1. רוקנרול של סולידריות

WC שהם האחים הספרי ואלישע בנאי שהוא אלישע יעלו הערב (ד') להופעה משותפת בבית של סולידריות בבית רומנו. כרגיל, התשלום הוא במתכונת כפי יכולתך כשכל ההכנסות תרומה למערך סלי המזון של תרבות של סולידריות. הרוקנרול כבר בפנים. מתחילים ב-20:00.לפרטים נוספים

2. סייד קשוע מגיע לקולנוע

ויהי בוקר החדש של ערן קולירין (ביקור התזמורת) מגולל את סיפורו של סמי, עובד היי טק מירושלים, שחוזר לביקור בכפר שבו גדל לרגל חתונת אחיו. הוא מבוסס על ספרו של סייד קשוע,ולפי המבקרת שלנו– מלא ביופי הומניסטי ובהומור מעודן. הסרט מציג בקולנוע לב.לפרטים נוספים

3. יריד יד 2, תקלוטים וקיימות במזא"ה

הפעילות בבית הצעירים במזא"ה 9 (ו-7) נמשכת בכל הכוח כשהערב חוזר ליין חילופי הבגדים "ניו באלאנס". אתם מוזמנים להגיע עם עד 5 פרטים ולחפש מה שמתאים לכם, ובנוסף יהיו תקלוטים ומסיבה ושפע של קיימות וכיף.לפרטים נוספים והרשמה

• המלצה יומית
• המלצות המערכת
• אלישע בנאי
• WC
• ערן קולירין
• מזא"ה 9

ערן קולירין מתבונן במציאות בישראל, ובאופן ספציפי ביחסים בין היהודים שחיים בארץ לבין הערבים שמתגוררים בתוכה ומחוצה לה, דרך משקפיים סוריאליסטיות שמעניקות לסרטיו ממד אלגורי. "ביקור התזמורת" (2007) סיפר על נגני תזמורת המשטרה של אלכסנדריה, שהוזמנו לנגן בטקס הפתיחה של המרכז לתרבות ערבית בפתח תקווה אבל בטעות הגיעו לעיירה בדיונית בנגב. הצופים בארץ ידעו שבשל השלום הקר בין ישראל למצרים, תזמורות לא מגיעות משם לכאן, ושבפתח תקווה אין מרכז לתרבות ערבית (ולא נראה שיהיה כזה בעתיד הנראה לעין). פחות ברור אם גם הצופים בחו"ל, שהפכו אותו לסרט הישראלי המצליח ביותר בעולם, הבינו את זה.

גם "ויהי בוקר" מתאר סיטואציה ספציפית שאינה מתקיימת במציאות שלנו כרגע, אלא היא כל כולה מטאפורה. הפעם לא מדובר במעשיה סימפטית ומחממת לבבות שעשויה להניב מחזמר בברודוויי, אלא בסרט אלגי עם עוקץ סאטירי. הדימוי היפהפה בפתיחה מכתיב את הטון של הסרט. חוגגים בחתונה בכפר פלסטיני נראים מנקודת מבטן של יונים בכלוב הנישא באוויר. שחרור היונים הלבנות אמור להוות את שיאו של טקס החתונה, אבל כשהכלוב נפתח היונים מצטופפות בתוכו ומסרבות לעוף. הדימוי הסמלי של ציפור לכודה בכלוב שיוצאת לחופשי כבר הפך לקלישאה בקולנוע, וההיפוך האירוני שלו בהקשר של כפר פלסטיני בישראל הוא טעון. על אחת כמה וכמה כשמדובר ביונים לבנות שהיו לסמל השלום.

אחר כך נקודת המבט עוברת לסמי, שיתגלה בהדרגה כסוג של יונה. סמי (אלכס בכרי, שאינו אחד מבניו של מוחמד בכרי) הוא אחיו הבכור של החתן, ואורח מכובד בחתונה בשל המעמד התעסוקתי שלו – מקום העבודה שלו מספק לו לא רק טלפון ומכונית אלא אפילו דלקן. הוא מתגורר בירושלים עם אשתו מירה (ג'ונא סולימאן) ומנהל רומן עם אישה יהודיה שאליה הוא מתקשר בחשאי. כמו סייד קשוע, שהסרט מבוסס על ספר פרי עטו, נראה שסמי אינו מרגיש בבית בכפר שבו גדל והוא שואף להטמע בחברה הישראלית. אלא שבדרך הביתה אחרי החתונה, סמי ומירה נתקלים במחסום צבאי ונדרשים לסוג על עקבותיהם. על הכפר הוטל סגר שסיבותיו אינן ידועות לאף אחד.

