• Facebook
• Twitter
• Email

באמנות הרחוב נהוג לעבוד בצוותים. שיתופי פעולה הם דבר נפוץ בהיסטוריה של המדיום, ולא נדיר למצוא עבודה משותפת של שני אמנים או יותר שהתפתחה לסדרה של קירות. אבל גם בנוף הזה ניצן מינץ ו־Dede חריגים. בני הזוג, שמוכרים בתל אביב בעיקר כמשוררת גרפית וכאמן הפלסטרים העלום שלא מזדהה בשמו או בפניו, מצליחים גם לעבוד יחד, גם לחיות יחד ובשנה־שנתיים האחרונות – גם לתחזק יחד קריירה בינלאומית שצוברת תאוצה.

הם הוזמנו לבצע עבודות בפראג, בלגרד, לודז' וברלין בין היתר, ונדמה שהם עובדים יותר בחו"ל מאשר בארץ. למעשה ריאיון זה מתקיים בטלפון זמן קצר אחרי שהשניים נחתו בניו יורק כדי להתארח בתוכנית רזידנסי, וקודם לכן עשו שלושה שבועות בביתם של האספנים אן וארי רוזנבלט בלוס אנג'לס, שם יצרו עבודה משותפת ועבודות נוספות בעיר. בדצמבר השנה הם יציגו פרויקט גדול ביריד האמנות המפורסם Pulse במיאמי.

איזה הספק. איך זה לעבוד מול מוסדות וגופים פרטיים בחו"ל לעומת מה שקורה מהבחינה הזאת בארץ?

"קודם כל מבחינת תקציבים יש רוחב יד בחו"ל", אומרת מינץ, "יש יותר מודעות והערכה למה זה אמנות ואיך היא יכולה לתרום לקהילה ולכלכלה, ולעיר כקונספט. בארץ זה קצת בחיתולים". דדה מציין ש"בארץ בדרך כלל האמן עושה הכל על חשבונו, בחו"ל אשכרה פונים אלינו ומזמינים אותנו; נותנים תקציבים לטיסה, לעבודה, למנוף. בארץ זה עדיין לא שם".

למה?

"כי זה עדיין מתפתח. יש לנו בארץ עשור של עבודת רחוב, זה משהו ממש צעיר, תחום שרק נולד", אומר דדה, ומינץ מרחיבה: "אנחנו עדיין בשלב השכנוע של הקהל הישראלי שמה שאנחנו עושים שווה השקעה, ואנחנו מרגישים שעוד עשר שנים זה ישחק מאוד לטובתנו ולטובת דור שלם של אמנים בארץ, בתחום אמנות הרחוב ספציפית".

האופטימיות של מינץ בולטת על רקע מצב אמנות הרחוב בתל אביב היום, שנתונה מצד אחד בסטגנציה ומצד שני באוברדוז. לדברי השניים זה עניין של טעם. "יש שיגידו שהיום את הצמיחה הכי חזקה", טוענת מינץ. "אם את הולכת עכשיו בפלורנטין, ברחוב אברבנאל אין לך מילימטר שאין בו קקופוניה מטורפת של עבודות. את מדברת על ימי הזוהר של Know Hope או Klone, עבודות בודדות שבעיניים של צרכן 'אמנות רגילה' נתפסות כאיכותיות יותר, אבל אני חושבת שהאדם הממוצע ברחוב מאוד אוהב את מה שקורה היום". דדה מצטרף, בנימה המרגיעה האופיינית לו: "מה זה קירות נעלמים? יש כל מיני דברים שהם שוטף, ongoing, תמיד באים כל מיני אנשים חדשים. חלקם ממשיכים הלאה, חלקם פורשים, בכל מקרה אלה לא הדברים הגדולים, המושקעים, שמקבלים תקציבים ועליהם אנחנו מדברים".

כתל אביבים ותיקים, ה"שוטף" של דדה ומינץ נסמך על היכרותם עם הלוקיישנים שבהם השאירו עבודות. שיריה של מינץ בקריית המלאכה, שבה שוכן הסטודיו של הזוג, מתכתבים לא פעם עם תעשיית הזנות המתקיימת בין רחובות התנופה והעמל, ודדה זכור כמי שהפך את חורבת הדולפינריום (שכבר נהרסה) לצעצוע של שיניים קופצות והפך שארית של גשר מעריב לאטב כביסה. לנוכח כל זה מתבקש לשאול אם הפעילות האמנותית של השניים בחו"ל לא נפגמת עקב חוסר היכרות עם השטח.

"זה שאנחנו יוצאים החוצה לעולם ומנסים להגיע לכל מיני מקומות לא מבטל את העניין של הסייט ספסיפיק (עבודה תלוית מקום – ט"ק)", אומר דדה. "אנחנו מנסים להביא איתנו את מה שלמדנו ואנחנו מכירים. אין מה לעשות, זה לא בית הגידול הטבעי שלנו, אנחנו עדיין לומדים, ותיירים רואים זווית מסוימת. אבל אם נחזור למקום שוב ושוב אולי נכיר אותו יותר ונפעל טיפה אחרת. מבחינת לחקור את הלוקיישן, למדוד אותו, להבין מה החומר, להבין מה הסביבה שלו – אנחנו עושים את זה".

מינץ אומרת שההזדמנות לפעול במקום חדש וזר שומרת על רעננות יצירתית. "אחד הדברים שחשובים לנו וליצירה שלנו זה אלתור, ואני מרגישה שאני לא יכולה לעשות את זה כל כך בארץ, יש פה מחויבות כזאת לעשייה הספציפית שלי עד שהגעתי למצב של מחסום. במקום חדש אף אחד לא מכיר אותך ואת מתחילה מאפס מוחלט. זה משחרר לגמרי מהרבה דפוסי חשיבה שאני משתמשת בהם בארץ. אני חושבת ששנינו כאמנים ממש צריכים את שני הצדדים האלה, אחרת נהפוך לרובוטים של עצמנו וננטרל לגמרי את כל האינטואיציה, היצירה הספונטנית, השטותניקיות, הפשלות".

