כשתמרה מצאה את סאלי: הדודה הבליינית שהפכה לאויבת המדינה

מתוך הסרט "למצוא את סאלי" (צילום: יחסי ציבור)
מתוך הסרט "למצוא את סאלי" (צילום: יחסי ציבור)

פסטיבל אטסיב לקולנוע אפריקאי ייפתח היום במרכז ענבל עם שלל סרטים מסקרנים מהיבשת הסמוכה. הסרט הקנדי-אתיופי "מוצאים את סאלי" הוא מסמך תיעודי של הבימאית תמרה דאוויט, שיצאה לחפש קרובת משפחה שנעלמה בימי שלטון החונטה הצבאית וחזרה עם סיפור על חצי מיליון נרצחים. ריאיון

12 באוקטובר 2021

סאלי, או בשמה המלא סאלמאוויט דאוויט, היתה בתו של דיפלומט ששימש כשגריר אתיופיה במדינות שונות לפני שהגיע עם משפחתו לקנדה ב-1968. בשנותיה שם למדה סאלי באוניברסיטת קרלטון באוטווה ויופייה הזורח משך מחזרים רבים. בקיץ 1973, כשהיתה בת 23, היא שבה לחופשת מולדת, התאהבה במהפכן והצטרפה ל-EPRP (המפלגה העממית-מהפכנית האתיופית). סאלי הפכה מבליינית אופנתית לאקטיביסטית קומוניסטית, הוגדרה כאויבת המדינה וזמן מה אחרי כן ירדה למחתרת ונעלמה לעד. 

אחייניתה תמרה דאוויט נולדה בקנדה ב-1980, הייתה למפיקה של סרטים תיעודיים ואת סרטה הראשון כבמאית הקדישה לחיפושים אחר הדודה שמעולם לא הכירה. היא שוחחה עם דודותיה האחרות שנשארו בקנדה, ונסעה לאתיופיה לפגוש את כל מי שהכיר את סאלי והיה מוכן לדבר. דרך סיפורה של אישה אחת, סרטה שופך אור על קמפיין "הטרור האדום" באתיופיה בימי שלטון החונטה הצבאית, שבמהלכו נרצחו כחצי מיליון אזרחים. "מוצאים את סאלי" יוקרן השבוע במסגרת המהדורה השלישית של פסטיבל אטסיב לקולנוע אפריקאי (11-15 באוקטובר בקולנוע קנדה ובמרכז ענבל). 

שוחחתי עם דאוויט כבר במאי השנה, אבל אז רקטות החלו לעוף בשמי תל אביב והפסטיבל נדחה. "ידעתי הרבה על המשפחה שלי", היא סיפרה, "אבל היה חור שחור כי אף אחד לא סיפר לי על ימי הדיקטטורה בשנות השבעים והשמונים. דיברו על הכל לפני התקופה הזאת, ותמיד בצבעים חמים ויפים ונפלאים, אך לא אמרו דבר על התקופה הזאת. לכן סאלי הייתה חסרה לי".

ראיתי שלפני כן עשית סרט קצר על הסבתות שלך.
"הוא נעשה ככרטיס ביקור. רציתי להבין איך הסבתות שלי, האוקראינית והאתיופית, נעשו חברות. הן נפגשו בשנות השמונים והמשיכו להחליף מכתבים. כל פעם שביקרתי באתיופיה הסבתא בקנדה ביקשה שאקח דברים להביא לסבתא באתיופיה. גיליתי שהיו להם נושאים משותפים. בעיקר אני. הן רצו לדחוף אותי להתחתן ללדת ילדים. היתה זו סבתי האתיופית שאמרה 'את חייבת לחקור אודות סאלי, כי אם את לא יודעת מה היא הקריבה גם צעירים ממך לא ידעו'. חשוב לדעת את ההיסטוריה שלנו". 

אין כמעט סרטים על "הטרור האדום" באתיופיה.
"התחלתי לעבוד על הסרט לפני עשר שנים. במהלך הצילומים חלו שינויים פוליטיים באתיופיה, ואנשים שוב החלו לדרוש את זכויותיהם ואת החופש שלהם, ואת היכולת להשתתף בשיטה דמוקרטית. אז זה רגע מתאים להביט אחורה על מה שקרה. ב-2010 נפתח באדיס אבבה מוזיאון זיכרון לקורבנות 'הטרור האדום'. אנשים התחילו לפרסם ספרי זיכרונות על התקופה – עבר מספיק זמן כדי שהם ירגישו בטוחים. נוצרו שני סרטי דרמה על התקופה, וסרט תיעודי קצר על ידי אמריקאית אתיופית. 'מוצאים את סאלי' הוא הסרט התיעודי הארוך הראשון בנושא ואני מקווה שהוא לא יהיה האחרון. כי 'הטרור האדום' לא נמצאת בשיח. לא מלמדים את זה בבית ספר. 

