Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
ג'וש טילמן הוא פרובוקטור. הוא נהנה להתריס ולהתסיס, בעיקר אם מוזיקאים מפורסמים סופגים את לשונו החדה. תשאלו את טיילור סוויפט, שמצאה את עצמה במיטתו המדומיינת בשיר "Total Entertainment Forever" מאלבומו החדש, "Pure Comedy", שבו היא מהווה חלק מפנטזיה מינית של מציאות מדומה במשקפי אוקולוס ריפט. בכלל, לטילמן יש יחס מוזר ומעניין כאחד לסוויפט – הוא ביצע גרסאות כיסוי לשניים משיריה ("Blank Space" ו–"Welcome To New York") ואף צפה בהופעה שלה כשהוא נמצא תחת השפעת אסיד. עם זאת, סוויפט היא רק אחת מהקורבנות של טילמן, או ליתר דיוק של האלטר אגו שלו Father John Misty.
אחרי ששחרר ב-2015 את"I Love You, Honeybear" הנפלא, טילמן חוזר אלינו עם "Pure Comedy", אלבומו ה-11 במספר (והשלישי תחת השם פאד'ר ג'ון מיסטי). בעוד שקודמו היה אלבום קונספט שעסק בחייו האישיים של טילמן, "פיור קומדי" נוגע גם ביחסים שלו עם הפרסום, המוות והטכנולוגיה, כשהאחרונה משמשת אצלו כאמצעי לפרשנות חברתית ולסגירת חשבונות עם עולם המוזיקה – וטיילור סוויפט, כאמור, היא לא היחידה.
"The Memo", למשל, יוצא נגד אתרי הסטרימינג ועולם הפרסום; "Ballad of the Dying Man" ("רק תחשבו על כל שכירי העט האוברייטד ואחוזי אמוק, ועל כל הקולות היומרניים והבורים שכף אחד לא יבדוק אותם, ההומופובים, ההיפסטרים וה–1%, הפמיניסטיות המזויפות שהוא הצליח לזהות. מי יבקר אותם ברגע שהוא יילך?") עוסק באדם שתוהה על המוות שלו ועל מי יקרא את הביקורת החברתית על העולם שהוא כל כך אוהב לנתח ולכתוב עליו; "A Bigger Paper Bag" מספר על ההתמודדות עם פרסום וקוקאין, ו-"Leaving LA" הוא ממש מניפסט נגד תעשיית המוזיקה. בשיר הזה בן 13 הדקות טילמן יוצא בין השאר נגד "המזויפים מאל איי ולהקות הבולשיט שלהם" ויורד על עצמו בתור "עוד גבר לבן ב–2017 שלוקח את עצמו ברצינות גמורה".
אלמנט הירידה העצמית תמיד היה נוכח במוזיקה של טילמן, אבל הפעם נדמה שהוא לוקח את עצמו ברצינות גמורה. אולי אפילו יותר מדי. אורכו של "Pure Comedy" הוא לא פחות מ-74 דקות, חצי שעה יותר מאלבומו הקודם. האורך וחוסר ההידוק הם בעוכריו, ו"פיור קומדי" הוא באמת הכל חוץ מקומדיה. לא מדובר באלבום קל לעיכול, אבל אחרי התעמקות ובעיקר סבלנות, האזנה חוזרת מגלה המון יופי בשירה ובעיבודים של טילמן, שנשמעים כמו גרסה עדכנית של אלטון ג'ון, במיוחד בשיר "Things It Would Have Been Helpful to Know Before the Revolution". גם שיר הנושא של האלבום נשמע כמו מחווה אלטונית ראויה, וייתכן מאוד שהאישיות של האחרון השפיעה עמוקות על פיתוח הפרסונה המוזיקלית של פאד'ר ג'ון מיסטי. וזה בהחלט לא רע, בתנאי שג'וש טילמן יזכור לשמור על המשכיות מוזיקלית ויתמקד פחות בייצור שערוריות. אם הוא הצליח, נדע רק באלבום הבא.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
חיכיתי לתוכנית הזאת, שפחות מתמקדת בז'אנר מסויים אלא יותר בהלך רוח. אלו השירים השקטים, היותר mellow, שהכי ריגשו אותי השנה. וכמובן שכמו ביתר תוכניות הסיכום שלי, גם בזאת יש חריגות מבורכות. בשבוע הבא חג הסיכומים של אור בזויות יגיע לקיצו עם תוכנית סיכום הגראז', פסיכדליה ואינדי-רוק שיהווה את הפינלה. אל תפספסו את שני הסיכומים הקודמים שלההיפ הופ והסולואתסיכום האינדיפופמשבוע שעבר.
