בואו נודה באמת – הגלובליות של הקולנוע שאנחנו רואים לא מי יודע מה גלובלית. אמריקה ואירופה לצד, בקטגוריית הסרטים הזרים הישראלים יגיעו לעבר סרטים מונגולים לפני שהם יצפו בסרטים אפריקאים, וזה פספוס – כי אפריקה הפכה בעשורים האחרונים למעצמת קולנוע משל עצמה, עם קהילות קולנוע ותיקות וחשובות כמו נוליווד (בניגריה), לצד אגפי קולנוע מתפתח, עצמאי ופרינג'י ושמביא למסך סגנונות וגישות שתרבות מערבית לא מכירה אפילו – אלא אם זו ביונסה, כי משם נהגה לקחת השראה, לפני שהגיעו כובעי הקאבוי.

>>האמת מטא: פייסבוק נכנעת לדונלד טראמפ ומבטלת את בדיקת העובדות

אז אם בא לכם להרחיב קצת את ההשכלה המוזיקלית שלכם, בשבוע הבא (14-18.1) מגיע בפעם החמישית פסטיבל "אטסיב!" (Atesib) לסינמטק תל אביב – הפסטיבל היחיד בישראל המוקדש לסרטים מהיבשת האפריקאית (וגם פזורותיה), שיציג 30 סרטים מ-16 מדינות שונות לאורך חמשת ימיו. מגוון הסרטים המוצעים הורכבו על ידי המנהל האמנותי ומייסד הפסטיבל בזי גטה, ואף יציג מסגרת ישראלית (באוצרות בת-שחר גורמזאנו גורפינקל) שתקרין אסופת סרטים קצרים של יוצרים בעלי שורשים אפריקאים ובני קהילת יוצאי אתיופיה.

בין הסרטים המוצגים תוכלו לתפוס את הדוקומנטרי המוזיקלי החשוב "פלה קוטי: המוזיקה היא נשק" מ-1982 בעותק משוחזר, את מותחן האימה הניגרי "וויקנד" שהוצג בפסטיבל טרייבקה, כמו גם סרטים של יוצאי אפריקה שגרים בדרום אמריקה, ומתמקדים בקהילה הקווירית בארצם ("אלא אם נרקו" מקולומביה, ו"מהממת" מגיניאה הצרפתית), ורטרוספקטיבה עם מיטב הרפרטואר של ג'יבריל דיופ מַמְבֵּטִי – קולנוען סנגלי חברתי פורץ דרך, והאיש שנתן השראה לקווין בי. במסגרת האסופה הישראלית יוקרנו שבעה סרטים בני 7-18 דקות, המציגים את נקודת מבטם על חייהם הדואלים, בין כאן ליבשת שהם או הוריהם עזבו.
לתכנית הפסטיבל המלאה

• המסך
• פסטיבל הקולנוע האפריקאי
• קולנוע
• סינמטק

סאלי, או בשמה המלא סאלמאוויט דאוויט, היתה בתו של דיפלומט ששימש כשגריר אתיופיה במדינות שונות לפני שהגיע עם משפחתו לקנדה ב-1968. בשנותיה שם למדה סאלי באוניברסיטת קרלטון באוטווה ויופייה הזורח משך מחזרים רבים. בקיץ 1973, כשהיתה בת 23, היא שבה לחופשת מולדת, התאהבה במהפכן והצטרפה ל-EPRP (המפלגה העממית-מהפכנית האתיופית). סאלי הפכה מבליינית אופנתית לאקטיביסטית קומוניסטית, הוגדרה כאויבת המדינה וזמן מה אחרי כן ירדה למחתרת ונעלמה לעד.

אחייניתה תמרה דאוויט נולדה בקנדה ב-1980, הייתה למפיקה של סרטים תיעודיים ואת סרטה הראשון כבמאית הקדישה לחיפושים אחר הדודה שמעולם לא הכירה. היא שוחחה עם דודותיה האחרות שנשארו בקנדה, ונסעה לאתיופיה לפגוש את כל מי שהכיר את סאלי והיה מוכן לדבר. דרך סיפורה של אישה אחת, סרטה שופך אור על קמפיין "הטרור האדום" באתיופיה בימי שלטון החונטה הצבאית, שבמהלכו נרצחו כחצי מיליון אזרחים. "מוצאים את סאלי" יוקרן השבוע במסגרתהמהדורה השלישית של פסטיבל אטסיב לקולנוע אפריקאי(11-15 באוקטובר בקולנוע קנדה ובמרכז ענבל).