בימים הבאים הסגר הולך ומתהדק – אין קליטה בטלפונים הניידים, חנות המכולת מתרוקנת ממצרכים, החשמל מנותק – ותושבי הכפר מאבדים כל קשר עם העולם החיצון אף שבינם לבינו חוצץ רק מחסום שבו יושב חייל ישנוני ודי חמוד בסך הכל. הסגר מערער את האיזון במשפחתו של סמי ובקהילה הכפרית. יש אנשים שרוצים להסגיר לחיילים את השב"חים ששוהים בכפר, מתוך מחשבה שזו הסיבה לסגר. אביו של סמי, טארק (סלים דאו, נהדר כתמיד), מתנגד בעוז. מנגד יש חבורת בריונים אלימים שהמצב נוח להם כי הוא מעצים את שליטתם בכפר.

לא כל הקונפליקטים הם פוליטיים במובהק – אם כי אפשר לטעון שכל דבר הוא פוליטי כשחיים תחת כיבוש. עבד (איהאב אליאס סלאמי המצוין), למשל, מסתובב בכבישי הכפר במונית השירות שלו בתקווה לעורר את תשומת לבה של אשתו שעזבה אותו. סמי נהג להתנשא עליו, אבל עכשיו הוא תקוע איתו, והוא מתחיל לחבב את האיש הפשוט עם הלב החשוף.

סטנלי קובריק נהג לבודד את גיבורי סרטיו במרחבים מנותקים משאר האנושות, ששימשו אותו כמעבדה שבתוכה בחן את כישלון האדם. הקולנוע של קולירין הומניסטי יותר והטון מחויך וסלחני, אבל האסטרטגיה דומה. וגם כאן "הגורם האנושי כושל", כמו שנאמר ב"ד"ר סטריינג'לאב". כי במקום להתאחד ולצאת נגד הגזרה שהוטלה עליהם, הרוב נשארים בבית, וחלק מתושבי הכפר אף יוצאים זה נגד זה. האם זו אמירה על הפאסיביות של ערביי ישראל בכלל? והאם זה ראוי שבמאי יהודי-ישראלי יבקר את החברה הפלסטינית? לא קראתי את ספרו של קשוע ולכן איני יודעת אם נימת הביקורת הזו נמצאת גם בו. לפרקים הסרט הזכיר לי גם את "מתחת לפני השטח" של אמיר קוסטוריצה, על קבוצת פרטיזנים סרבים שמסתתרים מתחת לאדמה במלחמת העולם השנייה, ונשארים שם שנים אחרי כן בלי לדעת שהיא הסתיימה.

יופיו של הסרט הוא במרקם האנושי שלו, ובתשומת הלב שהוא מעניק לשלל דמויות (בעיקר גברים), בהן החתן הבתול שחושש לעלות לחדרה של כלתו. הופעות המשחק טובות מקיר לקיר, ורק סמי, שרוב הזמן אנחנו צופים בהתרחשויות מנקודת מבטו, מגולם על ידי בכרי באופן מעט רדום מדי.

"ויהי בוקר" מלא הומור מעודן אך ככל שהוא מתקדם הוא נעשה יותר נטול תקווה. תחושת הזמן אובדת, ויום ולילה מתערבבים. שי גולדמן, שצילם גם את סרטיו הקודמים של קולירין, עושה כאן עבודה נהדרת. סצנות רבות צולמו בלילה, וזה תורם לאווירה הסהרורית. פחות אהבתי את אקורד הסיום, שבו הסרט חוצה את הקווים והופך לאלגוריה במלוא מובן המילה, אבל בסך הכל הוא בהחלט מצדיק את פרסי האופיר שהוענקו לתסריט, לבימוי ולסרט הטובים ביותר.

★★★★ 4 כוכבים
בימוי: ערן קולירין. עם אלכס בכרי, סלים דאו, איהאב אליאס סלאמי, ג'ונא סולימאן, ח'ליפה נאטור. ישראל 2021, 101 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• סרטים מומלצים
• קולנוע ישראלי
• ערן קולירין
• טיים אאוט סופ"ש

יום הקולנוע הישראלי שוב איתנו (רביעי, 27.10, כלומר בעוד יומיים) והשנה לא פחות מ-31 סרטים חדשים – כולל סרטי דוקו וסרטים בטרום בכורה – מחכים לצופים שיזכו לראות אותם תמורת עשרה שקלים בלבד. חגיגה. לפניכם מספר אופציות שכדאי מאוד לנצל ביום הזה.