בתל אביב לכל אחד מהם יש זהות נפרדת, אבל כשהם יוצרים בחו"ל דדה וניצן חולקים זהות משותפת: הם אמנים יהודים ישראלים, עובדה שלא תמיד עוברת חלק. בשנתיים האחרונות הוזמן הזוג פעמיים ליצור קירות גדולים ומורכבים בפולין. הפעם השנייה כבר הייתה בצל החוק הפולני שעבר בפברואר האחרון וקבע שאין להאשים את העם הפולני בפשעים נגד יהודים שהתרחשו כחלק מהשואה. "נסענו עם המחשבות האלה והידיעה הזאת תוך שיח עם המארגנים שלנו – הכל היה על השולחן", אומרת מינץ. "ובכל זאת הזמינו שני אמנים ישראלים יהודים לעיר בשם אוסטרוב. אני יצרתי על בית כנסת. זאת אומרת, הכבוד שניתן לי שם על ידי המקומיים, הפתיחות בנוגע לנושא והתמיכה הכלכלית של ממשלת פולין היו כאילו הכל כרגיל לחלוטין".

ובכל זאת, אתם לא חוששים שאולי יחבלו לכם ביצירה בעקבות ההתבטאויות של הממשלה הפולנית והלך הרוח הציבורי?

"זה תמיד יכול להיות", הם עונים יחד. דדה מציין ש"העבודה שלנו מהיום הראשון הייתה עבודה שיכולה לשרוד שנים או להיעלם מחר בבוקר. אלה דברים שלומדים לשחרר, זה חלק מהחיים. כשאתה שם משהו בחוץ כבר אין לך לגמרי שליטה עליו". מינץ מוסיפה: "אנחנו מאוד מודעים לזה ומצפים שכל רגע יקרה משהו. נחיה ונראה. בינתיים העבודות בפולין וברוב המקומות בעולם סבבה לגמרי".

פורצים לבתים נטושים

מינץ ודדה מדברים בלי הפסקה. כך השניים, שמעידים על עצמם שהם מבלים יחד 24/7, מחליטים על מה לעבוד ואיך. "אנחנו פשוט כל הזמן מדברים", אומרת מינץ. "בהפסקת הצהריים מדברים, הולכים בדרך הביתה מהסטודיו – מדברים. מדברים מדברים, בלי הפסקה". דדה: "ההשראה מגיעה למישהו, הוא מספר לשני, ואז זה מתניע".

העבודה המשותפת שלהם מגוונת – החל מכרזה ענקית של דימויים וטקסטים המדמים בולי דואר שתלויה על הקיר המזרחי של אברהם הוסטל, דרך השתלטות באישון לילה על שטח פרסומי עם טקסט ודימוי מצולם ועד פריצה לבתים נטושים בצפון תל אביב. הפעילות האחרונה היא חלק מתהליך מחקר שעליו תתבסס תערוכת היחיד־הזוגית הבאה שלהם בגלריה זימאק.
"צריך לקחת בחשבון שיש פה שני אנשים שעושים דברים שונים לחלוטין", אומרת מינץ, "אפילו לא שני ציירים. זה פשוט טקסט מול דימוי ולדדה יש הרבה סוגים של דימויים ולי יש כל מיני סוגים של טקסטים. צריך איכשהו לפצח איך מחברים בין השניים".

לדברי דדה, "לפעמים אנחנו גם זורמים עם טעויות ועושים דברים למרות שהשני אמר לא. אנחנו מאמינים שלטעות זה בסדר". אבל מינץ חושפת את הצד המאתגר שבעבודה הזוגית. "אני מצפה מדדה שיהיה הכי כן איתי, זו ממש דרישה מהרגע הראשון שהתחלנו לחלוק חלל. לפעמים אנחנו ממש אומרים 'לא. התשובה היא לא. העבודה הזו לא טובה'".

יש רגעים של חוסר הסכמה?

מינץ: "יש הרבה אי הסכמות, אז יש ויכוחים, ואני חייבת לומר שדדה הוא המנמק הטוב מבינינו, הוא יותר רהוט. אצלי דברים מתגלגלים אחרת בתוך הראש. זה נשמע מוזר – בגלל שאני כותבת אז היו מצפים אחרת, אבל דדה הוא האיש של המילים פה".

"אנשים לא מאמינים שאישה יכולה להחזיק קיר גדול"

הצורך לנתק בין הזהות היוצרת והביוגרפיה כדי לשמור על ניקיון אמנותי הוא מקור שוני נוסף בין השניים. מינץ חותמת בשמה המלא והאמיתי מתחילת דרכה אך דדה מסרב בתוקף לחשוף את זהותו. "בשבילי זה ממש חלק מהאמנות, שלא יכירו אותי", הוא אומר בביטחון, "זה עוד כלי עבודה בשבילי. אני מרגיש שכשלא מכירים אותי יש לי חופש מלא ליצור ולעשות מה שאני רוצה. לא שופטים אותי על בסיס מי מכיר אותי ומי למד איתי ומי היה איתי בצבא, אלא על בסיס איך העבודה נראית, כמה היא מתקשרת ואם היא טובה או לא".

