טיים אאוט timeout

בונדינג: יצאנו לצפיית מרתון של כל סרטי ג'יימס בונד

| מאת: עמית קלינג

קצת יריות, קצת מכות, קצת נשים יפות, הרבה מיזוגן ומדי פעם גם ג'נטלמן. לרגל צאת הסרט ה־24 במספר בסדרה הסתגרנו בבית, הגפנו תריסים ויצאנו למרתון צפייה של 48 שעות ו־33 דקות עם מכונת הקאמפ המופלאה שהיא ג'יימס בונד. ולא, עדיין לא נמאס ממנו

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/11/sizes/022-1-H_wo_680_382.jpg
ג'יימס בונד

כמו כל מיתוס טוב, ג'יימס בונד נולד מן הים. אמנם הפעם הראשונה שבה הוא נגלה לעינינו היא ביבשה – שון קונרי משחק קלפים בקזינו, שאנן, קליל ובז'קט לבן, מפלרטט במיומנות עם אישה יפה – אבל עד אמצע הסרט הראשון בסדרה, "ד"ר נו" (1962), הוא סתם סוכן מיוחד רגיל. קצת יריות, קצת מכות, קצת נשים יפות, אבל רק כשהוא עושה בהצלחה את דרכו לאי האסור של ד"ר נו – המדען הסיני המרושע והפלגמטי עם ידי המתכת, מעין עדכון של שנות ה־60 לנבל הסיני האיקוני פו מאנצ'ו – בונד נולד. הוא נולד כשהאני ריידר (אורסולה אנדרס), נערת בונד הראשונה, עולה מן המים בביקיני לבן וסכין גדולה חגורה למותניה. זהו הפריים האיקוני הראשון של הסדרה (להוציא הפתיח הקבוע שבו בונד יורה אל עבר המצלמה, המוצפת מיד בדם). זהו הדבר החשוב ביותר שיש לדעת על ג'יימס בונד: הוא נולד לא מתוקף הדמות שלו, אלא מתוך העולם שאותו הוא מאכלס ואותו הוא מציל פעם אחר פעם. כל מאפייני האופי שלו הן פונקציות: הוא קשוח, הוא שרמנטי, הוא קר רוח.

את הטקסט הטוב ביותר שנכתב על ג'יימס בונד – המאמר "על מבנים עלילתיים אצל פלמינג" (איאן פלמינג, מחבר סדרת הרומנים על בונד שעליה התבססו הסרטים, לפחות בהתחלה – ע"ק) – כתב אומברטו אקו. המוח הבונדולוגי האובססיבי יציין מיד שכעבור 20 שנה יככב שון קונרי בעיבוד הקולנועי לרומן המפורסם ביותר של אקו, "שם הוורד".

אקו טוען במאמר: "מ'קזינו רויאל' (הספר הראשון בסדרה – ע"ק) נשארים הצלקת על הלחי, החיוך האכזרי מעט, החיבה לאוכל טוב וכמה מאפיינים משניים המתועדים קצרות ברומן הראשון בסדרת הספרים. אך בונד נוטש את העולם הבוגדני של ההרהורים המוסריים והכעס הפסיכולוגי, על כל הסכנות הנוירוטיות שהם צופנים. בונד מפסיק להיות סובייקט פסיכיאטרי ונותר לכל היותר האובייקט הפיזיולוגי – מכונה מופלאה, שלה מייחלים המחבר והקוראים".

אקו פרסם את המאמר ב־1966 – בין הסרט הרביעי – "כדור הרעם", לסרט חמישי – "אתה חי רק פעמיים", אבל קשה לדמיין מילים מדויקות ונבואיות יותר מאשר "מכונה מופלאה" לתיאור מותג הענק שהוא ג'יימס בונד. והדרך הכי טובה לבדוק מה מכונה באמת יודעת לעשות הוא לנסות לשבור אותה. אז בתור הכנה לצאתו של "ספקטר", הסרט ה־24 בסדרה, החלטתי לצפות בכל 23 סרטי בונד (בסך הכל 48 שעות ו־33 דקות) הקודמים בסוף שבוע אחד.

