1. אלה ימים משונים. כל מה שתמיד אמרנו על המשטרה מתגלה כמדויק. כל מה שתמיד אמרנו על זליגת אמצעי הדיכוי של הכיבוש אל תוך מדינת ישראל מתגלה כמדויק. כל מה שתמיד אמרנו על יכולות הסייבר של המדינה ועל השימוש בהן נגד אזרחים מתגלה כמדויק. ועדיין מדויקים מכל הם הדברים שאמרנו על בנימין נתניהו ועוזריו בתקשורת: מטרתם היא לייצר כאוס מוחלט ואובדן אמון טוטאלי בכל מערכות המדינה וסיטואציה שתאפשר לו להימלט מהדין. חייבים להודות שבינתיים הולך להם לא רע, ואם צדקנו לגבי הכל מה הסיכויים שאנחנו טועים לגבי נתניהו?

2. פרשת פגסוס, נכון לשלב זה, היא עוד רגע עגום בתולדות העיתונות המשודרת בישראל. החשיפה של "כלכליסט" ותומר גנון תפסה את מהדורות החדשות לא מוכנות ולא מיומנות, ללא יכולות של ממש להנגיש את הציבור לסיפור, כשמשבוע לשבוע מתברר היקף הדרמה והיקף הניתוק ממנו של מערכות האקטואליה בערוצים המסחריים. כוכבי המהדורות לא הצליחו להביא בשבועות האחרונים פולו-אפים משמעותיים לחשיפה, לא הצליחו לשפוך אור חדש על הפרשה ולרוב כשלו אפילו בניסיונותיהם השטחיים לפרשנות. הסיפור הכי גדול של העשור ואין להם כמעט מה להוסיף. אפס בעיתונות.

3. שאלה אחת מרכזית הייתה צריכה להעסיק את כל תוכניות האקטואליה: מי נתן את ההוראה ומדוע הוא אינו בחקירה משטרתית אינטנסיבית החל מהשבוע שעבר. התשובה היא שאנחנו יודעים מי היו יכולים לתת את ההוראה. זו רשימת חשודים מצומצמת מאוד. בראשה עומד ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, יחד עם השר לביטחון פנים דאז גלעד ארדן, והמפכ"ל ששניהם מינו כדי שיביא את השב"כ לבתיהם של האזרחים, רוני אלשיך. אחד משלושתם או שלושתם. והעיתונות המשודרת אינה שואלת ואינה עונה.

4. למהירות שבה סייעניו של נתניהו בתקשורת הפכו את פרשת פגסוס לסיבה ברורה ומיידית לביטול משפטו יש אפקט של קומדיית סלפסטיק. היה כמעט קסום לראותם נזעקים ונחפזים לדרוש ועדת חקירה רק כדי לגלות שנתניהו מתנגד לה, מסיבות שבוודאי ברורות לו, ושעכשיו הם צריכים להסביר שבעצם צריך משהו אחר. אבל אין כאן שום דבר מצחיק. בהנחה שהסיפור של תומר גנון יצוק בפלדה – בינתיים לא ראינו ראיות טכניות ולא שמענו עדויות – אז מדובר בפגיעה אנושה בדמוקרטיה שפוגעת בשמאל ובימין כאחד. היחיד שיכול להרוויח מהסיפור הזה הוא נתניהו עצמו: פעם אחת מהשימוש בטכנולוגיה נגד יריביו, פעם שנייה מהשימוש בה כדי לקדם את ענייניו בעולם ופעם שלישית – גלידה – את השימוש בה כדי לזהם את ההליך המשפטי נגדו. הפשע המושלם.

5. אם העיתונות הישראלית הייתה מעט יותר עירנית, היא הייתה מתחילה לרחרח מה בדיוק עושה הממשלה עם חברות כמו NSO ובלאק קיוב ומה הסיכוי שהיא מפעילה אותן רק בחו"ל ובשטחים ולא בתוככי ישראל. והיא הייתה מגלה, כמו כל אקטיביסט מתחיל, שהסיכוי שהמדינה ומוסדותיה אינם מפעילים נשק סייבר נגד אזרחים נמוך להפליא ומעורר תגובות כמו "פחחחח". עיתונות עירנית הייתה שואלת אולי למה עברו שלושה שבועות מאז החלק האחרון בתחקיר "כלכליסט" ועד לחלק הנוכחי, מה פשר החלוקה הזאת, מי מנווט את זרם המידע והאם זה קשור גם לזהות בעליו של העיתון שנאשם בפרשת תיק 2000. עמית סגל לא יכול לשאול את השאלה הזאת כי הוא מקבל מהנאשם משכורת, אבל הוא בכל זאת יושב באולפן ומלרלר מהמהומי ליבו ומדמיין שלא רואים את החוטים שמושכים בו. כמה עצוב.

6. ואם יש משהו שאפשר ללמוד מהימים המשונים האלה זה שהגיעה שעתם של העיתונאים הגדולים באמת. אלה שמביאים את הסקופים, חופרים מתחת לאדמה, פורשים רשת מקורות ושומרים על הדמוקרטיה. מי שיושבים באולפנים ומקשקשים על עניינים שבהם אינם מבינים דבר, אותם אנשים שהגנו בחירוף נפש על מינויים של אלשיך ומנדלבליט בידי נתניהו כשחשבו שזה ישרת אותו, פועלים למעשה למען אינטרסים עלומים ונגד האינטרס הציבורי והדמוקרטי. הם אינם ראויים להיקרא עיתונאים. ואלה הימים שבהם נבדלים העיתונאים מהשופרות. יכול להיות שבאמת תם עידן.