מינץ מסכימה ורואה בשיוך המשפחתי שלה – נכדה של נכדה של שמעון רוקח, ממייסדי שכונת נווה צדק – חסם אפשרי בדרך ללבו של הצופה. "את ניצן מינץ אפשר לשפוט כאשכנזייה, כמישהי שגדלה פה כפריבילגית, 'מה את הולכת ומקשקשת?'", היא מחקה צופה רנדומלי. "יש המון יופי במה שדדה עושה, אני קצת מקנאה בו אפילו. האפשרות שאנשים לא יתייחסו למה שנולדתי לתוכו, ופשוט יסתכלו רגע על מה שאני עושה".

גם אם תמציא לעצמה שם, זהותה המגדרית של מינץ משפיעה על הקריירה האמנותית שלה. "אני הרבה פעמים חשה תחושת אפליה וקטנוּת שאני נאבקת איתה", היא אומרת. "זו סצנה שבה האמנים המוכרים ואלה שמקבלים פרויקטים הם גברים. לא כל כך עוזר לי עצם זה שאני עושה שירה ולא ציירת, אבל גם אם תסתכלי על ציירות בסצנה, שהן מעטות מאוד, הן לא זוכות לרבע ממה שהגברים מקבלים. זו גם תחושה שמלווה אותי. אני חושבת שהרבה אנשים לא מאמינים שאישה יכולה להחזיק קיר גדול או יכולה לעשות עבודה פיזית קשה והם לרוב לא ייתנו פרויקט לאישה. זה גם משהו שאני צריכה להתמודד איתו ולשכנע את הקהל שהוא לא נכון".

חסרי בית, נרקומנים, עשירים והזויים

פרט ליצירת עבודות תלויות מקום אפשר לומר שהיצירה של מינץ ודדה תלוית מפגשים בין אישיים. בעמוד האינסטגרם של דדה אפשר לראות אם ובת שקעקעו יחד עבודה שלו – פלסטר בצורת לב – על גופן. למינץ יש שירים שהקדישה לזונות שהתיידדה איתן במהלך עבודה לילית על קיר. "אם זה חסרי בית, נרקומנים, אנשים עשירים מאוד ואנשים הזויים, הכל נכנס", אומר דדה. "הכל משפיע עליך. זה כאילו מגיע עם הגורל בטעות אבל הוא מושך אותך לכיוון שלו וגורם לך לחשוב". מינץ מוסיפה: "יש לנו גם נטייה להישאב מאוד לתוך החיים של האנשים האלה, לשמור על קשר, ללוות וממש להקשיב. לפעמים במקום לעשות את העבודה שרצינו אנחנו מוצאים את עצמנו מנהלים שיחה של שעתיים עם אדם שרק רוצה עכשיו לפרוק את סיפור חייו".

במסגרת המפגשים הבין אישיים הללו הייתה סדרת עבודות שהייתה אינטימית במיוחד. אחת מסדרות העבודות המוכרות של דדה הייתה "Cover Girl", שבה הוא כיסה נשים בפלסטרים שיצר (גילוי נאות: הח"מ הצטלמה עבור אחת העבודות). אף ששניהם מדברים על הפרויקט ונכחו בצילומים, מינץ לא רואה בו עבודה משותפת. "דדה הוא אמנם הראשון שקורא שיר שאני מוציאה מהמקלדת ואני הראשונה שמקשיבה לכל רעיון שלו, אבל הקרדיט הוא לחלוטין של דדה. בכל זאת הפלסטר של דדה, וכל העשייה שלו נולדה עוד לפני שהכרנו. אי אפשר לקחת את זה מבן אדם".

בסיטואציות כאלה, של תצלומים אינטימיים בתנוחות שכוללות רמיזה ארוטית, עשויה להתעורר קנאה. בכתבות מסוג זה נהוג גם לתהות אם אין בין בני הזוג קנאה מקצועית, אך נדמה שהשניים הצליחו לדלג מעל שתי המשוכות הללו. "כשעולה לי רעיון ויש לי ויז'ן, זה לא משנה אם מושא הצילום הוא אישה או גבר", אומר דדה, "מה שאני רואה זה איזשהו דימוי שאני רוצה להגיע אליו. אין לי את העניין הזה של להימשך למושא הצילום". מינץ מצדה מציינת שהיא "בן אדם יותר סוער רגשית, וכן, באתי עם קצת קנאה פה ושם אבל למדתי לשחרר. אנחנו שני אמנים, שני מטענים שלא היו מסתדרים בדרך כלל בחלל אחד. אבל זה כבר מאחורינו, עכשיו זה משהו שהוא נחלת העבר".

במבט קדימה נראה שהיצירה המשותפת והאינטנסיבית של השניים רק תלך ותעמיק. "יש פה משהו שיכול להימשך לנצח, העבודה הזאת. דדה ואני פשוט מנסים לייצר חיבורים ראויים אחד עם העבודה של השנייה באופן סיסטמטי. נוצר פה בעיניי משהו מאוד משמעותי שנבנה לטווח הארוך, כל פעם זה משתפר, כל פעם מוצאים חיבורים חדשים".

• ניצן מינץ
• אמנות רחוב
• דדה
• עם הגב לקיר
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

The misSk

גרפיטי היא סוגה אמנותית מיובאת, שלא צמחה פה. כל המושגים, השמות הגדולים, ההיסטוריה – הכל באנגלית. לאחרונה אפשר למצוא פה ושם אמנים שמביאים את האותיות העבריות לתוך מסורת הסטריט ארט המקומית. אחת האמנים הללו היאThe misSk. הדמויות הצבעוניות שלה מלוות במה שנדמה במבט ראשון כמו פתגמים ביידיש, אבל אלה למעשה שורות משירים של מועצת חכמי הפופ, בהם וויטני יוסטון, אייר סופליי, הספייס גירלז וריהאנה.

