ג'ייסון בורן Vs. ג'יימס בונד: למה הוליווד אוהבת סוכנים חשאיים?

ככל שסדרת ג'ייסון בורן זוכה לעוד המשך ועוד המשך, היא גם מתחילה להתמודד עם שאלות שלא תמיד טרדו את מנוחתה: האם הסרט רלוונטי? האם הוא חדשני מספיק? בקיצור, כל הבעיות איתן ג'יימס בונד מתמודד כבר 50 שנה

מאט דיימון ב"ג'ייסון בורן" (מתוך הסרט)
מאט דיימון ב"ג'ייסון בורן" (מתוך הסרט)
28 ביולי 2016

לסרט החדש, החמישי במספר, בסדרת ג'ייסון בורן קוראים פשוט "ג'ייסון בורן". אבל מתברר שגם לכתוביות יכולות להיות פליטות פרוידיאניות, וכך בכתובית הפתיחה מופיע התרגום "ג'יימס בורן". אופס, מישהו חשב על הסוכן האחר האהוב בתולדות הקולנוע.

ב־2012 סדרת ג'יימס בונד חגגה 50 שנה להיווסדה עם "סקייפול", אחד הסרטים המהוללים בתולדותיה. לא שסרטי בונד אי פעם כיוונו לאוסקר, אבל "סקייפול" היה מפגן כוח שנועד להראות שגם בעידן הנוכחי, לג'יימס בונד יש משהו בשרוול שאין לאף אחד אחר: סטייל. אבל מפיקים בהוליווד לא יכולים להסתפק בדבר טוב. הם צריכים תמיד למשוך עוד קצת, וכך נולד "ספקטר": סם מנדז, הבמאי הראשון בתולדות בונד שכבר היה לו אוסקר על המדף, חזר לכיסא הבמאי מצויד בהרבה יותר כסף. רק שהפעם נראה שכבר תוך כדי תנועה הבינו המעורבים שזה לא יצליח; הסרט איבד גובה במהרה ונקטל על ידי המבקרים. הצופים התרגלו לבונד כשהוא חכם ולבונד כשהוא מטופש, אבל יש דבר אחד שאף אחד לא מוכן לסבול – בונד משעמם.

מתוך "סקייפול"
מתוך "סקייפול"

עוד כתבות שיעניינו אתכם:
ג'ייסון בורן: סוחף למרות התסריט הממוחזר. ביקורת
בונדינג: יצאנו לצפיית מרתון של כל סרטי ג'יימס בונד
"אם אעשה סרט בונד נוסף זה יהיה רק בשביל הכסף"

סוכנים חשאיים הם נדבך חשוב בתרבות שלנו. בשנות ה־60 בונד היה ההתגלמות לא רק של הסוכן של הוד מעלתה אלא של כל שליחותה: מלא בסטייל, יודע להסתנן לאן שצריך, יודע לזהות (בשיא המלחמה הקרה) מי טוב ומי רע, מי רוצה להרוס את העולם ומי רוצה להשיב אליו את השלום והסדר. מן הסתם אנחנו כבר לא חיים בעולם הזה. ג'ייסון בורן חי בעולם אחר לגמרי: הוא התגייס במטרה לשרת את המדינה אבל מצא את עצמו קורבן של ניסוי של הממשלה. הוא יודע שפות רבות ואת כל שיטות הקרב הידועות, אבל את כל היכולות שלו לימדו אותו רק כדי שיידע יותר טוב איך להרוג. בסרט הראשון בורן מוצא את עצמו עירום בלב ים, אבוד, בעולם מנוכר, מנסה להיזכר מאיפה בא ולגלות לאן הוא הולך. כמה זה רחוק מבונד, שבכל סרט (מתוך מאבק להישאר רלוונטי) ההיסטוריה שלו מומצאת מחדש רק כדי להראות שהוא נטוע, מחד, בהיסטוריה, ומאידך מביט למציאות ישר בעיניים.