• טור דעה
• המסך
• עיתונות
• אקטואליה
• פרטיות
• בנימין נתניהו
• עמית סגל

פעם הייתי מסכימה: לתנאי השימוש, למדיניות הפרטיות, למתן גישה לאנשי הקשר שלי, להפעלת המצלמה שלי. אנשים אמרו – הפרטיות מתה. חשבתי לעצמי שאני ממילא לא סוחרת בוויד ולא עברתי הפלה בגיל 16, אז מה כבר יש לי להסתיר. ובכל זאת, כמו כולם, התחלתי להרגיש שאני מאבדת שליטה. כי אם יש למישהו מספיק דאטה על הגוף, על הגנטיקה, על אורח החיים ועל הפעילות המקוונת שלי, ומספיק כוח מיחשוב ואלגוריתמיקה חכמה, הוא יכול להבין אותי יותר טוב ממה שאני מבינה את עצמי.

כששמענו את הקולות מתוך הממשלה בעניין איכוני השב"כ ("מה מפריע לכם שעוקבים אחריכם, הרי אתם ממילא נותנים את כל המידע שלכם ל-WAZE") – רצינו לצעוק: יש הבדל בין כפייה להסכמה. WAZE לא יכולה להכניס אותי לבית הסוהר, והמדינה כן

בקיצור, אם פעם המשמעות של הזכות לפרטיות התמצתה בשאלה האם לפרסם בעיתון תמונה של חבר כנסת מנגב טחינה מהמכנסיים, היום כל עסק – החל ברשתות חברתיות ומנועי חיפוש, עובר בבנקים וחברות ביטוח וכלה במרכולים ומספרות – מנהל עוד עסק צדדי: עסק של דאטה שאוסף עלינו מידע. מי אנחנו, מה פרטי הקשר שלנו, מה אנחנו כותבים, קונים, לווים ומסתפרים. מהדאטה הזה אפשר להוציא המון באמצעות היסק: נטייה מינית כשאת בתוך הארון; חולשות רגשיות; הרגלים. ואז כל שנדרש הוא ללחוץ טיפה על החולשות וליצור מלכודת על קבלת ההחלטות שלנו.

זה פוגש אותנו בכל מקום ובעידן הקורונה עוד יותר: אפליקציות התשלומים באוטובוס, מעקבי השב"כ, מצלמות הרחוב והרחפנים, ההיסטוריה הרפואית שלנו שנמצאת בידי קופות החולים והמדינה ותהליכי השכנוע לקראת הבחירות. האמת היא שאם יודעים עלינו מספיק כדי לשכנע אותנו האם להצביע ובמי לבחור, אז הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על דמוקרטיה כבר לא באמת נכון.

אני עוסקת בפרטיות זמן ארוך ונמצאת בתוך קהילה של מומחים שהעניין יקר ללבם, מכיוונים משפטיים, חברתיים, טכנולוגיים ואחרים. אנחנו מתוסכלים מכך שאין מספיק תשומת לב והבנה ציבורית של מרכזיות הזכות לפרטיות וחשיבותה. גם כשמדובר במקבלי החלטות נדמה שהפרטיות שלהם חשובה להם, אבל שלנו – פחות.

ואז הגיעה הקורונה, התחילו איכוני השב"כ על הטלפונים, והסתבר שלא רק חברות פרטיות עוקבות אחרי שביל פירורי הלחם הדיגיטלי שאנחנו משאירים, אלא גם המדינה. וגם אם זה מוצדק בחירום, למדנו כמה מהר זה זולג אל השיגרה וכל מיני טכנולוגיות מעקב – המיקום שלנו, שיחות הטלפון, ההודעות, היסטוריית הגלישה; תמונת הפנים שלנו דרך מערכות זיהוי פנים שרישתנו בהן את הרחובות; הנתונים הביומטריים שלנו שאנחנו צריכים למסור בכפייה במעברי הגבול; כל אלה משמשות את ארגוני הביטחון למלחמה בטרור אבל מופעלות גם כלפינו במרחבים אזרחיים לגמרי.

הגענו לנקודת רתיחה והחלטנו להקים עמותה חדשה – "פרטיות ישראל". יש בה מומחים מן האקדמיה – משפטים, מדעי המחשב, מדעי החברה; אנשי חברה אזרחית ואקטיביסטים, טכנולוגים; אנשי המגזר הציבורי לשעבר; עורכי דין פרטיים. המטרה שלנו היא לקדם מודעות ציבורית וכלים שיאפשרו להגן טוב יותר על פרטיות אזרחי ישראל ותושביה, לקדם תיקוני חקיקה שיאפשרו לנו לשלוט יותר טוב במידע על אודותינו: לדרוש לעיין בו, לתקן אותו, לנייד אותו, לקבל הסבר איך מתקבלות החלטות על בסיסו, להימחק ולהישכח ממאגרים, להגביר את כוח האכיפה של רשויות כמו הרשות להגנת הפרטיות במשרד המשפטים לקנוס ולענוש חברות שמפירות פרטיות.

ולא פחות מזה – לפקח על רשויות המדינה ולוודא שהן לא עושות שימוש לרעה בכל המידע שהן אוספות עלינו בכפייה, כי כששמענו את הקולות מתוך הממשלה בעניין איכוני השב"כ ("מה מפריע לכם שעוקבים אחריכם, הרי אתם ממילא נותנים את כל המידע שלכם ל-WAZE") – רצינו לצעוק: יש הבדל בין כפייה להסכמה. WAZE לא יכולה להכניס אותי לבית הסוהר, והמדינה כן.אנחנו לא קוראים לעבור לגור ביער. להיפך: פרטיות וטכנולוגיה יכולות ללכת יד ביד, צריך פשוט לתכנן את הטכנולוגיה כך שלא תשרת רק חברות גדולות או ממשלות שמקבלות כוח שלא היה להן בעבר. בקיצור: הקמנו את "פרטיות ישראל", אנחנו באמצעו של קמפיין מימון המונים. עזרו לנו לקחת אחריות.

ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה וממייסדות "פרטיות ישראל"
להצטרפות אל קמפיין מימון ההמונים של "פרטיות לישראל":כל הפרטים כאן

• הישרדות: קורונה
• פרטיות
• טור דעה
• הבועה
• אינטרנט
• זכויות

• Facebook
• Twitter
• Email

השאלה המרכזית היא למה אנחנו סתומים. התשובה היא שאין לנו ברירה. כל החברים שלנו מורידים את האפליקציה הזאת, זה נחמד, זה משעשע, זה ממלא את הריק בנשמתנו לכמה שעות. אי אפשר לצפות מאיתנו שנקרא את הסכם השימוש באפליקציה, המכיל בדרך כלל מאות סעיפים המנוסחים באופן כזה שגם אם נקרא אותם לא בטוח שנבין אותם. ואז אנחנו מתעוררים בוקר אחד וחברה רוסית עלומה שאיש אינו יודע עליה דבר היא הבעלים החוקיים של כל התמונות על מכשיר הסמארטפון שלנו.

https://www.facebook.com/1839798571/posts/10211414374675285

זה בדיוק מה שקורה עכשיו עם FaceApp, הלהיט הוויראלי שכבש את הפיד עם יכולתו החמודה להזקין אותנו באופן משכנע. כבר בזמן אמת התריעו רבים על הרשאות הדאטה המופרכות שהאפליקציה דורשת, אבל הסחף בפיד חזק מכל היגיון וההיגיון בדרך כלל אומר שמה-כבר-הם-יכולים-לעשות-עם-זה ואת מי המידע האישי שלנו בכלל מעניין.אבל מי שנבר בהסכם ה-EULA אותו מאשר כל מי שמוריד את האפליקציה, גילה דבר מדהים: השימוש באפליקציה מהווה הרשאה לחברה שפיתחה אותו לעשות שימוש בכל התמונות שעל הסמארטפון בו הותקן, בכל דרך שתמצא לנכון, כולל העברתן או מכירתן של התמונות לצד שלישי. והכי מקסים: החברה שמאחורי FaceApp פועלת בטריטוריה נטולת רגולציה וכפופה לגחמותיו של פוטין.

וכך, אם יש לכם סלפי נודז על המכשיר, הם יכולים למצוא את דרכם לאתרי פורנו באופן חוקי לחלוטין. תמונות של הילדים שלכם יכולות לשרך את דרכן לפרסומות קיקיוניות ברחבי העולם השלישי או למקומות גרועים יותר. זכויות היוצרים וזכויות הפרטיות שלכם עפו דרך החלון לגמרי באישורכם ואתם בעצמכם נתתם להם את הדחיפה. רוצים למחוק את האפליקציה? סבבה, אבל כל מה שהיה על הסמארטפון שלכם כבר מאוחסן על שרתים נידחים בערבות נובוסיבירסק.

אין דבר מבאס יותר מהגילוי שאנחנו סתומים ושאין לנו כמעט מה לעשות בקשר לזה. הבעיה אינה שאנחנו לא טורחים לקרוא את הסכמי השימוש. הבעיה היא שאף רגולטור ממשלתי או גלובלי לא יכול להוציא את ההסכמים האלה מחוץ לחוק. בפעם הוויראלית הבאה תגלו באיחור שההסכם שאישרתם את מכירת נשמתכם לשטן וחתולכם ליצרנית שווארמה ושוב תרגישו סתומים. ובצדק, כי כולנו סתומים ויש מי שמרוויח המון מהפיכתנו לסתומים. ואנחנו? תראו איזה חמודים אנחנו נראים בתור סבתא'לה. חמודים וסתומים.

• אינטרנט
• פרטיות
• תרבות רשת

• Facebook
• Twitter
• Email

ד' מזרחי בסך הכל רצה לבטל דוח חניה שקיבל, לתחושתו שלא בצדק. הוא לא ציפה שהערעור שלו בבית המשפט המקומי בתחילת החודש ייהפך למקרה מבחן מעניין בנושא הזכות לפרטיות במרחב העירוני. דוח החניה שקיבל מזרחי על כך שחנה בחניה כפולה מול מאפיית אבולעפיה ביפו הופק על ידי פקחית שישבה באותה עת בחדר הבקרה בעירייה וצפתה במסך שמרכז תמונות מעשרות מצלמות בעיר. על המסך ראתה את מזרחי יושב במכונית ואת אשתו יוצאת לקנות דבר מה, לטענתה במשך יותר משתי דקות. מזרחי טען שלא רק שהדוח אינו מוצדק כי לא עמד זמן רב כל כך במקום שצוין, אלא שלעירייה אין זכות לחלק דוחות על סמך המצלמות, והוא צדק.

בתחילת החודש פסק השופט איתי הרמלין בבית המשפט לעניינים מקומיים כי הדוח אינו תקף. הוא אף הוסיף שלעיריית תל אביב־יפו אין סמכות מפורשת בחוק להשתמש במצלמות הנייחות לאכיפת חניה ושמדובר בפגיעה חמורה בפרטיות. "האפקטיביות של מצלמות אלה לצורכי אכיפה יכולה להביא לכך שעם הזמן הן ילכו ויתרבו, וסופו של התהליך יהיה שנמצא עצמנו בדיסטופיה אורווליאנית שבה כל צעד שלנו מפוקח על ידי הרשות".

הרמלין הוסיף: "התקנת מצלמות רחוב משנה באופן מהותי את המרחב הציבורי, ולכן גם מן הבחינה החברתית מן הראוי שהחלטה על הצבתן תתקבל על ידי הציבור עצמו – הן באמצעות נבחריו והן בהליך של שיתוף ציבור. אם לא נקפיד על כך, קיים חשש כי כציבור נגלה יום אחד שאנו חיים בחברת מעקב תחת פיקוח תמידי, מבלי שהחלטנו שאנו רוצים בכך".