הפוליטי // ויהי בוקר

העיבוד של ערן קולירין לספרו של סייד קשוע זכה בשבעה פרסי אופיר – לסרט, לבימוי, לתסריט ולשחקנים – וכבר הצליח לעצבן הרבה אנשים שלא ראו אותו. בני זוג מירושלים, סמי (אלכס בכרי) ומירה (ג'ונא סולימאן), נוסעים לחתונה בכפר ילדותו של סמי בתוך גבולות ישראל, וכשהם מנסים לשוב הביתה הם מוצאים עצמם לכודים בשל מחסום צבאי. שוט הפתיחה היפיפה מראה את החוגגים מנקודת מבטן של יונים בכלוב. אך כשהכלוב נפתח, היונים חוששות לצאת. זאת נקודת מוצא סמלית ואירונית לסרט שהולך ונעשה אלגורי וסהרורי ככל שהוא מתקדם. יש לציין שדברי הביקורת השוצפים של השחקנים שמשכו אש אל "ויהי בוקר" אינם מייצגים את הסרט, שמציג חברה פלסטינית ישנונית וחייל ישראלי מבולבל אחד.

האישי // מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם

הקורונה תקעה את זוכה פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים 2020. עכשיו הוא סוף סוף מגיע למסכים, לפחות ליום אחד. זה סרט יוצא דופן, שבו הקולנוען דני רוזנברג מתמודד עם מותו הקרב של אביו מסרטן, באמצעות צילום סרט שבו רוני קובן מגלם אותו, ומרק רוזנבאום (המצוין) מגלם את אביו, ויחד הם מנסים לצלם סרט דל תקציב על משפחה שבורחת מתל אביב בשל חשש מפצצת אטום שעומדת ליפול עליה. השילוב המפתיע בין תיעודי אינטימי וחושפני לבין עיבוד עלילתי מייצר הומור ייחודי וגם הרבה רגש.

ההיסטורי // תמונת הניצחון

סרטו של אבי נשר היה מועמד ל-15 פרסי אופיר, וזכה בשלושה – על הצילום, האיפור והתלבושות. הסרט משחזר את קרב הדמים על קיבוץ ניצנים במהלך מלחמת העצמאות, ואת העוול שנעשה למגיני הקיבוץ שהואשמו בפחדנות ובכניעה ללא הצדקה. הסיפור מוגש משתי נקודות מבט – של עיתונאי מצרי (אמיר ח'ורי) שנשלח לאזור לצלם סרט תעמולה ולתעד "תמונת ניצחון" עבור הצבא המצרי, ושל האלחוטנית הנועזת מירה בן-ארי (ג'וי ריגר עושה לורן בקול/מרלן דיטריך) שהתנדבה להישאר בקיבוץ הנצור אחרי שרוב הנשים והילדים פונו ממנו. רומנטיקה, צחוקים ופיצוצים בסרט עתיר תקציב ששואף לעשות דקונסטרוקציה של מיתולוגיה ציונית. אם אהבתם את סרטיו הקודמים של אבי נשר, תאהבו גם את זה.

הלהיט // זרים מושלמים

שבעה חברי ילדות שנפגשים לארוחת ערב, נענים לאתגר להניח את הסמארטפונים על השולחן ולחשוף בפני הנוכחים כל שיחה, הודעה או התראה שהם מקבלים. נקודת המוצא של סרטו הראשון של ליאור אשכנזי כבמאי עשויה להישמע לכם מוכרת. הוא מבוסס על סרטו האיטלקי של פאולו ג'נובזה מ-2016, שהפך ללהיט בינלאומי וזכה עד כה ליותר מעשרים רימייקים. הראשון היה יווני ובעקבותיו באו ספרדי, תורכי, צרפתי, מקסיקני, דרום קוריאני, סיני, פולני, גרמני, וייטנאמי, רומני, צ'כי, רוסי, יפני, הודי, הונגרי, ארמני, קטארי, לבנוני, הולנדי, נורווגי ושוודי. וכן, יש גם אמריקאי בתכנון. בגרסה המקומית משתתפים מורן אטיאס, חנן סביון, גיא עמיר, רותם אבוהב, יוסי מרשק, שירה נאור, ואבי גרייניק, שמשתתף גם בגרסה הבימתית של ארז דריגס (לפני שידעתם מי זה) המועלית בתאטרון הבימה.