ותק ברחוב:חמש שנים, בעיקר בשנתיים האחרונות.
מקור השם:(The miss(Ed) k(ey – היא מעידה על עצמה שהיא מאבדת מפתחות ומפספסת מקשים.
תוכלו למצוא עבודות שלה ב:פלורנטין, מדרחוב נחלת בנימין.

שרדר

אחד מאמני הרחוב הבולטים בשנתיים האחרונות. העבודות ששרדרמציב ברחובות מתחפשות לרוב לחלק אינטגרלי מהמרחב האורבני, בהן שלטים שמכווינים לחקירה של ביבי ושרה או שלט הדגדגן שעשה לא מעט רעש בשנה שעברה, והן פוליטיות באופן מובהק.

ותק ברחוב:שלוש שנים.
מקור השם:חבריו הדביקו לו את השם של ראש ארגון הפשיעה היפני מ"צבי הנינג'ה" אחרי שגילו שיש לו שורשיים משפחתיים יפניים.
תוכלו למצוא עבודות שלו ב:שדרות רוטשילד, תחנת רכבת מרכז, כיכר רבין.

Minks

ינשוף, שור, חתול, עכבר, סנאי – לחיות הרחוב של מינקס יש מבט עצוב בעיניים ולפעמים פלסטר או שניים, אבל הצבעים שמחים וזוהרים. המראה המצועצע הוא כסות לעולם מיסטי יותר שאליו היא מכוונת. "אני מודעת למורכבות שקיימת בעולם שלנו", אומרתמינקס. "יש איזשהו באלאנס שבלעדיו כלום לא יכול להתקיים. יין ויאנג. חושך ואור. אש ומים".

ותק ברחוב:חמש שנים.
מקור השם:עיוות של minx – שובבה או מחוצפת.
תוכלו למצוא עבודות שלה ב:פלורנטין, מדרחוב נחלת בנימין, יפו, ארצות הברית וברלין.

דמיאן טאב

כשהדיי ג'וב שלך הוא אנימטור רק הגיוני שגם ציור "רגיל" יהיה מלא בתנועה. ובאמת, הרבה מהדמויות שלדמיאן טאבמורידות איזו קליפה תוך כדי סיבוב וחושפות אלינו את הבפנים שלהן, שהוא חייזרי, מכני או פשוט אחר.

ותק ברחוב:חמש שנים. "נדלק על העניין" כשעבר לתל אביב מבת ים.
מקור השם:קיצור של השם האמיתי, דמיאן טבק.
תוכלו למצוא עבודות שלו ב:פלורנטין, יהודה הלוי, מדרחוב נחלת בנימין, ראשון לציון.

Frenemy

כלבי רובוט, חלזונות ענק עם עין אחת, ילד בועה שרואים את הגולגולת שלו – העבודות הצבעוניות שלפרנמיהיו יכולות להרגיש בבית ההזייתי של קרטון נטוורק.

ותק ברחוב:פרנמי, יליד אוסטין בטקסס, מצייר ברחובות תל אביב בשנתיים האחרונות. הוא התחיל כאמן גרפיטי ב־2001 ועבר לדמויות ב־2009.
מקור השם:"בחרתי בשילוב בין חבר לאויב כי חלק מהאנשים שונאים גרפיטי וחלק אוהבים. אני והדמויות שלי כאלה מבחינתם".
תוכלו למצוא עבודות שלו ב:פלורנטין, מדרחוב נחלת בנימין, ארצות הברית, תאילנד, קמבודיה, וייטנאם, קוריאה, הונג קונג, מלזיה, הולנד ואוסטריה.

• אמנות רחוב
• עם הגב לקיר
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

1948 – הגרפיטי הראשון בישראל

לוחם הפלמ"ח ברוך ג'מילי כתב בזפת את שמו על מבנה בשער הגיא שעליו שמר. בשנת 1984 נמחקה הכתובת, וג'מילי ביקש מבית המשפט לחייב את חברת מקורות להחזיר את הכתובת אולם נדחה. ביום העצמאות ה־63 שוחזרה הכתובת בעידוד הממשלה. היום ג'מילי ודאי היה עולה למשפט ומרותק לבסיס.

1980- העבודה הראשונה של רמי מאירי

היום ציורי הקיר של מאירי – שמתמחה במשחקים בין אור וצל ומטעה את עין המתבונן – הם חלק מוכר מהנוף העירוני. ב־1980 הוא צייר את העבודה הראשונה שלו בחוף גורדון וסלל את הדרך לאמנים הצעירים שהגיעו שני עשורים אחר כך. ב־1989 הוא הציג תערוכת יחיד ראשונה והקדים אפילו את ההתמסחרות של אמנות הרחוב. היפסטר אמיתי.

1999 – הקופסונים של עדי סנד

בשנה זו החלו להופיע על קירות תל אביב דמויות ספק חמודות ספק משונות. הקופסונים של סנד, בוגר המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, הם פרויקט אמנות הרחוב המתמשך היציב ביותר בתל אביב, והם מרגישות בנוח בגלריות כמו גם ברחוב.

2005 – הדמויות של נו הופ

בשנה זו החל אדם יקותיאלי, תחת השם Know Hope, להציב ולהדביק ברחוב דמויות גמלוניות, ארוכות ומעוררות חמלה והן במהרה הפכו לאחד הסמלים של אמנות הרחוב החדשה בתל אביב. היום נדיר למצוא שאריות שלהן על קירות, ומי שיודע איפה למצוא שומר על הידיעה כממתיק סוד.

2005 – בנקסי מגיע לצייר לראשונה על חומת ההפרדה

לפני מלון בנקסי בבית לחם שנפתח ב־2017 ולפני קדחת השמועות האחרונה על זהותו – אחד מאמני הרחוב המוכרים בעולם צייר על החומה שליד רמאללה כחלק מפעילותו הפוליטית.