עקרון הרצף

ג'יימס בונד הוא הגבר של חיי. הוא ואני זה לנצח. את "ד"ר נו" ראיתי לראשונה כשהייתי בן 9. "גולדן איי", הסרט הראשון בכיכובו של פירס ברוסנן, עמד לצאת למסכים, ובערוץ 1 שידרו במשך ארבעה חודשים את 16 הסרטים הקודמים.

משבוע לשבוע הראש שלי התפוצץ. בונד היה קדוש עד כדי כך, שכמה שנים מאוחר יותר ראיתי מישהי מזמינה וודקה מרטיני בבר, ואפילו ששתקתי, בפנים נדהמתי: איך אפשר? זה לא המשקה שלך, הוא של בונד. עם השנים דהתה הילת הקודש מעט. לאלוהים שלי יש פגמים. לפעמים בדמות סרטים שלמים (קשה למצוא תירוצים ל"מונרייקר" או ל"למות ביום אחר"), פעם אחת בדמות בונד שלם (טימותי דלטון אמנם מנסה כמיטב יכולתו, אבל נותר יבשושי מדי. יש לו פרצוף של אציל בריטי, לא של רוצח מקצועי). אבל זה לא משנה, וזה נעשה אפילו פחות חשוב כשרואים אותם ברצף (גם במרתון עם תנאים הומניטריים יותר מזה שכפיתי על עצמי).

בערך לאחר הסרט השביעי או השמיני בסדרה, הסרטים מתחילים להתרופף ולבסוף להיפרם. תקופות שלמות חולפות על המסך. הבונדים מזדקנים והופכים למישהו אחר )זה בולט במיוחד, כמובן, אצל רוג'ר מור, שכיהן בתפקיד מ־1973 עד 1985 (. המלחמה הקרה והאיומים הגרעיניים מתחלפים בראול סילבה, הנבל הנהדר של "סקייפול" בגילומו של חביאר ברדם, שהיה גרסה שרירית של ג'וליאן אסאנג' – הרשע העדכני ביותר ל־2012 – או באליוט קארבר, טייקון התקשורת ב"מחר לנצח" המעוניין להצית מלחמת עולם בשביל להעלות את הרייטינג של חברת החדשות שלו. גם הוא היה אויב מדויק ועדכני לשעתו, 15 שנה לפני כן.

אבל העלילות עצמן נמסות זו לתוך זו. בצפייה זהירה בחלוף יותר מ־50 שנה, אי אפשר לטעות: המודעות העצמית הקומית, המזוהה בעיקר עם תקופת רוג'ר מור, הייתה שם מאז ומעולם. הטון המבודח – שהושתק יחסית בסדרה החל משנות ה־80 המאוחרות ולבסוף נזרק
החוצה לחלוטין ב"קזינו רויאל" – הוא מרכזי לסרטי קונרי. פעם אחר פעם הסרטים האלו עושים תרגיל מצוין על הצופים. פעם אחר פעם הם משכנעים אותו שהם פחות חכמים משהם באמת. כי לסרטים טיפשיים מותר הרבה יותר מאשר לסרטים חכמים: הם יכולים לתת לדמויות שמות מגוחכים כמו פוסי גאלור או אודג'וב, זה בסדר גמור שיהיו בהם מכוניות שפורשות כנפיים וממריאות, ואף אחד לא יתפלא אם הנבל חוטף בסיום קליע מלא באוויר דחוס, מתנפח כמו בלון, ממריא לתקרה ומתפוצץ.