שוחחתי עם דאוויט כבר במאי השנה, אבל אז רקטות החלו לעוף בשמי תל אביב והפסטיבל נדחה. "ידעתי הרבה על המשפחה שלי", היא סיפרה, "אבל היה חור שחור כי אף אחד לא סיפר לי על ימי הדיקטטורה בשנות השבעים והשמונים. דיברו על הכל לפני התקופה הזאת, ותמיד בצבעים חמים ויפים ונפלאים, אך לא אמרו דבר על התקופה הזאת. לכן סאלי הייתה חסרה לי".

ראיתי שלפני כן עשית סרט קצר על הסבתות שלך.
"הוא נעשה ככרטיס ביקור. רציתי להבין איך הסבתות שלי, האוקראינית והאתיופית, נעשו חברות. הן נפגשו בשנות השמונים והמשיכו להחליף מכתבים. כל פעם שביקרתי באתיופיה הסבתא בקנדה ביקשה שאקח דברים להביא לסבתא באתיופיה. גיליתי שהיו להם נושאים משותפים. בעיקר אני. הן רצו לדחוף אותי להתחתן ללדת ילדים. היתה זו סבתי האתיופית שאמרה 'את חייבת לחקור אודות סאלי, כי אם את לא יודעת מה היא הקריבה גם צעירים ממך לא ידעו'. חשוב לדעת את ההיסטוריה שלנו".

אין כמעט סרטים על "הטרור האדום" באתיופיה.
"התחלתי לעבוד על הסרט לפני עשר שנים. במהלך הצילומים חלו שינויים פוליטיים באתיופיה, ואנשים שוב החלו לדרוש את זכויותיהם ואת החופש שלהם, ואת היכולת להשתתף בשיטה דמוקרטית. אז זה רגע מתאים להביט אחורה על מה שקרה. ב-2010 נפתח באדיס אבבה מוזיאון זיכרון לקורבנות 'הטרור האדום'. אנשים התחילו לפרסם ספרי זיכרונות על התקופה – עבר מספיק זמן כדי שהם ירגישו בטוחים. נוצרו שני סרטי דרמה על התקופה, וסרט תיעודי קצר על ידי אמריקאית אתיופית. 'מוצאים את סאלי' הוא הסרט התיעודי הארוך הראשון בנושא ואני מקווה שהוא לא יהיה האחרון. כי 'הטרור האדום' לא נמצאת בשיח. לא מלמדים את זה בבית ספר.

"עשיתי תחקיר מקיף. חיפשתי את העמיתים של סאלי מה-EPRP. רבים מהם לא רוצים להיות מזוהים ציבורית גם היום. לקח זמן לבנות אמון עד שאנשים הסכימו לדבר איתי. רק אחד מהם מדבר בסרט. אבל בתחקיר דיברתי עם כעשרים אנשים, כי רציתי לקבל תמונה של הפרטים הקטנים – מה עשתה במחבוא, מה לבשה ומה אכלה".

הדודות המאוד מרשימות שלך משתתפות בסרט. אותן היה יותר קל לשכנע?
"כולנו מתביישות מהמצלמה, אבל בגלל ההנחיה של הסבתא היתה הבנה שיש ערך בלזכור את האחות, גם למען המדינה. דודותיי גרו חלק ניכר מחייהן בקנדה ובארה"ב והן מכירות את מוזיאון השואה בוושינגטון ואת האימפקט של סרטי השואה והעבדות, והבינו את הערך של הזיכרון. אני מוצר של שתי הארצות. הקנדיות שבי דחפה אותי ללחוץ על דודותיי. אולי במאית אתיופית הייתה מייצרת תוצאה אחרת בגלל נימוס תרבותי שאין לי.הנושא של הסרט הוא שיותר קל לשכוח מאשר לזכור, כי אז צריך להתמודד עם איך הרגשת ומה עשית או לא עשית. לשים את הזיכרונות בקופסה ולא לדבר עליהם היתה דרך להגן על לבבותיהם ועל מוחותיהם. בשביל משפחתי עשיית הסרט היתה דרך לחזור ולנתח את הדברים".