השיר הכי יפה באלבום השלישי של הרכב האינדי-רוק הסינמטי מאוקלוהומה נשמע כמו פסקול לקיץ נטול אור שמש. אומרים שהלהקה מזכירה את פליט פוקסס ואלט-ג'יי. לשמחתי אני לא שומע את הקשר אל השתיים. עם זאת, החיבור עם רדיוהד, שאותם חיממו בסיבוב ההופעות של האלבום "The King of Limbs", דווקא די ברור. באמת יש במלנכוליה שלהם משהו מאוד בריטי.
Other Lives
Dorthia Cottrell – "Gold"
הרכב הסטונר-מטאל המצוין Windhand הוציא השנה את "Grief's Infernal Flower" – אלבום ענק לטעמי שקולע לטעמו של קהל רחב בהרבה מזה של הז'אנר. בצדק הוא זוכה למקום נכבד בסיכומי המטאל של השנה (במקום ראשון במצעד של סטריאוגאם, למשל), עם זאת פחות אנשים נחשפו לאלבום הסולו של הסולנית שלו, דורת'יה קוטרל, שגם יצא השנה. נשמע כמו הצד המשלים והשקט לאלבום הרועם של להקתה, עם אמריקנה מאובקת ואפלה וקול ענק שעלול לגרום לכם לבכות. נראה לי שהתאהבתי.
אלבום הבכורה של Dorthia Cottrell
Sharon Van Etten – "Remembering Mountains"
הסינגר-סונגרייטרית הנהדרת קארן דלתון, מעולם לא הפכה לכוכבת פולק-בלוז כמו חבריה, בוב דילן ופרד ניל, אבל היא לגמרי הייתה ראויה לכך. השנה יצא פרויקט מחווה יפהפה של זמרות שרות שירים שלה, שלא ראו אור, וביניהן ג'וליה הולטר, מריסה נדלר, איזובל קמפבל ושרון ואן אטן – ששרה את שיר הנושא המושלם מתוכו.
אלבום המחווה לקארן דלתון
Julia Holter – "Sea Calls Me Home"
למרות שלא ערכתי (עדיין) רשימה ממוספרת של אלבומי השנה שלי, סביר מאוד להניח ש"Have You In My Wilderness" של ג'וליה הולטר ייכנס בטופ 3. יש בו חיבור שמיימי בין עיבודים נסיוניים אך עדיין פופיים-משהו, כתיבה אישית ונהדרת ונגיעות של מוזיקה קלאסית. ורוחה החיה של קייט בוש מעופפת מעל כל זה ומשרה אווירה מוזרה. שימו לב לקראת סוף השיר לסולו הסקסופון הקצרצר והמחורע שמערבל ת'מוח בתוך כל העדינות הזאת.
Majical Cloudz – "Downtown"
אני סאקר של רומנטיקה אובדנית. וכמה יופי יש בהגשה האינטימית כל כך של דבון וולש:
"There's one thing I'll do \ If it ever goes wrong \ I'll write you into all of my songs \ And if suddenly I die \ I hope they will say \ That he was obsessed and it was okay"
Majical Cloudz
Chromatics – "Just Like You"
איפה האלבום שלהם, איפה? אני עדיין מחכה ל-"Dear Tommy" שכבר היה אמור לצאת השנה. בינתיים, החבר'ה מהלייבל הנהדר Italians Do It Better הספיקו להוציא לא פחות משבע גרסאות כיסוי ל-"Girls Just Want to Have Fun", אבל אלבום לא אופק. לטעמי "Just Like You" הוא עדיין השיר הכי יפה, מרגש (ועצוב) שלהם מהזמן האחרון, עם ביט אלקטרוני וקול מלחשש שמתאים ללילה לבד מול קיר.
"Chromatics – "Just Like You
Jaakk Eino Kalevi – "Deeper Shadows"
הבטחתי קצת חריגות והנה מגיעה אחת: ז'אקו אינו קאלבי הוא אמן אלקטרוניקה פיני שיוצר קטעי איטלו-דיסקו נגועים בסופט-רוק הזייתי. זה צ'יזי בדיוק במידה המודעת לעצמה כדי להפוך את החומרים שלו לפנינות פופ מוזרות.