גם "ג'ייסון בורן", הסרט החדש בסדרה, הוא סרט שבכלל לא היה אמור להיות קיים. אחרי "זהות אבודה" (2007), הודיעו מאט דיימון וגם הבמאי פול גרינגראס שמבחינתם זהו, נגמר. מרגע שבורן מבין מי הוא ושוב זוכר הכל, הם סיפרו את הסיפור שהם רצו לספר – סיפור על סוכן שמאבד צלם אנוש ומנסה לזכות בו חזרה. אחרי ניסיון ספין אוף מוזר וכושל של הבמאי טוני גילרוי והשחקן ג'רמי רנר, חזרו דיימון וגרינגראס לסדרה – והפעם בלי הבטחות. הם כתבו את התסריט תוך כדי תנועה וסיימו לכתוב את הסצנות האחרונות בזמן הצילומים עצמם. זה לא קרה אפילו בהיסטוריה הארוכה והמוזרה של ג'יימס בונד.

אז למה הוליווד לחוצה כל כך להביא למסך עוד ועוד סוכנים חשאיים? זה לא רק מפני שהם עושים הרבה מאוד כסף. זו הצהרה פוליטית של האולפנים. בשנות ה־60־70 הראו האולפנים את נאמנותם למערב ולמלכה, שתשמח כל פעם מחדש להרים טלפון ולהודות לבונד על כך שהציל את העולם. אבל אצל ג'ייסון בורן האויבים והממסד – כולם חלק מאותה סמטוחה. הממסד לא מתעניין כלל בבורן האדם ובחיפוש שלו אחר גאולה, אנושיות ופיסות מהנשמה שלו. אלו הם במקרה הטוב הסחת דעת ובמקרה הרע איום על הממסד עצמו. גרינגראס, שבא מעולם העיתונות, החדיר בסדרת "בורן" את הטון הפרנואידי המובהק שלה. הסרטים מבוימים כאילו הבמאי עצמו מנסה לצוד את בורן. השוטים מצולמים מרחוק, בעדשה סגורה, כאילו אנחנו מציצים מחלון על המתרחש. אין בסרטים האלה טיפת אינטימיות (בונד מוצא תמיד כמה דקות לאינטימיות עם נערת בונד מתחלפת), רק מרדף.

בורן הוא סוכן בעולם שבו כולם הם הרעים. הממשלה מושחתת, מסואבת, עוברת מכיבוי שרפה אחת לאחרת. ארגוני הטרור חכמים, תאבי בצע וכוח אבל גם לא ניתנים לשליטה, מבחוץ או מבפנים. בורן, כמו בונד, עובר מעיר לעיר, אבל כל עיר היא מלכודת חדשה. לבונד, לעומתו, יש סטייל: עד "קזינו רויאל" יש משהו שהוא לא איבד מעולם, גם לא כשהיה שנה וחצי בשבי בצפון קוריאה: הוא ידע תמיד מי הוא ומה הוא אמור לעשות. לכן סדרת הסרטים המאותחלת של בונד, עם דניאל קרייג, קצרה בסופו של דבר הצלחה חלקית בלבד, בעוד בורן כל כך טבעי בנוף הקולנועי העכשווי. אין לו צעצועים מיוחדים, אין לו כריזמה מיוחדת, הוא לא בולט בקהל ולא מהסס לברוח כשצריך.

הסרט החדש בסדרת "בורן" הוא, למרבה הצער, גם המשעמם שבה. הוא גם הסרט שהכי משתדל להיות רלוונטי בנושאים שלו: דעאש, סנודן, ביטחון אישי, פרטיות. יש מנכ"ל חברת טכנולוגיה סטייל גוגל האוספת נתונים על האזרחים אבל מבטיחה שהכל מוצפן ושמור; יש ראש CIA שרק רוצה לפתח תוכנית מעקב חדשה כי הוא פטריוט גדול; ויש ג'ייסון בורן שכבר לא ממש ברור מה הוא רוצה. ככה זה תמיד – מרוב רצון להיות חדשני ורלוונטי, הסרט נראה פתאום קצת מיושן. לפחות על בונד אפשר לסמוך שלא ישתנה יותר מדי.

"ג'ייסון בורן", מחמישי (28.7) בקולנוע