מתוך "יהלומים לנצח"

מתוך "יהלומים לנצח"

לפעמים בונד מרשה לעצמו כמובן יותר משצריך. קשה להתעלם מהעובדה שהמשפט הראשון שיוצא לבונד מהפה ב"גולדפינגר" הוא "את יכולה ללכת? שיחת גברים", בצירוף פליק על התחת לבחורה שאנחנו לא רואים שוב. בהתחשב בגורל הנפוץ של נערות בונד – כ־30 אחוז מהן מוצאות את מותן לפני תום הסרט – אולי זה לטובה. גם אלו שנשארות בחיים לא חוזרות לעולם (כל סרט בונד, בעיקרון, צריך להתחיל בסצנה שבה הוא מסנן את הבחורה
מהסרט הקודם). הוא שמח גם לסטור לנשים אם יש הזדמנות (רק לנשים שמשתפות פעולה עם האויב, כמובן). בשלבים מאוחרים יותר של הסדרה, אגב, מושג הג'נטלמניות משתנה ובונד מפסיק לסטור לנשים ומתחיל – רק מדי פעם ורק כשממש צריך – להרוג אותן. כך יוצרים שוויון מגדרי בעולם של 007. כל זאת מבלי להגיד מילה על הגזענות האגבית נגד יפנים ("אתה חי רק פעמיים" כולל מאהבת יפנית עם השם הבלתי נשכח קיסי סוזוקי), שחורים ("חיה ותן למות"), והסצנה שבה בונד כולא גמד בתוך סל קש ותולה אותו מתורן אונייה ("האיש בעל אקדח הזהב"). לפעמים נדמה שבונד החדש, זה של דניאל קרייג, הוא רציני כל כך כי בונד יודע להיות קומי בדרך אחת בלבד – ואת זה כבר אסור לו לעשות.

גם סדרי העדיפויות של הסרטים השתנו משמעותית. הסרטים המוקדמים, בעיקר אלו שצולמו על ידי הגאון טד מור, הם חגיגה לעיניים. כל פריים ופריים בהם יפה כמו ציור ובעל פרופורציות מדויקות. הסרטים האלו הונדסו בקפידה כדי להרהיב: חיילי האויב עונדים מדי טכניקולור בוהקים ויש להם שתי תכליות – למות ולשמח את העין. כשהם מתפוצצים, הגופות שלהם עפות באוויר בסנכרון מושלם. הבונדים המוקדמים הם בי־מוביז שמכבדים את הצופה ורואים בו אסתטיקן גדול, ששם לב לפרטים הקטנים. סצנות האקשן בהם ארוכות, נמתחות לקצה גבול היכולת, והסרטים המוקדמים מתגאים בכל פעם בלוקיישן אחר: "גולדפינגר"? בונד באוויר. "כדור הרעם"? בונד מתחת למים. "בשירות הוד מלכותה"? בונד בשלג. "מונרייקר"? בונד בחלל. קשה להבין זאת ממרחק של עשרות שנים, אבל סצנות שגרתיות לעין מודרנית – כמו הקרב התת ימי רב המשתתפים, עתיר הצלצלים ובלוני החמצן המנוקבים ב"כדור הרעם" – היה בשנות ה־ 60 גאווה קולנועית וטכנולוגית, מהסוג שמוכר כרטיסים לקולנוע כשם ש"אווטאר" עשה לפני כמה שנים. ככל שבונד הולך וממצה את החזיתות החדשות שהוא יכול לכבוש, האקשן שלו נעשה תכליתי יותר וראוותני פחות. הוא בונה יותר על קצב מהיר, על עושר ושפע מאשר על כושר המצאה.