אז את נעה בין קנדה לאתיופיה?
"אימי אוקראינית קנדית ואני נולדתי וגדלתי בקנדה. אחר כך עברתי לאתיופיה, שם גרתי חמש שנים. חזרתי לקנדה בגלל הקורונה. הסרט שלי הוקרן בפסטיבלים אונליין והייתי צריכה אינטרנט כדי לשוחח עם אנשים אחרי ההקרנות. האינטרנט באתיופיה לא יציב. ביולי שעבר הוא נותק למשך שלושה שבועות. אבל אני מתכננת לחזור לשם ברגע שאחוסן והדברים יהיו יותר יציבים. המשפחה שלי נשארה בקנדה בגלל המהפכה".

יש תעשיית קולנוע באתיופיה?
"יש תעשיית קולנוע גדולה באתיופיה. היא מבוססת על הפצה מקומית. לפני הקורונה הופקו כמאה סרטים בשנה. אלה סרטים דלי תקציב, להפצה בקיוסקים. יש רעב גדול לסרטים, אבל רק מעט סרטים נוצרו בפורמטים ליצוא. זה מה שאני עובדת עליו – לעזור לסרטים שזכו להצלחה מקומית ליצור קשרים בחו"ל. יש סיפורים שחשוב לספר אותם, אבל לכך נדרש תקציב גדול יותר, וחינוך טכני לצלם בפורמט שמתאים לקונים. אני מפיקה סרטים, עורכת סדנאות לקולנוענים ועוזרת במימון והבאת סרטים לפסטיבלים באירופה. עובדת הרבה עם הממשלה והמוסדות שם.

בקנדה קשה לקולנוען שחור להשיג כספים, ולא היה לי מקום לעבוד ולקדם את עצמי. זאת גזענות שיטתית, כמו בהוליווד, השיטה מעדיפה גברים לבנים מבוגרים. זאת קהילה קטנה וקשה לחדור אליה. לפעמים בפאנלים באירופה על שוויון בתעשיית הקולנוע מדברים על ג'ורג' פלויד ואני אומרת שגם בקנדה נהרגו ילדים והיו מחאות. וגם שם היתה עבדות. אפילו הקנדים שוכחים את זה. לכן הפכתי ליועצת בנושא שינוי המדיניות של הקרנות בקנדה ובמזרח אפריקה".

"מוצאים את סאלי" יצא בתקופת הקורונה. כמה חשיפה הוא קיבל?
"הוא הוקרן אונליין בכארבעים פסטיבלים בעולם, בהם גוטנברג והוט דוקס בקנדה. באתיופיה יכלו לצפות בו כשהוא שודר באל ג'זירה. הוא גם יוקרן שם, אבל בגלל הקורונה זה מתעכב. אני כל הזמן מקבלת אימיילים מאתיופים שרוצים לראות את הסרט. זה משמח אותי שהוא יוקרן בפסטיבל האפריקאי בישראל. אני רוצה להתחבר לאתיופים בגלות ויודעת שיש אתיופים שהגיעו לישראל בגלל שסבלו בטרור האדום".

מוצאים את סאלי יוקרן במסגרתפסטיבל אטסיב, מרכז ענבל, שלישי, 12.10, בשעה 19:00. הפסטיבל נפתח הערב ויימשך ארבעה ימים.לתוכניה המלאה הקליקו כאן

• המסך
• קולנוע
• פסטיבל הקולנוע האפריקאי
• אתיופיה
• נשים בקולנוע

• Facebook
• Twitter
• Email

בזמן שישראל מתכוננת לגרשמבקשי מקלטבחזרה לאפריקה, בסינמטק תל אביב מתכוננים לפסטיבל הקולנוע האפריקאי הראשון בישראל. 17 סרטים באורך מלא ילוו בהרצאות ובדיונים, ולצידם תוקרן אסופה של שלושה סרטים קצרים שנוצרו בישראל על ידי יוצרים ממוצא אפריקאי.

יוזם ומנהל הפסטיבל, הבמאי בזי גטה ("עלים אדומים"), העניק לו את השם !ATESIB – "אל תדאג" באמהרית. לדבריו, "בישראל, המהווה נקודת חיבור בין שלוש היבשות העתיקות, כמדינה קולטת עלייה מתפוצות שונות, יש חשיבות יתרה לקיום הפסטיבל. חשיבות זו מקבלת משנה תוקף בשנים האחרונות, כשבישראל חיים פליטים ומבקשי מקלט מאפריקה, עם ילדיהם הגדלים כאן ומשתלבים במערכת החינוך. בין היתר, מטרת הפסטיבל היא להביא לחשיפה שתביא לקידום הבנה משופרת של תרבויות יבשת אפריקה דרך הסרטים, והגדלת הנראות וההכרה של יוצרי סרטים אפריקאים".