2008 – גלריה ראשונה לאמנות רחוב

הגלריה אורבניקס הייתה הראשונה שהבינה את הפוטנציאל הגלום בטרנד המתעצם והכניסה את אמנות הרחוב אל החלל שבין ארבעה קירות. אחריה הגיעו גלריות נוספות שניסו לרכוב על הגל, מרביתן בהצלחה מסחרית ואמנותית מוטלת בספק.

2009 – אמני הרחוב מציגים ביריד צבע טרי השני

חותמת של הכרה מממסד האמנות וסימן להתקבלותם של אמני הרחוב התל אביבים בקרב הקהל הרחב, ובו בזמן גם חיבוק דוב שסימל את תחילת הסוף של אמנות הרחוב המקורית בישראל.

2011 – תערוכה מוזיאלית ראשונה

התערוכה "בפנים: אמנות רחוב בתל אביב" קיבצה בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב לאמנות את אמני הדור הראשון – קלון, נו הופ, פומה, יוחאי מטוס, זירו סנטס, עדי סנד ועוד. תערוכה זו נחשבת היום לקו פרשת המים שאחריו הסתיים תור הזהב.

2013 – תערוכת יחיד ראשונה לנו הופ

אחרי מוזיאון תל אביב, מעוז נוסף של אמנות ממוסדות פרש את חסותו – גלריה גורדון הוותיקה, עם "דברים שמפרידים", תערוכת היחיד המדוברת של נו הופ.

2018 – רמי מאירי מוביל קמפיין נדל"ן

בסימבוליות שלא הייתה עוברת ישיבת תסריטאים נבחר השנה רמי מאירי לצייר עבור קמפיין של קבוצת מבנה וקבוצת תדהר לפרויקט הבינוי "המיטב בתל אביב" בביצרון. אפשר לברוח לביצרון מפלורנטין, אבל רוח הרפאים של אמנות הרחוב תמשיך לרדוף אחריכם.

• גרפיטי
• אמנות רחוב
• עם הגב לקיר
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

בן רגע הופכים האמריקאים והאמריקאיות הצעירים שפקדו את סיור הגרפיטי ואמנות הרחוב בפלורנטין לאמני רחוב בעצמם. "אתם מוזמנים לבדוק את מכלי הספריי על הקיר ממול", אומרת המדריכה החביבה שמותגה גם היא בשיחת הטלפון המקדימה לסיור כאמנית רחוב בעצמה, "רק אל תהיו כמו הדושים שריססו על הבית של השכנה הנחמדה פה ליד". המשתתפים אמנם התבקשו לנסות רק את המכלים על הקיר בעוד העבודה עצמה נעשית על בדי קנבס ותקליטים בתוך הסדנה, אבל מספיק סיור בלתי מחייב ברחובות השכונה הדרומית כדי להבין שמשהו פה יצא מכלל שליטה.

הקנס על גרפיטי נע בין 500 ל־700 ש"ח, אבל השכונה שבעבר נחשבה לקנבס אחד גדול עבור אמני הרחוב והגרפיטי של העיר התמלאה בהיפר קקופוניה מכוערת של ספריי וצבע ופסאודו אמנות רחוב, שלחלקה אחראים אותם תיירים ועוברי אורח המשתתפים באותן סדנאות אשר עקב חוסר יכולת הבחנה או כישרון לעתים משחיתים יצירות בעלות ערך ממשי. אליהם מצטרפים "אמנים" אחרים מטעם עצמם. בתוך בליל הקשקושים הזה מתרוצצים מדריכי הסיורים, חמושים במדונות ומגפונים, וכל קשר בין רובם לזרם התרבותי אמנותי הזה קלוש עד לא קיים. ואמני הרחוב עצמם – שסיפקו לפלורנטין את המיתוג האלטרנטיבי הנחשק כדי למשוך תיירות ובורגנים חובבי הייפ לגור במגדלים שייבנו על חורבות המוסכים והנגריות המעוטרים בציורים שלהם – הם כבר מזמן לא גרים פה.

כדרכן של קלישאות, קשה לדבר על פלורנטין בלי להזכיר את סדרת הניינטיז המיתולוגית. "היה לה אימפקט עצום ואנשים נהרו לגור בפלורנטין, עם אווירה שזה המקום שבו אמנות נוצרת", מספר האמן והאקטיביסט יגאל שתיים, שציור הרחוב שלו המתעד את רצח ראש הממשלה יצחק רבין (באופן אירוני נמחק בטעות על ידי עובדי עירייה ושוחזר) מתנוסס זה 23 שנים בשדרות וושינגטון פינת פלורנטין, מעל עבודה ותיקה אחרת של זאב אנגלמאיר אשר גם היא כוסתה לאחרונה על ידי קשקוש גרפיטי מכוער. הסמליות זועקת מעל כל פינת רחוב.

הסיפור של אמנות הרחוב בתל אביב מוכר למי שמתעניין בו, אבל עלום לגמרי לרוב העוברים והשבים בעיר, וכמעט מעולם אינו מסופר מפיהם של מי שהיו שם אז – לפני שפלורנטין הפכה למוזיאון עם פוחלצים. בסוף שנות ה־90 ובתחילת שנות ה-2000 החלו להפציע על קירות השכונה וסביבה בדרום העיר עבודות של הגל הראשון של אמנות אורבנית – גרפיטי ואמנות רחוב – אמנים כגון ,Know Hope ,Klone ,Zero Cents, אנה מירקין (שעבדה אז תחת השם Foma) ועדי סנד. "התחלתי לצייר בחוץ ב־1999. הייתי בן 16 והעניין העיקרי שלי היה לראות את השם שלי על הקיר", מספר קלון, שמאז כבר הפך לאמן בעל שם עולמי. הוא מתייחס למונח Tagging, שבו אמן (או אמן בהתהוות) מרסס את שמו או את כינוי הרחוב שבו בחר בחלל ריק במרחב הציבורי. ה־Tagging החל בשנות ה־60 בפילדלפיה ובניו יורק וממנו התפתח הגרפיטי הצבעוני והמורכב שאנו מכירים כיום אשר ממנו מתפתחים חלק מהאמנים לעבודות מורכבות יותר.