"עשיתי תחקיר מקיף. חיפשתי את העמיתים של סאלי מה-EPRP. רבים מהם לא רוצים להיות מזוהים ציבורית גם היום. לקח זמן לבנות אמון עד שאנשים הסכימו לדבר איתי. רק אחד מהם מדבר בסרט. אבל בתחקיר דיברתי עם כעשרים אנשים, כי רציתי לקבל תמונה של הפרטים הקטנים – מה עשתה במחבוא, מה לבשה ומה אכלה". 

הדודות המאוד מרשימות שלך משתתפות בסרט. אותן היה יותר קל לשכנע?
"כולנו מתביישות מהמצלמה, אבל בגלל ההנחיה של הסבתא היתה הבנה שיש ערך בלזכור את האחות, גם למען המדינה. דודותיי גרו חלק ניכר מחייהן בקנדה ובארה"ב והן מכירות את מוזיאון השואה בוושינגטון ואת האימפקט של סרטי השואה והעבדות, והבינו את הערך של הזיכרון. אני מוצר של שתי הארצות. הקנדיות שבי דחפה אותי ללחוץ על דודותיי. אולי במאית אתיופית הייתה מייצרת תוצאה אחרת בגלל נימוס תרבותי שאין לי. הנושא של הסרט הוא שיותר קל לשכוח מאשר לזכור, כי אז צריך להתמודד עם איך הרגשת ומה עשית או לא עשית. לשים את הזיכרונות בקופסה ולא לדבר עליהם היתה דרך להגן על לבבותיהם ועל מוחותיהם. בשביל משפחתי עשיית הסרט היתה דרך לחזור ולנתח את הדברים".

אז את נעה בין קנדה לאתיופיה?
"אימי אוקראינית קנדית ואני נולדתי וגדלתי בקנדה. אחר כך עברתי לאתיופיה, שם גרתי חמש שנים. חזרתי לקנדה בגלל הקורונה. הסרט שלי הוקרן בפסטיבלים אונליין והייתי צריכה אינטרנט כדי לשוחח עם אנשים אחרי ההקרנות. האינטרנט באתיופיה לא יציב. ביולי שעבר הוא נותק למשך שלושה שבועות. אבל אני מתכננת לחזור לשם ברגע שאחוסן והדברים יהיו יותר יציבים. המשפחה שלי נשארה בקנדה בגלל המהפכה".

יש תעשיית קולנוע באתיופיה?
"יש תעשיית קולנוע גדולה באתיופיה. היא מבוססת על הפצה מקומית. לפני הקורונה הופקו כמאה סרטים בשנה. אלה סרטים דלי תקציב, להפצה בקיוסקים. יש רעב גדול לסרטים, אבל רק מעט סרטים נוצרו בפורמטים ליצוא. זה מה שאני עובדת עליו – לעזור לסרטים שזכו להצלחה מקומית ליצור קשרים בחו"ל. יש סיפורים שחשוב לספר אותם, אבל לכך נדרש תקציב גדול יותר, וחינוך טכני לצלם בפורמט שמתאים לקונים. אני מפיקה סרטים, עורכת סדנאות לקולנוענים ועוזרת במימון והבאת סרטים לפסטיבלים באירופה. עובדת הרבה עם הממשלה והמוסדות שם. 

בקנדה קשה לקולנוען שחור להשיג כספים, ולא היה לי מקום לעבוד ולקדם את עצמי. זאת גזענות שיטתית, כמו בהוליווד, השיטה מעדיפה גברים לבנים מבוגרים. זאת קהילה קטנה וקשה לחדור אליה. לפעמים בפאנלים באירופה על שוויון בתעשיית הקולנוע מדברים על ג'ורג' פלויד ואני אומרת שגם בקנדה נהרגו ילדים והיו מחאות. וגם שם היתה עבדות. אפילו הקנדים שוכחים את זה. לכן הפכתי ליועצת בנושא שינוי המדיניות של הקרנות בקנדה ובמזרח אפריקה". 

"מוצאים את סאלי" יצא בתקופת הקורונה. כמה חשיפה הוא קיבל?
"הוא הוקרן אונליין בכארבעים פסטיבלים בעולם, בהם גוטנברג והוט דוקס בקנדה. באתיופיה יכלו לצפות בו כשהוא שודר באל ג'זירה. הוא גם יוקרן שם, אבל בגלל הקורונה זה מתעכב. אני כל הזמן מקבלת אימיילים מאתיופים שרוצים לראות את הסרט. זה משמח אותי שהוא יוקרן בפסטיבל האפריקאי בישראל. אני רוצה להתחבר לאתיופים בגלות ויודעת שיש אתיופים שהגיעו לישראל בגלל שסבלו בטרור האדום".

מוצאים את סאלי יוקרן במסגרת פסטיבל אטסיב, מרכז ענבל, שלישי, 12.10, בשעה 19:00. הפסטיבל נפתח הערב ויימשך ארבעה ימים. לתוכניה המלאה הקליקו כאן