עיריית תל אביב־יפו לא התרגשה מההחלטה וטענה שתוסיף להשתמש במצלמות למטרה זו ככלי יעיל ושבכוונתה לערער על פסק הדין. אולם העובדה שהעירייה החליטה להשתמש במצלמות הללו ללא סמכות חוקית מפורשת מעלה את השאלה — מי בכלל שומר על זכויות הפרטיות שלנו בעיר? האם לא הלכנו רחוק מדי עם העיר החכמה, שהמצלמות המרשתות את העיר במעגל סגור הן חלק עיקרי במערך התפעול וניטור המידע שלה? עם כל הרצון של העירייה לתת שירותים מתקדמים ולהפוך את העיר לחכמה יותר, האם התושבים בכלל יודעים מתי, מי, למה וכמה מידע נאסף על חייהם בעיר? האם כל החוכמה העירונית הזאת באמת משפרת את חיינו משמעותית או רק מייצרת לנו עוד שכבת אח גדול בחיים הדיגיטליים הפגיעים שלנו גם כך?

טובעים במידע

"עיר חכמה" היא אחת הבאזז וורדס הבולטות של השנים האחרונות בערים גדולות בעולם. כולן רוצות להיות כזאת, לנשום אוויר פסגות הייטקי, למשוך סטארט־אפים וליהנות מתדמית נקייה ושקופה יותר, גם אם בפועל הן מתקשות במטלות "טיפשות" יותר, כגון איסוף זבל או תיקון פנס שבור.

ההגדרה של ערים חכמות רחבה ומקיפה כמה תחומים, אבל בגדול מדובר בערים שמשתמשות בטכנולוגיות מתקדמות להקצאת וניהול משאבים טובה יותר בעיר ושיפור השירות לתושב. איך הן עושות את זה? באמצעות איסוף מידע, והרבה. המידע מגיע קודם כל מהתושבים עצמם שמוסרים אותו לעתים בהתנדבות ולפעמים מתוך חובה בממשקים השונים עם העירייה וכן מחיישנים, מצלמות, מעבדים ומאגרי מידע שיוצרים את מערך הביג דאטה של העיר.

הרציונל הוא שאמור להיות קל יותר לנהל ולתפעל עיר שממופה בצורה מיטבית, ולוודא שהתושב יפיק ממנה את המיטב. אבל מעבר לבאזז וורד וההתלהבות שבה תל אביב וערים אחרות מקדמות את הנושא, האם באמת תל אביב עיר כזאת חכמה? בשנים האחרונות תל אביב מובילה את הנושא בישראל וגם מחוץ לה, כשבאמתחתה כמה פרסים בינלאומיים שמאששים את התואר. היא הגיעה לכך בזכות שלל יוזמות שהעירייה מתפארת בהם – משירותי הדיגיתל, אוטו תל, תל אופן, הנגשת שירותים בדיגיטל ופרישת ווייפי בעיר, ועד דברים מוכרים פחות כמו פתיחת מאגרי מידע של העירייה, מערכת מפות GIS, מצלמות שמרשתות את העיר, סנסורים לבדיקת עומסי תנועה ושיתוף פעולה עם ווייז למיפוי פקקים. עיר חכמה אמורה לכלול בתוכה גם קידום סביבה יזמית וסטארט־אפיסטית, האצת יוזמות של כלכלה שיתופית ועוד.

אבל האם איסוף המידע הבלתי פוסק וניתוחו באמת הופך את תל אביב לעיר חכמה יותר? לדברי גיא שחר, ארכיטקט, גיאוגרף ואיש הייטק בעבר – לא ממש. לדבריו המושג עיר חכמה הוא מושג ריק מתוכן שמתודלק בעיקר על ידי חברות הטכנולוגיה הענקיות שמנסות כל הזמן לייצר שווקים ולקוחות חדשים ומשווקות להן את המערכות, הסנסורים, הראוטרים והחיישנים המתאימים.

"בשביל לייצר עיר חכמה יותר חשוב לפתור את הבעיות האמיתיות של העיר ולרדת לשורש העניין", הוא מסביר. "בסוף עיר זה הרבה לואו טק. העובדה שאני יכול עכשיו לשלם את דוח החניה באינטרנט לא עושה את העיר לחכמה יותר, מה שצריך הוא לפתור את בעיות החניה או לייצר תחבורה ציבורית טובה יותר שתמנע בעיות כאלה, אבל זה דורש כבר יותר מאתר או אפליקציה. הבעיות הן בניהול העיר, בקבלת ההחלטות. את זה שום מערכת חכמה לא יכולה לפתור, הן יכולות רק לספק מידע".

הבעיה, לדבריו, היא שאנו טובעים במידע שאנחנו לא תמיד יודעים מה לעשות בו. "חשוב לזכור שהטכנולוגיה היא רק אמצעי. ניקח לדוגמה את הנושא של עיבוד מים טוב יותר. אתה יכול לשים את החיישנים של סיסקו על הצינורות, אבל אם יש תקלה צריך לשלוח צוות שיטפל בה, ואלה עובדי עירייה שלא תמיד זמינים. זה שיש אפליקציה של 106 זה מעולה, השאלה היא מה אתה עושה עם הקריאות האלו.

"הבעיה הכי חמורה היא אופניים חשמליים. לא פותרים את זה. אם אתה רוצה עיר חכמה קודם כל תפתור את הבעיה הכי חמורה של העיר. טכנולוגיה יכולה לסייע במטלות שהן רוטיניות, באיסוף ואגירת מידע. אבל בסוף מישהו צריך להסיק מסקנות ולקבל החלטות. עוד לא ראיתי רובוט או מחשב שמקבל החלטות. גם אם מקבלים את כל המידע הדרוש, הניהול בעיריית תל אביב־יפו ובעיריות אחרות הוא פירמידיאלי ולא מטריציוני, אין שילוב של ידע או שיתופי פעולה מספיקים בין צוותים שונים".

ומה עם שיתוף ציבור? העיר החכמה טוענת שהיא הופכת אותו למשפיע וחכם יותר.