"בתור עולה חדש זה שינה את התפיסה שלי לגבי המקום שאליו הגעתי ויצר את השייכות שכה חסרה להמון מהגרים פה וברחבי העולם", הוא מספר. "עם השנים השתנו הסיבות לפעולה עצמה, והפעולה עצמה השתנתה בהתאם. כשהתחלתי לא ממש היה מה לראות בעיר והייתי צריך לחפש כל פיסת מידע שיכולתי למצוא. היינו כמה אנשים בכל הארץ שציירו ברחוב ולא היה ממה ללמוד, אז המצאנו את עצמנו בכל פעם מחדש".

"גדלתי על כל החבר'ה האלה, כל הראשונים שהתחילו לצייר פה", מספר Dioz אשר יצירותיו מתאפיינות בצבעוניות כאוטית ובצד UNTAY ,Dede וניצן מינץ נחשב לאחד מאמני הגל השני שהחל ליצור סביב 2008. "הייתי הולך ומסתכל ונדהם. מחפש פיסים, מסתובב וממש לומד את הסטייל. בעיקר הם השפיעו עליי, לא היו לך יותר מדי אנשים שציירו בעיר הזאת, לא היה לך יותר מדי ממה לקחת השראה".

אם מחפשים מכנה משותף לאמנות האורבנית שהתפתחה בעיר באותה תקופה, אפשר לומר שעבודותיהם של קלון, נו הופ ודדה מתייחסות למצב האנושי האוניברסלי, לניכור במרחב האורבני, לא בהכרח למשהו מקומי; אנה מירקין הבליטה בעיקר דמויות נשיות על קירות העיר במעין פמיניזם אורבני. לכולם הייתה יד בעשייה של דבר שונה מכל דבר אחר שהיה פה לפני כן. קירות פצועים ודלתות מוסכים חלודות התמלאו ביצירות צבעוניות ורבות הבעה, גם מחוץ לתחום דרום העיר וגם בחיפה ובירושלים, אם כי בעצימות נמוכה יותר.

"העירייה נלחמה בזה בעצבים גדולים. הם לא הבינו את התרומה של זה, גם בפלורנטין נמחקו קירות יפהפיים", מציינת האוצרת טל לניר שב־2011 אצרה במוזיאון תל אביב לאמנות את התערוכה "בפנים: אמנות רחוב בתל אביב". התערוכה, שלקחה את אמנות הרחוב והכניסה אותה לקירות הממוזגים של ביתן הלנה רובינשטיין, נחשבת לקו פרשת מים שחתם את תקופת הבראשית של אמנות הרחוב בתל אביב. "לאט לאט זה קיבל יותר מקום", אומרת לניר, "אחרי התערוכה היה גל שני, ופתאום חלה ירידה".

אין מדיום, אין מסר

הסיור עוצר בפינת הרחובות בן עטר-פלורנטין, אחת הנקודות החביבות על מדריכי הסיורים, סמוך למקום שבו שכן בעבר סקוואט BA. היום נמצאת שם גינת בן עטר הקטנה שבה מזרקה ופינות ישיבה, במקום בניין המקווה הישן שהפך לסקוואט ונהרס. גם כאן קשה לפספס את האירוניה: את אחת מעבודות הרחוב המושקעות בשכונה שנוצרה לפני כמה שנים במאמץ משותף של כמה אמנים מכסה שלט של העירייה המהלל את פלורנטין. העירייה מתירה היום לצייר בגינה באופן חופשי וחוקי, אך דבר קיומו של הסקוואט, שהיה מלא באמנות רחוב, מושמט כמובן מהסיור. הקיר המרכזי בגינה היה לסמל להתחדשות אמנות הרחוב בעיני חלק מהאנשים, ואנדרטה לגופה שהייתה בעבר אמנות הרחוב בפלורנטין בעיני אחרים: עבודות קיטשיות, כתובות בנאליות, ציורים וקשקושים שלא מתחשבים זה בזה ובסביבה וכתובת אחת שאומרת המון, אולי יותר מדי: "The Street is Your Gallery".

הציור המרכזי על הקיר שבו המדריכה מתרכזת הוא "מועדון ה־27" של יהונתן כיס־לב. הציור מציג את כיס־לב, שעמוד הוויקיפדיה המהוקצע שלו מבשר שנוסף על היותו צייר הוא גם שחקן, פעיל שלום ומדובב – לצד אגדות רוקנ'רול דוגמת איימי וויינהאוס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון ו"בראד פיט זועף", כפי שאחד האמריקאים מזהה את דיוקנו של קורט קוביין. המדריכה מנסה לתפור סיפור רומנטי סביב העבודה: כיס־לב הרגיש מיואש בגיל 27, ובאופן חתרני הצליח לעבוד על העירייה ואת המשטרה בדרכו להציב את פניו על אחד הקירות הבולטים בשכונה; אבל למעשה זו עבודה שהנרקיסיזם נשפך ממנה ובמידה רבה מסמלת את גל אמנות הרחוב הנוכחי בשכונה ובעיר. זו לא עבודה שגורמת לך לעצור ולחשוב או לתהות על מקומך ביחס אליה. אם המדיום הוא המסר, בפלורנטין של היום המדיום נוטרל מכל משמעות, והמסר הופך להיות ה"אני" בלבד. "הרבה חבר'ה חושבים שהם יתפרסמו ויוכרו ככה כאמנים", מציינת לניר ביחס לשטף הציורים על קירות השכונה שהסיורים עוברים דרכם. "זו לא הייתה המהות של אמנות הרחוב מההתחלה, הרומנטיקה היא לא העניין".