מתישהו בשנות ה־80 , בערך לאחר "רצח בעיניים", הסרט האחרון בהשתתפות רוג'ר מור, מישהו מאחורי הקלעים של בונד – אולי אלברט ברוקולי עצמו – מתעורר ונזכר שהוא מפורסם. מותג הבי־מובי הקליל הפך למותג קולנוע שאין שני לו (אולי רק "מלחמת הכוכבים"). ג'יימס בונד הגיע למעמד שהוא לא ציפה לו ונאלץ להתבגר לתוכו. היה פער גדול בין התדמית הציבורית של בונד כמין ג'נטלמן מושלם – גם בקרב אלו שמעולם לא ראו אפילו סרט בונד אחד – לבין החגיגה הקאמפית שהתרחשה על המסך. בונד, שעד כה נגרר אחר אופנות (סרטי קונג פו ב"אתה חי רק פעמיים", בלאקספלויטיישן ב"חיה ותן למות", מדע בדיוני ב"מונרייקר"), נאלץ להתחיל לקבוע אותן. זהו מעמד בעייתי כי בונד, כאמור, הוא לא ממש דמות אלא תגובה לעולם, בעיקר לפחדים שמהלכים אימים על המערב. בתחילת "גולדן איי" המפקד הוותיק של בונד, M, מתחלף ב־M חדשה (ג'ודי דנץ') שמטיחה בו שלל האשמות
מבוססות היטב, שמשקפות גם את הלך הרוח של פלגים הולכים וגדלים מהקהל: בונד הוא שוביניסט, היא גורסת, דינוזאור. זו מעין הכאה על חטא והכרה באחריות הבאה עם המעמד. עוד עלבון ש־M הייתה יכולה וצריכה להטיח בבונד: אגואיסט. כן, אגואיסט מוחלט. אין לו, כאמור, תכונות אופי (מלבד אלו הנחוצות למשימה). הוא איד טהור. הוא חותר להציל את העולם בדיוק כפי שהוא חותר לבחורה הבאה, למשקה הבא ולארוחה הבאה. ב"האיש בעל אקדח הזהב" בונד מתמודד עם אויב מסוג חדש: המתנקש פרנציסקו סקרמנגה (כריסטופר לי), שנבדל מרוב נבלי בונד בכך שהוא גבר נאה (אבל בעל אות קין, סימן לכך שמשהו בו לא בסדר – פטמה שלישית). סקרמנגה חולם על דו קרב עם בונד, היות שהוא חושב שהם דומים, אם לא זהים (בונד כמובן מכחיש בתוקף). בסוף הסרט התסריטאים דחסו במאמץ איזו מזימה של סקרמנגה לעשות משהו נורא, אולי בשביל להסיט את המבט מכך שהוא צודק. הם באמת דומים מאוד, אם לא זהים.

מתוך "ד"ר נו"

מתוך "ד"ר נו"

העולם לגמרי מספיק

אקו טוען שבסיפורי ג'יימס בונד אין סצנות, אלא מהלכים, כמו במשחק לוח: הנבל עושה מהלך ומציג את עצמו לבונד (לעתים באופן סמוי), האישה עושה מהלך ומציגה את עצמה לבונד, הנבל מענה את בונד (עם או בלי האישה), בונד מנצח את הנבל (הורג אותו, לוכד אותו או מסייע בהריגתו). סדר המהלכים משתנה, אך המשחק תמיד קבוע: בונד מנצח את הנבל ומשיג את הבחורה בשמונה מהלכים. "ניתן להשוות רומן של פלמינג למשחק כדורגל", כתב אקו, "שבו אנחנו יודעים מראש את המיקום, את מספר השחקנים, את זהות השחקנים, את החוקים ואת הידיעה שהכל יתרחש על מגרש גדול – רק שבכדורגל אנחנו לא יודעים עד הסוף מי ינצח".

אי אפשר לראות 23 סרטים ברצף, קשה לראות אפילו חמישה. לראות 23 סרטים ברצף זה יותר "עינוי בתרבות", כמו הסיפורים על מרתפי גוואנטנמו, שבהם משמיעים לעצורים את מטאליקה או את סלייר בפול ווליום, שעות על גבי שעות. אני נרדם ומתעורר והסרטים ממשיכים לרצד על המסך. שליחי אוכל באים והולכים. אבל הנה הדבר המופלא ביותר שלמדתי על ג'יימס בונד מצפייה רצופה במשך 48 שעות: שגם זה לא מסוגל להמאיס אותו עליי.

