עמית איצקר (42) עדיין מופתע לגלות שהוא יותר מבוגר מג'ורג' קוסטנזה (שהיה רק בן 35, למרות שהוא נראה בן 50), אבל אין לו תלונות: את יום ההולדת ה-40 שלו הוא העביר בעבודה על סרט הביכורים שלו, על המועדון בו הוא בילה את שנות ה-20
משבר גיל הארבעים. מה זה אומר בכלל? מבחינתי זה בכלל משהו שיצא מהקולנוע אמריקאי, קלישאה שמניעה עלילה של קומדיות. כל הסרטים של וודי אלן בשנות ה-70, או בילי קריסטל כעירוני שיוצא עם שני חבריו הטובים למסע הובלת בקר ב"תעצרו את העיר, אני רוצה לרדת" כדי להחזיר את החיוך לחיים שלו (למען הדיוק, הדמות שלו שם בת 39 אבל המשבר הוא של 40). איזה רפרנסים כבר יש לנו לזה בישראל? בעיקר את הסרט "תל אביב לוס אנג'לס", שם דודו טופז משחק קומיקאי כושל בן 40 שלא הצליח לעשות עדיין את הפריצה הגדולה. בכל מקרה, זה תמיד היה משהו שנראה לי רחוק מאוד, בעיקר כי נחשפתי לסרטים ולתוכניות האלה לראשונה כילד וכשאתה ילד שהדאגה הכי גדולה שלו בחיים היא להספיק לסיים משימה לשיעור כלכלת בית. מגיל 10, המרחק לגיל 40 נמדד בשנות אור.
>>משבר גיל ה-40 שלי: לכל הטורים של הפרויקט
המשבר הגדול שלי היה בכלל המשבר של גיל 30. הייתי ממש אחרי לימודי קולנוע. בוגר טרי שעשה סרט גמר שזכה לשבחים והציג בפסטיבלים ברחבי העולם. הייתי בטוח שהעולם פרוש לרגליי, ואולי הוא באמת נפרש שם לרגע אבל מהר מאוד הפסקתי להרגיש ככה. היציאה לעולם האמיתי הייתה בשבילי נפילה קשה. בלי מסגרת לפעול בה, מצאתי את עצמי שוקע מהר מאוד להסתגרות בבית ההורים ולדיכאון שנמשך כמה שנים. אבל למזלי, הייתה ועדיין יש לי משפחה אוהבת ותומכת וחברים טובים שעזרו לי לצאת מהמשבר הזה. אבל במהלך העשור שאחרי חזרתי ליצור, הגעתי לשיאים חדשים בקריירה וניהלתי חיי חברה יותר מוצלחים מאלה שהיו לי בשנות העשרים של חיי ובגיל ארבעים מצאתי את עצמי בפריחה יצירתית שלא חוויתי כל השנים עד אז: הייתי בעיצומי הצילומים והעריכות סרט הביכורים שלי, סרט תיעודי באורך מלא על המועדון פטיפון, בו ביליתי את שנות ה-20 שלי. כאשר הסרט יצא מוקדם יותר השנה וזכה לשבחים, סוף סוף יכולתי לשכב במיטה ולהגיד לעצמי: "בואנ'ה, עשיתי משהו בחיים האלה". כמה אנשים יכולים באמת להגיד את זה?
![משהו לעשות עם החיים שלך. פוסטר "עצבני ומהיר", הסרט של איצקר על מועדון הפטיפון](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2022/11/Poster-small-version-1-750x1125.jpg "משהו לעשות עם החיים שלך. פוסטר "עצבני ומהיר", הסרט של איצקר על מועדון הפטיפון")
בסרט הקאלט "Dazed and Confused" ("טריפ נעורים") של ריצ'רד לינקלייטר מופיעה הדמות של וודרסון, הסטלן המבוגר (יחסית) שמגולם בחינניות על ידי מת'יו מקונוהי. וודרסון הוא בעשור השלישי לחייו אבל עדיין מסתובב עם תיכוניסטים ומתחיל עם נערות צעירות. במשפט אחד שהוא אומר באמצע הסרט הוא מצליח לזקק את פילוסופיית החיים (הדיי פאתטית) שעל פיה הוא פועל: "מה הסיבה שאני אוהב תיכוניסטיות? אני מזדקן והן נשארות באותו הגיל". המקבילה שלי לזה היא לראות איך אני נהיה יותר מבוגר מהדמויות עליהן גדלתי בקולנוע ובטלוויזיה, אפילו ג'ורג' קוסטנזה שאמנם נראה בן 50 אבל היה בעצם בן 35. זה לא תמיד גורם לך להרגיש יותר טוב.
החודש אני אהיה בן 43. בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי מתחבר יותר למייקל דאגלס בסדרה המעולה "שיטת קומינסקי", אפילו שהוא כבר בשנות ה-70 שלו. הוא מגלם שם מורה מוערך למשחק שקריירת המשחק שלו לא המריאה במהלך השנים, עד שבסוף הסדרה, סליחה על הספוילר, הוא חווה פריחה והצלחה מחודשת ומלוהק לתפקיד הראשי לו חיכה כל חייו. מגיל 40, המרחק לגיל 70 כבר לא נמדד בשנות אור. סתם בשנים רגילות.