"שיתוף ציבור אמיתי הוא לשתף את התושבים במה הולך לקרות בעיר, בכל שלב ושלב, באופן שמאפשר לעקוב אחרי כל תב"ע ותוכנית. העירייה מתהדרת בשיתוף ציבור, אבל בסופו של דבר בפרויקטים כמו הדולפינריום או כיכר אתרים הכל מתנהל במחשכים. אם אנשים היו יודעים את התכנונים האלה מראש, אולי זה היה מתנהל אחרת. חוץ מזה, גם כשהיא משתפת, השאלה היא אם מישהו מקשיב לציבור ומה העירייה עושה עם זה".

גם בג'ימייל מוותרים על הפרטיות

אחד האנשים שבכל זאת מסייעים לעיר להקשיב טוב יותר לתושבים ולמצות את הפוטנציאל שלה הוא אייל פדר־לוי, עם החברה שהקים עם שותפו עידו עברי -ZenCity. החברה משתמשת בבינה מלאכותית כדי לאפשר לערים להבין את הצרכנים והרצונות של התושבים שלהן בזמן אמת, על ידי הקשבה ומיפוי של קולות הציבור בערוצים השונים.

"לעיריות היום קשה מאוד לדעת אם הן עושות עבודה טובה, אם הן משקיעות בדברים הנכונים. אנחנו ממנפים מידע שכבר קיים ברשת ומעבדים אותו לכדי סנטימנט שייתן לעירייה תמונת מצב מלאה על מה שמתרחש בה", מסביר פדר־לוי.

פדר־לוי מסכים שעיר חכמה היא הרבה פעמים לא יותר מבאזז וורד. "מה שבאמת עומד מאחורי הדבר הזה זו עיר שיודעת לנצל את הטכנולוגיה ואת איסוף הנתונים והמידע שלה כדי להשתמש במשאבים שלה בצורה חכמה יותר ולתת שירות טוב יותר".

ומה קורה כשאיסוף הנתונים הזה בא על חשבון הפרטיות של התושבים?

"פרטיות והיכולת לדעת מה נעשה עם המידע שנאסף עלינו זה מאוד חשוב, אבל צריך להבין שתמיד קיים טרייד אוף בין שירות טוב לפרטיות. הרי גם בג'ימייל אתה מוותר על חלק גדול מהפרטיות שלך כדי לקבל שירות טוב יותר. כולנו רוצים שהעירייה תספק לנו שירות יותר טוב, השאלה רק איפה עובר הגבול ועל מה אנחנו מוותרים בתמורה".

ליאורה שכטר, מנהלת מערכות המידע של עיריית תל אביב־יפו ואדריכלית העיר החכמה בשנים האחרונות, מסבירה שההגנה על הפרטיות היא אבן יסוד בכל פרויקט חכם ודיגיטלי שהם עושים. לדבריה, לא רק שהם נשמעים לתקנות רשות הפרטיות במשרד המשפטים, שעודכנו במאי האחרון בעקבות GDPR (תקנות הפרטיות של האיחוד האירופי), אלא שהם מחילים על עצמם בקרה עצמית קפדנית.

כדוגמה לכך היא נותנת את פרויקט דיגיתל. "אנחנו יודעים לשים את הגבולות לעצמנו ובוחנים כל מקרה לגופו. לעולם לא נשמור את המיקום של התושב או נעקוב אחרי ההליכה שלו, כי יש פה חדירה חזקה מדי לפרטיות. גם את המידע שלפיו הלכת לאירוע מסוים לעולם לא ניתן לשום גורם חיצוני או למחלקות אחרות בעירייה. יכול להיות שלדעת את המיקום של התושב היה עוזר לדיגיתל להיות חכם ופרסונלי יותר, ויכול להיות שנגיע לשם, אבל כיום אנחנו לא עושים את זה".

אז דיגיתל הוא לא כזה חכם?

"אני מקבלת את הטיזינג, אבל אני חושבת שבשביל לתת שירות טוב אני לא צריכה לדעת עליך הכל. אני מעדיפה לתת 80 אחוז מהשירות ולא מאה אחוז, כדי לא לקחת את מלוא הפרטים עליך ולפגוע בפרטיות".

לגבי מצלמות המעקב בעיר, היא מסבירה שהמיקומים של 600 המצלמות הפרושות בעיר נקבעים לפי מקומות שמועדים לפורענות והיחידים שיש להם גישה לחומרים זה עובדי הביטחון של העירייה.

הבעיה היא שהתושבים לא ממש מודעים לזה. כלומר, גם אם אתם הולכים לפי כל כללי הפרטיות, האם לא כדאי שהציבור יידע מה נאסף עליו?

"חשוב שיתקיים הדיון הציבורי על פרטיות. כשאני מתכננת משהו אני קודם כל שואלת את עצמי בתור אדם פרטי מה מתאים ומה לא, ותמיד מוטלת עלינו החובה לתכנן כל דבר שאנחנו עושים ברמת השמירה על הפרטיות ולפעול במסגרת החוק, אבל חשוב שהציבור יידע מה אנחנו עושים".

גם פדר־לוי מ־ZenCity חושב כך. "כיום אין כל כך את הדיון הציבורי הזה, של מה אנחנו מרשים לנציגים שלנו לאסוף ומה אנחנו מרשים להם לעשות עם המידע שנאסף. כחברה עירונית אנחנו אמורים לנהל את הדיון הזה ולהחליט מה אנחנו מסכימים שיקרה ומה לא". כדוגמה טובה לכך הוא מביא את מה שקורה בניו יורק, שם מועצת העיר חוקקה בשנה האחרונה את חוק האלגוריתם הפתוח שמחייב גופי ציבור המתבססים על אלגוריתם במיון מועמדים לחשוף איך האלגוריתם עובד ועל סמך אילו קריטריונים הוא מקבל החלטות.