ובכל זאת, למה לעשות את זה לעצמך? למה לראות ברצף 48 שעות של משהו? למה להסתגר יומיים בבית, לבהות מבעד לעיניים שלושת רבעי עצומות ב"סקייפול", להעמיד פנים כאילו אתה מסוגל לעקוב אחר תפנית עלילה כלשהי, כאילו כל הדמויות עדיין לא הפכו לעיסה חסרת פשר? כי באהבה עושים דברים משוגעים. כי אני אוהב את בונד, והוא לא אוהב אותי בחזרה. הוא לא אוהב אותי לא מפני שהוא מעולם לא התגבר על הרצח של אשתו, טרייסי (הם היו נשואים במשך כשעתיים, בסוף "בשירות הוד מלכותה"), אלא כי הוא גיבור
מהסרטים, ולסרטים אין רגשות. ככל שהאהבה לאובייקט תרבותי גדלה ויוצאת מפרופורציות – וזה קל יותר כאשר יש 24 סרטים לאהוב – יש הרבה אהבה, ולבונד אין שום אהבה להחזיר. הדרך היחידה להחזיר לעצמך אהבה לאובייקט תרבותי הוא לאהוב אותו פעמיים – פעם אחת בשבילך, פעם אחת בשבילו.

לצפות בבונד ולמות

כאשר המוזיקאי וורן זיבון אובחן כחולה בסרטן סופני, הוא אמר לתקשורת שיש לו שתי מטרות: להקליט אלבום אחרון ולהספיק לראות עוד סרט בונד אחד. אפשר להבין אותו. ג'יימס בונד הוא לא רק הדופק של העולם המערבי, הוא גם השעון שלו. הביג בן מצלצל, המונדיאל מתקיים פעם בארבע שנים ויוצאים סרטים חדשים של ג'יימס בונד. ההמשכיות של העולם היא בלוף גדול: אפשר להיכנס לתרדמת, לצאת ממנה ולשאול "מי נשיא ארצות הברית?" או "מי נמצא במקום הראשון במצעד של גלגלצ?" ולקבל תשובות זרות, עתידניות. אבל אלא אם זומבים, חייזרים או דאע"ש ישתלטו פה על הכל – יהיה בונד. כמו כל מיתוס טוב, ג'יימס בונד נולד מן הים, וזו הזדמנות טובה להיזכר בעוד מיתוס שבא מן הגלים: הספינה של תזאוס. זהו פרדוקס שמציע ההיסטוריון היווני פלוטרכוס: תזאוס ואנשיו שטים בספינת עץ ישנה שקורותיה מרקיבות. בזו אחר זו הם מחליפים את הקורות, עד שלבסוף הוחלפו כל הקורות בספינה. האם הספינה היא עדיין אותה ספינה? אם לא, מתי היא הפסיקה להיות הספינה והפכה למשהו אחר? ג'יימס בונד מציע אדפטציה מפתיעה לחידה הפילוסופית: לא בונד, לא אויביו, לא נערותיו, לא המפקד M, לא מזכירתו מאניפני, לא יצרן הגדג'טים Q, לא המלחין
ג'ון בארי, לא המפיק האגדי אלברט ברוקולי – איש ממי שהיה מעורב ב"ד"ר נו" כבר לא נותר בסדרה ורובם כבר לא בחיים. ובכל זאת, המכונה המופלאה ממשיכה לתקתק בזכות הצופים. רובנו נולדנו לתוך עולם שבונד היה בו, ואם הכל ילך כשורה, כשנמות, הולוגרמה תלת ממדית של שון קונרי תשלוף מהמותן וולטר PPK , תתקע כדור בראש של איזה טיפוס מפוקפק ותזמין, כאילו כלום, וודקה מרטיני.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0