משכונה היפסטרית לספארי ליאפים

את נקודת המפנה במה שקרה לפלורנטין ולאמנות הרחוב בה ובשכונות הסובבות אותה אפשר לציין בשנת 2014. אתר Thrillist דירג את פלורנטין כשכונה השנייה הכי היפסטרית בעולם, ואתר Business Insider דירג אותה במקום השביעי מתוך 26 באותה קטגוריה מומצאת – כברת דרך מרשימה בהתחשב בכך שב־2006 בחרה העירייה להציב בה פטרולים של שוטרי משמר הגבול בעקבות פשיעה והזנחה. כמו שקרה לקרויצברג שבברלין וּויליאמסברג שבניו יורק – הרעיון הרומנטי של שכונת פועלים שהפכה לשכונת צעירים ואמנים הפך לרעיון מסחרי.

בשנים האחרונות הבינו העירייה והיזמים שאמנות הרחוב היא אמצעי להשבחת הנדל"ן ולהבאת תיירים ולא מפגע סביבתי, והיא אף מעודדת ציורי קיר על קירות מוזנחים, בתיאום איתה: קלון צייר על חומה באורך 30 מטרים ברחוב אילת 59, ומחוץ לשכונה יש עבודות מתואמות נוספות (כפתור החירום הענקי של דדה בקינג ג'ורג' למשל), ובמסגרת הפרויקט צפויים להתבצע ציורי קיר נוספים על ידי אמנים נוספים. כשהשלב הזה מגיע האמנים המקוריים הולכים, ובמקומם מופיעים אמנים חדשים ופסאודו אמנים. פלורנטין אינה ייחודית בכך. אחד האמנים האורבניים הנחשבים בעולם, העונה לשם Blu, בחר למחוק במכוון עבודה איקונית שלו על מה שהיה פעם סקוואט בקרויצברג ופונה מדייריו (בדיוק כמו זה בבן עטר), לאחר ששווקה כ"נוף אורבני" על ידי יזם פרטי שהקים בניין דירות יוקרתי מולה. בלוג אמנות הרחוב Vandal ניסח את זה יפה אז: "העבודות האלה נעשו עבור קרויצברג הישנה, לא עבור קרויצברג היאפית, והיאפים לא יכולים לקבל אותן".

https://www.instagram.com/p/BT0ymIjjz_m/

"פלורנטין הייתה פעם שכונה שאף אחד לא רוצה לדרוך בתוכה", מתייחס קלון לשכונה שלפני פלישת היאפים. "היה לה מעמד מיוחד רק כי פעם היא הייתה נקייה לגמרי מגרפיטי והיינו מציירים בכל מקום שהיינו רוצים". אבל אז הגיע "מגוון רחב של בוטיקים וגלריות אמנות ייחודיות", כפי שצוין ב־Business Insider, בהן הגלריה פחות מאלף (דולר) וגלריות אחרות המציעות "אמנות רחוב" שאותה יוכלו התיירים והיאפים בעלי האמצעים לרכוש ולתלות בדירת הפנטהאוז שלהם. אחר כך הגיעו "הסיורים האלטרנטיביים", בדומה למה שקורה בערים כמו ברלין ולונדון, הסוקרים את הנעשה בקירות השכונה.

חלק ממדריכי הסיורים הללו חסרי כל ידע בנושא עד שהם מתפלחים לסיורים המקצועיים יותר ומחקים אותם במקרה הטוב או מדברים שטויות במקרה הרע, כפי שמעידה יעל שפירא – היסטוריונית של אמנות וחוקרת תרבות המתמחה באמנות אורבנית שהקימה ב־2013 את חברת סיורי האמנות הסיירת. מהעבודות של הסיור המקורי שאותו הדריכה שפירא שרדה רק אחת של האמן נו הופ בנווה צדק. עד כדי כך השתנו הרחובות בשנים האחרונות."קצת מצחיק לראות מישהו עם פאוץ' ומגאפון מסביר לחבורה של דודים על המשמעות של היצירה שלך", אומר UNGA מהקרו החיפאי הנודע והוותיק Broken Fingaz, שלהם גם כמה עבודות בתל אביב. "אבל ככה זה – יש על זה הייפ כמה שנים ובשלב מסוים הם יעברו לטרנד הבא ואנחנו נמשיך לצייר". גם קלון חושב שהתופעה תיעלם בסופו של דבר. "נראה לי שכמו כל דבר בעולם הזה, יהיה תמיד מישהו שינסה לסחוט מיץ ממשהו כדי לעשות כסף קל יותר או פחות. גם זה יחלוף".