Low – "Into You"
לואו היא אחת הלהקות האהובות עלי, אבל אני מוכרח לומר שהאלבום החדש שלה, שלראשונה "חוטא" באלקטרוניקה, לא הפיל אותי מהרגליים. יש בו כמה קטעים יפים מאוד, כמו זה, אבל הוא לא בין האלבומים הגדולים שלה. בהזדמנות זו אפנה אתכם לריאיון שעשיתי מוקדם יותר השנה עם סולן הלהקה, שהיהאחד הראיונות המיוחדים שיצא לעשותאי פעם. קרה שם משהו בשיחה ההיא.
Low. מימין: סטיב גארינגטון, אלן ספרהוק ומימי פרקר. צילום: יח"צ
Sufjan Stevens – "Should Have Known Better"
השנה חזר סופיאן סטיבנס למקורות הפולקיים שלו, רק שהפעם הוא לא מתאר מקומות באמריקה, כפי שעשה באלבומיו מהעשור שעבר, אלא את חייו שלו, והתוצאה היא הדבר הכי אינטימי שאי פעם יצר. בשיר זה הוא מתאר את האבל על הקשר האבוד עם אמו האלכוהוליסטית הדכאונית שנטשה אותו ואת אחיו כשהיו קטנים ואת החרטה על אי יצירת הקשר עמה אחרי מותה. בראיון מהשנה סיפר כי הוא לא מעוניין לגדל ילדים בעקבות הילדות שחווה. כואב.
Jim O'Rourke – "Hotel Blue"
רשימת האמנים שאורורק עבד איתם כמפיק ארוכה להחריד (סוניק יות', ג'ואנה ניוסום, ווילקו. וזה רק על קצה המזלג). בעצמו הוא גם הוציא אינספור אלבומים, רבים מהם מגיעים לאוונגארד ואימפורביזציה, אך השנה הוציא את "Simple Songs" – שכשמו כן הוא. טוב, לא בדיוק, אבל אלו שירים הרבה יותר פשוטים ממה שהוא הרגיל אותנו לצפות. השיר הזה, שהוא האהוב עלי באלבום, מתחיל בגיטרה קטנטנה ומסתיים באורקסטרה ענקית. שיר נהדר עבור מי שמרגיש שלא נשאר לו מקום.
Jim O'Rourke – Simple songs
My Morning Jacket – "Big Decisions"
אנומליה מספר #2 בסיכום הזה. אי אפשר לומר על השיר שהוא שקט או בלדה כלשהי, אבל האפקט שלו עלי הוא לגמרי של שיר נוגה למרות הרוקיסטיות שלו. ג'ים ג'יימס, הסולן, שר כאן, תוך הפגנת אהבה גדולה, על מישהו או מישהי שהוא כבר לא מסוגל לעזור לו/ה, לא מסוגל להחליט הכל עבורו/ה. ויש פה גם אחלה של פזמון סינג-אלונג. מיי מורנינג ג'אקט הוציאו השנה את האלבום הטוב ביותר שלהם מזה שנים.
My Morning Jacket – The Waterfall
Father John Misty – "I Love You, Honeybear"
רומנטיקה חסרת תקנה שכוללת סכיזופרניה, דיכאון, את בנו של השטן, ספינה טובעת ומצעים עם כתמי רורשאך של מסקרה, אפר, שפיך ודם. מה עוד אפשר לבקש? מתוך האלבום השני שהוציא השנה פאד'ר ג'ון מיסטי, שהתגלה גם כחיית במה נרקיסיסטית לא נורמלית. אם לא ראיתם אותו עדיין בהופעה (אני פספסתי אותו השנה בפולין), תתנחמו לפחות ביוטיובים.
פאדר ג'ון מיסטי
John Grant – "No More Tangles"
עוד נרקיסיסט מודע שהוציא אלבום נהדר השנה הוא ג'ון גרנט (שרבים מתבלבלים בינו לבין פאד'ר ג'ון מיסטי, בגלל גוון קול דומה). "Grey Tickles, Black Pressure" הוא אלבום מורכב מאוד, וגם הכי מגוון מוזיקלית של גרנט עד כה.