גם אם עיר חכמה היא בסופו של דבר היא לא יותר ממושג שמצלצל טוב באוזן ומצלצל טוב עוד יותר בכיסי היזמים העוסקים בכך, ברור כי לחוכמה הזאת יש השלכות משמעותיות על ניהול העיר ויכולותיה. גם אם הכל מיועד לשיפור חיינו בעיר והפיכתם לדיגיטליים ומהירים יותר, הפסיקה האחרונה בבית המשפט מראה שיש מקום לשאול שאלות, כמו איזה איסוף מידע בדיוק נדרש ולמה, מי מפקח על מאגרי המידע של העיר ואיך מוודאים מניעת זליגה של מידע לגורמים חיצוניים, האם אנחנו מודעים כפי שדורש החוק לכל מצלמה בעיר על ידי שילוט מתאים, ומה האינטרסים בחלק מהפרויקטים החכמים. כולנו רוצים לחיות בעיר חכמה ויעילה יותר, אבל אם היא לא תמיד פותרת את הבעיות החשובות של היומיום, אולי כדאי גם לבחון מה אנחנו נותנים בתמורה.

מעיריית תל אביב־יפו נמסר בתגובה:"כל פרויקט נבחן לגופו, כאשר יש לקחת בחשבון כי מצלמות ביטחון לא דומות למצלמות אכיפה, שאינן דומות למיזם טכנולוגי לפתרונות גודש חניה. עם זאת לעירייה חשוב לשמור על זכות הפרטיות של התושבים והיא בהחלט לוקחת בחשבון סוגיה זו. יודגש כי בכל פרויקט שבו יש חשש לפגיעה בפרטיות נעשית חשיבה ונבחנים כל ההיבטים, כך שבסופו של דבר נבחרת הדרך שבה הפגיעה היא מינימלית. בעניין פסק הדין, העירייה החליטה לערער".

מגגלים את העיר

תל אביב אמנם מתגאה בשלל יוזמות עיר חכמה, אבל אם מישהו באמת רוצה ללמוד עיר חכמה מהי, רצוי שישים פעמיו לעבר טורונטו. העיר הגדולה בקנדה חתמה השנה על חוזה עם Sidewalk Labs, חברה אחות של גוגל השייכת כמוה לתאגיד Alphabet, כדי שתתכנן ותנהל שכונה חדשה בעיר. השכונה אמורה להיות חממה עולמית לניסוי הטכנולוגיות החדישות ביותר בתחום האורבני, כולל רכבים אוטונומיים, ניהול המבוסס על אלגוריתמים ואינטליגנציה מלאכותית, אינטרנט מהיר בכל מקום וסנסורים שעוקבים ומווסתים את השימוש באנרגיה. כלומר עיר מחוברת, אוטומטית, מקושרת ומנוטרת דיגיטלית 24 שעות ביממה. המופע של טרומן מוסר ד"ש וזמין באפליקציה, או כפי שאריק שמידט, יו"ר גוגל ואלפאבית, ניסח זאת: "רק תחשבו על כל הדברים הנפלאים שהיינו יכולים לעשות לו מישהו היה נותן לנו עיר לנהל". החברה השקיעה בתור התחלה 50 מיליון דולר בפרויקט, וסך ההשקעה צפוי להגיע למיליארד דולר.

זו הפעם הראשונה שחברה מסחרית לוקחת בעלות על הקמת שכונה או עיר שלמה. מצד אחד, בעידן שבו חברות ענק והאלגוריתמים שלהן מנהלים את חיינו בהרבה אספקטים אחרים, למה לא להפריט את הניהול העירוני ולהעביר אותו לידיהן? לעומת זאת יש מי שחשב שזה צעד אחד רחוק מדי בהתרת הרסן בכל הקשור לפיקוח על פרטיות התושבים.

בשבוע שעבר התברר כי חלק מהחששות היו מוצדקים. ד"ר אן קאווקיאן, יועצת הפרטיות של הפרויקט,התפטרה לאחר שהבינה כי חלק מהמידע שנאסף על התושבים והתנהגותם יועבר לגורמי צד שלישי ולא יימחק כפי שהובטח לה. בתגובה מסרה החברה כי היא מצרה על עזיבתה, אבל שאין לה שליטה הרמטית על מה שחברות אחרות יעשו בפרויקט.

השכונה של גוגל בטורונטו היא אולי המקרה המקיף והאמביציוזי ביותר בתחום העיר החכמה בעולם, אבל הוא לא היחיד. בסין ערים רבות מכילות שכונות מגורים עם זיהוי פנים בכניסה שמועבר אוטומטית למשטרה, בריו דה ז'ניירושיתוףפעולהעםIBMיצר מאגר שמעבד מידע ממאות מצלמות המרשתות את העיר, ובפיניקס יצרה וויאמו (עוד חברה בת של גוגל)שירותהסעותחינמי במכוניות חכמות בשיתוף עם מערכת ההסעה של העיר. לכאורה כולן יוזמות חיוביות המשרתות את העיר, אבל בתמורה מעניקות הקלות רבות ברגולציה ולעתים גם גישה משמעותית למידע על תושבי העיר.

בתל אביב אמנם עדיין אין שיתופי פעולה מהסוג הזה, אבל בשעה שאנחנו עסוקים כל כך בבחירת ראש העיר הבא אולי כדאי שנתחיל לשים לב לחברות שמרוויחות כסף גדול מניהול חכם של העיר, ונזכור לשאול איך ועד כמה נשמרת הפרטיות שלנו.

• פרטיות
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

הנה אמת פשוטה ומעט מצערת: אלבומי התמונות המסורתיים, המוכרים לכל אדם שנולד לפני שנת 2000, הולכים ונעלמים. עד לפני כמה שנים לא הייתה בנמצא אף משפחה – חריגה ככל שתהא – שלא כרכה את תולדותיה באותן חוברות כבדות. עשורים שלמים התכנסו לכמה אלבומים בודדים, ובתוכם רצף אקראי משהו של תמונות: לעתים נדמה שכל יום מהחופש הגדול תועד, ולפעמים נפער בור של שנה שבמהלכו נפלו השיניים הקדמיות והשיער הארוך נגזר לקארה עקום. כפועל יוצא של המציאות הטכנולוגית באותם ימים, מצלמות נשלפו בעיקר באירועים החשובים, והיומיומי והספונטני נדחקו במורד ההיררכיה, מתחת לימי הולדת ולטיולי שבתות ברחבי הארץ.