"התפתחה תעשייה סביב הדבר הזה ויש אמנים שכועסים על זה, אף שלדעתי אין להם כל כך על מה לכעוס", טוענת שפירא. "במשך הזמן צמחו הדרכות מקצועיות סביב הדבר הזה, עם היסטוריונים של התחום או מדריכי טיולים שאינם מהתחום, והאמנים מתעצבנים על עצם העובדה שזה קורה כי יש משהו סחי יותר בקבוצה של דודות או סבתות שמסתכלות בצורה מקצועית על סטריט ארט ומולן מדריכה מסבירה עם מדונה. זה לא מה שהם חשבו שיקרה כשהם יצאו החוצה ליצור, אבל מה שקרה לסטריט ארט הוא מה שקורה לכל סוגה אמנותית מוצלחת: היא מתחילה בשוליים, מתחת לרדאר של הממסד, ונעה לכיוון המרכז. כיום סטריט ארט הוא אולי הדבר הכי מיינסטרים בעולם". סיורי אמנות הרחוב והגרפיטי הפכו לתעשייה כלכלית שעזרה להעצים את התיירות בשכונה וכיום שוכללה לכדי המוטציה המכוערת של סדנאות גרפיטי, המאפשרות לעוברי האורח להביא את עצמם לידי ביטוי על קירות השכונה. בקשר לנזק של הדבר הזה גם שפירא מסכימה. "זה יוצר בליל של קשקושים לא אמנותיים ובלתי מקצועיים", היא אומרת, "וזה הורס נכסי תרבות חשובים ביותר, לא פחות מכך".

פרפרים ושרבוטים קיטשיים במקום אמנות

לא רק הסיורים מעצבנים את האמנים. "מה שמפריע יותר הוא החיבוק הזה מהמיינסטרים אשר גורם להרבה אמנים ליצור דברים שמיועדים לקבל לייקים, וזה יוצר סוג של אמנות קיטשית שבאה למצוא חן במקום לדחוף את התנועה קדימה ולאתגר", מתייחס UNGA לחלק גדול ממה שמופיע היום על קירות השכונה. "זה כבר לא מרגיש לי כמו מקום שבא לי לצייר בו, זה לא המקום ההוא שהיה פעם", אומר Dioz. "יש סלידה וגם עצב, עצוב לי שנהיה מוגזם מעבר לכל פרופורציה, חבל". גם טל לניר מסכימה שאמנות הרחוב בפלורנטין היא כבר לא מה שהייתה פעם. "אתה לא רואה את היצירות בועטות באף אחד, אני לא קמה בבוקר ועוברת בדרום העיר ואומרת 'וואו, מה זה'".

את היצירות הבועטות של לפני עשור החליפו פרפרים ושאר שרבוטים חביבים על קירות השכונה. האמנים הבועטים עושים את זה בגלריות נחשבות בעולם, או שפשוט עזבו את השכונה בצל עליית המחירים בה. שכונות בערים אחרות בארץ הפכו לאבן שואבת לאמני רחוב, בהם Brothers of Light הירושלמים המוכשרים ואמנים חיפאים בהובלת ברוקן פינגאז.
"היום אנחנו נדחקים לפינות ברמת גן או במקומות רחוקים שבהם אפשר לשכור דירה וסטודיו במחיר הגיוני", מסביר Dioz.

בפלורנטין פועל במקומם דור חדש של אמני רחוב, חלקם מוצלחים יותר וחלקם מוצלחים פחות. אחת מהן היא מיוריאל כהן (Murielle Street Art), בעלת מיני גלריה ברחוב פלורנטין בשם Tiny Tiny Gallery. היא מודעת לביקורת ומקבלת אותה. "חלק מאנשים לא יאהבו את האמנות שלי, חלק יכולים לשנוא את זה. לי לא אכפת אם יאהבו את זה, עצם העובדה שאני מאפשרת לעצמי את החופש הזה זה העניין".

ל־Dioz הוותיק יש פרספקטיבה אחרת: "כל מי שמחזיק עט הולך ומצייר שם, תמיד אנשים מתחילים ככה אבל בוא נראה אם הם ממשיכים אחרי שנה־שנתיים או עשר. רובם לא". הטייק של קלון על המצב הנוכחי דומה: "בעשור האחרון נהיה צפוף ורוב הזמן אין סיבה לזכור את השמות כי הם נעלמים כמו שהם מופיעים. ההבנות היו שיש מספיק מקום לכולם, אבל כאמור, זה היה לפני שציור על קירות היה מגניב".

מה צופן העתיד לפלורנטין ולאמנות הרחוב בתל אביב? הנבואה המתבקשת של Dioz היא ש"לא יישאר פה ציור אחד כי הכל יהיה מגדלים. לא יישאר זכר למה המקום היה. זה כבר קורה, האוכלוסייה השתנה מאוד פה". בינתיים אפשר לראות את הבלגן, בדיוק כמו המגדלים, מכה שורש באזורים אחרים בעיר, עם כתובות גרפיטי לא אפויות בסובב אלנבי או באזור שוק הפשפשים. באזורים הדרומיים לפלורנטין עדיין אפשר למצוא מדי פעם עבודה חדשה ומעניינת, גם אם לא בועטת. "אני חושבת שגם בעולם קצת הגיעו לשובע", מציינת לניר. "זה קרה עוד בשנות ה־80 – היה שובע מאמנות רחוב והגל עבר, נדרש עשור לחזור לזה".

על כל זה מאפילה הג'נטריפיקציה המואצת שהופכת את תל אביב לעיר לעשירים בלבד, וככזאת היא מבייתת את אמנות הרחוב ומפקחת עליה. התהליך הזה מתבטא בעובדה שיש מעט מאוד אמנים בולטים שאפשר לכנותם "אמני גל שלישי", בעלי אמירה בעלת ערך חברתי או פוליטי מעניינת על קירות השכונה, ממש כמו בשאר העיר. אבל קל מדי להאשים את הג'נטריפיקציה, וייתכן שהכתובת נמצאת ממש על הקיר שמול הפרצוף שלנו – לפלורנטין. וכן לשאר העיר, אין שום דבר חדש או מעניין להגיד. וזה תמרור אזהרה.

• סיור גרפיטי
• עם הגב לקיר
• אמנות
• תרבות
• אמנות רחוב