ג'ון גרנט
Kurt Vile – "Pretty Pimpin"
בשיר הפותח את "…b'lieve i'm goin' down", האלבום שקורט וייל הוציא השנה, הוא נשמע כמו מישהו שנמצא במשבר אישיות חמור, מי שלא מזהה את ההשתקפות שלו במראה. אבל גם כשוייל שר על הילד-איש שהוא ועל המרחק בינו ובין מי שהוא מדמיין שהוא רוצה להיות – הוא נשמע תמיד כל כך נינוח, כזה laid back.
Alex G. – "Brite Boy"
ההחתמה הטריה של לייבל האינדי הנהדר דומינו רקורדס היא אלכס ג'י, בחורצ'יק בן 22 מפילדלפיה. האלבום החדש שלו, "Beach House", מציג לו-פיי אינדי פופ צבעוני מחדר השינה, עם השראה מגדולים וטובים כמו להקת Built To Spill ואליוט סמית זצ"ל.
Alex G – Beach Music
Nicole Dollanganger – "You're So Cool"
תודה לך גריימס, על שחשפת את ניקול דולנגאנגר לעולם. גריימס הקנדית החליטה לעשות מהלך ולהקים לייבל קקיוני בשם "Eerie Organization", שמטרותו העיקרית היא לדאוג שהיוצרת, העונה לשם המשפחה הארוך והמסובך הזה, קנדית גם היא, לא תישאר אלמונית. האזינו למילות השיר ותגלו שהוא לא מתוק כפי שהוא נשמע.
Nicole Dollanganger – Natural Born Losers
Jenny Hval – "That Battle Is Over"
ג'ני חבל? רק לאחרונה התחלתי להאזין לאלבום המיוחד שלה, שבו משתתפים מוזיקאים מ-Swans ו-Jaga Jazzist. בסינגל הבולט הזה, מתוך "Apocalypse, Girl", ג'ני תוהה מה לקחנו מכל מהפכות הדורות הקודמים, האם באמת התקדמנו ולאן?
"You say I'm free now, that battle is over, and feminism is over & socialism's over. Yeah, I say I can consume what I want now"
Jenny Hval – Apocalypse Girl
Yo La Tengo – "I'm So Lonesome I Could Cry"
קלאסיקת אמריקן סונג-בוק של האנק וויליאמס זוכה לגרסת כיסוי נהדרת באלבום החדש של יו לה טנגו. שמעו גם אתהקאבר המעולה שהם עשו לקיור.האלבום שהם הוציאו השנה מורכב בעיקר מקאברים, רובם מוצלחים.
Yo La Tengo – Stuff Like That There
Matthew E. White – "Feeling Good Is Good Enough"
איזה שיר אופטימי ויפה זה, אני גם כל כך מתחבר למסר שהוא בעצם שם השיר. מאת'יו אי. ווייט איכשהו מצליח בקלות לערבב רגאיי, טרופיקאליה, פולק וגוספל לכדי פנינות אינדי חכמות, אך באלבומו החדש והשני, Fresh Blood, הוא מתמקד בעיקר בארנ'בי דרומי.
Joanna Newsom – "Divers"
אלבום חדש לג'ואנה ניוסם והפעם למזלנו הוא לא משולש, כך שאולי נצליח להשתלט עליו לפני שתוציא עוד אחד. החדש משלב בארוק, פולק אמריקאי מהמאה ה-19, מחשבות על מושג הזמן, רעיונות שיכולים להפוך לסרט מדע בדיוני וכמובן את נגינת הנבל וקולה היפהפיים. כמו שבטח אתם כבר יודעים, במקרה שלה דרושה האזנה מעמיקה לשירים – הם מאוד מילוליים. עוד לא צללתי ליתר האלבום כי תקוע על שיר הנושא. טוב לי איתו בינתיים.
Susanne Sundfør – "Memorial"
גם בתוכנית הקודמת, של האינדיפופ, השמעתי את סוזן סנדפור, הלוא היא מלכת נורבגיה. אלבום הפופ של השנה וכנראה גם אלבום השנה שלי. ב-"Ten Love Songs", סנדפור מצליחה, איכשהו, לחבר בין אייטיז, יורו-טראש ופופ לבין אקטרוניקה עדינה ואפילו מוזיקה קלאסית מודרנית א-לה פיליפ גלאס – לכדי שירים עצובים ורקידים להפליא. לדפוק באמצע אלבום פופ יציאה של 10 דקות (שחולפות כמו שתיים)? שלמות.