התיעודי // מחברות שחורות

מכתב האהבה באורך שלוש וחצי שעות שהקדיש שלומי אלקבץ לאחותו רונית הוא אירוע קולנועי. הוא אמנם יגיע לטלוויזיה בגרסה ארוכה עוד יותר, אבל מומלץ לצפות בו ברצף על המסך הגדול. הוא מתמקד בשניים מתוך טרילוגיית הסרטים שהאחים יצרו יחד – "ולקחת לך אישה" (2004) ו"גט" (2014) – ובאמצעותם הוא מתבונן בהתמודדות של רונית עם העולם, כפי שהיא נשקפת בעיניו של שלומי. המודעות למוות מרחפת מעל הסרט כולו, והוא ניחן בזרימה ייחודית שגורפת אותנו לתוכה ומותירה אותנו נפעמים למול העוצמות של היוצרת הזאת, שנדמה שתמיד ידעה מי היא ומה יש לה להגיד, ודרשה מהעולם להקשיב.

• המסך
• סרטים מומלצים
• קולנוע ישראלי
• יום הקולנוע
• ערן קולירין
• שלומי אלקבץ
• רונית אלקבץ
• ליאור אשכנזי

• Facebook
• Twitter
• Email

השחקנית, התסריטאית והבמאית המוערכת רונית אלקבץ הלכה היום לעולמה בגיל 51, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. היא השאירה אחריה בן זוג ושני ילדים.

מאז עשתה את הופעתה הראשונה בקולנוע הישראלי כבר בגיל 16, היתה אלקבץ לאחת הדמויות הבולטות והאהודות בקולנוע ובתאטרון הישראלי. היא היתה לשחקנית השלישית שזכתה למספר שיא של פרסי אופיר – שלושה פרסים לשחקנית הטובה ביותר על הסרטים "שחור", "חתונה מאוחרת" ו"ביקור התזמורת". אלקבץ גם התפרסמה בשנים האחרונות כיוצרת, כאשר ביימה וכתבה טרילוגית סרטים ביחד עם אחיה שלומי אלקבץ. לאחרונה שיחקה בסדרה הצרפתית "טריפליום" והמשיכה לבסס את מעמדה כאחת השחקניות המצליחות בישראל. בנוסף, שימשה אלקבץ בנשיאת הארגון ״אחותי – למען הנשים בישראל״.

אלקבץ, אשר גדלה בקריית ים, היתה לדמות מפתח בהתחדשות של הקולנוע הישראלי בשנות התשעים. לא רק שימשה כאבן שואבת בתפקידה החשוב והאמיץ ב״חתונה מאוחרת״ של דובר קוסאשווילי, שנחשב לתחילתו של הגל החדש הישראלי, אלא הפכה לסמל ומוזה לבמאים וכותבים רבים אחרים. בתפקידיה ידעה לכשף, אך לשמור על קרקע אמינה. היא ידעה לתפוס את מבטו של הצופה, ולשחרר אותו. היא ידעה לבחור תפקידים מאתגרים, ולקחת סיכונים גם עם במאים צעירים שבהם היא האמינה. כך היה עם קוסאשווילי, וכך היה גם עם קרן ידיעה עם סרטה הראשון ״אור״, וכך גם עם סרטו הראשון באורך מלא של ערן קולירין ״ביקור התזמורת״.

אך לאלקבץ היה תפקיד חשוב בקולנוע הישראלי העכשווי גם מאחורי המצלמה, כשביימה עם אחיה סדרת סרטים מהפכנים בנוף התעשייה המקומית. הם כתבו וביימו ביחד את "ולקחת לך אישה", "שבעה" ו"גט – המשפט של ויויאן אמסלם". הסרטים הפכו להצלחה ענקית, כשגט זיכה אותה ואת שלומי לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר. ב"גט" חשפה את הממסד הדתי והגברי הישראלי במערומיו. גט לא זכה רק לביקורות מהללות, אלא גם להצלחה קופתית ענקית.

יותר מכל, היתה אלקבץ דמות בינלאומית, שלא רק שיחקה בסרטים צרפתים בנוסף לקריירה הישראלית שלה, אלא תמיד ראתה אל מעבר לים בזמן שהיא גם יודעת להתמקד בבית; להיות ביקורתית כלפיו, אבל גם לכבד אותו. למרות שנחשבה כשחקנית מקטבת, שחלק אוהבים וחלק שונאים, ידעה אלקבץ למשוך לא רק את המבקרים אחריה, אלא גם את הקהל הרחב שמילא את האולמות בהתרגשות. לכתה משאיר בלב הקולנוע הישראלי חלל גדול שמילאה דמות גדולה מהחיים.

• גט - המשפט של ויויאן אמסלם
• ולקחת לך אישה
• ערן קולירין
• קרן ידיעה
• דובר קוסאשווילי
• טריפליום
• ביקור התזמורת
• שבעה
• רונית אלקבץ
• שחור
• קולנוע ישראלי
• שלומי אלקבץ
• פרס אופיר
• תרבות