מהפכת הצילום הדיגיטלי, שהשפעתה החלה בסוף שנות ה־90 והתגברה עם כניסתם של הסמארטפונים לחיינו לקראת סוף העשור הקודם, שינתה את הרגלי התיעוד: בעידן הדיגיטלי הזיכרון שלנו נמדד במגה פיקסל, וכל צעצוע חדש שנקנה או כל מילימטר שהילד גבה מתועדים עד הביט האחרון. אם פעם תמונות נבחרות הודפסו במיוחד ותויקו באלבום ייעודי, היום כל תמונה שצולמה בהיסח הדעת מגובה אוטומטית בענן וירטואלי, עד להצטברות סבך דיגיטלי של אלפי קבצים שלאיש אין חשק (או יכולת) לנווט בו. אמנם זמינות הטכנולוגיה מאפשרת לנו להנציח כל רגע בלי להתאמץ, אולם חשוב לעצור לרגע ולשאול: על חשבון מה זה בא?

אינספור מאמרים נכתבו על תרבות התיעוד האובססיבית שמפריעה לנו לחיות את הרגע ופוגמת בחוויות שלנו, אך במרבית המקרים הם נתפסו כאנכרוניזם מיותר וכהתעקשות פתטית לחיות את העבר. אולם כעת נוספו לטענות הללו ממצאים אמפיריים שמצביעים על פגיעה ביכולות הקוגניטיביות. בסדרת ניסויים מדכאת למדי הראתה החוקרת לינדה הנקל מאוניברסיטת פיירפילד (Fairfield), שאנשים זוכרים פחות טוב מידע הנוגע לפריטים שצילמו, מאשר מידע הנוגע לפריטים שבהם התבוננו. לטענת הנקל, השימוש במצלמה מוביל למעין מיקור חוץ של הזיכרון, שבמהלכו אנחנו כמו אומרים למוח: “עזוב, מישהו אחר כבר יזכור הכל עבורך", וכתוצאה מכך נפגמת יעילות התהליכים הקוגניטיביים שאחראים על יצירת זיכרונות.

עד לא מכבר הצעד הראשון של כל ילד היה רגע קסום ואינטימי בין ההורה – שחש עצמו כממזר הכי בר מזל על כדור הארץ – לבין העולל, שפצח במסע לכיבוש העולם. גם היום זהו רגע קסום שההורה לא ישכח לעולם, אולם למשוואה חדר גורם נוסף: הרגע הקסום מתרחש בין ההורה והמסך ובין הפעוט והמצלמה. הלבן במפרקי האצבעות המבצבצות בוהק מהאחיזה הנרגשת, הילדון הזקוף מחייך למול הפלסטיק השחור, ורוחו של סטיב ג'ובס מרחפת ממעל. ההורה אולי זוכה בתיעוד מדויק של הממד האובייקטיבי של המעשה, אבל משלם על כך מחיר – הוא לא נוכח ברגע התרחשותו בצורה שלמה, לא מעניק לו את מלוא תשומת הלב.

אז ההורה חווה פחות את הילד – טענה נדושה. אבל מה קורה עם הילד שגדל מול עדשת המצלמה? מה המשמעות של נוסטלגיה בתוך שפע אסטרונומי של קבצים? מה המשמעות של זיכרון בעולם שבו כל רגע מההיסטוריה הפרטית שלך מתועד? וכיצד משתנה החוויה עצמה כאשר נוסף לזיכרון היא מעוגנת גם בתמונה?

כדי לענות על השאלות הללו, יש להקדים ולומר שהאינטואיציה שלנו, הגורסת כי אירוע מסוים התרחש בדיוק כפי שהוא מופיע בזיכרוננו, שגויה: הזיכרון האנושי טועה. לעתים הוא טועה בעובדות – בצבע החולצה או בסדר הדברים שנאמרו – אבל כמעט תמיד הוא "טועה" במובן זה שהאירוע נחרת כמקשה אחת עם הפרשנות הסובייקטיבית שניתנה לו, וזו עשויה ליצור תמונה שונה לגמרי מהתמונה שיראו אחרים באותה סיטואציה. לכן זיכרונות אינם סטטיים, אלא מתפקדים כיצורים דינמיים שמשתנים ומתעצבים בהתאם לפרשנויות השונות שניתנות לאותה חוויה לאורך השנים. והדינמיות הזו מעלה שאלה מעניינת לגבי אופן בניית הנרטיב האישי של ילדי שנות האלפיים. שפע התמונות הזמין בכל רגע מאפשר להם לבקר מחדש אירועים בעברם, אבל לא כפי שהם זוכרים אותם, אלא כפי שהמצלמה זכרה. האם ייצמדו לפיכך לציר הזמן המפורט והצבעוני שהונצח באינספור תמונות, או שיזכרו בעיקר את ההתרחשויות שתויגו באופן לא מודע כ"שוות זיכרון", כמו ילדי העבר?

“קשה לענות על זה בוודאות, כי הטכנולוגיה עדיין צעירה", משיב ערן כ"ץ, פסיכולוג ילדים קליני. “אני מניח שאנחנו לאו דווקא נזכור יותר, כי בסופו של דבר המוח הוא אותו מוח. מה שכן, יכול להיות שבמבט לאחור יהיה דווקא קל יותר להיזכר בדברים, כי התיעוד רציף יותר. אם היום אסתכל על אלבום תמונות שלי כילד, יש לי תמונות ספורות מכל גיל, אבל הילד שלי – שהוא רק בן שנה וחצי – יוכל להסתכל על מאות תמונות שצולמו ולראות, ממש לראות, את ההתפתחות שלו על ציר הזמן. אני לא חושב שזה יהפוך את הזיכרון של נרטיב חייו לטוב יותר, אבל זה יאפשר לו לחוות את עצמו ממרחק הזמן בצורה אחרת, ואולי להיות מזוהה יותר עם הילד שהוא היה (לפחות ויזואלית), בצורה מדויקת ומפורטת יותר".