החבר שנכנס הביתה שמע את המוזיקה שהתנגנה ברקע ושאל, "זה ג'ון גרנט?". אבל זה היה "I Love You, Honeybear", שיר הנושא המופלא מהאלבום החדש של פאדר ג'ון מיסטי. את הבלבול עם גרנט, שבאחד משיריו הידועים מספר על "TC and Honeybear", אפשר בהחלט להבין. קול הבריטון הרך, התזמורים הגדולים והנטייה להלקאה עצמית הופכים את גרנט ואת ג'ון מיסטי, שם הבמה של המוזיקאי ג'וש טילמן, למעין בני דודים מוזיקליים. גם העבר בלהקות רוק – גרנט בצארז, טילמן כמתופף לרגע של הפליט פוקסז – הוא נקודת השקה, שמשלימים אותה ארשת הפנים חמורה ולוק של חוטב עצים.
בניגוד לזה של גרנט, "האניבר" של ג'ון מיסטי מוקדש דווקא לאישה ומתהדר בעקמומיות נהדרת, הנאמנה לנטייה הכללית שלו ככותב שירים יוצא דופן. על פניה זו בלדת שלושה רבעים סנטדרטית ששורשיה נטועים עמוק בקאנטרי־רוק האמריקאי הקלאסי. אבל תחושת הנורמטיביות של השיר מתפוגגת ברגע שמריחים את החומרים שמדביקים את האהבה של טילמן, אלה שמרוחים על הסדינים המשותפים. "מסקרה, דם, אפר וזרע", הוא מתאר אותם בהתחלה. "אני הבאתי את הדיכאון של אימא, את את הבוז של אביך ואת הסכיזופרניה של דודה שלך", הוא מוסיף בשורה אחרת. גם המהלכים ההרמוניים של השיר מתנהגים כאילו לא טוב להם בתוך עצמם והם מנסים לברוח הצדה בכל רגע שהשיר נהיה נינוח מדי. כאילו טילמן מצא את המסילה שתיקח אותו דרומה אבל במקום לעלות על הרכבת בחר לתת לה חבטות קטנות מהצד עד שתרד מהפסים.
טילמן הוא הרומנטיקן־ציניקן שהפנה עורף לחינוך האוונגליסטי שקיבל אבל מרגיש הכי אמיתי תחת שם מפוברק של מטיף דתי. הוא בעל הומור דק וזקן עבה, ושניהם לא מצליחים להסתיר את הפגיעות ואת החרדות שלו. ב"Bored in the USA" הוא שר בקול מלא התכוונות על ההלוואה שלקח כדי לממן את החינוך שלו – שניהם חסרי תועלת באותה מידה, ומדביק בקצה כל שורה צחוק מוקלט של סיטקומים מקופסת שימורים (בהופעה אצל דיוויד לטרמן זה קצת בלבל את הקהל).
שיר אחר נקרא "The Night Josh Tillman Came To Our Apt"- המשפט שהגרופית בשיר תאמר לחברים שלה כשתשוויץ בזיון איתו. על רקע פעמונים וגיטרות סיקסטיז שנשמעים ממש כמו "Sunday Morning" של הוולווט אנדרגראונד, טילמן מצליח לכרוך לא מעט תובנות דילניות ארסיות מאוד על מגע מיני עם סלבריטאים כמאשש את תחושת הקיום של האדם הקטן; על אמריקאים לבנים ומשועממים שרוצים להיות אותנטיים ומלאי נשמה כמו "השחורים" (הבחורה בשיר טוענת שהיא נשמעת כמו זמרת הג'אז שרה וון. מין הסתם היא לא); ועל עצמו, שמשתף פעולה עם כל זה, כלומר לא רק עם הסקס הנצלני אלא גם עם האספירציות המוזיקליות של בחור לבן ממרילנד שכותב שירי נשמה מיוסרים ומטביל אותם בגוספל. אל תקשיבו לו. הוא עושה את זה מצוין.
השורה התחתונה:ג'יזס כרייסט, זה סופרסטאר
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
!["Chromatics – "Just Like You](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/03/sizes/artworks-000106514098-wnuj60-t500x500-P_wo_500_500.jpg ""Chromatics – "Just Like You")
![Low. מימין: סטיב גארינגטון, אלן ספרהוק ומימי פרקר. צילום: יח"צ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/01/sizes/12753-p_wo_500_333.jpg "Low. מימין: סטיב גארינגטון, אלן ספרהוק ומימי פרקר. צילום: יח"צ")