עוד כתבות מעניינות:
אופרה ווינפרי סיפקה את השיא בטקס גלובוס הזהב
הכוכבת האמיתית של השערוריה הגדולה בארה"ב
10 הסרטים הטובים ביותר של 2017

מי שנחשב לאבי הקולנוע האפריקאי הוא אוסמן סמבן הסנגלי, שהלך לעולמו ב-2007. הפסטיבל יקרין שלושה מסרטיו המוקדמים – "הקללה", "צ'דו" ו"נערה שחורה", סרט הביכורים שלו בשחור לבן מ-1966 שזכה במעמד של קלאסיקה. הסרט עוקב אחר צעירה מסנגל שהופכת למשרתת של משפחה צרפתית עשירה בריביירה ונתקלת ביחס משפיל על בסיס יומיומי. סצנת הסיום לא תשכח במהרה. הסרט ילווה בהקדמה של מבקר הקולנוע ד"ר אריאל שווייצר.

בקרב הסרטים החדשים, אחד הבולטים הוא "גשם זיעה" של חאקים בלבס מ-2017, העוקב אחר חקלאי במרוקו שנאבק לשמור על אדמתו בשנת בצורת. זה סרט בסגנון ריאליסטי שמתרומם מעל המציאות הקשה באמצעות דימויים צילומיים יפהפיים, ועל כך הוענקו לו פרסים בפסטיבלים בטנג'יר ובמונטראול.

גם בסרט "גשם כחול עם קצת אדום" אין טיפת גשם. השם רומז לכך שסרטו של כריסטופר קירקליי מ-2015, הראשון שנעשה בשפת טוארג, נוצר בהשראת "גשם סגול" של פרינס. הסרט עוקב אחר המוזיקאים בסצנת הגיטרות המחתרתית בניגריה ומתמקד במודו מוקטר שמתכונן לתחרות מוזיקה תוך כדי שהוא מחזר אחרי אישה יפה ומתעמת עם אביו ששורף לו את הגיטרה. הסיפור והקולנוע בסיסיים ביותר, וקשה לדבר על משחק. אבל העיקר הוא המוזיקה. הסרט ילווה בפאנל בהנחיית אדם רוטברד, מייסד הבלוג קולות מאפריקה, ובהשתתפות המוזיקאים נטע אלקיים, גילי יאלו ואליזייה אקוונד.

מבין הסרטים התיעודיים, מומלץ מאוד לצפות ב"הדמוקרטים" של קמילה נילסן הדנית, שזכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה 2015. הסרט, שצולם בזימבבואה במהלך שלוש שנים, עוקב מקרוב אחר נסיונם של שני פוליטיקאים יריבים – נציג האופוזיציה ושליחו של הדיקטטור רוברט מוגבה – לנסח את החוקה שתהפוך את מדינת המשטרה לדמוקרטיה. שניהם נוסעים בין הכפרים, עורכים מפגשים עם תושבי המדינה ומבקשים לשמוע את דעותיהם. לתסכולו הגובר של דגלס מונזורה הוא מגלה שאלה מדקלמים תשובות ("הנשיא הוא היחידי שיכול וצריך למנות שופטים") שהוכתבו להם על ידי אנשי המשטרה החשאית שהגיעו לשם קודם לכן. מנגד, פול מנגוונה, שר האינפורמציה לשעבר, מלא חיוכים כשהוא רואה כיצד המנגנון המפלגתי שהוא מייצג מתפקד לתפארת. אבל כשהם שבים לעיר הבירה הארארה, שם יש לאופוזיציה אחיזה גדולה יותר, החיוך נמחק לו מהפנים והוא מתחיל להפנים חשיבה אחרת. זה דיוקן מרתק, מתסכל ומרגש של פוליטיקה בפעולה. לפני ההקרנה תישא דברים נועה לוי, שתתאר את הדינמיקה בין החברה האזרחית לשלטון בזימבבואה בעקבות ההפיכה הצבאית ונפילתו של מוגבה בנובמבר 2017.

← פסטיבל הקולנוע האפריקאי, סינמטק תל אביב, שפרינצק 2 תל אביב; מדרחוב נווה שאנן, שלישי-שבת (20.1-16.1), 42-39 ש"ח

• פסטיבל הקולנוע האפריקאי
• סרטים
• תרבות