הצילום הכפייתי משפיע לא רק על הרגעים שהקלקנו עליהם משום שהיו ראויים לזכירה, אלא גם על הרגעים שלא צילמנו. מה שמצטלם טוב מקבל תשומת לב אחרת, והילד מקבל חיזוקים על אספקטים בהתנהגות שלו שכלל לא היו רלוונטיים בעולם ללא תיעוד. נוצר כאן פוטנציאל לדינמיקה חדשה שבה מועצמת חשיבותן של אינטראקציות “פוטוגניות", לעומת חשיבותן של אינטראקציות רגשיות ואינטימיות שאי אפשר לתפוס בעדשת המצלמה. הפוקוס מוסט אט אט מחיים שראוי לחוות לחיים שראוי לתעד. לחוויות שלנו נוסף קנה מידה חדש: לא רק הרגשות שחוויה מסוימת עוררה מסייעים לשפוט אותה, אלא גם ההחלטה אם ואיך לתעד אותה.

בנושא הזה צפויה, לדעת כ"ץ, השפעה מהותית יותר של זמינות הטכנולוגיה: “כשהצילום עצמו הופך לחיזוק חיובי, חלקים שאינם מצטלמים טוב, כמו סתם לקרוא ספר, לא יקבלו את החיזוק הספציפי הזה. זה לא אומר שהם לא יתפתחו, כמובן, כי יש להם ערוצים אחרים, כי הכל שאלה של מינון. אם החוויה מתווכת בלעדית דרך הצילום אז חלק משמעותי בחוויה הבין אישית של הורה־ילד שעלול ללכת לאיבוד, בעיקר במצבי קיצון שבהם ההורה פשוט עסוק בלביים את הילד במקום לתת לו להיות מה שהוא רוצה להיות".

לא רק את השלכות הטכנולוגיה על התפתחות הילד קשה לנו לדמיין, אלא גם את השלכות הטכנולוגיה על פרטיות האדם. המידע שמועלה לאינטרנט עובר הלאה לידיים זרות שיכולות לעשות בו כאוות נפשן, ואנו משום מה בוחרים לסמוך עליהן שלא ינצלו אותו לרעה. השאלה היא, כמובן, איפה עובר הגבול בין זכותו של אדם לנהל את החיים הפומביים של ילדיו לבין זכותם של הילדים לפרטיות?

ההורה שופט את המצב מנקודת המבט שלו, שאינה בהכרח רלוונטית עבור דורות שיגדלו בעולם אחר לחלוטין – עולם שבו זיהוי פנים אוטומטי או טביעת אצבע ביומטרית עלולים להפוך לנורמה. בעיני הורים רבים אין זה לגיטימי לפרסם תמונות של ילד בגיל שבו אינו יכול להבין את השלכות החשיפה. הורים אחרים סבורים שזה לגיטימי בדיוק כמו אלבום תמונות מביך שנשלף בארוחה משפחתית לעיני אורח.

אין בידינו מספיק מידע, וייתכן שלעולם לא יהיה, כדי להכריע איזו גישה נכונה יותר, אך ראוי לזכור שהאינטרנט חושף את ילדינו לאיומים מוחשיים: פרטים מזהים כמו עיר מגורים, תיוג גיאוגרפי של תמונות וציון שם בית הספר שבו לומד הילד, עלולים כולם להיות מנוצלים לרעה ולשמש אנשים שמחפשים דרך לפגוע בילד, למשל ככלי לרכישת אמונו. תמונות או כיתובים שמציגים את הילדים במצבים מגוחכים יכולים לשמש את חבריו לכיתה בשלל צורות של בריונות רשת – תופעה שכבר מזמן ביססה את מעמדה כנשק חברתי של ממש.

ש׳, אם צעירה ופעילה מאוד בפייסבוק, מסבירה למה היא מעדיפה לשמור לעצמה תמונות מזהות של ילדיה: “אני לא מעלה תמונות שלהם בעיקר מתוך שמירה על ביטחונם – אני לא יכולה לדעת לאן התמונות עוברות ומאוד לא סומכת על הגדרות הפרטיות של פייסבוק, שנוטות להתעדכן להן מדי פעם. יותר מכך, אני מנסה לשמור על הפרטיות של ילדיי, ולאפשר רק לקרובים באמת לראות תמונות שלהם. כרגע הם לא מסוגלים לומר לאן הם רוצים או לא רוצים שהתמונות שלהם יגיעו, ואני לא יכולה להחליט עבורם".

קשה להתווכח עם הטיעונים הללו, ובכל זאת, מרבית ההורים מתקשים להתאפק ברצונם להשוויץ בנזרי הבריאה שמתרוצצים אצלם בסלון. “אני חושבת על זה המון", מודה ס׳, שצמד ילדותיה מעטר את חשבונות האינסטגרם והטוויטר שלה: “אני בוררת מאוד את מה שעולה לרשת, כך שמובן שאין תמונות עירום או דברים שעלולים לבזות אותן. בסך הכל הן אוהבות להסתכל על תמונות שלהן, והרבה פעמים השפע הדיגיטלי עוזר לי להמחיש דברים כשאנחנו מדברים על אנשים או מקומות שונים. אני לוקחת בחשבון את האפשרות שבעתיד אולי ייתקלו במשהו שלא יאהבו, אבל משתדלת שהתמונות יהיו מכבדות וישקפו את מה שאני רואה בהן – בעיניים אוהבות ואפילו מעריצות".

• זכרון
• פרטיות
• דור ה-Z
• קטן עליכם
• משפחה
• מחשבים
• פייסבוק
• מדריך
• רשתות חברתיות
• סמארטפון
• טכנולוגיה
• תמונות
• עם הילדים