשהסתמן שהוא לא יוכל לביים?

"הייתי הרוס. הרגשתי שסוף סוף הגענו למשהו, הוא ואני. 'סקייפול' היה מתוח מאוד, הוא יספר לך על כך בשמחה. היו לנו הרבה עימותים ושיחות סוערות, אבל צלחנו את זה. עברנו את החששות שלו – זה היה סרט בונד הראשון שלו. הוא הגיע עם צוות שאני מכיר כבר כמה שנים, כולנו חברים, והוא לא הבין את הדינמיקה ואני חששתי כי ביקשתי ממנו לביים את הסרט ורציתי שהוא ירגיש בנוח, אבל רציתי גם לדרבן אותו. ואנחנו לא זרים, אנחנו מכירים זה את זה, אז אנחנו מרשים לעצמנו לצעוק. בסרט החדש היחסים בינינו הפכו לחברות אמיתית. הרגשתי ממנו תמיכה אדירה, בדרך אחרת. הוא שמר עליי ואני בהחלט שמרתי עליו".

התפקיד של ג'יימס בונד קשור מאוד למראה – הבגדים, ההליכה, הכושר. לא נמאס לך לפעמים מכל זה?

"זה בעיקר מעצבן. המשחק הטוב ביותר קורה כשאתה לא מוטרד ממה שקורה – ובונד הוא בדיוק ההפך, הוא הכי מוקפד. זה מאבק. אני יודע שהדרך שבה בונד לובש חליפה ונכנס לחדר היא חשובה, אבל כשחקן אני לא רוצה לחשוב איך אני נראה, אז אני צריך לעבוד בין שני הקצוות האלה, וזה מצליח בצורה בונדית שכזאת: בונד נראה טוב כי הוא לא שם זין על שזה שאתה חושב שהוא נראה טוב".

הדימוי המפורסם ביותר שלך כבונד הוא מהקטע שבו אתה לבוש בבגד ים כחול ויוצא מהמים ב"קזינו רויאל". איך אתה מרגיש כשאתה מביט בתמונה הזאת היום, אחרי עשר שנים?

"ובכן, אני לא מביט בה היום ולכן לא בוכה בכי תמרורים וחושב כמה שהייתי יפה. אבל אם מדברים על הסצנה, מעניין לציין שבסרט הזה הייתי ער למה שנחוץ כדי להיות בונד, אבל בכל זאת הרגשתי שזה מנוגד לכל מה שאני מאמין בו. אני הרי לא מאוד קוּל, אני לא האדם הכי קול עלי אדמות. הלוואי שהייתי, אבל אני לא, ואני אפילו לא טורח לזייף. אבל כשאתה מגלם את ג'יימס בונד אתה חייב להיות קול, ומה זה אומר לעזאזל? אפשר לכתוב על זה דוקטורט. הסצנה הספציפית הזאת היא פשוט טעות שהתגלגלה. עשיתי כאילו אני שוחה במים הרדודים ואז פשוט נעמדתי ויצאתי מהמים. העמדתי פנים שאני קול מכדי לשחות, חשבתי שזה נראה טיפשי ופשוט קמתי והלכתי משם – וזו הסצנה".

אתה חושב לפעמים איך לעזאזל קרה שאתה מגלם את ג'יימס בונד?

"אני יודע, זה באמת מגוחך. כשפנו אליי בפעם הראשונה חשבתי שזו טעות. אני לא יודע, זה עדיין נראה לי מטורף".

לבונד יש יחסים מיוחדים עם נשים. אתה חושב שהגישה שלו דינוזאורית?

"זה קו דק. אני חושב שזה בסדר בשבילו – הוא לא מיזוגן, זו מילה חזקה מדי – לחשוב שנשים הן קצת מסובכות, משהו כזה. זה משהו בדמות. אם אתה מתחיל לשפוט אותו רק על סמך זה, אתה אבוד. זה גם קשור מאוד לליהוק. הפכנו את דמויות הנשים בסרט לחזקות ומעניינות ככל האפשר, אחרת אני לא הייתי מוכן להשתתף בזה. העולם הישן, מבחינתי, כבר לא קיים. בונד עדיין רוצה ומוכן לזיין כל דבר שיש לו דופק, אבל בסרטים החדשים אנחנו מדברים גם על הדרך שבה הנשים משנות אותו. זה עבורי החלק המעניין".

אכפת לך מי יגלם את בונד אחריך?

"לא מזיז לי, שיהיה לו בהצלחה! הדבר היחיד שחשוב לי הוא לדעת שהשארנו את הסדרה במקום טוב, ושהבאים אחרינו ירימו אותה וישפרו אותה. ישפרו אותה, זה הכל".

אז לא תפקח על הדמות בסרטים הבאים?

"אלוהים, לא. כמה פאקינג פתטי זה יהיה? 'תראו, זה קרייג, הוא שוב הגיע לאתר הצילומים'. לא!".

אם יציעו את תפקיד בונד לשחקן כלשהו והוא יבוא אליך ויבקש עצות, מה תגיד לו?

"הייתי אומר שני דברים. קודם כל, זו ההחלטה שלך, אל תקשיב לאף אחד. בעצם, תקשיב לכולם, אבל אתה צריך לקבל את ההחלטה בסופו של דבר. אתה בונה את התפקיד. ואל תהיה מחורבן. אתה צריך להתעלות על עצמך. כבר לא עושים סרטים כאלה. זה באמת נדיר. אז אל תהיה חרא".

וכשהוא יתקשר לומר שהוא קיבל את התפקיד, מה תגיד?

"אל תהיה מחורבן. לך על זה, תחגוג על זה, או קלישאה כלשהי מהסוג הזה. ופשוט תוודא שאתה מעולה. אתה צריך לדחוף את עצמך הכי רחוק שאתה יכול. זה שווה את זה, זה ג'יימס בונד".

• סקייפול
• קוואנטום של נחמה
• קזינו רויאל
• ספקטר
• דניאל קרייג
• ג'יימס בונד
• רוג'ר מור
• סרטים
• תרבות